העליונים

הנשיאה המיועדת

רוח קרירה של ערב ירושלמי בשלהי חורף נשבה בחוץ. השעה היתה בערך תשע, ובבודקה בכניסה לחנייה של בית־המשפט העליון ישב איש הביטחון מכורבל עד לצווארו בדובון, ולצדו כמו תמיד מונח מכשיר־קשר. הוא נראה משועמם. הקומה השנייה, היא הקומה של לשכות השופטים - היתה שוממה. רק מעֵבר לדלתות הזכוכית של לשכת הנשיא רחשה פעילות. החדר האובאלי - הוא נקרא כך על־שם השולחן הסגלגל הענק אשר כמעט ממלא אותו - ממוקם בקצה השמאלי של הלשכה ובו מתקיימות כל ישיבות השופטים. עכשיו בקעו ממנו קולות רמים. מזכירתו של הנשיא לשעות אחר־הצהריים העיפה מדי פעם מבט מודאג לכיוון החדר. כמי שמכירה היטב את אורחות־החיים בלשכה, השקטה בדרך־כלל, היא ידעה שמתרחש משהו יוצא־דופן.
זה למעלה משלוש שעות, הרבה מעבר למקובל, הם ישבו סביב השולחן הסגלגל באחת הישיבות הקשות והסוערות ביותר שידע המוסד הזה מאז היווסדו. משנסתיימה הישיבה, הגיח אהרן ברק מן החדר. הוא לא עבר כהרגלו דרך המטבחון הצר, שמפריד בין חדר־הישיבות לבין המבואה המרווחת שיושבת בה המזכירה, הוא לא עצר לידה כפי שהוא נוהג בדרך־כלל, גם לא שאל אם יש בשבילו הודעות. הפעם, חיוור ותשוש, נכנס דרך הדלת הצדדית ונבלע בצעד מהיר בתוך חדרו־שלו. רק שופט אחד, תיאודור אור, מיהר ללכת אחריו.
שופטי בית־המשפט העליון נהנים בדרך־כלל מיוקרה כמעט חסרת־ תקדים. עבודתם מלווה בתחושה פנימית של שליחות ושל נחישות תכליתית, אולם גם בהכרה עמוקה בכוחם, שנובעת מן הידיעה שיש באפשרותם לשנות סדרי עולם, לפטר שר, לחרוץ גורלו של ראש־ממשלה ולהניע תהליכים של אבולוציה חברתית. בימים כתיקונם תחושת הכוח הזאת כמעט איננה מורגשת. מדי בוקר הם מגיעים לבניין השיש, מנווטים את מכוניותיהם בין קוביות הבטון שהוצבו בירידה למגרש החנייה מטעמי ביטחון, ונבלעים מאחורי שער הברזל החשמלי, שחוצץ בין החנייה לחניון התת־קרקעי המיועד לשופטים. הם נכנסים למעלית, ובמפתח השמור רק להם עולים מן החניון היישר לקומת השופטים.
ראשון, כמעט עם עלות השחר, אחרי שחיית בוקר בבריכה, מגיע אדמונד לוי, והוא גם בין הראשונים לעזוב את המשכן, בסביבות שש לפנות־ערב. לוי נחשב חריג, יוצא־דופן בין שוכני המשכן, מתבודד מטבעו, מסתורי משהו, נמנע במפגיע מלהתחבר עם שופטים אחרים, וגם הם אינם מחפשים את קרבתו. זמן קצר אחריו מגיעה איילה פרויקצ׳יה, שעובדת ללא הפסקה עד שעות הערב המאוחרות. בשבע־ושלושים בערך נהגו להגיח אל הקומה מישאל חשין, דליה דורנר ודורית ביניש, ועד שמונה־ושלושים, כמחצית השעה לפני תחילת הדיונים, מגיעים כמעט כל השופטים. מרביתם עובדים עד לשעות המאוחרות של הערב ועוד נוטלים עימם תיקים לעבודה בבית. סדר־יום כזה מותיר זמן מועט יחסית לטפיחה עצמית על השכם ולמאבקי כוח. אולם באותו ערב של יום שני, ה־17 במארס 2003, קמו השופטים על נשיאם.
צופה מן הצד היה משער שהשופטים חלוקים ביניהם בעניין אידיאולוגי כלשהו, סוגיה עקרונית מן המעלה הראשונה, אולי פסק־דין חשוב שמעורר ויכוח אינטלקטואלי מפרה ומשלהב יצרים, חוק כנסת שדנים באפשרות ביטולו. אך לא. היה זה מאבק־כוח פוליטי פנימי, מן הקשים שהתחוללו אי־פעם במשכן, עימות חזיתי בין ברק לבין ביניש על מינוי שופט נוסף, יותר נכון שופטת. כי לקראת ערב התכנסו השופטים לישיבה המכרעת, השלישית במספר, בשאלת מינויה של פרופסור נילי כהן לשופטת בבית־המשפט העליון.
זה ימים רבים שכל בית־המשפט, מן המסד עד הטפחות, היה מודע לתהום שהולכת ונפערת בין ברק לבין בת־טיפוחיו, דורית ביניש, שאותה מינה בעמל רב לבית־המשפט העליון ואותה ייעד לרשת את מקומו כנשיא, וכעת היא פונה נגדו ואף מצליחה לגייס את מרבית השופטים האחרים לעמוד לצידה. ברק נותר מבודד.
כל ארגון אוהב להתייחס אל עצמו כאל משפחה, לפחות כלפי חוץ. בדרך־כלל זהו דימוי היולי ששמור בעיקר לנאומים באירועים חגיגיים במיוחד. בבית־המשפט העליון זו שגרה. "משפחת השופטים", הם נוהגים לכנות את עצמם, "אחי ואחיותי", נהג ברק לכנות את עמיתיו. עכשיו הבין שהמאבק העומד בפניו יהיה הרבה פחות מנומס ממאבק פנים־משפחתי פחות־ערך, והוא, שממילא מתעב עימותים בכל מאודו, הלך אל העימות הזה בלא חמדה, כמי שידע מראש שהוא צפוי למפלה. בטרם נכנס לישיבה אמר ברק לאחד מידידיו שיתפטר מתפקידו אם השופטים לא יקבלו את מינויה של כהן. אחר־כך הסביר לאותו ידיד שלא התפטר משום שכה חרד לגורלו של בית־המשפט העליון.
"אני לא היחידה שסברתי שלא נילי כהן תציל את בית־המשפט הזה", אומרת ביניש, "זאת היתה הדעה הכללית וזה היה הנימוק המרכזי בהתנגדות שלנו למינויה. הדיון בישיבת השופטים היה הרבה יותר ענייני ממה שחושבים. יש אנשים עם ותק, עם מסלול חיים, ואני לא אומרת את זה בגלל שאני גדלתי בהסתדרות. את נילי כהן רצו להביא לכאן כמועמד חיזוק, וזה מאוד מסובך. גם באקדמיה יש אנשים שיש להם מעמד ועמוד־שדרה. יצחק זמיר, למשל, היה תמיד איש של ערכים, יש לו היסטוריה של איש שמתבטא בנושאים ערכיים, זה אדם שלם בעיני, זה שופט אידאלי. לא מתגלגלים רבים כאלה וצריך להביא את זה בחשבון. הערכים ששופט מביא אתו, תפיסת עולמו הערכית, ואני לא מתכוונת לנושאים של ימין או שמאל, אלא לעמוד־שדרה ולאומץ־לב ליישם את הערכים שלו במבחן החיים. שיקול הדעת, הענייניות, החשיבות של ערכים, של זכויות האדם, מאבק בשחיתות וכן הלאה". מבחינתה של ביניש לא ענתה כהן על הדרישות הללו, אולם ברק סבר שביניש מנעה את מינויה של כהן מסיבות אישיות בלתי־ענייניות, ומתוך חשש כבד שכהן תאפיל עליה כשופטת.
בישיבה עצמה היתה ביניש שקטה למדי. כהרגלה, היא עשתה את העבודה מאחורי הקלעים, ביסודיות וזמן רב מראש. הבולט, הנחוש והקולני במתנגדים למינויה של כהן היה באותו ערב דווקא חשין. עד לא מכבר נמנה עם תומכיה המובהקים ואפילו הנלהבים של כהן, פרופסור למשפטים, מומחית בתחום המשפט הפרטי ורקטור־לשעבר של אוניברסיטת תל־אביב. חשין, שהיה ידיד אישי של כהן, הִרבה לדבר בשבחה ולהלל את סגולותיה המקצועיות והאישיות, ועשה זאת באותה התלהבות שבה פסל אותה עכשיו. כשנתיים קודם לכן, כשכהן עוד היתה הרקטור של אוניברסיטת תל־אביב, היא הזמינה את חשין, את זמיר ואת ברק להצטרף למשלחת מטעם האוניברסיטה לכנסים בארגנטינה ובברזיל. ברק דחה את ההצעה בנימוס, זמיר וחשין נסעו על חשבון קרן של האוניברסיטה שמיועדת לתמיכה באירועים מיוחדים . זמיר וחשין רכשו כרטיסי־טיסה לנשותיהם, וכולם נסעו יחד באווירה משפחתית. בארגנטינה ובברזיל הם נפגשו עם שופטים ועם יהודים מקומיים, בעיקר ידידי אוניברסיטת תל־אביב. מותר להניח שבעקבות הפגישה עם השופטים הישראלים חלה התעוררות בזרם התרומות לאוניברסיטה. הטיול החביב הזה באדיבותה של כהן הותיר ארומה של ידידות אמיצה עוד יותר בין כהן לבין חשין.
עכשיו שינה חשין את דעתו ובקולו הרועם הוביל את שורת המתנגדים. לעומתו הציע ברק לעמיתיו לאמץ את המלצתו ולהציג את כהן בוועדה למינוי שופטים כמועמדת המוסכמת על שופטי העליון. חשין כמעט קטע אותו באמצע הדברים: "אכלתי מפִּתהּ והיא אכלה מפִּתי", אמר בשפתו המליצית, "נסעתי איתה, היא מבאי ביתי, אבל אני מתנגד בתוקף למינוי שלה. ממה ששמעתי עליה, אסור בתכלית האיסור להביא אותה". המידע שעליו דיבר חשין, והוא לא היה היחיד שהזכירו, ייחס לכהן תכונות קשות במיוחד: יחסי אנוש גרועים, נקמנות אישית וקטנונית, ואמביציה חסרת־גבולות ונטולת־עכבות. ברק אמר שמדובר ברכילות מרושעת, סתם דיבורים: "היא היתה רקטור ובוודאי שיש לה אויבים, ומרכלים עליה, אין בדברים שום דבר מעבר לרכילות. אני בדקתי את הדברים, היא מועמדת מצוינת, משפטנית רצינית, ואני רוצה להביא אותה לכאן". מנגד אמר חשין שהוא קיבל עליה חוות דעת שונה ואסור להביא אותה לכאן. מדבריו היה ניתן להבין שגם הוא ערך בדיקות משלו, ועל־סמך המידע שצבר גיבש את עמדתו. אחד השופטים שלף מכיסו מכתב תלונה נגד כהן שהתקבל בלשכת הנשיא. תוכן המכתב, פרי עטה של ד"ר צבייה אגור - ביולוגית שעבדה במשך שנים אחדות באוניברסיטת תל־אביב כחוקרת במחלקה למדעי החיים, אולם לא קיבלה קביעות ופוטרה מעבודתה - סיפק רוח גבית לדבריו של חשין.
אליעזר ריבלין, על־פי־רוב שופט שקט ונעים־הליכות, אמר שגם הוא שמע על כהן דברים קשים שנוגעים לאישיותה: "סיפרו לי שיש לה בעיות קשות של יחסי אנוש", אמר, "והיא תכניס לכאן ריב ומדון. אם אתה רוצה להביא לכאן פרופסור, בבקשה, תביא פרופסור, אבל למה אותה". תיאודור אור, אז המשנה לנשיא, ומן האישים היותר מקורבים לברק בבית־המשפט, נחלץ לעזרתו. הוא מסכים עם הנשיא, אמר לשופטים, והוא סבור שצריך למנות אותה. אליעזר ריבלין היסה אותו מיד: "עכשיו אתה אומר שצריך למנות אותה, אבל הרי רק לפני ימים אחדים אמרת לי שגם אתה שמעת עליה דברים קשים, ועכשיו אתה אומר שהכל בסדר איתה". אור האדים־משהו וקרא: "לא נכון, לא אמרתי", ואז זינק ריבלין ממקומו וזעק בהתרגשות רבה: "מה, אני שקרן ?"
למחרת הגיע ריבלין למשכן טרוט עיניים. "לא ישנתי כל הלילה בגלל מה שקרה כאן אתמול", אמר לעמיתיו. אור התנצל בפניו על התקרית מאמש, אולם ריבלין התקשה להירגע: "היא עוד לא הגיעה לכאן וכבר יש בינינו סכסוכים", אמר. לידידו אריאל פורת, אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב, אמר ריבלין שהתנגד למינוי של כהן בעיקר בשל המאבק שניהלה נגדה ביניש. לא נעים למנות שופטת שהנשיאה המיועדת כל־כך מתנגדת למינויה, הסביר.
אליהו מצא תמיד נהג לדַמות את בית־המשפט העליון לתזמורת של סולנים. כל אחד מן השופטים הוא סוליסט, אמר, מנגן מנגינה אישית משלו וניחן באגו מנופח למדי, אבל רק אם כולם מנגנים יחד בהרמוניה, המוסיקה נשמעת כיצירה מושלמת. באותו ערב היתה תזמורת הסולנים הזאת רחוקה מלנגן בהרמוניה, המנגינה שהפיקה נשמעה צורמת ורצופה דיסוננסים. חיוורון ניכר בפניו של ברק, חשין היה כעוס והמשיך לדבר בקול רם ובלהט רב. דורנר, שהבינה כי המחלוקת בין ביניש לברק נקלעה למבוי־סתום, הציעה לדחות את ההכרעה ובינתיים לערוך בדיקה פנימית על־אודות המועמדת. "יש עליה גם חוות דעת טובות", אמרה, "לא הכל שחור, בואו נמנה את אלי [מצא]", פנתה לחבריה, "הוא אדם הגון לכל הדעות, וכולנו סומכים עליו. שישמע את מישה, שישמע אולי גם את ריבלין, ושיבדוק אם יש בסיס של ממש לדברים או שאכן מדובר בהשמצה פרועה וברכילות". ביניש חשבה בינה־לבינה שאין כל צורך לערוך בדיקות, שצריך פשוט להוריד את כהן מסדר־היום, אבל היא לא אמרה דבר. לבסוף הסכימו השופטים למנות את מצא כבודק מטעמם, אשר יבדוק אם יש בסיס לטענות הקשות שהושמעו נגד כהן. הוא הבטיח לערוך במהירות בדיקה חשאית ולדווח לשופטים על הממצאים. מצא נתפס כשופט עצמאי, הגון, מופנם מאוד, נמנע מלהתחבר לקליקה כזאת או אחרת, לא בתוך בית־המשפט ולא מחוצה לו. הוא מזכיר באישיותו שופטים מן הזן הבריטי. "השופט הטבעי", כינה אותו ברק ביום פרישתו. אולם למחרת שב ברק וכינס את השופטים וביקש לצרף לצוות הבדיקה גם את יצחק זמיר, שכבר היה שופט בדימוס. עכשיו הגיע תורו של מצא להתקומם. פניו האדימו מעוצמת העלבון והוא הודיע בשקט ובנחרצות שאם זמיר רוצה לבדוק, בבקשה, שיבדוק, "אבל לא ביחד אתי". בסופו של ערב קשה וסוער היה ברור שרוב השופטים מתייצבים לצידה של ביניש, הנשיאה המיועדת, ומפנים עורף לנשיא המכהן.
עד לערב הזה, במשך כל שנות כהונתו של ברק כנשיא, היה נתון מרכז הכוח של בית־המשפט בידי קבוצה של ארבעה שופטים - "ההנהלה", נהגו לכנות אותם בבית־המשפט בחיוך. ברק עצמו, כמובן, ושלושת השופטים המקורבים אליו ביותר: אור, זמיר וביניש. זמיר פרש, גם מועד הפרישה של אור הלך וקרב, ולביניש כבר היה סדר־יום משלה. עכשיו נוצר מצב שמעולם לא היה כמותו בבית־המשפט העליון לדורותיו. למעלה משלוש שנים לפני תום כהונתו של הנשיא היה ברור לכל שמוקד הכוח עבר מן הנשיא עצמו אל מי שעתידה להיות הנשיאה הבאה.
מאז ומתמיד נבחרו נשיאי בית־המשפט העליון על־פי הוותק, זה היה הנוהג מיום הקמתו של המוסד. השופט הוותיק ביותר ביום פרישתו של נשיא בית־המשפט העליון ייבחר לכַהן כנשיא אחריו. משום כך נלקח תדיר בחשבון גילו של מועמד לכהונה בעליון, ולעתים קרה שהעיתוי דחה או קירב מינוי. גם במקרה של ביניש היה ברור, מרגע מינויה, שהיא תכהן כנשיאה אחרי ברק. אולם לראשונה בהיסטוריה אירע שהנשיא המיועד של בית־המשפט העליון קורא תיגר על מעמדו של נשיא מכהן. ובערב הזה התגבש בבית־המשפט העליון תואר חדש: הנשיאה הבאה. אנשי לשכתה, המזכירות, המתמחים והעוזרים המשפטיים אומנם היו פונים אליה בתואר "השופטת", אולם למן היום הזה ידעו הכל בבית־המשפט העליון שביניש כבר איננה "השופטת ביניש", כי אם "הנשיאה המיועדת".
ברק התרומם מכיסאו - אות לכך שהישיבה ננעלה. הוא היה נסער, לעתים רחוקות ראו אותו נסער כל־כך, ולפני שפנה ללכת, כך סיפר אחר־כך, עוד הספיק לומר לשופטים שאחרי הערב הזה הם לא יוכלו להביט בפני האלוהים. ואילו הם כלל לא שמעו אותו.
בתום הישיבה, ספון בלשכתו, הירהר ברק בדברים. מבחינתו היו הימים הללו טובים יחסית, תקופה כה מנוגדת לנשיאות שידע עד כה, שהיתה רצופה משברים מול מערכת פוליטית עוינת. הנה, החזית הפוליטית הפנימית נגדו נרגעה קמעה, וההתקפות האישיות עליו פחתו בהרבה. הפגנת החרדים הגדולה נגדו בשנת 1999 כבר נמוגה אל נבכי הזיכרון ההיסטורי, רעיון בית־המשפט לחוקה, שהדיר שינה מעיניו, נגנז בינתיים, ורק פה־ושם, בשוליים הפוליטיים, עוד נשמעו נגדו התקפות של ממש. ראש־הממשלה היה אריאל שרון, והוא קיבל החלטה אסטרטגית לא לתקוף את מערכת המשפט, בוודאי לא את ברק. שרון, שהבין כוח, עמד היטב על עוצמתו של בית־המשפט העליון, וכבר בתקופתו של בנימין נתניהו כראש־ממשלה הפנים שהתקפה על מערכת המשפט היא טעות פוליטית מן המדרגה הראשונה. היה לו, לשרון, חשבון רב־שנים עם ברק, עוד מאז שברק היה חבר בוועדת כַּהַן, ועדת החקירה אשר בדקה את אירועי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במלחמת לבנון. הוועדה הדיחה אותו מתפקיד שר הביטחון, ושרון היה מודע לעובדה שהרוח החיה מאחורי ההחלטה היה ברק, אולם הוא גם ידע שכל מלה שלו בגנות מערכת המשפט והעומד בראשה תתפרש מיד בפירעון של חשבון אישי.
שר המשפטים בתקופה זו היה יוסף (טומי) לפיד, שר נוח במיוחד, שלעתים התנהל יותר כעוזרו האישי של ברק מאשר כשר עצמאי. על־פי החוק בישראל, הממונה על מערכת המשפט הוא שר המשפטים. עד למינויו של מאיר שמגר לנשיא בית־המשפט העליון לא ראו את עצמם הנשיאים כמנהיגים של מערכת המשפט, והותירו את זירת ההנהגה בידי שרי המשפטים. שמגר היה הנשיא הראשון שנטל לידיו סמכויות של מנהיג מערכת, וברק המשיך במגמה שבה התחיל קודמו והפך את עצמאותה המוחלטת של מערכת המשפט ליעד ולדגל.
בעשור השני של המאה ה־17 היה אדוארד קוק נשיא בית־המשפט של הוד־מלכותו המלך ג׳יימס הראשון. עד מהרה התגלעו בין השניים מחלוקות שהגיעו לכדי התנגשות חזיתית, וקוק היה למגן הגדול של עצמאותה של מערכת המשפט באנגליה מפני התערבות מלכותית. 
המלך, כמו מלך, ביקש לשמור על סמכותו המוחלטת ולהטיל את מרותו גם על בתי־המשפט. הוא נהג לעשות זאת באמצעות צווים מלכותיים שהנפיקה חצר המלוכה. קוק הפך לדמות מופת בהיסטוריה המשפטית הודות לעמידתו האיתנה על משמר עצמאותו של בית־המשפט אל מול מלך כל־יכול, והאמירה המיוחסת לו, שהמלך אינו כפוף לאדם אלא רק לאל ולחוק, כבר הפכה לסמל. ברק, שהרבה לצטט אמירה זו של קוק, ראה את עצמו במידה רבה בן־דמותו הישראלי והמודרני של השופט האנגלי. לפיד, ולו לתקופת כהונתו הקצרה כשר משפטים, איפשר לו לחיות את החלום. מן הבחינה המקצועית היתה לו עדנה של ממש. הוא זכה למעמד מקצועי כה נעלה עד שכבר היה לאַיקון משפטי, שנהנה גם מהכרה בינלאומית כזאת שאף שופט ישראלי לא זכה לה עד כה.
הפעם באו עליו הצרות מתוך הבית פנימה. למגינת־לבו דווקא בית־ המשפט שלו, "אחיו ואחיותיו", הם שגרמו לו עוגמת־נפש כה גדולה. לפתע חש ביניהם כל־כך זר ומוזר, כמו אריה זקן וחלש שכפירי האריות מתחילים למרוד בו. אור יפרוש בקרוב, אמר לעצמו, גם דורנר בדרך החוצה. אומנם היא לא היתה חברת "הנהלה", הוא מעולם לא טרח לקרב אותה, אבל לפתע אפילו היא נדמתה בעיניו קרן אור באפלה. מה אעשה כאן במצב שנוצר, שאל את עצמו, איך אוכל להמשיך. הוא היה תשוש, ראשו הלם, וכמו מיכאיל אלכסנדרוביץ׳ ברליוז, גיבורו של בולגקוב ברומאן ׳האמן ומרגריטה׳, חשקה פתאום גם נפשו לברוח רחוק, מבלי להביט לאחור. אבל לא אל מעיינות המרפא בקיסלובוךסק ביקש באותו ערב להימלט, אלא לניו הייבן שבמדינת קונטיקט, אל חיקה החם והאוהב של אוניברסיטת ייל.
עבר עוד יום וברק נכנס ללשכתה של דליה דורנר. "תשמעי, דליה", אמר, "אני כל־כך מוטרד, אני ממש לא ישן בלילה, עשינו עוול משווע לבחורה הזאת". דורנר נמנתה עם השופטים שהתנגדו למינויה של כהן, אולם התרשמה פחות מן המסע שהתנהל נגדה במהלך המאבק של ביניש נגד המינוי. גם היא שמעה על כהן חוות דעת לא מחמיאות, יש לה קרובת־משפחה שהיתה מזכירתו של הנשיא־לשעבר, פרופסור יורם דינשטיין, יריב מושבע של כהן, אולם התנגדותה שלה נבעה יותר ממניעים של אידיאולוגיה שיפוטית. בניגוד לריבלין, שהאמין כי אנשי אקדמיה חיוניים לבית־המשפט העליון כדי להעניק לו את העומק האינטלקטואלי הדרוש, לא התלהבה דורנר מאנשי אקדמיה שמגיעים לבית־המשפט העליון ללא כל ניסיון שיפוטי מעשי. מבחינתה צריכים שופטים להגיע לעליון מן השפיטה בערכאות הנמוכות יותר, כמוה. רק במקרים נדירים, כאשר יש "דבר־מה נוסף", כלשונה, היא מוכנה לקבל לתוך המסדר היוקרתי הזה אנשי אקדמיה.
במינויה של כהן לא הצליחה דורנר למצוא תועלת מעבר ליכולת האקדמית של המועמדת, אבל התנגדותה היתה מתונה ועניינית בהרבה מזו של ביניש, חשין וריבלין. עכשיו, יומיים לפני נסיעתה המתוכננת לאוסטרליה, אמרה דורנר לברק: "אני נותנת לך אישור לפרסם ברבים את שמה של כהן כמועמדת לכהונה בעליון, ובינתיים, כמו שהחלטנו בישיבה, ימשיך אלי מצא ויבדוק אם יש בסיס להאשמות ששמענו עליה, ואחר־כך נדון במינויה לגופו של עניין ונראה". דורנר, שהיתה חברה בוועדה למינוי שופטים, ישבה וכתבה לו מכתב מנוסח באופן רשמי, ובו הודיעה שלפי סעיף כזה וכזה בחוק השפיטה היא נותנת בידיו ייפוי־כוח מטעמה לפרסם את שמה של כהן כמועמדת לכהונה בבית־המשפט העליון. מבחינתה, כאשר נסעה לאוסטרליה עדיין היתה כהן מועמדת, והיא ידעה היטב שלברק יש רוב בוועדה למינוי שופטים גם בלי שופטי העליון. ברק עצמו הוא שהרים ידיים והודיע לשופטים כי הוא מושך בחזרה את הצעתו ומוותר לחלוטין על מינויה של כהן.
זו לא היתה פעם ראשונה שבין כותלי בית־המשפט העליון התגלעו מחלוקות לגבי מינוי זה או אחר. מינויו של תיאודור אור, למשל, התעכב במשך שנים בשל התנגדותה הנמרצת של מרים בן פורת. הנשיא מאיר שמגר ביקש למנות את אור לבית־המשפט העליון כבר בשנות השמונים. באותם ימים התגורר אור עם מי שהיתה עתידה להיות רעייתו השנייה, מיכאלה שידלובסקי־אור, אולם טרם הספיק להתגרש מאשתו הראשונה. בן פורת ראתה בזה, משום־מה, חריגה קשה מן המוסכמות, ולא איפשרה את המינוי. שמגר, מתוסכל מחוסר־יכולתו לשכנע אותה, גייס את עורך־הדין אמנון גולדנברג, אז חבר בוועדה למינוי שופטים וידיד אישי של בן פורת, כוועדה של איש אחד כדי לשכנע את בן פורת להסיר את הווטו שהטילה על מינויו של אור. גולדנברג נרתם למשימה בחפץ־לב. גם הוא סבר, כמו שמגר, שאור הוא מינוי ראוי לבית־המשפט העליון, וכי הנימוקים של בן פורת נגדו אינם ענייניים. לימים סיפר גולדנברג שהוא נפגש עם בן פורת לשיחה ידידותית אגב ארוחת־צהריים ואמר לה בערך כך: "תראי, מיטיֶה", גולדנברג נהג לכנות אותה בשמה המקורי מתקופת ילדותה בקוֹבְנָה, "מה זה חשוב עם מי הוא חי, אם הוא נשוי או גרוש, או שניהם. מה זה חשוב אם זו תמר, לאה, גבריאלה או מיכאלה, תקראי את פסקי־הדין שלו, תראי באיזו רמה גבוהה של שופט מדובר". בן פורת הקשיבה קשב רב, ואחר־כך גחנה קדימה, כדרכה, השעינה את מרפקה על השולחן, כיווצה היטב את שפתיה, ובסבר פנים עגום אמרה: "אמנון, אתה כנראה לא מבין, הוא הרי שוכב איתה".
חשין התנגד למינויה של איילה פרוקצ׳יה בעיקשות ולאורך תקופה ארוכה. פרוקצ׳יה כבר כיהנה בבית־המשפט העליון כמינוי זמני, וברק, שהיה מרוצה מן הביצועים שהפגינה כשופטת בפועל ומרמתה האינטלקטואלית, ביקש למנות אותה לשופטת מן המניין. הרוב המכריע של השופטים היו בדעה שפרוקצ׳יה ראויה בהחלט להצטרף למסדר היוקרתי, ורק חשין התמיד בסירובו. חשין הוא גיסו של אלי הורוביץ, מנכ"ל חברת טבע, נשותיהם אחיות, ופרוקצ׳יה, בעת שכיהנה כשופטת בבית־המשפט המחוזי בירושלים, הרשיעה את הורוביץ בפרשת חברת פרומדיקו בע"מ בעברות קשות ביותר על פקודת מס ההכנסה. ההרשעה בוטלה מאוחר יותר בערעור שהגיש הורוביץ לבית־ המשפט העליון, והוא זוכה.
אותה עת שהה ברק בייל, ובשיחת טלפון ביקש מזמיר לשכנע את חשין להסכים למינויה של פרוקצ׳יה. אור, שהיה השופט הקרוב ביותר אל חשין בבית־המשפט העליון, ואחד משופטי ההרכב שזיכו את הורוביץ, אמר שאין כל סיכוי לשכנע את חשין. "מישה יתפטר אם היא תמונה", אמר אור לעמיתיו, "ואנחנו הרי לא רוצים שהוא יתפטר". אור הציע למנות את עדנה ארבל במקומה, ומובן שבמצב שנוצר גם ביניש תמכה בארבל מול פרוקצ׳יה, לדבריה בלית ברירה. דורנר, שהיתה מוטרדת נוכח הסחף שנוצר, פנתה לבקש סיוע מן הנשיא בדימוס שמגר. אם מישהו היה יכול לשכנע את חשין, הרי זה שמגר, שכן חשין ראה בו דמות נערצת, מעין תחליף אב. בטרם ידבר עם חשין, נועץ שמגר באור, וזה מיהר להתקשר לברק בייל ולספר לו על השתלשלות האירועים. ברק כעס על עירובו של נשיא בדימוס בכל העניין. אור סיפר לשמגר על תגובתו של ברק, והלה נסוג בו והניח על שולחנה של דורנר פתק התנצלות על שלא יוכל לקיים את הבטחתו ולדבר עם חשין.
אם מתעב ברק עימותים בכלל, הרי שתיעב עוד יותר עימותים עם חשין, וכבר היה מוכן להיכנע ולוותר על פרוקצ׳יה, שכל הסאגה הזאת  התנהלה כמובן מאחורי גבה. אולם אחד השופטים החליט לשים קץ לפרשה וסיפר לפרוקצ׳יה על המתרחש, וזו נפגעה עד עומק לבהּ.  פרוקצ׳יה הודיעה באופן חד־משמעי, ודמעות בעיניה, שהיא חוזרת מיד לבית־המשפט המחוזי בירושלים, עוד לפני תום תקופת המינוי בפועל, ואם ישאלו אותה מדוע עזבה בטרם הסתיימה התקופה, היא תספר את האמת. האיום הזה הבהיל את ברק אף יותר מאשר העימות הצפוי עם חשין, ועל כן החליט להתעקש ולהעביר את המינוי על אפו ועל חמתו של עמיתו.
פרשת כהן היתה הפעם הראשונה ששופטת הצליחה לא רק לדחות כי אם למנוע לחלוטין מינוי שהנשיא חפץ בו, תוך שהיא סוחפת אחריה כמעט את כל בית־המשפט. ביניש היא אשה כריזמטית, בעלת חן רב, עוצמה לא מבוטלת ויכולת מניפולטיבית מרשימה. כוחה הגדול הוא בהפעלתם של האנשים סביבה, פעמים רבות מבלי שאלה אף יבחינו שהם מופעלים. כשהיא מציבה יעד, היא תעשה כל שביכולתה כדי להשיג אותו, ובדרך־כלל תצליח. מתמחה שעבד איתה באותם ימים מספר שעבדה במרץ רב כדי לטרפד את המינוי, שכמעט לא כתבה פסקי־דין, ומבוקר עד ערב היתה עסוקה בפעולות־מנע, ימים שלמים הקדישה למלאכה, עברה מחדר לחדר ללא לאות, נכנסה אל שופטים, סגרה אחריה את הדלת והתיישבה לספר על כהן, לִמנות את מגבלותיה ואת מגרעותיה, לנבא נבואות זעם על השבר, הריב והמדון שתביא עימה למשכן. כל־כך הרבה דיברה, עד שיום אחד דורנר כבר לא התאפקה: "מה את מצפצפת לי כל הזמן בשקט באוזן", אמרה לה, "אם יש לך מה לומר, תגידי את זה בגלוי, בפני כולם בישיבה".
ימים אחדים לפני ישיבת השופטים התקשרה לברק פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, חברתה הקרובה של ביניש ולימים שופטת בבית־המשפט העליון. אחרי שיחה אל תוך הלילה עם דורית אמרה ארבל לברק, "הבנתי ממנה שאם תציע אותי כמועמדת ביחד עם נילי, דורית תסיר את התנגדותה לנילי". ברק התקשה להאמין, אבל היה מוכן לבדוק. הוא ביקש מבועז אוקון, אז רשם בית־המשפט העליון ולימים מנהל מערכת בתי־המשפט, לדבר עם ביניש. "אתה מכיר את נילי", אמר ברק לאוקון, "דורית אומרת עליה דברים קשים ביותר, לך דבר עם דורית ונראה אם מה שעדנה אומרת אכן נכון". אוקון, מקורב מאוד לכהן ורואה בה את מורתו הרוחנית עוד מתקופת לימודיו באוניברסיטה, קיווה בכל לבו שביניש תסכים להסדר.
הוא נכנס ללשכתה וביקש לשוחח עימה. אחר־כך תיארה ביניש בפני שופטים אחרים את השיחה עם אוקון כשיחה קשה. "הוא דיבר אלי בתוקפנות ובחוצפה", סיפרה ביניש, "הוא אמר לי שאני עוד לא נשיאה, ובכלל לא בטוח שאהיה נשיאה, ומה אני חושבת לעצמי שאני פועלת כך נגד עמדתו של הנשיא". לאוקון יש גרסה מעט שונה לאותה שיחה. "נכנסתי ואמרתי לה שאני מבין שיש לה טענות קשות נגד נילי, טענות אישיות. ביניש הפסיקה אותי מיד ואמרה שההתנגדות שלה איננה אישית. ׳אני לא מתנגדת לנילי כנילי׳, היא אמרה, ׳אני מתנגדת למינוי משום שאני לא חושבת שעכשיו צריך למנות מישהו מהאקדמיה׳. ובזה", אומר אוקון, "הסתיימה השיחה".
אחרי פגישתו עם ביניש נכנס אוקון לחדרו של מצא, שכמו תמיד ישב אל שולחנו, מוסתר כמעט כולו מאחורי המחשב. אוקון דיבר בזכותה של כהן, ומצא הקשיב ולא הוציא מפיו ולו הגה אחד. מי שמכיר את מצא יודע ששתיקה מן הסוג הזה היא שתיקה רועמת ומעידה על זעם. אוקון שב לברק כדי לדווח לו על תוצאות שיחותיו, והנשיא עיווה את פניו והוסיף גם תנועת יד מבטלת. הוא הבין שביניש נחרצת ואין עוד על מה לדבר.
הבית בפרבר התל־אביבי אפקה, מרחק זריקת אבן מן המקום ששכנה בו האוניברסיטה הפתוחה, היה מלא מפה לפה. השולחנות בחדר המרווח היו ערוכים בקפידה, מוכנים לקבל את פני האורחים לסעודה השנתית. פעם בשנה, בצהרי שבת חורפית, עורכים פנינה ומייק הררי ארוחת צ׳ולנט לחברים. פנינה היא אחותה הבכורה של ביניש. בין האורחים המכובדים נכללים בדרך־כלל גם ראשי מוסד לשעבר כמו שבתאי שביט וצבי זמיר, עמיתיו של מייק הררי. הררי עמד בראש יחידת קיסריה, יחידת החיסולים של המוסד, ויצא לאור כמי שפיקד על המחדל הגדול של פרשת לִילְהָאמֶר, על־שם עיירת הסקי הנורבגית המנומנמת, שאנשיו הרגו בה מלצר תמים במקום מחבל מבוקש. האירוע השנתי הזה כבר הפך למסורת ולשם דבר בקרב אותם בני־מזל שמוזמנים אליו; אוכל טוב, יין משובח, חברה מרתקת, סיפורים ביטחוניים עלומים, פוליטיקה, שיחות על עסקים, כל מה שצריך כדי להפוך ארוחה שגרתית לאירוע מהנה במיוחד.
בחורף של שנת 2003 שוב התכנסה החבורה בביתם של בני־הזוג הררי, אולם הפעם היה אחד הנושאים הבוערים שעל סדר־היום אפשרות מינויה של כהן לבית־המשפט העליון, שכן מועד ישיבת השופטים בעניינה הלך וקרב והמאבק סביב מינויה הלך והחריף. בין האורחים באותה שבת היה גם פרופסור איתמר רבינוביץ׳, אורח קבוע בביתם של בני־הזוג, והוזמן גם שופט בית־המשפט העליון מישאל חשין, שנכלל ברשימת המוזמנים לראשונה. ביניש היא שיזמה את הזמנתו.
שלא בטובתו הפך רבינוביץ׳ באותם ימים מוקד לעלייה־לרגל של שופטים ושל שלוחיהם בשאלת אופיה של כהן, שכן כמו שקורה פעמים רבות מדי כאשר מדובר במינוי בכיר של אשה, הדיון אינו ענייני ואינו עוסק ביכולת המקצועית של המועמדת, כי אם בתכונות האישיות שלה. הוא לא מתנהל לגופו של עניין אלא לגופה של המועמדת. זמן־מה לפני אותה סעודת צהריים פנה אל רבינוביץ׳ עורך־הדין פנחס רובין, בעבר פרקליטו האישי, וביקש בשמו של ידידו הטוב השופט תיאודור אור לשמוע את חוות דעתו של רבינוביץ׳ על אישיותה של כהן. רבינוביץ׳ אומר שסירב להביע את דעתו והודיע לרובין שרק עם הנשיא אהרן ברק יהיה מוכן לשוחח. עכשיו, בארוחה, כמעט מטבע הדברים, שוב התבקשה חוות דעתו של נשיא אוניברסיטת תל־אביב, והוא תפס את מרכז תשומת־הלב באירוע החגיגי של בני־הזוג הררי.
פנינה הררי, אחותה הבכורה של דורית ביניש, היתה במשך שנים ארוכות ראש־מנהל דומיננטית ביותר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב. בדומה לאחות הצעירה, גם פנינה היא אשה נבונה מאוד, דעתנית וכריזמטית, והשפעתה בפקולטה חרגה בהרבה מהגדרת התפקיד שמילאה. עמדתה לגבי כהן, שאותה הכירה עוד מימיה בפקולטה למשפטים, היתה ברורה וחד־משמעית, לא מחמיאה במיוחד, והיא לא הסתירה אותה. להיפך. היא מספרת שגם לפרופסור דני פרידמן, מורה הרוחני והפטרון המקצועי של כהן, היא אמרה פעם בפקולטה: "אתה תומך בה תמיכה טוטאלית, מקדם אותה, אבל דע לך שברגע שלא יהיה לה צורך בך, היא תפנה לך עורף ללא היסוס". וכך סבו להם עם צלחות עמוסות חמין מהביל רבינוביץ', חשין, דורית ביניש ובן־זוגה יחזקאל, ועד מהרה התגלגלה השיחה לדיון לא מחמיא, בלשון המעטה, באופיה ובאישיותה של המועמדת, דיון שככל הנראה היה מיועד בעיקר לאוזניו הכרויות של חשין.
רבינוביץ' נקלע למצב מביך, להתנגשות פנימית שהביאה אותו אל בין הפטיש והסדן. הוא מכיר את כהן היטב משנות עבודתם המשותפת, היא כרקטור והוא כנשיא אוניברסיטת תל־אביב, והשניים מגדירים זה את זה כידידים. היום הרקטור כפוף לנשיא האוניברסיטה, אולם בשנים שבהן עבדו כהן ורבינוביץ׳ יחד היתה זו מערכת בעלת שני ראשים, וכהן כרקטור לא היתה כפופה לרבינוביץ׳. זה מתכון כמעט ודאי לחיכוכים קשים, אך שלא כמו בעבר, בימים שפרופסור יורם דינשטיין כיהן כנשיא. שררו בין רבינוביץ' לכהן יחסי עבודה טובים והוגנים. רבינוביץ׳ מגדיר את כהן כאשה מוכשרת ביותר, אמביציוזית במידה הראויה, ובעלת שליטה עצמית מרשימה. אולם בביניש הוא רואה ידידה קרובה של ממש, ועוד יותר מזה הוא חש כלפיה הכרת תודה וחוב של כבוד. כאשר ביקש ראש־הממשלה יצחק רבין למנות את רבינוביץ' לשגריר ישראל בוושינגטון, הוגשה נגד מינויו עתירה לבג"ץ, משום שהתברר שהושת עליו כופר בגין החזקת חשבון בחוץ־לארץ בניגוד למותר באותם ימים. ביניש, אז פרקליטת המדינה, היתה המוח המתכנן והכוח המוביל מאחורי צוות הפרקליטים שהגן על רבינוביץ׳, והרכב השופטים בראשותו של ברק קיבל את טענותיהם, דחה את העתירה ואיפשר לרבין לשגר את רבינוביץ' לתפקיד השגריר בוושינגטון. עכשיו, סביב השולחן, היתה ציפייה דרוכה למוצא פיו, והוא ידע היטב שביניש מתנגדת בתוקף למינוי ומצפה ממנו לגַבות את עמדתה. רבינוביץ׳ פשוט בחר בזכות השתיקה, שמע את הדברים על כהן ולא אמר מלה.
הוא אומר שסירב לחוות דעה בעניינה, וכי לכל מי ששאל אותו ענה כי רק באוזני נשיא בית־המשפט העליון, אהרן ברק, יהיה מוכן להגיד את דברו. "ידעתי שיש פה קונפליקט גדול", הוא מספר, "ואני הרי מיודד עם שתיהן, ולא רציתי להיות צד, ואמרתי לכולם שאשמיע את דעתי רק באוזני נשיא בית־המשפט העליון, אם הוא ירצה לשמוע, כמובן. היתה חרושת שלמה של רכילות, וכיוון שזיהיתי מיד בעיה, אמרתי שאני לא מוכן להיגרר לזה. אפשר שבגלל השתיקה שלי בסיטואציות שבהן דיברו נגד נילי, כמו־גם אצל פנינה, אנשים הבינו שאני מסכים עם הדברים שנאמרו".
אט־אט החלו הדברים להגיע גם לידיעתו של ברק, ובאחד מימי שישי התייצב ברק בלשכתו של רבינוביץ׳ באוניברסיטה, והשניים התיישבו אל פינת ההסבה וגילגלו שיחה.
"אתה יודע שיש ויכוח ומחלוקת סביב נילי", פתח ברק, "אתה היית נשיא והיא היתה רקטור ואתה מכיר אותה היטב. תגיד לי אתה מה האמת". ברק התעניין במיוחד בתפקוד של כהן כרקטור ובמידת שיתוף הפעולה שלה עם הנשיא. רבינוביץ׳ אמר לו שהעבודה המשותפת ביניהם היתה פתוחה והוגנת מאוד, ומערכת יחסי העבודה היתה טובה מאוד ונטולת עימותים. חמוש במידע הזה שב ברק אל השופטים בבית־המשפט העליון, אולם הפור כבר נפל.
כל אותה תקופה שהתה כהן בשנת שבתון באוניברסיטת ניו־יורק, מרוחקת ממחול השדים שהתחולל סביבה. מדי פעם היתה שומעת דיווחים על המתרחש. ידידה הטוב דניאל פרידמן פעל באופן נחרץ ועיקש למענה, ונמצא באותה עת בקשר שוטף עם ברק. הוא דאג כמובן לעדכן אותה בהשתלשלות האירועים, והיא ידעה היטב שביניש היא אשר מובילה את ההתנגדות אליה. אולם מה רבה היתה תדהמתה כאשר שמעה שגם חשין, שבו ראתה ידיד אישי, הצטרף בקול גדול למסע נגדה. היא נפגעה. כאשר נבחרה כחברה באקדמיה למדעים, והרושם הטראומטי של האירועים עוד היה טרי למדי, ביקשה כהן להתנער מן התקופה הקשה ההיא ולהביט קדימה. ביום הכתרתה נשאה הרצאה בפני חברי האקדמיה, והנושא שבחרה לעסוק בו היה "זיכרון ושִׁכחה במשפט". כהן, ידענית מופלגת בספרות, מרבה לשלב אנקדוטות מן הספרות היפה בהרצאותיה.
הפעם בחרה ביצירה פרי עטו של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס, סיפור קצר בשם "פונס הזכרן", המספר על בחור בשם פונס מאורוגוואי שנפל מסוסו והוא בן תשע־עשרה, ומאז אין הוא יכול לשכוח דבר. "פונס היה מבחין בכל גבעול, צרור וגרגר שיש באשכול ענבים אחד", כתב בורחס, "הוא זכר לא רק כל עלה על כל עץ בכל יער, אלא גם את כל הפעמים השונות שראה אותם... הוא ידע לשחזר את כל החלומות ואת כל מה שביניהם..." כהן אמרה שצלו של פונס מרחף מעל כולם, "אנו כפרטים, ובמיוחד כאנשי אקדמיה, מייחלים לזיכרון קדוש, שיאפשר לנו לאגור פרטים, יֶדע שיסייע לנו לזכור וללמוד הכל ובקלות.
אבל אולי כדי שלא נתייסר יתר על המידה, בא בורחס ובסיום הסיפור אומר לנו שהוא חושש שפונס לא היה מוכשר ביותר לחשיבה. בעולמו הגדוש מדי של פונס - אומר בורחס - היו כמעט רק פרטים מיידיים. סיפורו של פונס, המתחיל, כביכול, בשיר תהילה לזיכרון, הופך במהרה לקינה על קללת הזיכרון. עודף פרטים - היעדר היכולת לסננם, היעדר היכולת להבחין בין טפל לעיקר - מקשה עלינו להגיע לרעיונות, לכללים המאחדים. פונס הוא הדגמה לכובד הזיכרון, לסבל שיכולה לגרום קליטה חושית מלאה, לצורך במנגנון משכיח שיפעל במישור השכל והרגש".
כאשר הביא בפניה ברק את מכתבה של דורנר והציע לה לפרסם את שמה כמועמדת ולמנות ועדת בדיקה שתבדוק את ההאשמות, סירבה כהן לעריכת הבדיקה, כך סיפר ברק לשופטים. כהן סיפרה שלא ראתה בכך כל טעם משום שהגיעה למסקנה שברק רק רוצה לסתום את הגולל על הוויכוח הציבורי שמתנהל סביבה ולצאת בשלום מן הסבך שנקלע אליו. היא אמרה לו: "די, עזוב את זה, זה סיפור גמור, אני לא מעוניינת יותר".
מה הביא את ביניש לצאת לקרב כה לוחמני ובוטה נגד מינויה של כהן? במידה לא מועטה כהן היא בת־דמותה של ביניש, ואפשר שבכך טמון שורשו של העניין כולו. כהן היא אשה נאה, נבונה מאוד, כריזמטית, שניחנה ביכולת התנהלות פוליטית בלתי־מבוטלת, וכמו ביניש, גם היא בעלת כושר מניפולטיבי ויכולת מעוררת התפעלות להפעיל אנשים. אם כי כהן משכילה ממנה ונחשבת למשפטנית טובה בהרבה. לימים הסבירה ביניש עצמה שהתנגדותה העיקשת לכהן נבעה ממניעים אידיאולוגיים ולא אישיים. "כדי שנביא לכאן מישהו מהאקדמיה, זו צריכה להיות אקדמיה מסוג מאוד מסוים. אדם שלא ראה בית־משפט מימיו, שרגלו לא דרכה אפילו על המפתן, הוא לא אדם שבית־המשפט הזה זקוק לו. לא מספיק שאדם מחליט בשלב מסוים בחייו שהוא רוצה להגיע לכאן, לעליון. אני מחפשת לחזק את הצד החוקתי של בית־המשפט, את הצד הציבורי של העבודה כאן. במשפט הפרטי, אף־על־פי שהוא מורכב, גם שופט שמגיע לכאן מבית־המשפט המחוזי יכול לעשות את העבודה. צריך לחזק כאן את הצד החוקתי־ציבורי, ואני מחפשת אדם שיש לו רקורד בתחום הזה". 
את הדברים הללו אמרה לי ביניש קרוב לשנתיים אחרי פרשת כהן, ברק עוד היה נשיא, וביניש עצמה עדיין לא היתה המשנה לנשיא, וכבר דיברה על בית־המשפט כמו היתה זו ממלכתה־שלה, ממלכת הנשיאה המיועדת. היא כבר תיכננה את בית־המשפט שלה, והיה ברור שיהיה זה בית־משפט שונה לחלוטין. תור הזהב של שמגר וברק הגיע אל קצו.
במשך כשמונה שנים התנהלה ביניש בבית־המשפט העליון בדומה לסוכנת חשאית. היא הורידה פרופיל, נמנעה במתכוון מלהתבלט, מלעורר כעסים, מלמשוך תשומת־לב. היא מיעטה לכתוב פסקי־דין בעלי חשיבות ציבורית, בוודאי כאלה השנויים במחלוקת פוליטית. אל נשיאותה העתידית התייחסה בספקנות מסוימת: "כלל לא בטוח", היתה שבה ואומרת לאורך השנים, "שאני זו שאהיה נשיאת בית־המשפט העליון אחרי ברק". היא - שכבר היתה למודת מאבקים קשים מול המערכת הפוליטית בתפקידיה הקודמים, מאבקים שהותירו בה צלקות כואבות וחשדנות קיצונית - העדיפה במהלך כל השנים הללו להתרכז בלימוד ולִצפות במתרחש מן הצד. כל אותה עת חששה שהמערכת הפוליטית תתנכל לה, תשנה את כללי המשחק ותיטול ממנה את כתר הנשיאות. לכן, כשם שניהלה את פרקליטות המדינה ביד רמה ובתקיפות, כך ידעה להימוג אל בין כותלי השיש של היכל המשפט, לראות ולא להיראות. את זה וגם את זה עשתה בהצטיינות יתרה. פרשת מינויה של כהן אילצה את ביניש לצוף אל מעל פני השטח זמן רב לפני שהתכוונה.