לראות בגובה העיניים

פרק 1

"גאיה, את באה?" קרא לי יָהלִי, "עשרה לשמונה! האוטובוס תכף מגיע!"
"אני כבר באה," עניתי.
זרקתי את ערימת הכביסה שבידי לאמבטיה הריקה ומיהרתי למטבח. טוֹפי ומיצי, החתולים שלנו, באו אחרי. "תכף תקבלו אוכל," אמרתי להם. הקומקום כבר רתח. הכנתי תה והבאתי אותו לאמא. בּוּרְנוּס, הפודל האפור שלנו, ישב לרגלי המיטה שלה ולא זז. ככה הוא שומר עליה כל היום, כל הימים האלה שהיא לא זזה מהמיטה.
אמא פקחה זוג עיניים עייפות.
"אנחנו הולכים לבית ספר," אמרתי לה במהירות, "יש לך פה אוכל. והנה התה. להתראות!"
התעכבתי עוד רגע, אולי אמא תגיד משהו, אבל היא רק הסתכלה בי במבט מעורפל. הייתי חייבת למהר, אסור שהמורָה של יָלִי תכעס עוד פעם השבוע בגלל שהוא איחר. חטפתי את התיק שלי והצטרפתי אל אחי, שכבר עמד בכניסה. נכנסנו במהירות למעלית וירדנו את שלוש הקומות.
איך שיצאנו מהבניין והתחלנו לרוץ אל האוטובוס, יהלי תפס בחולצה שלי. "עוד פעם האיש הענק הזה," הצביע על הצד השני של המדרכה.
האיש באמת עמד שם, גבוה ושמן, לועס מסטיק ומסתכל עלינו באדישות. הוא הסתובב והתחיל להתרחק משם. בדיוק אז ראינו את האוטובוס מתקרב ורצנו בכל המהירות.
"סתם," אמרתי כשהתיישבנו באוטובוס, אבל זה הדאיג אותי, כי זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראינו את האיש מסתובב ליד הבית שלנו. מה הוא רוצה?
פתאום נזכרתי שבסוף שכחתי לשים לבּוּרנוּס ולשאר החיות אוכל.
"אוף," פלטתי. "איך אפשר לזכור הכול?!"
 
מתחילת השבוע אמא שלנו אפרת לא מְתַפקדת. שוכבת כל הזמן במיטה. כשאנחנו מנסים לדבר איתה היא ממלמלת, "עזבו אותי," ומסתובבת לצד השני.
יהלי אמר שצריכים להגיד למישהו.
"למי?" שאלתי בזעף.
"תגידי לאיתן," אמר יהלי.
"הצחקת אותי," אמרתי לו.
איתן הוא הדוד שלנו, אח של אמא. טיפוס משונה. מופרע כזה, אין לו בית, אין לו משפחה, כל פעם מחליף עבודה, עובד במה שיוצא, ישן איפה שיוצא. מה יש לי להגיד לו, במה הוא כבר יוכל לעזור?
"על אבא אין מה לדבר, מה?" אמר יהלי.
"ברור שלא," אמרתי.
אבא שלנו, קובי, עזב אותנו לפני חצי שנה ומאז לא שמענו ממנו.
"אמא פשוט צריכה קצת לנוח," אמרתי. הבנתי אותה. איך הוא עזב אותנו בבת אחת לבד? "כשהיא תהיה מספיק חזקה, היא תקום, והכול יהיה בסדר," הוספתי.
באמת האמנתי בזה. כל אחד יכול להרגיש קצת חלש לפעמים, לא? גם לי לפעמים לא מתחשק לעשות שום דבר. שתנוח. לא בעיה בשבילי לעשות כמעט את כל מה שהיא עושה. אני יודעת איך מפעילים מכונת כביסה, אני יודעת איך מכינים חביתה וסלט, אפילו שניצלים אני יודעת להכין.
"אולי נקרא לסבתא יודית?" הציע יהלי. סבתא יודית היא אמא של אמא ושל איתן.
"עזוב," אמרתי לו, "סבתא יודית היא כמו איתן, בקושי מסתדרת עם החיים של עצמה, יותר טוב שלא תדע."
"אז אולי לסבתא ברכה?" שהיא אמא של אבא.
"סבתא ברכה צריכה לטפל בסבא מרדכי. לא כדאי להטריד אותה. אנחנו נסתדר, יהיה בסדר."
והתכוונתי לזה. בהתחלה רק הכנתי לנו ארוחות קלות, גם לאמא. אחר כך ראיתי שהבלגן בבית גדל, כל הזמן חיפשנו דברים ולא מצאנו, אז התחלתי לסדר קצת. כשראיתי שעוד מעט לא יהיה לנו מה ללבוש, אספתי את הבגדים המלוכלכים שלנו ועשיתי מכונה. אחר כך חיטטתי בארנק של אמא, הוצאתי כסף, עשיתי רשימה לסוּפר והלכתי לקניות. וכל הזמן ניסיתי להוציא מאמא איזו מילה, התחננתי שתענה לי, אמרתי לה שאבא בטח יתקשר כשהוא יירגע קצת, וכך כל השבוע.
אמא היא מזכירה בסניף של אגודת "תנו לחיות לחיות". כשראו שהיא לא באה לעבודה ולא מתקשרת הגיע טלפון מענת, שעובדת איתה באגודה. היא ביקשה לדבר עם אמא. אמרתי לה שאמא חולה ולא יכולה לדבר עכשיו. אז ענת התחילה לשאול אם צריכים עזרה, מה עם אבא, מה עם בּוּרנוּס, הפודל האפור שלנו, מה עם מיצי, החתולה הלבנה הצולעת שלנו, מה עם טוֹפי, החתול הלבן עם הכתמים הג'ינג'ים, מה עם הוּריקָן האוגר, ועם צילי וגילי התוכים...
חצי מהחיות שמביאים ל"תנו לחיות לחיות" מגיעות אל הבית שלנו. לא במקרה ענת ידעה את השמות של כולן. רק כששמעה מה שלום החיות היא נזכרה לשאול מה יש לאמא. יש אנשים שאצלם החיות במקום הראשון.
אמרתי לה שהיא חולה ושהיא עוד מעט תבריא.
סיפרתי לאמא שענת התקשרה, ביקשתי שתקום, הבטחתי שאעזור לה בכול, בכיתי והתחננתי שתענה לי, אפילו הבאתי לה את הנַגן שלה, שהיא לא זזה בלעדיו, אבל היא סימנה לי עם היד בעייפות "עזבי", ורק המשיכה לשכב בעיניים עצומות, ורוב הזמן ישנה.

יהלי ואני לא דיברנו בזמן הנסיעה לבית הספר, גם לא על האיש המפחיד, היינו שקועים כל אחד במחשבות שלו. אני הסתכלתי בחלון וניסיתי להיזכר מה יש לנו במקרר, מה אוּכל להכין לנו היום לארוחת צהריים. זכרתי שהיו קצת ירקות, והיה שניצל מוכן במקפיא. זה מספיק, חשבתי. שניצל וסלט.
"יש לך מפתח?" שאלתי את יהלי, כשירדנו מהאוטובוס.
"כן," הוא אמר.
"אני גומרת שעה אחריך," אמרתי לו, "כשאחזור אכין לנו ארוחת צהריים. ואני מזכירה לך, שלא תספר לאף אחד, אבל לאף אחד!" רק חסר לי שכולם יתחילו לרחם עלינו.
יהלי רק הנהן.
נפרדנו בכניסה לבית הספר והלכנו כל אחד לכיתה שלו. אני בכיתה ו' ויהלי בג'. שירה באה לקראתי, מיד ראיתי שיש לה טייטס וחולצה חדשים. "הכנת את התסריט?" שאלה אותי.
נשתלתי במקום. שכחתי לגמרי! במסגרת מצעד הספרים אנחנו אמורות להמחיז קטע מסֵפר ולהכין סרטון וידיאו קצר. אנחנו, אני מתכוונת, שירה, מאיה ואני.
"לא הכנת!" אמרה שירה מאוכזבת כשראתה את הפנים שלי.
"לא הספקתי..." מלמלתי.
"היה לך שבוע!" טענה שירה, "איך לא הספקת? חשבתי שנצלם בסוף השבוע!" 

מאיה היא החברה הכי טובה שלי. גם שירה חברה טובה, אבל לא כמו מאיה. לא סיפרתי להן שום דבר על אמא, כי כל הזמן אני מקווה שהיא תתאושש ושהכול יהיה בסדר. הרי היא לא באמת חולה, היא נראית בריאה לגמרי חוץ מזה שהיא לא מדברת, כמעט לא אוכלת וכל הזמן רוצה לישון. איך יכולתי לזכור את התסריט הזה, כשכל השבוע הייתי צריכה לדאוג לכל מיני דברים כמו קניות, סידור הבית, כביסה, וגם לטפל באמא? ויהלי, אני מוכרחה להגיד, לא בדיוק עוזר. לפעמים הוא מסתכל עלי כאילו אני אשמה בכל המצב הזה.
"אכין היום," הבטחתי לה. "ונצלם בסוף השבוע."
"היום יום חמישי, יש לך רק היום ומחר," הזכירה לי שירה.
"בסדר, אכין," פלטתי בקוצר רוח ומשכתי אותה לכיתה.
"רבתן?" שאלה מאיה, כשראתה את הפרצופים שלנו בכניסה לכיתה.
"היא לא כתבה את התסריט," אמרה שירה בטון מאשים.
מאיה הסתכלה בי בשאלה.
"לא יכולתי," התנצלתי. "אמרתי לשירה, אני אכתוב היום."
מאיה המשיכה להסתכל עלי.
יש לה עיני רנטגן, לילדה הזאת, לא צריך להגיד לה כלום, מסתכלת עליך ויודעת מה הולך לך בראש. היא באמת חברה נהדרת. ידעתי שלפחות לפניה אני לא צריכה להצטדק, אם אני אומרת שלא יכולתי, היא יודעת שלא יכולתי.
"רוצה שנכתוב יחד?" הציעה.
חמודה כזאת. אבל לכתוב יחד פירושו להיפגש אחרי הלימודים, אצלי או אצלה. אצלי לא בא בחשבון, אני לא צריכה שמישהו יראה את אמא במצב כזה, אפילו לא מאיה, ואצלה - אולי באמת אלך אליה, אם רק אוכל להתפנות.
"נראה," השארתי לעצמי פתח לחרטה, אחרי הכול מי יודע מה מחכה לי בבית אחרי הלימודים. "אם לא אסתדר, אתקשר אלייך."
"או־קיי," היא אמרה.
"אז נצלם בשבת?" המשיכה שירה לחפור.
"כן!" אמרתי בקוצר רוח.
"אצלי," הודיעה שירה.
"בסדר."
הכי הגיוני לבוא אל שירה. יש להם בית גדול, שכולו צועק כסף. לשירה יש חדר שמצויד בכל מה שילד רק חולם עליו - טלוויזיה ענקית משלה, מחשב משוכלל, אייפד, מערכת קולנוע, מערכת קול כמו שיש רק לדי־ג'יי מקצוענים, עם השירים הכי חדשים, שלא לדבר על הבגדים והגאדג'טים שיש לה, אבל ראוי לציין, היא לא משוויצה. היא לא מנפנפת בכל העושר הזה שלה, והאמת, היא לא נראית מי יודע מה מאושרת מכל זה. אולי היא כל כך רגילה שחיים ככה, שזה נראה לה טבעי. אבא שלה הוא איש עסקים שנוסע הרבה לחוץ לארץ, אמא שלה יח"צנית של איזו חברת מחשבים, והיא בת יחידה. לפעמים נדמה לי שהבית הזה גדול מדי בשביל המשפחה הקטנה שלהם, היא לא הולכת בו לאיבוד?
סיכמנו שניפגש אצלה בשבת.
אחר כך הלכנו למקומות שלנו והשיעור התחיל.

כשחזרתי הביתה אמא עדיין ישנה. ראיתי שאכלה קצת מארוחת הבוקר ושתתה מעט מהתה. השיער החום שלה היה מפוזר על הכר, היא הייתה חיוורת מאוד ונראתה קצת כמו היפהפייה הנרדמת. בּוּרנוּס שישב לרגלי המיטה שלה הרים אלי את הראש במבט שנראה לי כאילו הוא שואל אם יש תקווה שאמא תחלים.
"גם אני שואלת," אמרתי וליטפתי את הראש האפור שלו עם התלתלים הפרועים. לקחתי את הכלים למטבח. טופי ומיצי רצו אחרי וייללו, ושוב נזכרתי שהם לא קיבלו היום אוכל. שמתי להם אוכל ומים בכלים שלהם והצצתי לחדר של יהלי, הוא שיחק במחשב. בדקתי בכלובים של התוכים צילי וגילי ושל הוריקן האוגר, שנמצאים בחדר שלו, וראיתי שאין בהם אוכל. צילי וגילי התפנו מהנשיקות שלהם והסתכלו עלי, וגם הוריקן ירד מהגלגל שלו וניגש אל הסורגים, לראות מה קורה. שאלתי את יהלי למה הוא לא שׂם להם אוכל והוא אמר, "חשבתי שאת תשימי."
אמרתי לו, "גם אתה יכול לעשות משהו בבית הזה!" והוא הרים את העיניים מהמחשב והביט עלי כאילו מה אני רוצה ממנו.
יצאתי מהחדר בלי להוסיף מילה.
הוא קרא אחרי, "בסדר, תכף אני אשים להם אוכל!"
עושה לי טובות.
הלכתי למטבח. כשפתחתי את המקרר כדי להוציא את השניצלים הקפואים ואת הירקות, הטלפון שלי צלצל. זה היה איתן, אח של אמא.
"מה קורה?" הוא שאל בקולו הפרוע.
"בסדר," אמרתי לטלפון, ותמרנתי ביד השנייה את הוצאת חבילת השניצלים מהמקרר.
"רוצים לצאת איתי היום לסיבוב?" שאג איתן לתוך האוזן שלי. הרחקתי את השפופרת.
הוא מאוד לא צפוי, איתן. כשנחה עליו הרוח הוא מטלפן אלינו ומציע כל מיני בילויים - נסיעה לטבריה, שיט בירקון, טיול בכדור פורח...
אפילו לא שאלתי לאן הוא רוצה לקחת אותנו. "אני לא יכולה," אמרתי מיד, "יש לי בלט, ויש לי גם שיעורים."
כולם במשפחה שלנו יודעים כמה הבלט וההיפּ־הופּ והג'ז חשובים לי, אני לא יכולה בלי לרקוד. ובכל זאת הוא אמר, כשההתלהבות עדיין בקולו, "עזבי בלט, ועזבי שיעורים, תעשי אותם אחר כך."
"אני לא יכולה," אמרתי.
"יהלי בבית?" הוא שאל.
"כן. הוא במחשב."
"תני לי אותו."
הבאתי את הטלפון ליהלי וחזרתי למטבח.
האמת, הייתי עייפה מכל עבודות הבית שעשיתי כל השבוע, וגם לא הייתה לי כוונה ללכת לבלט, אף על פי שממש דגדג לי ברגליים לרקוד. מספיק שאני משאירה את אמא כל היום לבד, כשאנחנו בבית הספר. וגם הֵי, התסריט הזה.
יהלי בא למטבח.
"אני נוסע עם איתן!" הכריז.
"אין לך שיעורים?" ניסיתי.
"אעשה אותם בערב."
"יהלי..." התחלתי לומר, אבל הוא הניח את הטלפון שלי על השולחן, פלט, "יהיה בסדר," וחזר לחדרו.
עזבתי אותו. אין לי כוח לדאוג גם לשיעורים שלו, בקושי יש לי כוח לשיעורים שלי.
"אני מכינה לך ארוחת צהריים!" צעקתי.
"בסדר, תקראי לי כשיהיה מוכן!" הוא ענה.
הכנסתי את השניצלים למיקרוגל, הפשרתי אותם מעט, הכנסתי אותם לטוסטר־אובן ובינתיים הכנתי סלט ירקות.
פתאום נזכרתי באמא. היא שמעה את כל השיחה הזאת? אני לא צריכה לשאול אותה מה דעתה על הנסיעה הזאת של יהלי?
עזבתי לרגע את הסלט והלכתי לחדר שלה. היא שכבה במיטה בעיניים פקוחות והסתכלה בי באדישות.
"יהלי נוסע עם איתן," אמרתי לה.
היא עשתה תנועת ראש קלה שיכלה להיות "הבנתי" או "בסדר" או מה שלא יהיה.
"רוצה לאכול?" שאלתי אותה.
היא חזרה על אותה תנועת ראש.
איך אפשר להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת?
הסתכלתי עליה בייאוש.
אחר כך נזכרתי שאיתן בדרך אלינו. חשבתי, יופי, אולי אם הוא יראה באיזה מצב אמא, הוא יבטל את הנסיעה הזאת עם יהלי, השד יודע לאן.
בעצם אין שום סיכוי, עניתי לעצמי. איתן הוא כמו ילד, הוא לא רואה כלום, לא לוקח אחריות על שום דבר, מה פתאום שישנה את התוכנית שלו בגלל שאמא מרגישה לא טוב?
שוב חשבתי על אמא. ושוב עבר בלבי גל נוראי של דאגה. אולי בכל זאת אני צריכה להגיד למישהו? למישהו מבוגר, הכוונה, אחראי, לא כמו איתן. מה יהיה אם היא תישאר כך לתמיד? תשכב במיטה שלה כמו בובת סמרטוטים, לא תדבר ולא תעשה כלום... אף פעם היא לא הייתה ככה.