האֵם
מעולם לא יכולתי לשמוע את מה שאמרו לי או מסביבי. נולדתי חירשת. מעולם לא יכולתי לדבר, להביע את רצונותיי או את מחשבותיי בקולי. בגלל שאני חירשת הקול שלי יוצא מוזר ואין בו מילים. מעולם לא חשפתי את רגשותיי. השארתי אותם עמוק בפנים, מוחבאים בתוך החדרים של הלב שלי.
ידעתי אהבה אחת גדולה, ענקית, עוטפת, והכי נכונה בשבילי, אבל היא הייתה קצרה. מעולם לא שכחתי אותו. המשכתי לתת לו ולאהבה שלו, שלנו, את כל המקום בלב ובנשמה שלי. אחרי כל מה שקרה, הלב שלי נסגר. האהבה נשארה כלואה בתוכו, נתונה רק לו. אפילו את עצמי כבר הפסקתי לאהוב.
לא קל לי. אני מפחדת עד היום להגיד שקשה, שאלוהים לא ינסה להראות לי מה זה קשה באמת, כמו שאימא שלי הייתה מזהירה אותי. העולם הזה מורכב כל כך. אנשים שומעים, עם מילים וצלילים ודיבור מהיר שבו שפתיים זזות כל הזמן בכל מיני תנועות לא ברורות ומהירות. העיניים שלי מתעייפות רק מלהסתכל בהן. אף פעם אני לא מבינה באמת את כל מה שאומרים לי או מסביבי. אני אוספת חלקי משפטים דרך תזוזות השפתיים, או מילים בודדות שמסמנים עבורי פה ושם בשפת הסימנים, ואז אני מרכיבה לעצמי את ההבנה. אף פעם לא למדתי לקרוא או לכתוב – לא במרוקו, לא בארץ. חיים שלמים בלי להבין לעומק את החיים, את האנשים, את הבעל שלי והילדים שלי.
רק בלב שלי אני מבינה, בגוף עמוק בפְנים, בנשמה שלי, פִּי רוּחי. אבל בארץ הזאת אפילו הלב שלי כבר נהיה חירש.
המראה מספרת לי על הקמטים העמוקים ששורטים לי את הפנים, כמו רוצים לספר על התוך שלי. דווקא בגוף, אחרי כל השנים והלידות, נשארתי רזה וקטנה. פעם הייתי גם יפה. מתוך הקמטים בפנים בולטות העיניים שלי, בצבע חום די בהיר, כמו דבש, לְהַסיל, גם העור שלי בהיר יחסית. אם אני אפתח קמט קמט, אולי אגיע עד ללב, אבל זה מפחיד אותי וכואב.
נולדתי במוגדור שבמרוקו, עיר עם נמל שנראה כמו זרוע ששלוחה לים. אני אוהבת את השם בערבית לעיר שלנו – אסויירה – בגלל המשמעות שלו, שהסבירו לי אותה עוד כשהייתי ילדה: "המצוירת יפה" כמו תמונה. עד היום לעיניים שלי זהו הנוף הכי יפה בעולם. מילים לא באמת חשובות לי. אני מבינה קצת רק את התיאור שלהן, ואז התמונה נכנסת לי למוח. אהבתי במיוחד את הרוחות החזקות בעיר שלנו ואת הריח שהן הביאו איתן מהים, מין ריח מלוח ועוקץ, אבל גם פותח ורענן. הן היו מלטפות את הפנים היפות והחלקות שהיו לי וגם מספרות סודות עמוק בתוכי. רוח של אהבה. המים לא היו עמוקים ולא פחדתי להיכנס פנימה ולהניח להם לעטוף וללטף אותי ולזרום פנימה בתוך הגוף, כמו ידיים אוהבות ומרגישות, ולשחק בעדינות עם הלב שלי כאילו הוא כדור קטן במשחק משעשע. הייתי יוצאת מהמים ומרגישה נקייה ושלמה בכל האיברים. טהורה.
***
העיר היפה שלנו הייתה בנויה מרבעים שונים, כמו שמיכת טלאים בכל מיני גדלים, צורות וצבעים. לא הכרתי את כולם, בטח לא את הרובע של המוסלמים. אנחנו כמו כל שאר היהודים גרנו ב'מלאח', הרובע של היהודים בעיר. הרבה משפחות עמוסות בהמון ילדים. אנחנו היינו במעמד אמצע. הורים שעובדים מהבוקר עד הלילה. אבא היה צובע בתים. תמיד הוא אהב דברים יפים ומעוצבים, וגם היה מכוון פסנתרים. באותם ימים זה היה מקצוע מיוחד מאוד שבדרך כלל לא עבדו בו יהודים, אבל הייתה לו לאבא שלי שמיעה מיוחדת מאוד. הוא הסביר לנו שכיוון פסנתרים זו אומנות וכל מכוון עובד לפי האוזן הפנימית שלו. האנשים העשירים שהזמינו אותו לבתיהם הגדולים עם הפסנתר, אשר לי נראה היה כמו כנף ענקית, לא האמינו שהוא יהודי. לא תמיד הוא היה אומר להם, רק אם הם נתנו לו לאכול מרק חרירה – המרק הכי מפורסם של המרוקאים, שיש בו הרבה קטניות וירקות ועצמות של כבש – אפילו שכבר נגמר להם הרמדאן. אבא אהב מרק חרירה אבל הם ערבבו בו גם חלב עיזים, יחד עם הקמח והתבלינים, שיהיה לו מרקם כמו בד קטיפה. אז אבא היה אומר שהוא לא רעב, אבל אסור היה להעליב את האנשים המכובדים אצלם הוא עבד ולהגיד דבר כזה, כי לא אומרים לא לאוכל במרוקו, אוכל זה גם הכבוד של המארח. אם לא הייתה לו ברירה – הכבוד שלו זה גם הדת שלנו היהודים שאסור בה לערבב את הבשר עם החלב – הוא היה אומר להם 'סליחה שאני מסרב לאוכל הנפלא שלכם אבל זה רק בגלל שאני יהודי.'
אימא שלי הייתה מנקה בתים אצל העשירים וגם עוזרת להם בתיקונים של תפירה וסריגה. לאימא היו נותנים רק תה חזק רותח עם הרבה נענע או שיבא וריפעת, שזה עוגיות עם שוּמר שטחון בפנים עם הרבה טעם חזק, כי היא רק העוזרת. ככה לא היו לה בעיות של שמירה על חוקי הדת שלנו.
אצלנו בבית נולדו שישה ילדים, שהם כמו קלידים של פסנתר: אחד לבן שומע, אחד שחור חירש, וככה זה ממשיך: אחד כן, אחד לא – חצי שומעים, חצי חירשים. ממש לא כמו השמיעה המיוחדת של אבא. אף פעם לא הבנתי איך בדיוק אבא שלי מצליח לשמוע את הצלילים הכי דקים האלה של המיתרים שנמצאים בתוך הפסנתרים. אני זוכרת שפעם אחת, כשהייתי קטנה, ביקשתי מאבא שלי בסימנים שייקח אותי לראות במה הוא עובד בבתים של אחרים. הוא הסכים וראיתי בתנועות השפתיים שהוא אומר לאימא, 'היא ממילא לא מדברת, היא לא תפריע.'
הגענו לבית גדול מקושט עם הרבה רהיטים, ולא רק שטיחים, מזרנים וכריות כמו אצלנו. האישה של הבית הייתה עבה ומאוד נחמדה. היא הגישה גם לי, לא רק לאבא, כוס שתייה עם נוזל בצבע ירוק עם בועות כמו בלונים קטנים. זה היה מתוק ואהבתי את זה ושתיתי עד הסוף, אפילו שהמים הירוקים האלו קפצו לי קצת בפה. אחרי ששתינו, כי ככה תמיד מתחיל ביקור, אבא הראה לי איך הוא פותח את הפסנתר. קודם כול את המכסה הגדול מעץ. מתחתיו יש כמו פטישים קטנים שמחוברים לקלידים ועליהם האנשים מנגנים. הפטישים האלו מחוברים גם למיתרים שהיו זזים עם כל דפיקה על הפטיש וככה יוצרים את הצליל. אבא הסביר לי בסבלנות עם הרבה סימנים. אצל האישה העבה היה זה פסנתר ענק ששוכב כמו מיטה חצי עגולה, ואבא הסביר לי שזה פסנתר כנף והם הכי טובים כי המיתרים שוכבים מתוחים; ככה גם נוח לו להגיע אליהם ולכוון אותם בצורה הכי מדויקת, אבל בעיקר למנגנים זה הפסנתר הכי טוב כי אז הם יכולים לבצע חזרות מהירות באותו קליד בלי שהמיתר המחובר אליו יסתבך. וגם בגלל שהקופסה מהעץ גדולה כל כך, הצליל יוצא יותר נקי ועמוק וחלק וטוב. אבא המשיך וסימן לי שהדבר הכי חשוב למכוון פסנתרים זה להקשיב למה שהוא עושה, כי זאת לא עבודה טכנית אלא זה דבר חי, והפסנתר הוא כמו בן אדם שמגיב למי שנוגע ומטפל בו. אני עשיתי פרצוף כאילו אני מבינה הכול, גם את עניין הצלילים הארוכים והמהירים, כי ראיתי שאבא מאוד מתלהב מהעבודה הזו שלו ולא רציתי לאכזב אותו ולהזכיר לו שאני בכלל לא שומעת כלום, שום צלילים.
האישה העבה גם הקשיבה לכל ההסברים של אבא, עם חיוך של נחת על הפנים שלה, במיוחד כשהוא אמר שלכל פסנתר יש גם נשמה. אולי הוא לא שכח שאני חירשת ורק רצה להרשים אותה בידע הרב שלו וגם להחמיא לה על עושרה הרב. אני הייתי מהופנטת מעדינות האצבעות של אבא, שמרגישוֹת עד כמה ניתן למתוח את המיתר, ממש כמוני עם חוטי התפירה. הרגשתי גאווה באבא שלי ושאני גם דומה לו קצת. במיתר אחד שהיה ממש רופף אבא נתן לי לעזור לו והראה לי איך לכוון אותו. חבל שאני חירשת כי זו עבודה ממש נעימה באצבעות, אבל אם אי־אפשר לשמוע אחר כך שזה הטון הנכון, הסולם הנכון, הצליל הנכון, אז זה לא שווה כלום.
אצלנו בבית, את הילדים השומעים ההורים שלחו לבית ספר כי הם יכולים להצליח ושווה להשקיע בהם. אנחנו החירשים לא הלכנו לבית ספר, וברגע שקצת גדלנו מיד היו שולחים אותנו לעבוד, לעזור בפרנסה של המשפחה הגדולה.
פעם, כשהייתי קטנה, היה נדמה לי שראיתי בשפתיים של אימא שלי, וגם הבנתי מתנועות הידיים הרגילות, לא של שפת הסימנים, שהיא מספרת לאחותי הגדולה והשומעת שהייתה להם עוד ילדה. היא נפטרה בגיל ממש צעיר מהתקף לב. קשה לי להאמין שהלב של ילדה קטנה, שלא עשתה עוד כלום רע לאף אחד, פתאום נעצר. אימא אמרה שרק בגלל זה הם ילדו גם אותי, כדי שיוכלו לקרוא לי על שמה. הבנתי שאותי לא ממש רצו, או תכננו, או עשו מאהבה. אותי עשו בכוונה במקום הבת שנפטרה רק כדי שיוכלו לתת לי את השם שהיה לה, לזכור אותה. השם בכלל לא חשוב לי. ממילא אין לי מושג מה הצליל שלו, ולא אכפת לי אם יש לו משמעות. אחרי שנולדתי ההורים שלי כבר לא רצו יותר ילדים, הספיק להם. בלי שהם בכלל ידעו, גם לי נהייתה צרה בלב. הוא נסגר.
