פרק 1
מתייתמת
הרייט ישבה על השטיח בחדר המגורים. הבובה שלה הייתה חולה והיא טיפלה בה במסירות רבה. בחדר ישבו עשרים גברים ונשים מנכבדי העיר. פניהם קודרות ועצובות ובידיהם ספרי תפילה. על אף שנזהרו לא להרים את קולם שמעה הרייט את אחת הגברות מלחששת מעל לראשה: "גב' ביצ'ר המסכנה, עבדה כמו עבד שחור. מהבוקר עד הערב עסקה בעבודות הבית וטיפלה במסירות בבעלה ובתשעת ילדיהם..." זו הייתה הפעם הראשונה שהרייט בת החמש שמעה את צמד המילים 'עבד שחור'. היא ציינה לעצמה שעליה לברר בהקדם מה פירוש המילים המוזרות האלה.
הגברות המשיכו לשוחח ביניהן בלחש אבל הרייט כבר לא האזינה להן, לבובה עלה החום והיא ניגבה את מצחה במטלית לחה. בדיוק כשהבובה הייתה בעיצומו של התקף שיעול קראה לה אחותה הבכורה להיכנס איתה לחדר של אִמן.
"קתרין, אני לא יכולה לבקר עכשיו את אמא," הביטה הרייט באחותה וחזרה לטפוח על גב בובתה. "הבובה חולה. אני חייבת לטפל בה." הרייט השכיבה את הבובה, הגביהה בעדינות את ראשה, קירבה לפיה כוס קטנה ולחשה, "שתי את התרופה מתוקה שלי. שתי הכול ותבריאי."
"הרייט, אם לא תבואי איתי עכשיו לא תספיקי להיפרד מאמא," אמרה קתרין בקול חנוק מדמעות.
"קתרין, אל תבכי. תראי, הבובה שלי הבריאה. אני יכולה להשאיר אותה ולבוא איתך." הרייט הושיטה את ידה הקטנה לאחותה ושתיהן מיהרו לאמן. בידה האחת ליטפה קתרין את תלתליה הרכים של אחותה הקטנה ובידה השנייה דפקה על דלת העץ.
הן נכנסו לחדר על אף שאמא לא הזמינה אותן להיכנס.
ריח כבד של תרופות ועשבי מרפא אפף אותן. במיטה גדולה שכבה האם, עיניה עצומות ופניה חיוורות ושלוות. "אמא, הרייט כאן לצידך." לחשה קתרין לאִמהּ.
הרייט רצתה לברוח מהחדר אבל אמא פקחה את עיניה האפורות, היפות, ואמרה בקול חלוש: "הרייט שלי. אמא רוצה להגיד לך שלום. אמא בקרוב תעבור לגור בשמים, בגן עדן. אמא תשגיח עלייך גם משם."
הרייט מיהרה לעבר החלונות הגדולים שבחדר והביטה אל שמי הסתיו המעוננים. "אבל אמא," שאלה בפליאה, "איך תוכלי לעזור לי אם אפול מהנדנדה כמו שנפלתי אתמול. ייקח לך המון זמן להגיע מהשמים לחצר שלנו?"
"את צודקת," חייכה אִמהּ חיוך עייף. "אני לא אוכל לחבוש לך את הרגל אבל אני אוכל להתפלל שהיא תתרפא מהר."
קתרין הביטה בחמלה באחותה הקטנה ואמרה: "עכשיו תני לאמא נשיקה וחזרי לשחק בבובה שלך."
הרייט התקרבה בצעדים מהוססים למיטת אִמהּ. אמא עטפה את ידיה הקטנות בידיה הקרות קירבה אותן לפיה, נשקה להן ועצמה את עיניה.
הרייט הרימה את שולי שמלתה ורצה מהר ככל שיכלה אל בובתה שנותרה על השטיח שבחדר המגורים. היא אימצה אותה אל ליבה ולחשה לה: "הם חושבים שאני לא מבינה שאמא שלי הולכת למות, כמו החתולה שלנו שהייתה חולה ומתה וכמו הסוס שלנו שאכל יותר מדי שעורה ומת וכמו הגוזל הקטן שנפל מהעץ ומת."
אחת הגברות רכנה אל הרייט, ליטפה את תלתליה החומים והושיטה לה סוכריית ליקוריץ שחורה. צבעה השחור של הסוכרייה הזכיר להרייט את המילים המוזרות ששמעה לפני שנפרדה מאִמהּ. היא הודתה לגברת על הסוכרייה ושאלה אותה בנימוס: "גברתי, אם לא קשה לך, האם תוכלי להסביר לי מה זה עבד שחור?"
הגברת הביטה בהרייט בפליאה אך ענתה לה בפשטות: "עבד זה אדם שעובד קשה ולא מקבל כסף עבור עבודתו. באמריקה שלנו יש הרבה עבדים שהביאו מאפריקה. צבע העור שלהם הרבה יותר כהה משלנו. זאת הסיבה שקוראים להם שחורים." מאחר שהגברת הייתה נעימה וחייכנית העזה הרייט להמשיך בשיחה: "את יודעת שאמא שלי עוד מעט תמות כי היא עבדה כמו עבד שחור?" החיוך נעלם מפניה של הגברת החביבה ומצחה התמלא קמטים. היא הביטה בהרייט ולא ידעה מה להשיב לה. לבסוף אמרה: "יקירתי, כנראה שמעת משהו ולא הבנת. לצערנו הגדול אמא שלך נדבקה במחלה קשה וזאת הסיבה שאנחנו כל כך דואגים לחייה."
"אמא שלי הולכת למות!" לחשה הרייט, לקחה את הבובה ורצה לחדר שלה.
הרייט צדקה. באותו יום, בשנת 1816 מתה אִמהּ וכעבור שלושה ימים נקברה בחצר הכנסייה שבעיר ליצ'פילד שבמדינת קונטיקט שבארה"ב. גם הרייט השתתפה בלוויה ובקבורת אִמהּ וגם אחיה הקטנים ממנה. אביהם הכומר, שניהל את הטקס, דרש מתשעת ילדיו להיות שקטים ומאופקים ולא להזיל דמעה. "מות אִמכם הטובה בנשים הוא רצון האל ועלינו לקבל אותו בהכנעה," אמר להם בפנים חמורות סבר והם צייתו לו.
ימים קשים ועצובים עברו על משפחת ביצ'ר. יותר מכולם סבלה הרייט הקטנה - מילדה שובבה, פטפטנית וצחקנית הפכה לילדה שקטה ומסוגרת. היא איבדה את התיאבון ופניה רזו והחווירו. נדמה היה שאפילו תלתליה החומים אינם קופצנים כבעבר.
הרייט ואחיה הצעיר הנרי, הרבו לשהות בחצר הבית. השניים חפרו בור בפינה נסתרת ובכל יום העמיקו והרחיבו אותו. כעבור ימים ארוכים של חפירה מאומצת שכבה הרייט בבור וביקשה מאחיה לכסות אותה באדמה ולפזר עליה את עלי השלכת האדמדמים. היא הסבירה לו שזוהי הדרך לגן עדן וכשתהיה מכוסה לגמרי באדמה תפגוש את אִמם. הנרי בן הארבע שמע בקול אחותו ועשה כדבריה.
שעה ארוכה שכבו הרייט ובובתה בבור שעליו פיזר הנרי את עלי השלכת. לבסוף, משלא פגשה את אמא קמה מאוכזבת, ניערה את רגבי האדמה משמלתה הארוכה ומתלתליה ואמרה להנרי: "אני יודעת למה לא הגעתי לגן עדן."
"למה?" שאל.
"אתה זוכר שפעם אמא תכננה לשתול באדמה פקעות של פרחים ואנחנו קלקלנו אותם?"
"זוכר," ענה.
"אתה זוכר שאמא אמרה לנו שבגללנו לא יצמחו פרחים יפים בגינה?"
"זוכר."
"בגלל המעשה הרע שעשינו אני לא אגיע אף פעם לגן עדן וגם אתה לא."
"הרייט, לפני השינה נתפלל ונבקש סליחה מאלוהים ומחר ננסה שוב," הציע הנרי.
"אתה צודק. בלילה נתפלל. האל יסלח לנו ומחר נראה את אמא." הרייט ניערה בעדינות את בובתה ורמזה לאחיה שעליהם לחזור הביתה. היא ניסתה להתחמק בזריזות לחדר האמבטיה כדי לנקות את ידיה ופניה מן האדמה שדבקה בהם, אבל קתרין שמעה את רצפת העץ חורקת תחת צעדיה המהירים ומיהרה אחריה. כשהרייט הסבירה לה מדוע היא מלאה ברגבי אדמה נשכה קתרין את שפתיה בחוזקה ובקושי רב הצליחה להתאפק מלבכות.
בלילה, הרייט והנרי התפללו וביקשו סליחה ומחילה מהאל על שפגעו בפקעות הפרחים. הם חשו שתפילתם התקבלה. שניהם נרדמו עם חיוך על שפתיהם, הם היו בטוחים שמחר כשיחזרו לשכב בבור מכוסים באדמה יפגשו את אמא.
בחצות הלילה התעוררה הרייט בבעתה. בכותונת לילה לבנה וברגליים יחפות רצה לחדר העבודה של אביה. היא זכרה שאסור להתפרץ לחדרו לכן דפקה על הדלת ונכנסה כולה רועדת. החדר היה חשוך. נר שעווה האיר באור קלוש את פניו העצובות של אביה. הוא ישב מאחורי שולחן עבודה גדול ממדים עשוי עץ כהה מוקף בכונניות עמוסות במאות ספרים שבכריכותיהם נצנצו אותיות זהב כמו כוכבים בלילה.
"הרייט מה את עושה כאן?" הרים את ראשו מעל ספר הקודש שקרא, "מדוע את לא ישנה?"
"אני מפחדת נורא," ענתה בלחש.
"בואי, תתקרבי אלי," אמר ברוך שלא הכירה. "אינני שומע אותך."
הרייט התקרבה לאביה והוא הרים אותה והושיב אותה על ברכיו. "אבא, אני מפחדת שגם קתרין תמות." אמרה וחשה איך החיבוק הנדיר של אביה מרגיע את גופה הרועד.
"קתרין צעירה, בריאה וחזקה. אין שום סיבה שתמות." ליטף אבא את תלתליה.
"אבל קתרין עובדת מהבוקר עד הערב כמו עבד שחור. גם אמא עבדה מהבוקר עד הערב כמו עבד שחור ולכן היא מתה." הסבירה הרייט לאביה.
"ממי שמעת את השטויות האלה?" זעם אביה והוריד אותה מברכיו.
"לא בכוונה הקשבתי לשתי גברות. לא רציתי להקשיב להן, אבל המילים שלהן הגיעו אלי. זה היה ביום שנפרדתי מאמא." ענתה הרייט בבהלה.
"הגברות דיברו שטויות," פסק אביה, "ועכשיו תחזרי מייד למיטתך!"
הרייט הקטנה צייתה לאביה וחזרה בריצה למיטה. שעה חלפה והיא שמעה את קול צעדיו של אביה יורדים במדרגות לכיוון המטבח. "מוזר," חשבה בליבה, "אבא מעולם לא נכנס למטבח. תמיד מגישים לו את האוכל ואת השתייה בחדר האוכל או בחדר הכתיבה שלו." בשקט, בשקט ירדה למטבח והאזינה לשיחה שהתנהלה בין אביה לאחותה הגדולה. היא שמעה שאבא מתכוון לשכור משרתת שתעזור לקתרין בעבודות הבית והיא שמעה שבקרוב מאוד היא, הרייט הקטנה, תיסע לשהות בחווה של סבתהּ. הרייט הנרגשת חזרה במהירות לחדרה והעירה את אחיה: "הרי, הרי, אני נוסעת לחווה של סבתא. רק אני! אבא וקתרין אמרו שאוויר החווה יעזור לי להתגבר על המוות של אמא. כן, כך הם בדיוק אמרו." "תני לי לישון." מלמל הרי ונרדם. אבל הרייט המאושרת התקשתה להירדם באותו הלילה.
