השתיקה של יורי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השתיקה של יורי
הוספה למועדפים

השתיקה של יורי

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דורית אורגד

דורית אורגד (נולדה ב-5 באוקטובר 1936) היא סופרת ישראלית הכותבת לילדים ונוער ולמבוגרים.

פרסמה למעלה מ-60 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, כולל ספר שירים. חלק מספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ערבית ויפנית. אחדים מספריה הוסרטו לטלוויזיה, עובדו למחזות תיאטרון ושודרו ברדיו. בשנים האחרונות היא מנחה סדנאות כתיבה לילדים ולמבוגרים.

תקציר

מצאנו את הילד הפצוע באותו מצב בו היה בפעם הקודמת כשביקרנו בבית החולים. אחת האחיות ניגשה אלינו ושאלה, ”אתם מהמשפחה?“ ”היינו עדים לנפילה שלו ובאנו לראות מה שלומו,“ הסבירה סבתי בלחש. בפניה של האחות נרשמה אכזבה, ”היה עוזר מאוד אילו היו באים מהמשפחה לבקר אותו. חולים שקרוביהם באים לבקר מחלימים מהר יותר. כשמחזקים את הנפש, מתחזק גם הגוף.“ האחות קירבה את ידה לשפתיה והוסיפה בלחישה, ”אל הילד האומלל הזה,  הסובל כאבים ולא מתלונן, לא בא אף אחד.“ 
 
מיהו הילד הפצוע ומדוע לא בא איש, מלבד איליש וסבתו, לבקר אותו? החידה הזאת מלווה את איליש, הנער שעלה ממוסקבה - ומתגורר עם הוריו במרכז קליטה באשדוד - לאורך שנתו הראשונה בישראל.
 
הרמזים בדבר זהותו של הילד הפצוע, המגיעים מסבתו שנשארה במוסקבה, מגבירים את סקרנותו ומעוררים בו חששות. מלבד המתח שנוצר בעת קריאת הסיפור, זוכה הקורא להתוודע להווי חייהם של עולים מחבר העמים, להבין ללבם, ולחוש אתם את קשיי הקליטה במולדת החדשה.
 
דורית אורגד ידועה כסופרת המבססת את עלילות ספריה על תחקירים, שהיא עורכת בארץ ובמקומות אחרים. עלילת הספר השתיקה של יורי הובילה אותה למוסקבה, בירת רוסיה, שבה מתחיל סיפור המעשה. ההמשך הוא כאן, באשדוד, בעיר החמישית בגודלה בארץ, שעד כה רק מעט נכתב עליה. כדרכה בכתיבתה הספרותית, טווה הסופרת גם בספר זה מארג מרתק של יחסי אנוש, ועוטה אותו במעטה מסתורין.
 
דורית זכתה בפרסים רבים, כולל ”פרס זאב“, ”פרס ראש הממשלה“, ו“פרס ורגרטו“ (שניתן לה באיטליה.) ספריה תורגמו לאחת־עשרה שפות. היא דוקטור לפילוסופיה יהודית, מתגוררת בגבעת שמואל, אם לשלוש בנות וסבתא לשמונה נכדים.
 
מספריה לנוער בהוצאת הקיבוץ המאוחד:
קלקידן; שבועת ‘האדרה’; חבר לא חבר; סודות אפלים; הלב שחיפש - הלב שמצא ועוד.

פרק ראשון

ילד זר ומוזר
 
 
"מה אתה עושה כאן?" שאלה אמא את הילד הזר, שעמד בחדר המדרגות במעיל דק ולראשו כובע מצחייה.
 
הוא נצמד בגבו לקיר האפלולי ולא ענה.
 
למרות המעיל המרופד שלבשתי, מעל למכנסיים ולסוודר העבים, חשתי בקור העז.
 
מה אכפת לאמא מה הילד הזה עושה בכניסה לבניין שלנו! רציתי להיות כבר בבית, בדירה המוסקת.
 
"אין לך לשון?" המשיכה אמא לנסות לדובב את הילד שלא יצא משתיקתו. משכתי בשרוול מעילהּ.
 
היא נפנתה אלי לרגע וחזרה להביט בילד, "לך הביתה," אמרה לו והחוותה בידה תנועה כמגרשת אותו.
 
הוא הרים אלינו לרגע את ראשו, ועיניו הגדולות, הכחולות־ירקרקות, הבריקו מתוך פניו החיוורות. הוא מצמץ וחזר לתנוחה הקודמת, נצמד לקיר ולא זז.
 
"אתה רוצה שאטלפן למשטרה?" התרתה בו אמא, ונראה היה לי שדבריה חולפים על פני אוזניו בלי שישמע.
 
"בוא, איליושקה," אחזה אמא בזרועי ופלטה לעבר הילד הזר, "כנראה שהוא בלע את הלשון."
 
רציתי לעלות הביתה, לנוח מן ההליכה בשלג שנערם על המדרכות. אבל בו בזמן נמשכתי לילד הזר. אולי אם נחכה קצת הוא יחליט לדבֵּר. זה לא קרה.
 
גרנו בקומה השנייה של בניין ישן בפרברי עיר הבירה מוסקבה. בדירה הסמוכה הייתה לפני חודש פריצה, והשוטרים שבאו לערוך חקירה, הזהירו אותנו ואת יתר השכנים לשים לב לזרים שבאים לסביבה.
 
"את מטלפנת למשטרה?" שאלתי את אמא כשנכנסנו הביתה. היא נענעה בראשה.
 
"לא, איליש, הוא לא נראה עבריין."
 
"נורא קר בחדר המדרגות."
 
אמא הנהנה והפעילה את הקומקום החשמלי.
 
חיכיתי לתה המתוק והחם וחשבתי על הילד שלא הסכים לדבר איתנו.
 
"אמא, אולי תכיני תה לילד ואני ארד להביא לו?"
 
"הוא לא כמו הכלב שמצאת בקיץ ברחוב והבאת לו חלב, הילד הזה יכול לדאוג לעצמו," אמרה אמא והכינה לנו תה.
 
 
 
הפעם הבאה שראיתי את הילד האילם הייתה באביב של אותה השנה. באתי עם אנדרֵי, בן כיתתי, לגן הציבורי השכונתי, ושם — על הנדנדה — ישב הילד ההוא.
 
הצבעתי עליו בידי ולחשתי לאנדרי, "הוא לא מדבר."
 
"איך אתה יודע?"
 
סיפרתי לו על מה שהיה בחורף, כשבא לבניין שבו אני גר, וסירב לענות לשאלות של אמא.
 
"בטח התבייש," אמר חברי והלך לעבר הנדנדה. הצטרפתי אליו. הייתי סקרן לראות אם ידבר.
 
הילד שראה אותנו מתקרבים הניף את רגליו בחוזקה והתרומם באוויר.
 
ליווינו אותו בעינינו.
 
"עוד מעט תיפול," הזהיר אותו אנדרי.
 
הנדנדה עלתה וירדה, כאילו לא היינו קיימים.
 
אנדרי התחיל להתעצבן, "די!" צעק, "זאת לא הנדנדה הפרטית שלך. עכשיו התור שלנו."
 
הילד הוריד את רגליו לאדמה, בלם באמצע התנופה וכמעט נפל. עיניו הגדולות, הכחולות־ירקרקות, בהו בנו. לא רק צבע עיניו היה מיוחד במינו, גם צורתן הייתה יוצאת דופן. הן היו עגולות במרכז ומכוּוצות בקצה, כמו בקריצה.
 
אנדרי הפתיע אותי. מה פתאום הוא רוצה להתנדנד בנדנדה המיועדת לקטנים, ולא למי שכבר מלאו לו שתים־עשרה.
 
"איך קוראים לך?" שאל אנדרי את הילד הזר. במקום לענות, הרים הילד את רגליו ופתח בריצה כאילו חשש שנרדוף אחריו.
 
"ראית? אמרתי לך שהוא לא מדבר!"
 
אחרי שנעלם הילד מעינינו ענה אנדרי, "איזה ילד מוזר זה! בן כמה הוא נראה לך?"
 
"קשה לדעת," עניתי, "הגוף שלו קטן אבל בפנים הוא נראה בערך בגיל שלנו."
 
לא העליתי על דעתי שהוא גדול מאיתנו בארבע שנים.
 
 
 
האביב הקצר חלף והתחיל הקיץ. הורי נסעו לנופש וסבתי באה לגור בדירה שלנו עד שיחזרו. יש לי רק סבתא אחת, אמא של אבי. היא הייתה מהנדסת בניין, אבל כבר לא עבדה והיה לה זמן בשבילי, הנכד היחידי שלה.
 
אהבתי לבלות איתה בחופשות מן הלימודים. בימים חמים היינו יוצאים לטייל בגנים ועושים שם פיקניק.
 
היה זה יום חם במיוחד שבו הלכנו לפארק, שנקרא פארק הציפורים, והתיישבנו לאכול על אחד הספסלים. סבתא הושיטה לי כריך, וכשהתחלתי לאכול חשתי פתאום כאילו מישהו נועץ בי מבטים. הבטתי לכל הצדדים ולא היה שם אף אחד.
 
"מה אתה מחפש?" שאלה סבתא.
 
"לא יודע."
 
"אתה חסר מנוחה היום," העירה. ואז — כשהבטתי למעלה - הבחנתי בילד האילם, שנצמד לענף במרומי העץ, לא הרחק מן המקום שישבנו.
 
"תִראי, בבושקה," הראיתי לה עליו בידי והוספתי בלחש, "זה ילד מוזר. הוא לא מדבר."
 
סבתי הרימה את ראשה וקראה בקול רם, "הי, מסוכן שם למעלה. כדאי שתרד!"
 
הוא לא ענה.
 
"בוא, ילד, תאכל איתנו," נופפה סבתי בתפוח שהוציאה מן הסלסילה.
 
"הוא לא יענה לך," סיננתי חרש, "או שהוא אילם, או שמשהו לא בסדר איתו."
 
"אל תתבייש, רד ותתכבד," קראה סבתי ושנינו קמנו והבטנו למעלה. לקריאתה של סבתי לא היה מענה, ובשקט ששרר במקום נשמע פתאום, ממרומי העץ, רחש. ענפים דקים נשברו והחלו לנשור עלינו. "תיזהר," קראה סבתי, ובאותו רגע נשבר הענף שבו נאחז הילד, והוא נפל קרוב אלינו על האדמה. כובע המצחייה שלו התעופף והתגלה שיערו השחור והפרוע. עיניו היו עצומות. הוא שכב דומם על העשב ולא זז.
 

דורית אורגד

דורית אורגד (נולדה ב-5 באוקטובר 1936) היא סופרת ישראלית הכותבת לילדים ונוער ולמבוגרים.

פרסמה למעלה מ-60 ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, כולל ספר שירים. חלק מספריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, גרמנית, רוסית, ערבית ויפנית. אחדים מספריה הוסרטו לטלוויזיה, עובדו למחזות תיאטרון ושודרו ברדיו. בשנים האחרונות היא מנחה סדנאות כתיבה לילדים ולמבוגרים.
השתיקה של יורי דורית אורגד
ילד זר ומוזר
 
 
"מה אתה עושה כאן?" שאלה אמא את הילד הזר, שעמד בחדר המדרגות במעיל דק ולראשו כובע מצחייה.
 
הוא נצמד בגבו לקיר האפלולי ולא ענה.
 
למרות המעיל המרופד שלבשתי, מעל למכנסיים ולסוודר העבים, חשתי בקור העז.
 
מה אכפת לאמא מה הילד הזה עושה בכניסה לבניין שלנו! רציתי להיות כבר בבית, בדירה המוסקת.
 
"אין לך לשון?" המשיכה אמא לנסות לדובב את הילד שלא יצא משתיקתו. משכתי בשרוול מעילהּ.
 
היא נפנתה אלי לרגע וחזרה להביט בילד, "לך הביתה," אמרה לו והחוותה בידה תנועה כמגרשת אותו.
 
הוא הרים אלינו לרגע את ראשו, ועיניו הגדולות, הכחולות־ירקרקות, הבריקו מתוך פניו החיוורות. הוא מצמץ וחזר לתנוחה הקודמת, נצמד לקיר ולא זז.
 
"אתה רוצה שאטלפן למשטרה?" התרתה בו אמא, ונראה היה לי שדבריה חולפים על פני אוזניו בלי שישמע.
 
"בוא, איליושקה," אחזה אמא בזרועי ופלטה לעבר הילד הזר, "כנראה שהוא בלע את הלשון."
 
רציתי לעלות הביתה, לנוח מן ההליכה בשלג שנערם על המדרכות. אבל בו בזמן נמשכתי לילד הזר. אולי אם נחכה קצת הוא יחליט לדבֵּר. זה לא קרה.
 
גרנו בקומה השנייה של בניין ישן בפרברי עיר הבירה מוסקבה. בדירה הסמוכה הייתה לפני חודש פריצה, והשוטרים שבאו לערוך חקירה, הזהירו אותנו ואת יתר השכנים לשים לב לזרים שבאים לסביבה.
 
"את מטלפנת למשטרה?" שאלתי את אמא כשנכנסנו הביתה. היא נענעה בראשה.
 
"לא, איליש, הוא לא נראה עבריין."
 
"נורא קר בחדר המדרגות."
 
אמא הנהנה והפעילה את הקומקום החשמלי.
 
חיכיתי לתה המתוק והחם וחשבתי על הילד שלא הסכים לדבר איתנו.
 
"אמא, אולי תכיני תה לילד ואני ארד להביא לו?"
 
"הוא לא כמו הכלב שמצאת בקיץ ברחוב והבאת לו חלב, הילד הזה יכול לדאוג לעצמו," אמרה אמא והכינה לנו תה.
 
 
 
הפעם הבאה שראיתי את הילד האילם הייתה באביב של אותה השנה. באתי עם אנדרֵי, בן כיתתי, לגן הציבורי השכונתי, ושם — על הנדנדה — ישב הילד ההוא.
 
הצבעתי עליו בידי ולחשתי לאנדרי, "הוא לא מדבר."
 
"איך אתה יודע?"
 
סיפרתי לו על מה שהיה בחורף, כשבא לבניין שבו אני גר, וסירב לענות לשאלות של אמא.
 
"בטח התבייש," אמר חברי והלך לעבר הנדנדה. הצטרפתי אליו. הייתי סקרן לראות אם ידבר.
 
הילד שראה אותנו מתקרבים הניף את רגליו בחוזקה והתרומם באוויר.
 
ליווינו אותו בעינינו.
 
"עוד מעט תיפול," הזהיר אותו אנדרי.
 
הנדנדה עלתה וירדה, כאילו לא היינו קיימים.
 
אנדרי התחיל להתעצבן, "די!" צעק, "זאת לא הנדנדה הפרטית שלך. עכשיו התור שלנו."
 
הילד הוריד את רגליו לאדמה, בלם באמצע התנופה וכמעט נפל. עיניו הגדולות, הכחולות־ירקרקות, בהו בנו. לא רק צבע עיניו היה מיוחד במינו, גם צורתן הייתה יוצאת דופן. הן היו עגולות במרכז ומכוּוצות בקצה, כמו בקריצה.
 
אנדרי הפתיע אותי. מה פתאום הוא רוצה להתנדנד בנדנדה המיועדת לקטנים, ולא למי שכבר מלאו לו שתים־עשרה.
 
"איך קוראים לך?" שאל אנדרי את הילד הזר. במקום לענות, הרים הילד את רגליו ופתח בריצה כאילו חשש שנרדוף אחריו.
 
"ראית? אמרתי לך שהוא לא מדבר!"
 
אחרי שנעלם הילד מעינינו ענה אנדרי, "איזה ילד מוזר זה! בן כמה הוא נראה לך?"
 
"קשה לדעת," עניתי, "הגוף שלו קטן אבל בפנים הוא נראה בערך בגיל שלנו."
 
לא העליתי על דעתי שהוא גדול מאיתנו בארבע שנים.
 
 
 
האביב הקצר חלף והתחיל הקיץ. הורי נסעו לנופש וסבתי באה לגור בדירה שלנו עד שיחזרו. יש לי רק סבתא אחת, אמא של אבי. היא הייתה מהנדסת בניין, אבל כבר לא עבדה והיה לה זמן בשבילי, הנכד היחידי שלה.
 
אהבתי לבלות איתה בחופשות מן הלימודים. בימים חמים היינו יוצאים לטייל בגנים ועושים שם פיקניק.
 
היה זה יום חם במיוחד שבו הלכנו לפארק, שנקרא פארק הציפורים, והתיישבנו לאכול על אחד הספסלים. סבתא הושיטה לי כריך, וכשהתחלתי לאכול חשתי פתאום כאילו מישהו נועץ בי מבטים. הבטתי לכל הצדדים ולא היה שם אף אחד.
 
"מה אתה מחפש?" שאלה סבתא.
 
"לא יודע."
 
"אתה חסר מנוחה היום," העירה. ואז — כשהבטתי למעלה - הבחנתי בילד האילם, שנצמד לענף במרומי העץ, לא הרחק מן המקום שישבנו.
 
"תִראי, בבושקה," הראיתי לה עליו בידי והוספתי בלחש, "זה ילד מוזר. הוא לא מדבר."
 
סבתי הרימה את ראשה וקראה בקול רם, "הי, מסוכן שם למעלה. כדאי שתרד!"
 
הוא לא ענה.
 
"בוא, ילד, תאכל איתנו," נופפה סבתי בתפוח שהוציאה מן הסלסילה.
 
"הוא לא יענה לך," סיננתי חרש, "או שהוא אילם, או שמשהו לא בסדר איתו."
 
"אל תתבייש, רד ותתכבד," קראה סבתי ושנינו קמנו והבטנו למעלה. לקריאתה של סבתי לא היה מענה, ובשקט ששרר במקום נשמע פתאום, ממרומי העץ, רחש. ענפים דקים נשברו והחלו לנשור עלינו. "תיזהר," קראה סבתי, ובאותו רגע נשבר הענף שבו נאחז הילד, והוא נפל קרוב אלינו על האדמה. כובע המצחייה שלו התעופף והתגלה שיערו השחור והפרוע. עיניו היו עצומות. הוא שכב דומם על העשב ולא זז.