הילד שכמעט הציל את אמו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הילד שכמעט הציל את אמו
הוספה למועדפים

הילד שכמעט הציל את אמו

4.9 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר יאיר כספי (נולד ב-1954) הוא מייסדו ומנהלו של מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" בתל אביב. שותף לתיקונה של "יהדות ישראלית".

את הדוקטורט עשה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. נושא עבודתו הוא "אקלקטיות בפסיכותרפיה". כספי עבד במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה, וניהל תוכניות לטיפול בהתמכרויות. בשנת 1999 ייסד את התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" במרכז למורשת היהדות על שם צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. זו תוכנית לימודים שנועדה במקורה בעיקר לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים, אך נפתחה גם לציבור הרחב, ועסקה בפסיכולוגיה המתבססת על מורשת היהדות. בנוסף לכספי לימדו בתוכנית רבנים, פסיכולוגים וחוקרי יהדות. בשנת 2009 הפכה התוכנית למכון עצמאי בתל אביב, אשר במסגרות הקבוצתיות ותוכניות הלימוד שלו לומדים מאות תלמידים. לתוכנית הלימודים נוספו "קבוצות עבודה" הפועלות במשך כל השנה, ומציעות מסגרת עבודה מתמשכת של תיקון עצמי והתמודדות עם נושאי יסוד בחיי המשתתפים. על פי כספי ומארגני התוכנית, חברי הקבוצות יוצאים למסע אל לב השבר האנושי של היחיד והתרבות, ולומדים לוותר על אשליותיהם על מצב האדם.
בשנת 2002 יצא לאור ספרו "לדרוש אלוהים", המציג את עיקרי השקפתו. הספר הפך לרב מכר. בשנים האחרונות כותב כספי טורי דעה באתרים ועיתונים שונים, המציגים "רגעי דעת" ושינויים שעברו תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות". בסתיו 2013 ראה אור ספרו "ניסיון - פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון" המביא את סיפוריהם האישיים של עשרות מתלמידיו, שחוו רגעי תובנה פסיכולוגית ששינתה את חייהם ויצרה התגלות של ייעודם.
כספי מגדיר עצמו כיהודי חילוני דתי. הוא לא מוצא בין ההגדרות המקובלות היום לזהות יהודית אף אחת שמתאימה לו. שיטתו הפסיכולוגית מעוררת עניין רב גם בקרב דתיים.

תקציר

"ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני.
כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי, שממנו ירו טילים זעירים על אמי.
פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי".
 
הילד שכמעט הציל את אמו הוא סיפור ניסיונו של המחבר יאיר כספי להתמודד עם פציעה שהוא נושא עמו, מן השנים בילדותו שבהן חי לבדו עם אמו, שמחלת הנפש שלה הלכה והחמירה, כשהמחבר נע בין הזדהות עמה, פחד ממנה, ומאמץ רב שנים למלט את נפשו: “הלכתי לשחרר את עצמי וחיפשתי את כל מקומות מאסרי.“
 
הסיפור הוא תיעוד מסע נוגע ללב, האוחז בקורא ונקרא בנשימה עצורה. בכתיבה רבת עוצמה הוא מתאר מפגש שנדמה כי אין הנפש יכולה להכיל עם אֵם שלא ראתה, לא שמעה, ולא היה בעיניה רמז לקיום בנה.
 
הילד הנושא את העולם על כתפיו לא ימצא בו מקום להניח את ראשו, עד שיאמר דבר שאין איש יכול לשמעו, וימצא רשות להציל רק אחד מסדום, את עצמו.

פרק ראשון

1 אני אציל אותך

ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני.

כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי, שממנו ירו טילים זעירים על אמי.

פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי.

שם הייתי הולך לבד בערבי שבת וחולם על היום שבו יגלו אותי.

כשהייתי בן תשע הורי התגרשו. עד גיל ארבע עשרה, אמר אבי, ילדים זקוקים יותר לאמם, ולכן החלטנו שאתה תישאר אצל אמא ובגיל ארבע עשרה תעבור אלי או לפנימייה. היה ברור לי שאני חייב להישאר אִתה. מישהו חייב לעצור את אמא לפני שהיא אומרת דברים מוזרים לאנשים. מישהו צריך לאהוב אותה. מישהו צריך למנוע ממנה לממש את המעשה שהיא חוזרת ואומרת שתעשה: "ביום שלא תצטרכו אותי יותר אני כבר אדע מה לעשות עם עצמי."

"אני אציל אותך אמא," הייתי חוזר ואומר לה, "כמו שהצלת אותי. אני חזק. אני חכם. אני אקשיב. אני אבין. אני אתן לך את כל האהבה שתמיד רצית לקבל.

"אני אצדיק את השם שנתת לי, אמא. אני אשיב לך את האור. אני אתקן את הבגידה. אני לעולם לא אעזוב."

2 משהו נורא קורה

אחת ורבע, ואמא עוד לא באה.

ישבתי על המדרגות בכניסה לחצר בניין המגורים שלנו וצפיתי אל קצה הרחוב, במרחק של כעשרה בניינים. אמא צריכה להופיע שם. שתי ילדות נושאות תרמילי בית ספר ואיש זקן בלבוש אפור חסמו לי את שדה הראייה.

אחת ועשרים. אני מפחד שהיא לא תבוא. היא אומרת הרבה שיום אחד לא תבוא. לפני שבוע, לדבריה, כמעט נהרגה כאשר קרטון ענק נפל עליה ממדף גבוה בבית המלאכה למוגבלים המשקם שבו היא עובדת. אמא בטוחה שמישהו דחף את הקרטון בכוונה. "הם חשבו ככה להיפטר ממני."

צללית כהה כפופה נושאת שני סלים הופיעה בקצה הרחוב. נעמדתי כדי לראות טוב יותר. היא התקדמה לאט לכיווני. זאת היא. סגרתי את הספר ויצאתי לקראתה. הושטתי יד לקחת את הסל מאחת מידיה.

"הוא עוד הולך אחרי?" קולה היה מבוהל ומאיים.

"מי הולך אחרייך?"

הבטתי מעבר לגבה וראיתי כל מיני אנשים הולכים ברחוב.

"המנוול!" היא סובבה לשנייה את ראשה לאחור. כששבה להסתכל עלי הייתה אימה בעיניה, כאילו ראתה דבר נורא.

"מי הלך אחרייך?" משהו מבהלתה אחז גם בי. הבטתי שוב מעבר לגבה.

"הספרדי מהירקות," היא אמרה, "הוא רצה להרוג אותי."

"אף אחד לא עוקב אחרייך," אמרתי, למרות שראיתי בחור אחד שהולך ברחוב בכיווננו, "למה שירצה להרוג אותך?"

"הוא רצה להרוג אותי כשאמרתי לו שהכול רקוב אצלו. ראיתי את זה בעיניים המשוגעות שלו."

"אמא, תאמיני לי שאין לו זמן לעזוב את החנות ולעקוב אחרייך."

"למה שלא יהיה לו זמן," קולה עלה לחצי צעקה, "אבא שלך משלם לו!"

"אפשר לקחת ממך סל אחד?"

"לא את זה," היא כמעט צועקת, "פה יש ביצים!"

אמא מאמינה שאבא מנסה לרצוח אותה בכל מיני דרכים, מאז שהיא הפסידה במשפט שעשתה לו. אמא גירשה את אבא לפני שנתיים, כשהייתי בן תשע. לימים גילתה לי שעשתה את זה כי פחדה שהיא מתבגרת, ונחלשת, ולא תוכל להגן על עצמה, כשהוא יבוא להרוג אותה.

חצי שנה לאחר הגירושין אבא חזר אלינו למספר חודשים ואז עזב לתמיד. מישהו לחש על אוזנה שיש כאן עילה לדרישת מזונות בשבילה שעליהם ויתרה בהסכם הגירושין תמורת הבית ומזונות בשבילי. היא תכננה לכפות על אבא לפרנס אותה בלא שתהיה חייבת לחיות אתו, או לתת לו חתיכה מהעוף שבישלה.

תמכתי בה לאורך המערכה המשפטית שנמשכה כשנה וחצי ואשר בה היא בזבזה את שארית הכסף שנשאר לה מן ההפרש בין מחיר הבית שהיה לנו לפני הגירושין למחיר דירת שתי החדרים שקנתה בשבילנו. לאחר הגירושין אמא הלכה לעבוד במשקם, בית מלאכה שיקומי לקשישים ומוגבלים. התביישתי מאוד במקום העבודה הזה שלה. ניסיתי לשכנע אותה למצוא עבודה במקצוע שהיה לה בצעירותה — תופרת שמלות. היא אמרה שאינה יכולה לתפור יותר בשל עינה העיוורת. במשקם היא נקלעה למריבות רבות ופחדתי שיזרקו אותה ושנינו נצטרך לחיות ממה שאבא משלם בשבילי.

בסוף היא נתנה לי לסחוב גם את הסל השני. הלכנו לאט, בשתיקה, אל הדירה הקטנה שבקומת הקרקע. עצרנו לשעה ארוכה מול דלת הכניסה. אמא פשפשה בתיקיה והתקשתה למצוא את המפתחות לדירה.

לפני שהלכתי לישון כתבתי במחברת השחורה:

אני מביא עובדות ומראה לאמי מה נכון.

מתווכח אִתה כשהיא אומרת דברים מוזרים.

אני מייצג בביתנו את ההיגיון.

ד"ר יאיר כספי (נולד ב-1954) הוא מייסדו ומנהלו של מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" בתל אביב. שותף לתיקונה של "יהדות ישראלית".

את הדוקטורט עשה בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. נושא עבודתו הוא "אקלקטיות בפסיכותרפיה". כספי עבד במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה, וניהל תוכניות לטיפול בהתמכרויות. בשנת 1999 ייסד את התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" במרכז למורשת היהדות על שם צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. זו תוכנית לימודים שנועדה במקורה בעיקר לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים, אך נפתחה גם לציבור הרחב, ועסקה בפסיכולוגיה המתבססת על מורשת היהדות. בנוסף לכספי לימדו בתוכנית רבנים, פסיכולוגים וחוקרי יהדות. בשנת 2009 הפכה התוכנית למכון עצמאי בתל אביב, אשר במסגרות הקבוצתיות ותוכניות הלימוד שלו לומדים מאות תלמידים. לתוכנית הלימודים נוספו "קבוצות עבודה" הפועלות במשך כל השנה, ומציעות מסגרת עבודה מתמשכת של תיקון עצמי והתמודדות עם נושאי יסוד בחיי המשתתפים. על פי כספי ומארגני התוכנית, חברי הקבוצות יוצאים למסע אל לב השבר האנושי של היחיד והתרבות, ולומדים לוותר על אשליותיהם על מצב האדם.
בשנת 2002 יצא לאור ספרו "לדרוש אלוהים", המציג את עיקרי השקפתו. הספר הפך לרב מכר. בשנים האחרונות כותב כספי טורי דעה באתרים ועיתונים שונים, המציגים "רגעי דעת" ושינויים שעברו תלמידי "פסיכולוגיה ביהדות". בסתיו 2013 ראה אור ספרו "ניסיון - פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון" המביא את סיפוריהם האישיים של עשרות מתלמידיו, שחוו רגעי תובנה פסיכולוגית ששינתה את חייהם ויצרה התגלות של ייעודם.
כספי מגדיר עצמו כיהודי חילוני דתי. הוא לא מוצא בין ההגדרות המקובלות היום לזהות יהודית אף אחת שמתאימה לו. שיטתו הפסיכולוגית מעוררת עניין רב גם בקרב דתיים.

עוד על הספר

הילד שכמעט הציל את אמו יאיר כספי

1 אני אציל אותך

ברוכים הבאים לגבעתיים עירי, שאני מנסה לשכוח, וחוזר אליה כנגד רצוני.

כאן הייתה עומדת חנות ירקות, או סניף של ארגון חשאי, שממנו ירו טילים זעירים על אמי.

פה היא הכריחה אותי לשמוע סיפור נוראי.

שם הייתי הולך לבד בערבי שבת וחולם על היום שבו יגלו אותי.

כשהייתי בן תשע הורי התגרשו. עד גיל ארבע עשרה, אמר אבי, ילדים זקוקים יותר לאמם, ולכן החלטנו שאתה תישאר אצל אמא ובגיל ארבע עשרה תעבור אלי או לפנימייה. היה ברור לי שאני חייב להישאר אִתה. מישהו חייב לעצור את אמא לפני שהיא אומרת דברים מוזרים לאנשים. מישהו צריך לאהוב אותה. מישהו צריך למנוע ממנה לממש את המעשה שהיא חוזרת ואומרת שתעשה: "ביום שלא תצטרכו אותי יותר אני כבר אדע מה לעשות עם עצמי."

"אני אציל אותך אמא," הייתי חוזר ואומר לה, "כמו שהצלת אותי. אני חזק. אני חכם. אני אקשיב. אני אבין. אני אתן לך את כל האהבה שתמיד רצית לקבל.

"אני אצדיק את השם שנתת לי, אמא. אני אשיב לך את האור. אני אתקן את הבגידה. אני לעולם לא אעזוב."

2 משהו נורא קורה

אחת ורבע, ואמא עוד לא באה.

ישבתי על המדרגות בכניסה לחצר בניין המגורים שלנו וצפיתי אל קצה הרחוב, במרחק של כעשרה בניינים. אמא צריכה להופיע שם. שתי ילדות נושאות תרמילי בית ספר ואיש זקן בלבוש אפור חסמו לי את שדה הראייה.

אחת ועשרים. אני מפחד שהיא לא תבוא. היא אומרת הרבה שיום אחד לא תבוא. לפני שבוע, לדבריה, כמעט נהרגה כאשר קרטון ענק נפל עליה ממדף גבוה בבית המלאכה למוגבלים המשקם שבו היא עובדת. אמא בטוחה שמישהו דחף את הקרטון בכוונה. "הם חשבו ככה להיפטר ממני."

צללית כהה כפופה נושאת שני סלים הופיעה בקצה הרחוב. נעמדתי כדי לראות טוב יותר. היא התקדמה לאט לכיווני. זאת היא. סגרתי את הספר ויצאתי לקראתה. הושטתי יד לקחת את הסל מאחת מידיה.

"הוא עוד הולך אחרי?" קולה היה מבוהל ומאיים.

"מי הולך אחרייך?"

הבטתי מעבר לגבה וראיתי כל מיני אנשים הולכים ברחוב.

"המנוול!" היא סובבה לשנייה את ראשה לאחור. כששבה להסתכל עלי הייתה אימה בעיניה, כאילו ראתה דבר נורא.

"מי הלך אחרייך?" משהו מבהלתה אחז גם בי. הבטתי שוב מעבר לגבה.

"הספרדי מהירקות," היא אמרה, "הוא רצה להרוג אותי."

"אף אחד לא עוקב אחרייך," אמרתי, למרות שראיתי בחור אחד שהולך ברחוב בכיווננו, "למה שירצה להרוג אותך?"

"הוא רצה להרוג אותי כשאמרתי לו שהכול רקוב אצלו. ראיתי את זה בעיניים המשוגעות שלו."

"אמא, תאמיני לי שאין לו זמן לעזוב את החנות ולעקוב אחרייך."

"למה שלא יהיה לו זמן," קולה עלה לחצי צעקה, "אבא שלך משלם לו!"

"אפשר לקחת ממך סל אחד?"

"לא את זה," היא כמעט צועקת, "פה יש ביצים!"

אמא מאמינה שאבא מנסה לרצוח אותה בכל מיני דרכים, מאז שהיא הפסידה במשפט שעשתה לו. אמא גירשה את אבא לפני שנתיים, כשהייתי בן תשע. לימים גילתה לי שעשתה את זה כי פחדה שהיא מתבגרת, ונחלשת, ולא תוכל להגן על עצמה, כשהוא יבוא להרוג אותה.

חצי שנה לאחר הגירושין אבא חזר אלינו למספר חודשים ואז עזב לתמיד. מישהו לחש על אוזנה שיש כאן עילה לדרישת מזונות בשבילה שעליהם ויתרה בהסכם הגירושין תמורת הבית ומזונות בשבילי. היא תכננה לכפות על אבא לפרנס אותה בלא שתהיה חייבת לחיות אתו, או לתת לו חתיכה מהעוף שבישלה.

תמכתי בה לאורך המערכה המשפטית שנמשכה כשנה וחצי ואשר בה היא בזבזה את שארית הכסף שנשאר לה מן ההפרש בין מחיר הבית שהיה לנו לפני הגירושין למחיר דירת שתי החדרים שקנתה בשבילנו. לאחר הגירושין אמא הלכה לעבוד במשקם, בית מלאכה שיקומי לקשישים ומוגבלים. התביישתי מאוד במקום העבודה הזה שלה. ניסיתי לשכנע אותה למצוא עבודה במקצוע שהיה לה בצעירותה — תופרת שמלות. היא אמרה שאינה יכולה לתפור יותר בשל עינה העיוורת. במשקם היא נקלעה למריבות רבות ופחדתי שיזרקו אותה ושנינו נצטרך לחיות ממה שאבא משלם בשבילי.

בסוף היא נתנה לי לסחוב גם את הסל השני. הלכנו לאט, בשתיקה, אל הדירה הקטנה שבקומת הקרקע. עצרנו לשעה ארוכה מול דלת הכניסה. אמא פשפשה בתיקיה והתקשתה למצוא את המפתחות לדירה.

לפני שהלכתי לישון כתבתי במחברת השחורה:

אני מביא עובדות ומראה לאמי מה נכון.

מתווכח אִתה כשהיא אומרת דברים מוזרים.

אני מייצג בביתנו את ההיגיון.