התרחבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התרחבות

התרחבות

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

דנית גולד

בוגרת החוג לבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים (Be.d), מנחת קבוצות ומלווה אנשים בתהליכי כתיבה.

הרומן הראשון שלה "התרחבות" ראה אור ב2018 וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ומלגת "חדר משלך" מטעם עיריית תל אביב.

ראיון "ראש בראש"

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"יש ימים שמשהו גדול בוחש בפנים ואין לו שום מפלט אחר מלבד להתפקע... הכול שקט עכשיו מלבד תקתוק שעון. ותקתוק שעון יכול להיות כל כך הרבה דברים מלבד השעה עצמה."
אחרי חצי שנה של הסתגרות בבית מחליטה המספרת לחזור לחיים ויוצאת אל העולם שבחוץ כדי לקנות מסמר. מסמר שישמש אותה לתליית דיוקנו של עמנואל, האפוטרופוס שלה, שנמצא מת בביתם. אלא שעם היציאה מהבית המציאות משתנה. הסובב אותה הולך ומתרחב וסוחף אותה איתו למסע פנימי אל מעמקי הזיכרון ואל השאלות הגדולות של המציאות וייצוגיה. 
 
התרחבות, ספר הביכורים של דנית גולד, הוא מותחן נפשי עוצר נשימה, חריף ולירי, מפוכח וסוריאליסטי כאחד; סיפורה של אישה הנלחמת על חייה.
 
דנית גולד, ילידת 1988, מתגוררת בתל אביב־יפו. סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב, בוגרת החוג לבימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים.

פרק ראשון

*
 
יש ימים שמשהו גדול בוחש בפנים ואין לו שום מפלט אחר מלבד להתפקע. את יודעת שזה לא יכול להימשך יותר, לא הימים, לא החיים. את יודעת שיש משהו שנמצא בפנים, בתוך הימים, כמו גלעין זית, שישבור לך את השיניים אם לא תפלטי אותו החוצה. הכול שקט עכשיו מלבד תקתוק שעון. ותקתוק שעון יכול להיות כל כך הרבה דברים מלבד השעה עצמה. לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שהנךְ, לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שאינך. 
השמש בוערת דרך התריסים. יש מיליון חרכים שאש מתלהטת בהן. אבק קוסמי שחדר לאטמוספירה. מכתשים מצוירים. אנטנות ישרות. העיר היא לוח משחק שחובב ג'אז שרטט אותו. ואני אף פעם לא אהבתי ג'אז, כך שזה כלל לא מקרי שהעיר זרה לי. טיפוגרפיה שלמה של בדידות. 
היום אני מציינת סגר של שישה חודשים. שישה חודשים שבמהלכם לא יצאתי מהבית. מאז אותו יום שבו מצאתי את עמנואל שוכב מת, פניו כנגד הרצפה, הגולגולת נעוצה בפטיש, שלולית דם מסביב לגולגולתו השסועה, ידיו שמוטות לצדי גופו. עוד באותו יום הכול המשיך בשגרתו, עולם כמנהגו נהג, אבל לא אני. משהו השתנה בי. עמנואל המת זעזע את הלוחות הטקטוניים של הלב, ומאז אני מנסה לשקם את ההריסות. 
הבית התרוקן מממשיות, נעשה חלול. הצבעים נעלמו ולא רק הצבעים. נעלמו הקולות. קווי המתאר של הבית היטשטשו, נפוגו, זה היה תהליך של היעלמות. היעלמות של חיים. הכול עצר במקומו. מאז אותו יום חייתי ביקום מקביל. צפיתי ימים על גבי ימים בטלוויזיה, שיחקתי טריוויה עם עצמי, לפעמים נרדמתי ליומיים, אבל דבר לא הצליח למחוק את תמונת עמנואל המת מראשי. הסחבה נשארה יתומה מאחורי המקרר, הכלים בכיור נערמו, האבק הצטבר שכבות שכבות על הרהיטים, על הרצפות, על החיים.
בטלוויזיה מסתיימת לה עוד תכנית. האור הכחול מאיר על פניי השוממות. ימים של בהייה במסך, שעות אינספור שבהן ג'ינגלים מטומטמים גולשים על גלי האלפא שלי, על גלי התטא שלי, על גלי הדלתא שלי. תקתוק השעון נשמע כמו פצצה נספרת לאחור. הישבן שלי מוטבע על מושב הספה. מסך הטלוויזיה נצבע בשחור ובבואתי נשקפת בו. שקים שחורים מתחת לעיניים. גופי מקופל בתבוסה. בכלל לא נלחמתי וכבר הפסדתי. אני מסתכלת סביבי. כל הבית צבוע באפור של שיממון. מכל הבית האפור רק דבר אחד נותר צבעוני, העציץ. 
בניגוד לשיממון שלי, אצלו אביב תמידי מוריק את עליו. קשור בחוט תיל למעקה שבמרפסת, עליו משולחים לכל עבר. משהו בו חי עדיין, פועם. אני חושבת על הלב הירוק שלו, הרירי, על העורקים המלופפים בצינוריות השקיה. גם אבן סתמית זוכה למשמעות חדשה כשמישהו מכריז עליה כעל ממצא ארכיאולוגי חשוב. העציץ הזה הוא האבן שלי. ממצא ארכיאולוגי חשוב מתקופת עמנואל. עדות שלא הכול מת יחד איתו. 
מאיפה יש לך את הכוח ללבלב גם תחת הזנחה קשה? אלוהים! התחלתי לדבר אל עציצים. צחנה עולה מגופי. אני נכנסת למקלחון. דלתות המקלחון מתכסות באדים. אני נזכרת שעומר שונא מים רותחים, שהוא סובל מזה ממש. העציץ מוריק שם בחוץ. לו רק עומר היה כאן איתי. אני משפשפת את גופי בסבון, הוא מקציף, Funknroll של פרינס בוקע מהטלוויזיה. איזה פסקול היה לי פעם. אני מתגעגעת אליו. השקט של חצי השנה האחרונה רצח אותו. הוא עושה לי משהו, מרעיד. הבהונות שלי מתחילות לרקוד, הברכיים שלי מתכופפות, הראש נע מעלה מטה. המקלחון הופך לכבשן. הלב הקפוא שלי מתחיל להפשיר. אני יוצאת מהמקלחת. עטופה במגבת אני שולפת חולצה מהארון, כן, אני מתלבשת, אני מבצעת פעולות חיוניות, העיקר לא ליפול לנוסטלגיה שבלי לשים לב נהפכת למלנכוליה. אני מנסה לשכוח את הבית כפי שהיה. את הממלכה הצהובה שהייתה כאן. מפות פרחוניות, אהילים מכותנה, צלחות מחרסינה. אש. הייתה אש בבית, היו להבות שהשחירו את הקירות, צעדים הילכו במסדרון בזמן ששכבתי במיטה, כיסאות נגררו, כוסות קריסטל נקשו, פקקי שעם נחלצו, יין נשפך, רוח טיילה בין החדרים, כמו אורח מארץ רחוקה.
אני שולפת מסמר מהשידה ומחזיקה אותו ביד יציבה. מבטי ממוקד בנקודה שסימנתי בעיפרון, לפני כמה ימים, כשחשבתי שאני מוכנה. אני אומרת לעצמי — מסמר יינעץ בנקודה הזאת, ועל המסמר תיתלה תמונה, ועל התמונה הזאת אתלה את עצמי. אני וכל יתר הדברים שגם ככה נתלים עליי עומדים להיתלות על התמונה הזאת. אם עציץ יכול לחיות, בטח גם את יכולה. החיים הם מה שעושים מהם. בשעה שבחוץ הכול מוריק, בתוך הבית כל גרגיר של אבק הוא למעשה גרגיר של תבוסה, כל פיסת שמש שחודרת פנימה היא לעגו של היקום. נו באמת, לחיות בתוך קיפאון, בעליבות כזאת, בריקבון, מה זה אם לא קלישאה. ואין דבר נורא יותר מחיים בתוך קלישאה. 
אני לוקחת פטיש ומכה במסמר. המסמר מכה בקיר. הקיר מכה בהשתקפותי העלובה. אחרי כמה מכות אני מבינה שזה לא יהיה פשוט. המסמר מסרב לחדור, והמכה האחרונה שנתתי הייתה חזקה בהחלט, טיח נשר מהקיר, נחת על הרצפה והתפורר. פירורים של טיח נלכדו במסכת השקרים של האור שבצבץ בין שלבי התריס. אני מתעצבנת, מכה שוב ושוב על המסמר הארור. אבל המסמר בשלו והגוף שלי הולך ומתחמם. אני מורידה את החולצה, מסתכלת על הנקודה שסימנתי. אבל היא נשרה עם הטיח. אני ממששת את הכוויה שנשארה על הקיר ומסמנת מעליה נקודה חדשה. הפטיש נהיה כבד. אני מניחה אותו לרגע על השידה. דלת הכניסה נראית כמו השער לגיהינום — היא חורקת ויורקת להבות ואני בטוחה שבלילה, באין רואה ובאין שומע, היא מרכלת עליי עם דלתות השכנים. אני רוצה לדפוק על דלתו של השכן שלי, השכן שבבית הסמוך, לשאול האם יש לו מסמר מסוג אחר. מסמר חודר בטון יכול להתאים, אני חושבת. המגע של ידית הדלת בכף ידי מעורר בי בעתה, כאילו מנקר דרור בגזע המוח שלי. אני נעזרת במטלית כדי לפתוח את הדלת לעולם שבחוץ.
החוץ מעוור אותי. אני מסוככת על עיניי וסופרת עשרה צעדים, ונעמדת מול דלת מספר שמונה, מקישה ומחכה. נדמה כי הדפיקות עולות מבטן האדמה. קול צעדים, הוא מתקרב לדלת. העינית מתכסה בשחור. אני עדיין מסוככת על העיניים. קר לי בכפות הרגליים. קר לי בכל הגוף. אני נזכרת שאני ללא חולצה. שלושה מנעולים שונים נפתחים בזה אחר זה. פנים מאורכות מציצות מבעד לשרשרת הביטחון. אני משלבת ידיים לסוכך על חזי. 
מה את רוצה? שלום, אני השכנה. אני יודע מי את. מה את רוצה? אה... אני זקוקה למסמר. השכן הזקן עומד מולי ולא מגיב. חשבתי שאולי יש לך מסמר. מסמר? מה הבעיה ללכת לקנות מסמר? אה... זאת בעיה. יש לי בעיה לצאת לרחוב, שהוא לא הרחוב שלנו... חשבתי שאולי תוכל לעזור לי... אני רק צריכה מסמר אחד. בבקשה. 
הפנים המאורכות פותחות את הדלת ומגלגלות עיניים. הבית שלו, עולם שלם, מופיע לנגד עיני כמקשה אחת. בלי מילים הוא מסתובב והולך להביא מסמר. הישבן שלו זז מצד לצד מאחורי חלוק מגבת בצבע אדמה. על השטיח בסלון מדלגים צבאים באריגה מושלמת. הבית גדוש במאות פריטים. עשרות מסמרים נעוצים בקירות ועליהם תלויות עשרות תמונות בגדלים שונים. זה סיפור האיש הזה, הוא והבית שלו והחפצים שלו והתמונות שלו. הכול סיפורים. סיפורים שמישהו חי פעם עד שיום אחד הם נהפכו לזיכרון בתוך מסגרת. אני שומעת אותו בוחש במסמרים, חופן ידו בתוך שדה מסמרים, מעליו טס אווירון ומעיף אותו לעזאזל. עכשיו אדום. 
מה את תולה? הוא צועק מאי־שם. תמונה, אני עונה. של דוד שלי. עמנואל. 
לפתע לוכדת אותי תנועה קטנה באקווריום. צב ים מטפס על סלע מלאכותי. עכשיו ירוק. הוא חוזר מהחדר ובידו מסמר. 
נראה לי שזה יכול להתאים. בטח. תודה רבה. מה קרה לו? מה קרה למי? לדוד שלך. אה, הוא נפטר.
אנחה ליוותה את הידוק חלוקו על מותניו הצרים. קחי אמר ושם בידי קיפוד של מסמרים, ונפנה בצליעה אל הכורסה. ענן אבק הסתחרר סביבו בשעה שהתיישב. הוא הסתכל עליי כאילו תלויה מאחוריי תמונה ענקית. מבטו נע מצד לצד. חשבתי שהוא רוצה לומר לי משהו אבל שום מילה לא יצאה מפיו. הרכנתי את הראש בתודה ורגע לפני שסגרתי את הדלת התעטשתי. המטלית עדיין בכף ידי וכף ידי אוחזת עדיין בידית של הדלת. זה מוקדם מדי לצאת, אני חושבת, ובכל מקרה קר בחוץ, וצריך ללבוש חולצה.
אני חוזרת אל הנקודה שבקיר, מרימה את הפטיש ודופקת ודופקת בכל הכוח. טיפת זיעה ניגרת ממצחי ונקווית על הרצפה, אגם קטן לנמלים שמתרוצצות מסביב בחוסר תועלת. אני מכה פעם אחר פעם, בכל הכוח שיש לי, מנסה לתפוס את כל המחשבות היצרניות רגע לפני שהן ננעלות באזור הכמוס של המחשבה שאליו כבר אין לי גישה. אני דופקת ודופקת אבל המסמר לא נכנס. אני ממששת את הקיר הלא־חדיר. אני מביטה בנקודה הזאת, שהיא כרגע נקודת המשען בחיי, הדבר היחידי שיכול אולי להושיע אותי, להחזירני עד הלום, וכלום, לא מבט, לא חיוך, אפילו אחיזה קלוקלת שיכולה לבשר על קידום תהליכים — אין. רק נקודה אפורה חיוורת על קיר לבן ענקי, רק אישה, קטנת קומה, שמרוכזת כולה בנקודה בקיר ותו לא. את הקיר הזה אני הולכת לפתוח, לפצח לו את הצורה, לשאת בתוצאות של חור בקיר. אני מסתכלת על עמנואל המחייך בתמונה ונדמה לי שעין אחת שלו קורצת לי. את יכולה לעשות את זה, את תמצאי פתרון, את תשאבי כוחות, מאיפה אני לא יודעת אבל מאיפה שהוא, ותצאי אל הרחוב. הגעת כבר עד הדלת, אחזת בידית, תפסיקי להיות כזאת עלובה. תצאי מזה כבר. עציץ לא יכול להושיע אותך. את צריכה להושיע את עצמך. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. החיים הם מה שאת עושה מהם. הדלת עולה בלהבות, החום שלה מבעיר לי את הגוף, הפנים שלי נשרפות. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. הספה או הדלת. הספה או הדלת. לובשת את החולצה, מתכסה במעיל, מתקרבת לספה, מתרחקת ממנה, נכנסת לנעליים. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אני יוצאת אל הרחוב בפעם הראשונה מזה שישה חודשים.

דנית גולד

בוגרת החוג לבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים (Be.d), מנחת קבוצות ומלווה אנשים בתהליכי כתיבה.

הרומן הראשון שלה "התרחבות" ראה אור ב2018 וזיכה אותה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ומלגת "חדר משלך" מטעם עיריית תל אביב.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

העולם שבחוץ ברומן הביכורים שלה, 'התרחבות', מציגה דנית גולד קול עכשווי מסקרן, גם אם בוסרי לפרקים

טראומה קשה מונחת בפתח הספר הזה. היא זאת שמניעה את הגיבורה, ואולי נכון יותר לומר - היא זאת שמקשה על הגיבורה לנוע, לצאת מהבית, להתעמת עם העולם. מותו הנוראי של האפוטרופוס שלה, עמנואל, ממוטט אותה, והיא נכנסת להסגר של שישה חודשים, שבמהלכם לא תצא מהבית. לאחר חצי שנה בין ארבעה קירות היא מנסה לצאת מחדש לעולם, בחיפוש אחר מסמר כדי לתלות תמונה של עמנואל על הקיר. העולם שמחכה לה בחוץ הוא שדה אימים סוריאליסטי, חולה, בלתי אפשרי.

בספר 'לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה' מזהיר ההיסטוריון דומיניק לה קפרה מבלבול בין המונחים "אובדן" ו"היעדר": בעוד אובדן הוא אירוע טראומטי מסוים, היעדר הוא מונח חמקמק יותר שמתאר תחושה שמשהו חסר באופן אינהרנטי. על המתח בין המונחים האלה מהלכת גיבורת 'התרחבות'. זה אמנם סיפור על טראומה, על אובדן, אבל זה קודם כל סיפור על היעדר. על חוסר היכולת להתמודד עם העולם. על דור שמפחד לצאת מהבית אבל סובל מ-‭,FOMO‬ פחד עצום לפספס, דור שממאן להצטרף לחברת בני האדם הבוגרים. במובן הזה, גולד היא קולו של דור, אם לצטט את לינה דנהאם בפעם המיליון, אלא שזהו קול שקט יותר, פחות צעקני, פחות מתפנק, בעיקר עצוב ומתקשה לתפקד.

'התרחבות' מציע גם נקודת מבט עכשווית ומעניינת על אובדן האמון של דור ה-Y במבנה המשפחתי הקלאסי, באמא-אבא-שני-ילדים-כלב-בחצר. ברקע של הגיבורה משפחה בלתי מתפקדת. מסיבות סמים, אורגיות לתוך הלילה ודפיקות של המשטרה בדלת בבוקר היו חלק מנוף ילדותה, עד שעברה לחסותו של עמנואל. מערכות היחסים היחידות בחייה הן עם עמנואל ועם עומר, ספק בן זוג ספר חבר נפש, שמציעות מחשבה מחודשת על חברות ועל חיי משפחה וקהילה.

זהו ספר ביכורים, לטוב ולרע. ברגעיה הטובים, הכתיבה של גולד מזכירה את כתיבתו של בוריס ויאן ב'צל הימים'; עולם סוריאליסטי או פנטסטי שמדמה את עצמו לכזה שהכל בו אפשרי, לחגיגה של חופש, והשחרור הרעיוני הוא זה שבסופו של דבר מייצר תחושת מחנק קשה. אבל לצד השחרור וההעזה שמאפיינים לעיתים כותבים שטרם גיבשו את קולם, שעדיין לא נכנעו לעריצות של הסגנון, דחוסות גם שנים של מחשבות ורעיונות שכמו מתנפלים על הקורא בעומס, שלרגעים קשה לשאת אותו. מעניין יהיה לקרוא את ספריה הבאים של גולד, שעם מידה מסוימת של איפוק תוכל להבשיל להיות סופרת מצוינת.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 28/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

העולם שבחוץ ברומן הביכורים שלה, 'התרחבות', מציגה דנית גולד קול עכשווי מסקרן, גם אם בוסרי לפרקים

טראומה קשה מונחת בפתח הספר הזה. היא זאת שמניעה את הגיבורה, ואולי נכון יותר לומר - היא זאת שמקשה על הגיבורה לנוע, לצאת מהבית, להתעמת עם העולם. מותו הנוראי של האפוטרופוס שלה, עמנואל, ממוטט אותה, והיא נכנסת להסגר של שישה חודשים, שבמהלכם לא תצא מהבית. לאחר חצי שנה בין ארבעה קירות היא מנסה לצאת מחדש לעולם, בחיפוש אחר מסמר כדי לתלות תמונה של עמנואל על הקיר. העולם שמחכה לה בחוץ הוא שדה אימים סוריאליסטי, חולה, בלתי אפשרי.

בספר 'לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה' מזהיר ההיסטוריון דומיניק לה קפרה מבלבול בין המונחים "אובדן" ו"היעדר": בעוד אובדן הוא אירוע טראומטי מסוים, היעדר הוא מונח חמקמק יותר שמתאר תחושה שמשהו חסר באופן אינהרנטי. על המתח בין המונחים האלה מהלכת גיבורת 'התרחבות'. זה אמנם סיפור על טראומה, על אובדן, אבל זה קודם כל סיפור על היעדר. על חוסר היכולת להתמודד עם העולם. על דור שמפחד לצאת מהבית אבל סובל מ-‭,FOMO‬ פחד עצום לפספס, דור שממאן להצטרף לחברת בני האדם הבוגרים. במובן הזה, גולד היא קולו של דור, אם לצטט את לינה דנהאם בפעם המיליון, אלא שזהו קול שקט יותר, פחות צעקני, פחות מתפנק, בעיקר עצוב ומתקשה לתפקד.

'התרחבות' מציע גם נקודת מבט עכשווית ומעניינת על אובדן האמון של דור ה-Y במבנה המשפחתי הקלאסי, באמא-אבא-שני-ילדים-כלב-בחצר. ברקע של הגיבורה משפחה בלתי מתפקדת. מסיבות סמים, אורגיות לתוך הלילה ודפיקות של המשטרה בדלת בבוקר היו חלק מנוף ילדותה, עד שעברה לחסותו של עמנואל. מערכות היחסים היחידות בחייה הן עם עמנואל ועם עומר, ספק בן זוג ספר חבר נפש, שמציעות מחשבה מחודשת על חברות ועל חיי משפחה וקהילה.

זהו ספר ביכורים, לטוב ולרע. ברגעיה הטובים, הכתיבה של גולד מזכירה את כתיבתו של בוריס ויאן ב'צל הימים'; עולם סוריאליסטי או פנטסטי שמדמה את עצמו לכזה שהכל בו אפשרי, לחגיגה של חופש, והשחרור הרעיוני הוא זה שבסופו של דבר מייצר תחושת מחנק קשה. אבל לצד השחרור וההעזה שמאפיינים לעיתים כותבים שטרם גיבשו את קולם, שעדיין לא נכנעו לעריצות של הסגנון, דחוסות גם שנים של מחשבות ורעיונות שכמו מתנפלים על הקורא בעומס, שלרגעים קשה לשאת אותו. מעניין יהיה לקרוא את ספריה הבאים של גולד, שעם מידה מסוימת של איפוק תוכל להבשיל להיות סופרת מצוינת.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 28/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
התרחבות דנית גולד
*
 
יש ימים שמשהו גדול בוחש בפנים ואין לו שום מפלט אחר מלבד להתפקע. את יודעת שזה לא יכול להימשך יותר, לא הימים, לא החיים. את יודעת שיש משהו שנמצא בפנים, בתוך הימים, כמו גלעין זית, שישבור לך את השיניים אם לא תפלטי אותו החוצה. הכול שקט עכשיו מלבד תקתוק שעון. ותקתוק שעון יכול להיות כל כך הרבה דברים מלבד השעה עצמה. לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שהנךְ, לפעמים הוא יכול להיות כל הדברים שאינך. 
השמש בוערת דרך התריסים. יש מיליון חרכים שאש מתלהטת בהן. אבק קוסמי שחדר לאטמוספירה. מכתשים מצוירים. אנטנות ישרות. העיר היא לוח משחק שחובב ג'אז שרטט אותו. ואני אף פעם לא אהבתי ג'אז, כך שזה כלל לא מקרי שהעיר זרה לי. טיפוגרפיה שלמה של בדידות. 
היום אני מציינת סגר של שישה חודשים. שישה חודשים שבמהלכם לא יצאתי מהבית. מאז אותו יום שבו מצאתי את עמנואל שוכב מת, פניו כנגד הרצפה, הגולגולת נעוצה בפטיש, שלולית דם מסביב לגולגולתו השסועה, ידיו שמוטות לצדי גופו. עוד באותו יום הכול המשיך בשגרתו, עולם כמנהגו נהג, אבל לא אני. משהו השתנה בי. עמנואל המת זעזע את הלוחות הטקטוניים של הלב, ומאז אני מנסה לשקם את ההריסות. 
הבית התרוקן מממשיות, נעשה חלול. הצבעים נעלמו ולא רק הצבעים. נעלמו הקולות. קווי המתאר של הבית היטשטשו, נפוגו, זה היה תהליך של היעלמות. היעלמות של חיים. הכול עצר במקומו. מאז אותו יום חייתי ביקום מקביל. צפיתי ימים על גבי ימים בטלוויזיה, שיחקתי טריוויה עם עצמי, לפעמים נרדמתי ליומיים, אבל דבר לא הצליח למחוק את תמונת עמנואל המת מראשי. הסחבה נשארה יתומה מאחורי המקרר, הכלים בכיור נערמו, האבק הצטבר שכבות שכבות על הרהיטים, על הרצפות, על החיים.
בטלוויזיה מסתיימת לה עוד תכנית. האור הכחול מאיר על פניי השוממות. ימים של בהייה במסך, שעות אינספור שבהן ג'ינגלים מטומטמים גולשים על גלי האלפא שלי, על גלי התטא שלי, על גלי הדלתא שלי. תקתוק השעון נשמע כמו פצצה נספרת לאחור. הישבן שלי מוטבע על מושב הספה. מסך הטלוויזיה נצבע בשחור ובבואתי נשקפת בו. שקים שחורים מתחת לעיניים. גופי מקופל בתבוסה. בכלל לא נלחמתי וכבר הפסדתי. אני מסתכלת סביבי. כל הבית צבוע באפור של שיממון. מכל הבית האפור רק דבר אחד נותר צבעוני, העציץ. 
בניגוד לשיממון שלי, אצלו אביב תמידי מוריק את עליו. קשור בחוט תיל למעקה שבמרפסת, עליו משולחים לכל עבר. משהו בו חי עדיין, פועם. אני חושבת על הלב הירוק שלו, הרירי, על העורקים המלופפים בצינוריות השקיה. גם אבן סתמית זוכה למשמעות חדשה כשמישהו מכריז עליה כעל ממצא ארכיאולוגי חשוב. העציץ הזה הוא האבן שלי. ממצא ארכיאולוגי חשוב מתקופת עמנואל. עדות שלא הכול מת יחד איתו. 
מאיפה יש לך את הכוח ללבלב גם תחת הזנחה קשה? אלוהים! התחלתי לדבר אל עציצים. צחנה עולה מגופי. אני נכנסת למקלחון. דלתות המקלחון מתכסות באדים. אני נזכרת שעומר שונא מים רותחים, שהוא סובל מזה ממש. העציץ מוריק שם בחוץ. לו רק עומר היה כאן איתי. אני משפשפת את גופי בסבון, הוא מקציף, Funknroll של פרינס בוקע מהטלוויזיה. איזה פסקול היה לי פעם. אני מתגעגעת אליו. השקט של חצי השנה האחרונה רצח אותו. הוא עושה לי משהו, מרעיד. הבהונות שלי מתחילות לרקוד, הברכיים שלי מתכופפות, הראש נע מעלה מטה. המקלחון הופך לכבשן. הלב הקפוא שלי מתחיל להפשיר. אני יוצאת מהמקלחת. עטופה במגבת אני שולפת חולצה מהארון, כן, אני מתלבשת, אני מבצעת פעולות חיוניות, העיקר לא ליפול לנוסטלגיה שבלי לשים לב נהפכת למלנכוליה. אני מנסה לשכוח את הבית כפי שהיה. את הממלכה הצהובה שהייתה כאן. מפות פרחוניות, אהילים מכותנה, צלחות מחרסינה. אש. הייתה אש בבית, היו להבות שהשחירו את הקירות, צעדים הילכו במסדרון בזמן ששכבתי במיטה, כיסאות נגררו, כוסות קריסטל נקשו, פקקי שעם נחלצו, יין נשפך, רוח טיילה בין החדרים, כמו אורח מארץ רחוקה.
אני שולפת מסמר מהשידה ומחזיקה אותו ביד יציבה. מבטי ממוקד בנקודה שסימנתי בעיפרון, לפני כמה ימים, כשחשבתי שאני מוכנה. אני אומרת לעצמי — מסמר יינעץ בנקודה הזאת, ועל המסמר תיתלה תמונה, ועל התמונה הזאת אתלה את עצמי. אני וכל יתר הדברים שגם ככה נתלים עליי עומדים להיתלות על התמונה הזאת. אם עציץ יכול לחיות, בטח גם את יכולה. החיים הם מה שעושים מהם. בשעה שבחוץ הכול מוריק, בתוך הבית כל גרגיר של אבק הוא למעשה גרגיר של תבוסה, כל פיסת שמש שחודרת פנימה היא לעגו של היקום. נו באמת, לחיות בתוך קיפאון, בעליבות כזאת, בריקבון, מה זה אם לא קלישאה. ואין דבר נורא יותר מחיים בתוך קלישאה. 
אני לוקחת פטיש ומכה במסמר. המסמר מכה בקיר. הקיר מכה בהשתקפותי העלובה. אחרי כמה מכות אני מבינה שזה לא יהיה פשוט. המסמר מסרב לחדור, והמכה האחרונה שנתתי הייתה חזקה בהחלט, טיח נשר מהקיר, נחת על הרצפה והתפורר. פירורים של טיח נלכדו במסכת השקרים של האור שבצבץ בין שלבי התריס. אני מתעצבנת, מכה שוב ושוב על המסמר הארור. אבל המסמר בשלו והגוף שלי הולך ומתחמם. אני מורידה את החולצה, מסתכלת על הנקודה שסימנתי. אבל היא נשרה עם הטיח. אני ממששת את הכוויה שנשארה על הקיר ומסמנת מעליה נקודה חדשה. הפטיש נהיה כבד. אני מניחה אותו לרגע על השידה. דלת הכניסה נראית כמו השער לגיהינום — היא חורקת ויורקת להבות ואני בטוחה שבלילה, באין רואה ובאין שומע, היא מרכלת עליי עם דלתות השכנים. אני רוצה לדפוק על דלתו של השכן שלי, השכן שבבית הסמוך, לשאול האם יש לו מסמר מסוג אחר. מסמר חודר בטון יכול להתאים, אני חושבת. המגע של ידית הדלת בכף ידי מעורר בי בעתה, כאילו מנקר דרור בגזע המוח שלי. אני נעזרת במטלית כדי לפתוח את הדלת לעולם שבחוץ.
החוץ מעוור אותי. אני מסוככת על עיניי וסופרת עשרה צעדים, ונעמדת מול דלת מספר שמונה, מקישה ומחכה. נדמה כי הדפיקות עולות מבטן האדמה. קול צעדים, הוא מתקרב לדלת. העינית מתכסה בשחור. אני עדיין מסוככת על העיניים. קר לי בכפות הרגליים. קר לי בכל הגוף. אני נזכרת שאני ללא חולצה. שלושה מנעולים שונים נפתחים בזה אחר זה. פנים מאורכות מציצות מבעד לשרשרת הביטחון. אני משלבת ידיים לסוכך על חזי. 
מה את רוצה? שלום, אני השכנה. אני יודע מי את. מה את רוצה? אה... אני זקוקה למסמר. השכן הזקן עומד מולי ולא מגיב. חשבתי שאולי יש לך מסמר. מסמר? מה הבעיה ללכת לקנות מסמר? אה... זאת בעיה. יש לי בעיה לצאת לרחוב, שהוא לא הרחוב שלנו... חשבתי שאולי תוכל לעזור לי... אני רק צריכה מסמר אחד. בבקשה. 
הפנים המאורכות פותחות את הדלת ומגלגלות עיניים. הבית שלו, עולם שלם, מופיע לנגד עיני כמקשה אחת. בלי מילים הוא מסתובב והולך להביא מסמר. הישבן שלו זז מצד לצד מאחורי חלוק מגבת בצבע אדמה. על השטיח בסלון מדלגים צבאים באריגה מושלמת. הבית גדוש במאות פריטים. עשרות מסמרים נעוצים בקירות ועליהם תלויות עשרות תמונות בגדלים שונים. זה סיפור האיש הזה, הוא והבית שלו והחפצים שלו והתמונות שלו. הכול סיפורים. סיפורים שמישהו חי פעם עד שיום אחד הם נהפכו לזיכרון בתוך מסגרת. אני שומעת אותו בוחש במסמרים, חופן ידו בתוך שדה מסמרים, מעליו טס אווירון ומעיף אותו לעזאזל. עכשיו אדום. 
מה את תולה? הוא צועק מאי־שם. תמונה, אני עונה. של דוד שלי. עמנואל. 
לפתע לוכדת אותי תנועה קטנה באקווריום. צב ים מטפס על סלע מלאכותי. עכשיו ירוק. הוא חוזר מהחדר ובידו מסמר. 
נראה לי שזה יכול להתאים. בטח. תודה רבה. מה קרה לו? מה קרה למי? לדוד שלך. אה, הוא נפטר.
אנחה ליוותה את הידוק חלוקו על מותניו הצרים. קחי אמר ושם בידי קיפוד של מסמרים, ונפנה בצליעה אל הכורסה. ענן אבק הסתחרר סביבו בשעה שהתיישב. הוא הסתכל עליי כאילו תלויה מאחוריי תמונה ענקית. מבטו נע מצד לצד. חשבתי שהוא רוצה לומר לי משהו אבל שום מילה לא יצאה מפיו. הרכנתי את הראש בתודה ורגע לפני שסגרתי את הדלת התעטשתי. המטלית עדיין בכף ידי וכף ידי אוחזת עדיין בידית של הדלת. זה מוקדם מדי לצאת, אני חושבת, ובכל מקרה קר בחוץ, וצריך ללבוש חולצה.
אני חוזרת אל הנקודה שבקיר, מרימה את הפטיש ודופקת ודופקת בכל הכוח. טיפת זיעה ניגרת ממצחי ונקווית על הרצפה, אגם קטן לנמלים שמתרוצצות מסביב בחוסר תועלת. אני מכה פעם אחר פעם, בכל הכוח שיש לי, מנסה לתפוס את כל המחשבות היצרניות רגע לפני שהן ננעלות באזור הכמוס של המחשבה שאליו כבר אין לי גישה. אני דופקת ודופקת אבל המסמר לא נכנס. אני ממששת את הקיר הלא־חדיר. אני מביטה בנקודה הזאת, שהיא כרגע נקודת המשען בחיי, הדבר היחידי שיכול אולי להושיע אותי, להחזירני עד הלום, וכלום, לא מבט, לא חיוך, אפילו אחיזה קלוקלת שיכולה לבשר על קידום תהליכים — אין. רק נקודה אפורה חיוורת על קיר לבן ענקי, רק אישה, קטנת קומה, שמרוכזת כולה בנקודה בקיר ותו לא. את הקיר הזה אני הולכת לפתוח, לפצח לו את הצורה, לשאת בתוצאות של חור בקיר. אני מסתכלת על עמנואל המחייך בתמונה ונדמה לי שעין אחת שלו קורצת לי. את יכולה לעשות את זה, את תמצאי פתרון, את תשאבי כוחות, מאיפה אני לא יודעת אבל מאיפה שהוא, ותצאי אל הרחוב. הגעת כבר עד הדלת, אחזת בידית, תפסיקי להיות כזאת עלובה. תצאי מזה כבר. עציץ לא יכול להושיע אותך. את צריכה להושיע את עצמך. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. החיים הם מה שאת עושה מהם. הדלת עולה בלהבות, החום שלה מבעיר לי את הגוף, הפנים שלי נשרפות. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. הספה או הדלת. הספה או הדלת. לובשת את החולצה, מתכסה במעיל, מתקרבת לספה, מתרחקת ממנה, נכנסת לנעליים. מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אני יוצאת אל הרחוב בפעם הראשונה מזה שישה חודשים.