פתח דבר
הספר הזה נכתב לאנשים שאיבדו דבר־מה בשנים האחרונות. קיבוצי, לא אישי – אבל בעצם גם אישי. הם יודעים שזהו דבר־מה שאין לו שיעור, אבל לא תמיד מצליחים לבאר, אפילו לעצמם, במה בדיוק מדובר. תחושת האובדן נוכחת בחייהם, במעין מועקה רדומה בחזה, אבל שגרת היום־יום, האירועים והרגשות מאלחשת אותה בהסחות דעת, בעוד שהדיון הציבורי הבוטה והאלים לפעמים מקהה אותה ברעשי רקע. לרוב, הסיבה הראשונית לכאב, אם יש אחת מובהקת כזאת, והנסיבות שבהן הדברים התפתחו, מתעמעמות במשך הזמן במנגנון אנושי מוכר של הסתגלות. כבר לא ברור כיצד הכול התחיל, ובידיו של מי. הזיכרון כבר אינו מתחקה באופן אוטומטי אחר מה שהיה. הוא ניעור ברגעים מסוימים יותר מאשר באחרים, לעתים ללא הכנה, אינטואיטיבית, במפגש עם ספר, עם מאמר שנוגע בנו באופן מיוחד, בשיחה עם אדם ששותף לחוויותינו, בהקשר לאומי מסוים, או בהבזק של העבר. לכך מתווספת שכבה של רגשי אשמה וחוסר רצון בריא להימצא שוב ושוב בצד המפסיד, הבלתי מובן, הממורמר וה”חמוץ”. ממשיכים בחיים.
מהו אותו דבר שהלך לאיבוד?
לא ניתן למצות זאת בשינוי ספציפי כזה או אחר, שחל בחיים בישראל. גם לא ניתן להצביע על אחד המשברים הידועים שמהם סובלת המדינה, בתור המפתח הבלעדי לעמידה על שורשי האַנגסט – מצוקת הזמן. זה לא ההגמוניה הנמשכת של הימין הישראלי בשלטון, לא קריסת רעיון השלום הישראלי־פלסטיני, לא התפצלות החברה הישראלית לשבטים ושקיעת פרויקט כור ההיתוך, לא התחזקות הדת וההתקרבות הגוברת למסורת, לא השחיקה בדמוקרטיה, לא הידלדלות התרבות והלשון העברית. לא אף אחד מאלה בנפרד, אלא כולם ביחד, ובעיקר נקודות ההשקה ביניהם ומשקלם הסגולי המצטבר. בעבור רבים, השינויים הללו הם כה עמוקים, עד שהם מצטרפים לדפוס מכריע, אשר מבשר על ירידתה מן הבמה של מערכת פוליטית וחברתית־תרבותית שלמה, שהייתה דומיננטית או משפיעה לאורך שנות דור, או כמה דורות – ואני אכנה אותה כאן ה”עבריות” – והחלפתה במערכת אחרת, חדשה. ירידת המסך מעל ישראל אחת, ועלייתו על ישראל אחרת.
התמורה המקיפה בהוויה הישראלית מציתה געגוע צורב למשהו. זאת, גם אם אותו דבר אשר מתגעגעים אליו לא התקיים תמיד בפועל, אלא בכוח, כדימוי מוסכם בתודעה הרווחת, כאתוס וכחלום משותף לנהות אליו. ועדיין, לדידם של לא מעטים, האתוס הזה ביטא את תמצית הישראליות ואת הטעם לחיות דווקא כאן. הוא היה יקר מאוד ללב – ועל כן הצער אינו מרפה. אנשים רגישים עלולים להיתקף בו על כל צעד ושעל. לא רק במפגשים עם “הפוליטיקה הגבוהה” ותוך כדי קריאה בעיתון, אלא בכל יציאה מן הבית והדלקה אקראית של מכשיר הטלוויזיה.
לאנשים כאלה בדיוק מיועד הספר. מטרתו היא לנסות לנסח את מה שאבד. לנסות לעשות סדר ולהעניק פשר למה שנדמה כה חומק מהגדרה, אבל כה חיוני לטיפול. טיפול באמצעות מילים, הגדרות וניתוחים, המכוון לא רק לעלילה הגלויה, שקל יותר לראות, אלא גם לחשיפת המשמעות הכוללת, הסמויה מן העין. לא בלתי סביר שמהלך זה יעלה, לפחות אצל חלק מן הקוראים, רגשות נוסטלגיה. אך תכליתנו היסודית איננה לבצע מניפולציה בבלוטות הרגש. אין פה הזמנה לטיול קסום בין חורבות. באותה מידה, גם איננו רוצים לעודד שכחה. התקווה היא שמתוך ניעור האבק מעל מה שהיה, פענוח מרכיבי התפיסות שאִפיינו מחנה שלם (מחנה הוא המונח הנכון כאן, ולא שבט, בתור מי שאינו מובחן במאפייניו החברתיים והתקופתיים, אלא באידאולוגיה שלו) ושחזור דרכי היעלמותן –– תצמח התמודדות יעילה יותר, אמיצה ונטולת אשליות עם מה שמתרחש כיום, בהווה. בד בבד, עניין נוסף של הספר הוא לספק חצי נחמה גם לאותם אחים רבים לצרה, השותפים לאבחנות ולתחושות המועלות בו, ולא תמיד מצאו להן פורקן. אתם לא יחידים בעולם.
בסופו של דבר, מה שיש בעמודים שלפניכם הוא בעיקר דו”ח אנליזה, המבקש לתאר את מה שקרה וקורה לישראל בכלים אינטגרטיביים. לא כמשבר (או משברים), אלא כמהפכה רב־ממדית. אין ספק שזוהי קביעה מרחיקת לכת, ויש להדגיש שבמושג “מהפכה” איננו נוקטים במובן של מאורע יחיד, שבבסיסו הפלת משטר בכוח הזרוע של אזרחים או של הצבא, כי אם במובן של זעזוע מתמשך של מבני תשתית פוליטיים ותרבותיים יציבים, שכוננו דמות מסוימת של חברה, והחלפתם בהדרגה באחרים. זעזוע שאינו נקודתי ושטחי, אלא מקיף ורדיקלי, וחל על קשת של חזיתות שונות זו מזו. אמנם, את השינויים שעדה להם ישראל כיום – המדיניים, הכלכליים־חברתיים, הדמוקרטיים, הדתיים, הדמוגרפיים – אפשר לנתח בפני עצמם, אד הוק; לפעמים יהיה זה יותר קומוניקטיבי, ואף משתלם מבחינה טקטית, מקצועית, או למען הפשטות והמעשיות, לעשות כן. חלק מן הפתרונות לאתגריה של המדינה הם בוודאי פונקציונליים, ואינם טעונים התעמקות בפילוסופיה פוליטית. אין להכחיש כי יש יומרה לא מעטה בניסיון לחשוב על המשברים הללו גם כעל מכלול, כעל “סיפור” ישראלי אחד. בעינה תעמוד, ובצדק, התהייה כיצד אפשר לקשור תופעות שונות בזירות שונות, שלכל אחת מהן קונטקסט מיוחד משלה, למארג קוהרנטי, מה הבצע לעשות זאת, והאם ההחלטה מה להכניס ומה להשאיר מחוץ למסגרת הניתוח אינה שרירותית וסובייקטיבית, המנוצלת ליעד אידאולוגי או פוליטי. מעבר לתשובה הברורה מאליה כי כל חיבור מסוג חיבורנו אינו חף מהשקפת עולם, ומוטב שכך – יהא עלינו לנמק ולשכנע, כי הבחירה להתבונן במצב הישראלי במבט מצרפי עשויה להאיר באור חדש עובדות, גורמים ותהליכים. שיש ביכולתה לחשוף קשרי משמעות, שלאו דווקא ניתנה אליהם הדעת לפָנים, ולהציע תובנות חדשות שלא היינו חושבים עליהן, אם היינו מסתפקים בבחינה של כל גִזרת מציאות בנפרד.
זו נקודת המוצא שלנו – התמורות שאנו חווים בישראל מתלכדות יחד ומבשרות על מגמה רחבה, אשר הופכת את העשורים הראשונים של המאה ה־21 לעידן חדש – עידן שקיעת העבריות. אם יצא לכם באחרונה לסנן מבעד לשפתיים, לא חשוב בני כמה אתם, בארוחת ליל שבת או בתור לאוטובוס, ש”ישראל כבר לא מה שהייתה פעם”, או שהיא “משהו אחר לגמרי” – בין אם כוונתכם הייתה לשינוי לרעה או לשינוי בכלל – אינכם לגמרי מדמיינים, כך נטען, וננסה להוכיח זאת. ישראל אכן עוברת שינוי בזמננו, והוא ממשי והיסטורי. שינוי, שגם אם פיגומיו הונחו בסוף המאה ה־20, בתוצאות מלחמת ששת הימים ב־1967, במלחמת יום כיפור ב־1973 ובמהפך הפוליטי של 1977, לא שם הוא המקום לחפשו, משום שבינתיים צבר הסתעפויות ודינמיקה משלו, שעטו את צורתן הנוכחית החל משנות ה־2000. בהן, ולא ב־1977, ואפילו לא ב־1995 (רצח רבין), צריך להתמקד מי שמבקש להבין את מדינת ישראל של היום.
המצפן שיוליך אותנו לשם מיפוי והערכה של התקופות והתופעות שנעסוק בהן בספר הוא, כאמור, העבריות. העבריות היא מושג שמקורו ישן, החובק בתוכו עולם מלא של משמעויות, אך לא הוגדר כל צורכו לא לפנים ולא עתה, וכמעט שלא שימש לשם ניתוח פוליטי אקטואלי. אף על פי כן, אנו מצאנו את העבריות, שבתחילת ספר זה נעמיק בהגדרה רלוונטית שלה לפרטיה, ככותרת אשר אוחזת באופן הטוב ביותר את מה שנבקש לומר להלן, את המהות המבחינה בין שתי המערכות שעומדות במוקד דיוננו: עידן העבריות ועידן שקיעת העבריות, המתרחש כיום, על הפנים והמאפיינים השונים של שניהם. כדי להדגים זאת נתרכז במה שאנו סבורים שהם שלושת ההיבטים המרכזיים של התקופה החדשה: התפנית בגישה של החברה הישראלית לשלום ולסוגיית שתי המדינות, בין הימין הישראלי, לשמאל הישראלי ולמרכז; התהליך שעברה ישראל בנושאי הדת והמדינה, והאופן שבו השתנתה עקב כך החילוניות הישראלית בסבך יחסיה עם המגזרים האחרים; והיחלשותה של ה”ישראליות” כאתוס תרבותי ייחודי בשל עליית השיח העדתי, התפרקות החזון הוותיק של “מיזוג הגלויות” ושינויים נוספים בתרבות הישראלית. שלושה היבטים אלה, לשיטתנו, אם מישירים אליהם מבט כפי שהם, ובלי לייפות את המציאות, מרכיבים שלם שהוא גדול מסך חלקיו. שלם, שאותו ניתן, לדעתנו, להגדיר כמצב החורג ממשבר או מסדרת משברים בודדים, ומתהווה לכדי פרק חדש בחייה של המדינה.
ולבסוף, מהלך העניינים שיוצג בספר אינו תיאורי בלבד, ובוודאי אינו ניטרלי. הוא מייצג השקפת עולם וגם צד ברור בוויכוח קשה, שהתנהל וממשיך להתנהל בין העבריות, שניתן לזהותה כיום עם השמאל הציוני ועם תפיסת התרבות העברית כתרבות לאומית מקורית, לבין יריביה של העבריות בימין ובמרכז מחד גיסא, ובשמאל הרדיקלי מאידך גיסא. בני פלוגתא נוספים הם זרמים תרבותיים שונים, שלא תמיד יש להם נטייה פוליטית חד־משמעית בין שמאל לימין, כאלה המבקשים, למשל, לחזק את הזהות היהודית הדתית או המסורתית של החברה הישראלית, או כאלה הדוגלים בהעצמת הזהות העדתית בשם הרב־תרבותיות. עם כל הגורמים הללו תבורר המחלוקת ללא כחל וסרק, וננסה להביא בשם העבריות את תשובותיה הטובות ביותר, שיבחנו עד כמה יש בה צורך והכרח גם בנסיבות הפוליטיות בנות הזמן.
אני מבקש להודות להוצאת כרמל, לצוות ההוצאה ולמו”ל ישראל כרמל על הבחירה להוציא לאור את ספרי; לקרן פרידריך אברט על ההשתתפות הנדיבה והתמיכה בדרך, ובמיוחד למיקי דריל, מנהל הפרויקטים. כמו כן, תודה למרכז מולד, בראשות אבנר ענבר ואסף שרון, שנתנו את החסות לפרויקט בתחילת הדרך במסגרת המרכז, ועודדו אותי לכתוב אותו באופן נוקב וחסר פניות; לניצה דרורי־פרמן, שהעירה הערות מועילות על כתב היד; תודה למשפחתי, וכמובן לבת זוגי, טלי גרנות, שליוותה אותי לכל אורך המסלול בתמיכה רגשית ובהתייחסות נבונה. יצחק לבני, אבי, שהלך מאיתנו לפני כשנה, חסר לי עתה במיוחד גם בתור מי שהיה בוודאי שמח בספר, וקורא בו קריאה אינטליגנטית ורגישה.
