נינוחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נינוחות

נינוחות

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 113 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 53 דק'

תקציר

‭"‬הרעיונות‭ ‬שלי‭ ‬לא‭ ‬נבעו‭ ‬מההזדקנות‭ ‬שלי‭ ‬אלא‭ ‬מזו‭ ‬של‭ ‬אימי.‭ ‬הערצתי‭ ‬את‭ ‬אימי‭ ‬על‭ ‬הנינוחות‭ ‬שבה‭ ‬חוותה‭ ‬את‭ ‬הזדקנותה...‭ ‬והצצתי‭ ‬מעבר‭ ‬לכתפה‭ ‬כדי‭ ‬ללמוד‭ ‬ממנה‭ ‬מה‭ ‬שרק‭ ‬אפשר,‭ ‬למקרה‭ ‬שיום‭ ‬אחד,‭ ‬כמו‭ ‬כולנו,‭  ‬אזדקק‭ ‬לנינוחות‭ ‬הזאת,‭ ‬ושאלתי‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬איך‭ ‬אוכל‭ ‬להגיע‭ ‬אליה‭ ‬בעצמי‭ ‬בעתיד‭ ‬הרחוק‭.‬‭"‬‭‬
 
נינוחות‭ ‬מטפל‭ ‬בקושי‭ ‬שלנו‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬השינוי‭ ‬שחל‭ ‬בנו‭ ‬עם‭ ‬ההזדקנות.‭ ‬אנו‭ ‬מתייחסים‭ ‬לכל‭ ‬שינוי‭ ‬שעובר‭ ‬עלינו,‭ ‬אם‭ ‬גופני,‭ ‬חברתי, ‬מנטאלי‭ ‬או‭ ‬נפשי‭ ‬כאל‭ ‬‮"‬קלקול‮"‬‭ ‬והצטמצמות.‭ ‬הספר‭ ‬מציע‭ ‬לקבל‭ ‬את‭ ‬הזקנה‭ ‬כתקופה‭ ‬העומדת‭ ‬בפני‭ ‬עצמה‭ ‬כמו‭ ‬כל‭ ‬תקופה‭ ‬שעברנו‭ ‬בחיינו‭  -  ‬גם‭ ‬כעת‭ ‬אין‭ ‬סיבה‭ ‬לוותר‭ ‬על‭ ‬פעילות‭ ‬גופנית‭ ‬גם‭ ‬אם‭ ‬היא‭ ‬שונה‭ ‬במקצת‭ ‬מזו‭ ‬שהיינו‭ ‬רגילים‭ ‬לה, ‬וגם‭ ‬אין‭ ‬לוותר‭ ‬על‭ ‬חיי‭ ‬חברה, ‬על‭ ‬יחסי‭ ‬ידידות‭ ‬וגם‭ ‬אהבה‭ ‬וליהנות‭ ‬מהם‭ ‬כמו‭ ‬שנהנינו‭ ‬עד‭ ‬כה,‭ ‬אלא‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬לחפש‭ ‬חוויות‭ ‬חדשות.‭ ‬אם‭ ‬נמשיך‭ ‬בפעילויות‭ ‬אלה‭ ‬נחיה‭ ‬את‭ ‬התקופה‭ ‬האחרונה‭ ‬בחיינו‭ ‬בנינוחות‭ ‬ובהנאה‭.‬
‭ ‬
"נינוחות"‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬מעמיק‭ ‬ומישיר‭ ‬מבט‭ ‬אל‭ ‬התקופה‭ ‬שאנו‭ ‬מנסים‭ ‬לחמוק‭ ‬מלהתמודד‭ ‬איתה‭.‬
וילהלם‭ ‬שמיד‭ ‬הוא‭ ‬פילוסוף‭ ‬חופשי‭ ‬ומורה‭ ‬רוחני‭-‬פילוסופי‭.‬

פרק ראשון

הקדמה

 
בתחילה לא הייתה זו אלא תופעה שהפליאה אותי, התבוננות שהעסיקה אותי שוב ושוב. בהתקרבי ליום הולדתי החמישים נשאתי לראשונה הרצאה בנושא שלא הרפה ממני: ההזדקנות. אנשים מבוגרים ממני פנו אליי ואמרו: הרצאה יפה, איש צעיר, אלא שאתה עדיין לא יכול לדעת את כל הדברים האלה!״ ואכן, הרעיונות שלי לא נבעו מההזדקנות שלי אלא מזו של אימי. הערצתי את אימי על הנינוחות שבה חוותה את הזדקנותה, חוויה שונה מזו של רבים אחרים, והצצתי מעבר לכתפה כדי ללמוד ממנה מה שרק אפשר, למקרה שיום אחד אזדקק לכך. ממה נבעה הנינוחות הזאת? איך אוכל להגיע אליה בעצמי בעתיד הרחוק?
באותה הרצאה התלוצצתי על הביטוי ״זקן יותר״1: האין ״זקן יותר״ ביטוי לערך היתרון של זקן, כלומר, זקן יותר? האם עדיף להיות זקן יותר מאשר סתם זקן? כשאהיה בן שישים, הכרזתי בביטחון, לא אגיד על עצמי שאני זקן יותר, אגיד שאני זקן ואסתפק בכך. בין כה וכה שאלת ההתמודדות עם הזקנה תהפוך בקרוב לזיכרון היסטורי של זקנה ברגע ההיעלמות שלה. חוקרים בכל העולם עובדים על כך במרץ: אני אולי אחד האחרונים שעוד יזכה לחוות את ההזדקנות. אני אקבל אותה בשמחה, תבוא כמו שתבוא, ואעשה כל שאוכל כדי לחיות איתה בצורה הכי נינוחה שאפשר: פשוט לקבל אותה, לא להתנגד לה, לא לצבוע אותה בצבעים ורודים ולא בצבעים קודרים. לחוות אותה במלוא היקפה, גם את תחושת ההקלה וגם את הקשיים, גם את היופי וגם את הזוועה, לא דרך משקפיים ורודים, לא דרך משקפיים כהים, אלא במידת האפשר, דרך משקפיים שקופים, שהרי המבט הצלול הוא אחד היתרונות הגדולים של ההזדקנות!
 
בינתיים הגעתי גם אני לשם. מלאו לי שישים. זקן, אם כן. האמת, לא קל לי. אני לא נינוח. ביום הולדת שישים שלי ירדה עליי עצבות גדולה בשל הפרידה משנות החמישים שלי, שהיו יפות מאוד, ולא ישובו. עשר שנים לפני כן כבר ציערה אותי הפרידה משנות הארבעים שלי, שכן הן היו שופעות עשייה, ומהשנים הבאות לא היו לי שום ציפיות. נכון, מדובר במספרים, לא יותר, אבל הם מסמלים מציאויות שמתקרבות בגנבה ופתאום מתנפלות על התודעה: העבר הולך ומתארך, העתיד הולך ומתכווץ, המוות הולך ומתקרב. שום הכנה מנטלית לא תוכל לחסוך מאיתנו את החוויה שעוברים כשהעניינים נעשים רציניים. לפתגמים שמנסים להמעיט בחשיבות ההזדקנות יש השפעה מוגבלת: אתה זקן רק כמה שאתה מרגיש זקן? ברור, אבל בדרך כלל אתה זקן יותר.2 ההרגשה אינה יכולה לשנות את האמת, גרוע מזה, היא גורמת לנו לרמות את עצמנו. לא כל רמאות היא רעה, אבל במקרה זה, בסופו של דבר, האכזבה תהיה כפולה ומכופלת כשנבין שאין בכוחן של מימרות קלילות כאלה להעלים את האמת.
 
זה זמן רב שאני מתאר לי את הזקנה כחיים רגועים על מרפסת שטופת שמש, יושב לי בכיסא נוח, מבטי שלוח אל הנוף, מרוצה מעצמי ומהעולם. מה שחסר לי בינתיים זו המרפסת וגם כל השאר. רק דבר אחד בטוח: אינני רוצה להיות אחד מאותם זקנים שעושים מעצמם צחוק בגלל רצונם להישאר צעירים. אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שבזעמו על החיים שחלפו לו מתקצף על כל מה שזז. אני לא רוצה לעטות שריון קרב, ובהבעה תובענית של מי שבטוח שהצדק תמיד עימו להוציא את שארית כוחותיי על מאבק בצעירים שעושים הכול לא נכון. אני משוכנע שהצעירים צודקים תמיד, וגם כשהם לא צודקים הם צודקים, כלומר: יש להם זכות מלאה לצבור את הניסיון שלהם. אם הם יחוו משהו רע, הם ילמדו ממנו לקח.
 
אדם יכול לחוש נינוח רק עם מה שהוא מקבל כאמת, אחרת הוא נדרש לגייס את כל כוחותיו כדי להכחיש את מה שאינו אמת כביכול ובכל זאת מוסיף להתקיים. אמת אחת של ההזדקנות היא שיותר מכל דבר אחר בחיים היא מעמתת אותנו עם הארעיות. כך היה מאז ומעולם, אבל בעידן המודרני זה הפך לצרה כי הכול אפשרי טכנית, מדוע לא נעורי נצח? גם אני הייתי רוצה בזה, אבל אילו חיים יהיו אלה? גם אני הייתי רוצה בחיים חיוביים ונעימים מסביב לשעון, אבל האם זה לא בדיוק מה שהופך את השלילי והלא־נעים לבעיה של ממש? במקום לבזבז את כל הכוחות במאבק נגד ההזדקנות, אני מעדיף לשאת בגאון את החיים החקוקים בכל קמט וקמט שלי.
 
ללמוד לחיות עם ההזדקנות, זו המשימה החדשה. מה שהיה פעם מובן מאליו יהפוך בדרך זו לאמנות, אמנות ההזדקנות: ״ארט אוף אייג'ינג״ במקום ״אנטי־אייג'ינג״. אמנות זו תאפשר לחיות עם התהליך במקום להיאבק בו. אמנות זו של חיים עם ההזדקנות יכולה לעזור להתמודד עם האתגרים שהשלב הזה מציג לנו כך שהחיים יישארו יפים וראויים. ואם לא החיים האישיים בזמן הזה, כי אז החיים בכללותם.
 
אמנות החיים מעסיקה אותי כבר זמן רב, לא מפני שאני שולט בה, אלא משום שאני זקוק לה. המונח אמנות החיים בא מהפילוסופיה העתיקה, ביוונית: techne tou biou, techne peri bion, ובלטינית: ars vitae, ars vivendi, ״אמנות החיים״ במשמעות של חיים שמנוהלים מתוך מודעות. בשימוש העממי של הצירוף מתכוונים לחיים זורמים, חיים נטולי דאגות. זו אפשרות שכל מי שרוצה יכול לבחור בה, אבל אין בה שום מאמץ מיוחד שמזכה אותה בכינוי אמנות. אפשרות אחרת, תובענית יותר, היא הַכְוונה מתמדת של החיים במחשבה. מודעות כזאת אינה יכולה להתקיים כל הזמן, אבל גם אין בכך צורך. די לעצור מדי פעם ולהרהר, במקרה שלנו בנושא ההזדקנות: מה משמעות הדבר? איך זה קורה? איפה אני נמצא ברגע זה? מה עומד לקרות לי? האם אני יכול להתכונן לבאות? מה יש בכוחי לעשות? מה אין בכוחי לעשות? אמנות החיים כרפלקסיה, כדי למצוא טעם גם בתקופת החיים הזאת, לתת לחיים טעם ולחיות את החיים מתוך מודעות — אלא אם כן נראה לנו מפתה יותר פשוט להניח לחיים לזרום.
 
הבעיה של ההזדקנות בעת המודרנית היא שהיא נחשבת לחסרת טעם, למחלה אפילו, שיש לאבחנה בזמן ולהילחם בה עד שיום אחד תיעלם איכשהו. תפיסת הזִקנה כמשהו חסר טעם שיש להילחם בו בכל הכלים האפשריים היא אולי נגזרת של ה״אניזם״ המופרז בעת המודרנית, שמעלה על נס את ה״אני״ הצעיר לנצח: אני פה לנצח נצחים. תפילת תחינה וקריאת הקרב ״צעיר לנצח״ (שיר של להקת אלפאוויל ממינסטר, 1984, שנעשו לו גרסאות כיסוי רבות מספור) הן הביטוי לכמיהה הזאת. אבל כשפירוש אחד ויחיד הולך ומשתלט, הרי שיש חובה להציג פירוש אחר, כי מונוקולטורה (חקלאות של יבול אחד בלבד) של פירושים מסכנת את החיים: היא מרדימה אותם. רק ההתנגדות להם משיבה ומעוררת את החיים. פירוש אחר שיכול להפוך לסימן ההיכר של מודרנה שונה, אחרת, הוא שלזקנה יש טעם. מהו?
 
טעם טבעי יותר של הזדקנות יכול להיות ההסתגלות ההדרגתית של היחיד לעובדה שחייו מתקרבים לקיצם — כך הטבע דואג ליציר כפיו, היצור השתלטן והרגיש הזה שנקרא אדם. גם הטבע מכיר את העיקרון הזה של צעיר לנצח, אך הוא מבין אותו אחרת לגמרי מהתרבות המודרנית: הוא נשאר צעיר לנצח בכך שהוא נותן לחיים להגיע אל קיצם ולפנות מקום לחיים חדשים. הטבע היה יכול גם לגמור את החיים במכה, לסיים אותם בבת־אחת. זוהי משאלת ליבם של רבים, שלרוב אינה מתגשמת, כי הטבע מעדיף את התהליך האיטי של ההזדקנות. כך נשאר זמן ללוות את החיים החדשים, להעביר להם את הניסיון שנרכש ולצבור ניסיון נוסף. לחיות לפי הטעם הזה פירושו, בהשאלה מעולם הצמחים: להמשיך לפרוח בשביל עצמך ובשביל אחרים כמו שעושה צמח עמיד פחות או יותר — ולהשלים עם הקמילה. לחגוג את החיים כל עוד הם נמשכים — החיים שלך עצמך והחיים בכלל — גם מעבר לחיי הפרט. לחוות את המלאות הבשלה של החיים ולקבל בנינוחות את העובדה שזמנם מוגבל. האם אני מסוגל לכך?
 
טעם תרבותי שאפשר להעניק להזדקנות הוא הגילוי של משאבים שמקִלים את החיים ומעשירים אותם, דווקא כעת. נינוחות היא משאב כזה. היא חסרה כיום בחיינו: המודרנה מטלטלת את האנשים ומערבלת את חייהם עד כדי כך שהכמיהה שלהם לנינוחות גדלה והולכת. היא הייתה מושג חשוב בפילוסופיה המערבית מאז שלוות הנפש (atarayia) של אפיקורוס במאות השלישית והרביעית לפני הספירה ובהמשך, בתיאולוגיה הנוצרית, מאז ה-gelazenheit של מייסטר אקהרט במאות ה-13 וה-14. בעולם המודרני היא שקעה בתהום הנשייה. היא נפלה קורבן לפעלתנות הסוערת ולאופטימיזם המדעי־טכנולוגי. המאופקות שלה אינה נחשבת למעלה. אך ה״קוּליוּת״ המדומה שתפסה את מקומה עדיין אוצרת בתוכה זכר לחום האנושי ולעמקות שלה. במשך זמן רב נחשבה תקופת חיים מסוימת לתקופה שכמו נוצרה הנינוחות בשבילה — הזקנה. אבל גם היא הפכה לתקופה של סערות, והנינוחות שוב אינה עולה בה ללא קושי. איך אפשר לשוב ולזכות בה? הייתכן שהחברה המזדקנת תצליח לשוב ולהיות נינוחה?
 
אני לא נינוח, אבל אני רואה בנינוחות משהו שמן הראוי לשאוף אליו כדי שאוכל לנהל חיים נעימים. היא ללא ספק טובה לכל תקופה בחיים, אך במיוחד לעת זקנה, כשהחיים נעשים קשים יותר ודלים יותר. ייתכן שאפשר להגיע לנינוחות רק במהלך תקופת ההזדקנות: קל יותר להיות נינוח כשכבר אין הרבה מה לסכן וכשההורמונים כבר לא משתוללים, כשאוצר הניסיון עשיר יותר, המבט רחוק יותר וההערכה של אנשים ודברים מדויקת יותר.
 
הספר הזה הוא ניסיון למנות עשרה צעדים בדרך לנינוחות, פרי התבוננות, ניסיון ומחשבה. מדובר בנינוחות נינוחה באמת, לא בנינוחות דווקאית ומתריסה (״תראה כמה אני נינוח!״) לא מדובר בהצהרות על נינוחות אלא בשיתוף הקוראים בחיפוש דרך מעשית אליה. צעד ראשון בדרך זו הוא הנכונות לחשוב על השלבים השונים בחיים, ופיתוח הבנה לדברים שמייחדים את הזקנה ואת ההזדקנות, כדי להיות פתוח ומוכן לכל אחד מהם.
 
 

מחשבות על תקופות החיים

 
מה הם בעצם חיים? משהו שלפעמים חשים בו בצורה אינטנסיבית, ולפעמים לא חשים בו כלל. לפעמים הכול אותו דבר, לפעמים לא. לפעמים הם מגוונים מאוד, לפעמים שגרתיים. הם מביאים תשוקות ואושר וגם כאב ואומללות, ואיש אינו יודע איך נעשית החלוקה. הם דוחקים באדם לרצות מגע ויחסים, ואחר כך גורמים לו לברוח מהם. הם תובעים ממנו לפעול מתוך מחשבה, אבל אחר כך בכל זאת גורמים לו להיגרר בבלי דעת. קוטביות היא תכונה מהותית של החיים: הם נעים בין קטבים מנוגדים כמו שמחה וכעס, פחד ותקווה, געגועים ואכזבה. ובין התהוות לדעיכה, מה שכבר מזמן נחשב כגורל שאין ממנו מנוס. כל הזמן מתהווה משהו, ומשהו אחר דועך וחולף. כל התהוות מלווה בדעיכה וכל דעיכה מלווה בהתהוות, גם ההזדקנות. אבל בעולם המודרני מוטל ספק בתכונה הבסיסית הזאת שהיא הקוטביות. איך אפשר ללמוד להתייחס אליה שוב בנינוחות?
 
טוב נעשה אם נעביר את תקופות החיים השונות לנגד עינינו ונבחן מה מייחד כל אחת מהן. הן דומות במקצת למהלך היום: יש כאלה שקופצים בבוקר מהמיטה ומייד נכנסים לפעולה, ואילו אחרים מתקשים בכך. לרוב שוררת אופוריה רבה לקראת היום שעודנו צעיר: יש המון זמן, המון אפשרויות פתוחות, אנחנו בשיא כוחנו, ששים להגשים את עצמנו בעבודה, מסדירים בקלות, על הדרך, את ענייני היומיום שלנו, ואז, בלי שנרגיש, מגיעה הפסקת הצהריים. אחר הצהריים שבא אחריה יכול להימתח לנצח. כבדות יורדת עלינו, עייפות משתקת את איברינו, ריקנות מפוהקת אופפת אותנו במפתיע. איך נעמוד בזה? אל נקודת האמצע של יום החיים פורצת לפתע ההכרה שהיום עומד להסתיים ועדיין יש כל כך הרבה דברים לעשות. לא להיבהל. אחרי ארוחת הערב עוד עומדת לרשותנו שארית היום. מה שחשוב עכשיו זה לדבר עם בני המשפחה, עם חברים, עם מכרים, עד שתרד עלינו עייפות ותיקח אותנו אל השינה.
 
כך, פחות או יותר, מאורגנות תקופות החיים, גם אם הן שונות מאוד מאדם לאדם וגם אם אפשר לתארן בצורה מדויקת ועדינה יותר. כצעד ראשון לנינוחות נקצה להן את הזמן שהן ממילא תובעות לעצמן. הרבע הראשון של החיים מתאים לשעות הבוקר המוקדמות: גם אם הקימה קשה, בשנותיו ובעשוריו הראשונים עומדות בפני האדם הצעיר אינספור אפשרויות: הוא יכול להיות כל מה שירצה, הוא יכול להרגיש אלמותי במרחב האינסופי של אפשרויות, לשוטט במרחב הזה באמצעות משחק, התנסות ולמידה. החיים בשלב זה מתאפיינים בתחושה חזקה של אופקים פתוחים, זהו זמן שבו הכול אפשרי. בזמן הזה, ״אני יכול״ פירושו: הייתי יכול לו רק רציתי.
 
ההזדקנות מתחילה בראשית החיים, בלתי מורגשת כמעט לעיתים, ואחר כך בקפיצות, שלא קל לשלוט בהן כשהן קורות בהפתעה. כולם מזדקנים עוד ברחם האם בלי להבחין בכך. ילד בן שלוש רוצה להיות בן שש, בן השש רוצה להיות בן שתים־עשרה ובן השתים־עשרה רוצה להיות סוף־סוף בן שמונה־עשרה. עם קשיי גיל ההתבגרות נחווית לראשונה ההזדקנות בצורה שונה. ילדים להוטים שדברים יקרו כבר, ואילו מתבגרים חשים שהכול קורה מהר מדי. אין הרבה מקום לנינוחות בשלב זה. אחדים יודעים כבר בשלב זה בדיוק מה הם רוצים ואצה להם הדרך. אחרים עדיין מחפשים, וכבר בנקודה זו מבקשים לפנות אחורה: ״אני פוחדת להתבגר,״ אומרת לי בחורה בת עשרים. בסופו של דבר תקופת ההתבגרות גולשת בטבעיות למשבר קיומי גדול. אכזבות ראשונות בניסיון לממש דברים במערכות יחסים וביוזמות אישיות גורמות למשבר רבע החיים.
 
דברים רבים קורים ברבע הראשון. זוהי תקופה עשירה בהתנסויות, וכל החוויות שנחוו בה משמשות אותנו בהמשך החיים. המעבר לרבע השני של החיים קורה בלי שנרגיש, ורק לקראת שעות הבוקר המאוחרות, סביב יום הולדת שלושים, אנו קולטים פתאום שהאופק לא יישאר פתוח לנצח כפי שהאמנו עד כה. ההבנה הזאת אינה מבשילה בשנה או בתאריך מוגדרים. טווח הזמן שבו היא מתרחשת רחב, אבל בפעם הראשונה עולה השאלה: אילו תוכניות עוד אפשר יהיה לממש?
 
הזמן דוחק כשמדובר בתוכניות ארוכות טווח, להקים משפחה, למשל, או להשיג יעדים מקצועיים. עוד יותר מהלחץ החיצוני, פועל עלינו הלחץ הפנימי להחליט סוף־סוף, ולעבוד על הקשר שלנו עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם לטובת הגשמת הרעיונות והיעדים שלנו, אם אנחנו רוצים שמשהו מכל זה באמת יתגשם אי־פעם. סימן היכר של התקופה הזו הוא הפרידה מצורת האיווי ״הייתי יכול לו רציתי״, ובמקומה העמדה למבחן של ״מה אני יכול באמת״. ״אני יכול״ פירושו כעת לבצע, אבל ממש, את הדבר, גם אם זה לוקח זמן רב וכרוך בקשיים גדולים. ההתלהבות מהעשייה גוברת על ההתשה האפשרית של כוחותינו. התחושה החזקה שאנו ניצבים באמצע החיים, לחוצים, אבל מלאי כוח ובלתי מנוצחים, עוזרת לשכוח את ההתקדמות בגיל.
 
בתנופה גדולה חוצים אפוא בני הארבעים והחמישים את אמצע היום, את קו מחצית החיים, תלוי איך מחשבים את תוחלת החיים, והרי בעידן המודרני (כך בראשית המאה ה-21) אין זה בלתי סביר להגיע לגיל שמונים, תשעים או אפילו מאה. מעתה ואילך ילך ויקטן מספר השנים הבאות לעומת מספר השנים החולפות. הגיל עוקב אחרינו כמו סטוקר שאינו מציית לשום צו הרחקה, ולכן גם אין טעם להגיש נגדו תלונה. התאמת הגוף, הנפש והרוח לתקופת החיים החדשה כרוכה בקשיים שמזכירים את מצוקות גיל ההתבגרות וכמוהן יכולים להימשך שנים. בתקופה זו שתחושת החיים בה דומה לשובע אחרי ארוחת צהריים עשירה, המלווה בכבדות כלשהי, זה מופיע כמו הלם. בתקופת חיים זו נינוחות אפשרית רק כשיש נכונות גדולה להניח לתהליך לקרות.
 
במהלך משבר אמצע החיים ושנות המעבר משתנה הפרספקטיבה על החיים מהקצה אל הקצה: החיים שהיו במשך זמן רב פרוספקטיביים, פונים קדימה, אל העתיד (״איזו צורה תהיה לחיים שלי? מה אני רוצה להשיג ומה אני יכול לעשות לשם כך?״) הופכים אט־אט לרטרוספקטיביים. מה שמלפנים הולך ומצטמצם, וכעת הפנייה היא אל העבר (״איך עברו עליי חיי? מה עשיתי עד כה? מה השגתי?״)
 
אם בשנים הצעירות שלנו לא התעניינו בהזדקנות, בגסיסה ובמוות, הרי שכעת עולה המחשבה עליהם כמו מעצמה, אם לא דוחים ומדחיקים אותה בכוח. מצבי החיים האישיים משתנים והחוויות הגופניות והנפשיות החדשות שלנו משפיעות מיידית על הדרך שבה אנחנו רואים את החיים ואת העולם. אנשים כבולים לדרך הראייה שלהם, מושפעים ממצבם ומסביבת העבודה שלהם, מהחוויות וממערכות היחסים שלהם. הראייה הזאת דומיננטית כל כך שקשה לנו לתאר לעצמנו אפשרות אחרת, שונה ממנה. גם כשמתאפשר לנו לראות דרך עיניים של אחרים, צעירים או מבוגרים מאיתנו, בכל זאת תהיה זו הראייה שלהם ולא שלנו. פרספקטיבה חדשה נוצרת כעת ומציגה את קודמתה כמיושנת. אבל גם היא מוגבלת, היא תואמת לחיים אחרים ולחשיבה אחרת. הידיעה בדבר קץ החיים גדלה, אך היא נותרת תיאורטית מאוד שכן הקץ הזה עדיין רחוק על פי רוב.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 113 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 53 דק'
נינוחות וילהלם שמיד

הקדמה

 
בתחילה לא הייתה זו אלא תופעה שהפליאה אותי, התבוננות שהעסיקה אותי שוב ושוב. בהתקרבי ליום הולדתי החמישים נשאתי לראשונה הרצאה בנושא שלא הרפה ממני: ההזדקנות. אנשים מבוגרים ממני פנו אליי ואמרו: הרצאה יפה, איש צעיר, אלא שאתה עדיין לא יכול לדעת את כל הדברים האלה!״ ואכן, הרעיונות שלי לא נבעו מההזדקנות שלי אלא מזו של אימי. הערצתי את אימי על הנינוחות שבה חוותה את הזדקנותה, חוויה שונה מזו של רבים אחרים, והצצתי מעבר לכתפה כדי ללמוד ממנה מה שרק אפשר, למקרה שיום אחד אזדקק לכך. ממה נבעה הנינוחות הזאת? איך אוכל להגיע אליה בעצמי בעתיד הרחוק?
באותה הרצאה התלוצצתי על הביטוי ״זקן יותר״1: האין ״זקן יותר״ ביטוי לערך היתרון של זקן, כלומר, זקן יותר? האם עדיף להיות זקן יותר מאשר סתם זקן? כשאהיה בן שישים, הכרזתי בביטחון, לא אגיד על עצמי שאני זקן יותר, אגיד שאני זקן ואסתפק בכך. בין כה וכה שאלת ההתמודדות עם הזקנה תהפוך בקרוב לזיכרון היסטורי של זקנה ברגע ההיעלמות שלה. חוקרים בכל העולם עובדים על כך במרץ: אני אולי אחד האחרונים שעוד יזכה לחוות את ההזדקנות. אני אקבל אותה בשמחה, תבוא כמו שתבוא, ואעשה כל שאוכל כדי לחיות איתה בצורה הכי נינוחה שאפשר: פשוט לקבל אותה, לא להתנגד לה, לא לצבוע אותה בצבעים ורודים ולא בצבעים קודרים. לחוות אותה במלוא היקפה, גם את תחושת ההקלה וגם את הקשיים, גם את היופי וגם את הזוועה, לא דרך משקפיים ורודים, לא דרך משקפיים כהים, אלא במידת האפשר, דרך משקפיים שקופים, שהרי המבט הצלול הוא אחד היתרונות הגדולים של ההזדקנות!
 
בינתיים הגעתי גם אני לשם. מלאו לי שישים. זקן, אם כן. האמת, לא קל לי. אני לא נינוח. ביום הולדת שישים שלי ירדה עליי עצבות גדולה בשל הפרידה משנות החמישים שלי, שהיו יפות מאוד, ולא ישובו. עשר שנים לפני כן כבר ציערה אותי הפרידה משנות הארבעים שלי, שכן הן היו שופעות עשייה, ומהשנים הבאות לא היו לי שום ציפיות. נכון, מדובר במספרים, לא יותר, אבל הם מסמלים מציאויות שמתקרבות בגנבה ופתאום מתנפלות על התודעה: העבר הולך ומתארך, העתיד הולך ומתכווץ, המוות הולך ומתקרב. שום הכנה מנטלית לא תוכל לחסוך מאיתנו את החוויה שעוברים כשהעניינים נעשים רציניים. לפתגמים שמנסים להמעיט בחשיבות ההזדקנות יש השפעה מוגבלת: אתה זקן רק כמה שאתה מרגיש זקן? ברור, אבל בדרך כלל אתה זקן יותר.2 ההרגשה אינה יכולה לשנות את האמת, גרוע מזה, היא גורמת לנו לרמות את עצמנו. לא כל רמאות היא רעה, אבל במקרה זה, בסופו של דבר, האכזבה תהיה כפולה ומכופלת כשנבין שאין בכוחן של מימרות קלילות כאלה להעלים את האמת.
 
זה זמן רב שאני מתאר לי את הזקנה כחיים רגועים על מרפסת שטופת שמש, יושב לי בכיסא נוח, מבטי שלוח אל הנוף, מרוצה מעצמי ומהעולם. מה שחסר לי בינתיים זו המרפסת וגם כל השאר. רק דבר אחד בטוח: אינני רוצה להיות אחד מאותם זקנים שעושים מעצמם צחוק בגלל רצונם להישאר צעירים. אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שבזעמו על החיים שחלפו לו מתקצף על כל מה שזז. אני לא רוצה לעטות שריון קרב, ובהבעה תובענית של מי שבטוח שהצדק תמיד עימו להוציא את שארית כוחותיי על מאבק בצעירים שעושים הכול לא נכון. אני משוכנע שהצעירים צודקים תמיד, וגם כשהם לא צודקים הם צודקים, כלומר: יש להם זכות מלאה לצבור את הניסיון שלהם. אם הם יחוו משהו רע, הם ילמדו ממנו לקח.
 
אדם יכול לחוש נינוח רק עם מה שהוא מקבל כאמת, אחרת הוא נדרש לגייס את כל כוחותיו כדי להכחיש את מה שאינו אמת כביכול ובכל זאת מוסיף להתקיים. אמת אחת של ההזדקנות היא שיותר מכל דבר אחר בחיים היא מעמתת אותנו עם הארעיות. כך היה מאז ומעולם, אבל בעידן המודרני זה הפך לצרה כי הכול אפשרי טכנית, מדוע לא נעורי נצח? גם אני הייתי רוצה בזה, אבל אילו חיים יהיו אלה? גם אני הייתי רוצה בחיים חיוביים ונעימים מסביב לשעון, אבל האם זה לא בדיוק מה שהופך את השלילי והלא־נעים לבעיה של ממש? במקום לבזבז את כל הכוחות במאבק נגד ההזדקנות, אני מעדיף לשאת בגאון את החיים החקוקים בכל קמט וקמט שלי.
 
ללמוד לחיות עם ההזדקנות, זו המשימה החדשה. מה שהיה פעם מובן מאליו יהפוך בדרך זו לאמנות, אמנות ההזדקנות: ״ארט אוף אייג'ינג״ במקום ״אנטי־אייג'ינג״. אמנות זו תאפשר לחיות עם התהליך במקום להיאבק בו. אמנות זו של חיים עם ההזדקנות יכולה לעזור להתמודד עם האתגרים שהשלב הזה מציג לנו כך שהחיים יישארו יפים וראויים. ואם לא החיים האישיים בזמן הזה, כי אז החיים בכללותם.
 
אמנות החיים מעסיקה אותי כבר זמן רב, לא מפני שאני שולט בה, אלא משום שאני זקוק לה. המונח אמנות החיים בא מהפילוסופיה העתיקה, ביוונית: techne tou biou, techne peri bion, ובלטינית: ars vitae, ars vivendi, ״אמנות החיים״ במשמעות של חיים שמנוהלים מתוך מודעות. בשימוש העממי של הצירוף מתכוונים לחיים זורמים, חיים נטולי דאגות. זו אפשרות שכל מי שרוצה יכול לבחור בה, אבל אין בה שום מאמץ מיוחד שמזכה אותה בכינוי אמנות. אפשרות אחרת, תובענית יותר, היא הַכְוונה מתמדת של החיים במחשבה. מודעות כזאת אינה יכולה להתקיים כל הזמן, אבל גם אין בכך צורך. די לעצור מדי פעם ולהרהר, במקרה שלנו בנושא ההזדקנות: מה משמעות הדבר? איך זה קורה? איפה אני נמצא ברגע זה? מה עומד לקרות לי? האם אני יכול להתכונן לבאות? מה יש בכוחי לעשות? מה אין בכוחי לעשות? אמנות החיים כרפלקסיה, כדי למצוא טעם גם בתקופת החיים הזאת, לתת לחיים טעם ולחיות את החיים מתוך מודעות — אלא אם כן נראה לנו מפתה יותר פשוט להניח לחיים לזרום.
 
הבעיה של ההזדקנות בעת המודרנית היא שהיא נחשבת לחסרת טעם, למחלה אפילו, שיש לאבחנה בזמן ולהילחם בה עד שיום אחד תיעלם איכשהו. תפיסת הזִקנה כמשהו חסר טעם שיש להילחם בו בכל הכלים האפשריים היא אולי נגזרת של ה״אניזם״ המופרז בעת המודרנית, שמעלה על נס את ה״אני״ הצעיר לנצח: אני פה לנצח נצחים. תפילת תחינה וקריאת הקרב ״צעיר לנצח״ (שיר של להקת אלפאוויל ממינסטר, 1984, שנעשו לו גרסאות כיסוי רבות מספור) הן הביטוי לכמיהה הזאת. אבל כשפירוש אחד ויחיד הולך ומשתלט, הרי שיש חובה להציג פירוש אחר, כי מונוקולטורה (חקלאות של יבול אחד בלבד) של פירושים מסכנת את החיים: היא מרדימה אותם. רק ההתנגדות להם משיבה ומעוררת את החיים. פירוש אחר שיכול להפוך לסימן ההיכר של מודרנה שונה, אחרת, הוא שלזקנה יש טעם. מהו?
 
טעם טבעי יותר של הזדקנות יכול להיות ההסתגלות ההדרגתית של היחיד לעובדה שחייו מתקרבים לקיצם — כך הטבע דואג ליציר כפיו, היצור השתלטן והרגיש הזה שנקרא אדם. גם הטבע מכיר את העיקרון הזה של צעיר לנצח, אך הוא מבין אותו אחרת לגמרי מהתרבות המודרנית: הוא נשאר צעיר לנצח בכך שהוא נותן לחיים להגיע אל קיצם ולפנות מקום לחיים חדשים. הטבע היה יכול גם לגמור את החיים במכה, לסיים אותם בבת־אחת. זוהי משאלת ליבם של רבים, שלרוב אינה מתגשמת, כי הטבע מעדיף את התהליך האיטי של ההזדקנות. כך נשאר זמן ללוות את החיים החדשים, להעביר להם את הניסיון שנרכש ולצבור ניסיון נוסף. לחיות לפי הטעם הזה פירושו, בהשאלה מעולם הצמחים: להמשיך לפרוח בשביל עצמך ובשביל אחרים כמו שעושה צמח עמיד פחות או יותר — ולהשלים עם הקמילה. לחגוג את החיים כל עוד הם נמשכים — החיים שלך עצמך והחיים בכלל — גם מעבר לחיי הפרט. לחוות את המלאות הבשלה של החיים ולקבל בנינוחות את העובדה שזמנם מוגבל. האם אני מסוגל לכך?
 
טעם תרבותי שאפשר להעניק להזדקנות הוא הגילוי של משאבים שמקִלים את החיים ומעשירים אותם, דווקא כעת. נינוחות היא משאב כזה. היא חסרה כיום בחיינו: המודרנה מטלטלת את האנשים ומערבלת את חייהם עד כדי כך שהכמיהה שלהם לנינוחות גדלה והולכת. היא הייתה מושג חשוב בפילוסופיה המערבית מאז שלוות הנפש (atarayia) של אפיקורוס במאות השלישית והרביעית לפני הספירה ובהמשך, בתיאולוגיה הנוצרית, מאז ה-gelazenheit של מייסטר אקהרט במאות ה-13 וה-14. בעולם המודרני היא שקעה בתהום הנשייה. היא נפלה קורבן לפעלתנות הסוערת ולאופטימיזם המדעי־טכנולוגי. המאופקות שלה אינה נחשבת למעלה. אך ה״קוּליוּת״ המדומה שתפסה את מקומה עדיין אוצרת בתוכה זכר לחום האנושי ולעמקות שלה. במשך זמן רב נחשבה תקופת חיים מסוימת לתקופה שכמו נוצרה הנינוחות בשבילה — הזקנה. אבל גם היא הפכה לתקופה של סערות, והנינוחות שוב אינה עולה בה ללא קושי. איך אפשר לשוב ולזכות בה? הייתכן שהחברה המזדקנת תצליח לשוב ולהיות נינוחה?
 
אני לא נינוח, אבל אני רואה בנינוחות משהו שמן הראוי לשאוף אליו כדי שאוכל לנהל חיים נעימים. היא ללא ספק טובה לכל תקופה בחיים, אך במיוחד לעת זקנה, כשהחיים נעשים קשים יותר ודלים יותר. ייתכן שאפשר להגיע לנינוחות רק במהלך תקופת ההזדקנות: קל יותר להיות נינוח כשכבר אין הרבה מה לסכן וכשההורמונים כבר לא משתוללים, כשאוצר הניסיון עשיר יותר, המבט רחוק יותר וההערכה של אנשים ודברים מדויקת יותר.
 
הספר הזה הוא ניסיון למנות עשרה צעדים בדרך לנינוחות, פרי התבוננות, ניסיון ומחשבה. מדובר בנינוחות נינוחה באמת, לא בנינוחות דווקאית ומתריסה (״תראה כמה אני נינוח!״) לא מדובר בהצהרות על נינוחות אלא בשיתוף הקוראים בחיפוש דרך מעשית אליה. צעד ראשון בדרך זו הוא הנכונות לחשוב על השלבים השונים בחיים, ופיתוח הבנה לדברים שמייחדים את הזקנה ואת ההזדקנות, כדי להיות פתוח ומוכן לכל אחד מהם.
 
 

מחשבות על תקופות החיים

 
מה הם בעצם חיים? משהו שלפעמים חשים בו בצורה אינטנסיבית, ולפעמים לא חשים בו כלל. לפעמים הכול אותו דבר, לפעמים לא. לפעמים הם מגוונים מאוד, לפעמים שגרתיים. הם מביאים תשוקות ואושר וגם כאב ואומללות, ואיש אינו יודע איך נעשית החלוקה. הם דוחקים באדם לרצות מגע ויחסים, ואחר כך גורמים לו לברוח מהם. הם תובעים ממנו לפעול מתוך מחשבה, אבל אחר כך בכל זאת גורמים לו להיגרר בבלי דעת. קוטביות היא תכונה מהותית של החיים: הם נעים בין קטבים מנוגדים כמו שמחה וכעס, פחד ותקווה, געגועים ואכזבה. ובין התהוות לדעיכה, מה שכבר מזמן נחשב כגורל שאין ממנו מנוס. כל הזמן מתהווה משהו, ומשהו אחר דועך וחולף. כל התהוות מלווה בדעיכה וכל דעיכה מלווה בהתהוות, גם ההזדקנות. אבל בעולם המודרני מוטל ספק בתכונה הבסיסית הזאת שהיא הקוטביות. איך אפשר ללמוד להתייחס אליה שוב בנינוחות?
 
טוב נעשה אם נעביר את תקופות החיים השונות לנגד עינינו ונבחן מה מייחד כל אחת מהן. הן דומות במקצת למהלך היום: יש כאלה שקופצים בבוקר מהמיטה ומייד נכנסים לפעולה, ואילו אחרים מתקשים בכך. לרוב שוררת אופוריה רבה לקראת היום שעודנו צעיר: יש המון זמן, המון אפשרויות פתוחות, אנחנו בשיא כוחנו, ששים להגשים את עצמנו בעבודה, מסדירים בקלות, על הדרך, את ענייני היומיום שלנו, ואז, בלי שנרגיש, מגיעה הפסקת הצהריים. אחר הצהריים שבא אחריה יכול להימתח לנצח. כבדות יורדת עלינו, עייפות משתקת את איברינו, ריקנות מפוהקת אופפת אותנו במפתיע. איך נעמוד בזה? אל נקודת האמצע של יום החיים פורצת לפתע ההכרה שהיום עומד להסתיים ועדיין יש כל כך הרבה דברים לעשות. לא להיבהל. אחרי ארוחת הערב עוד עומדת לרשותנו שארית היום. מה שחשוב עכשיו זה לדבר עם בני המשפחה, עם חברים, עם מכרים, עד שתרד עלינו עייפות ותיקח אותנו אל השינה.
 
כך, פחות או יותר, מאורגנות תקופות החיים, גם אם הן שונות מאוד מאדם לאדם וגם אם אפשר לתארן בצורה מדויקת ועדינה יותר. כצעד ראשון לנינוחות נקצה להן את הזמן שהן ממילא תובעות לעצמן. הרבע הראשון של החיים מתאים לשעות הבוקר המוקדמות: גם אם הקימה קשה, בשנותיו ובעשוריו הראשונים עומדות בפני האדם הצעיר אינספור אפשרויות: הוא יכול להיות כל מה שירצה, הוא יכול להרגיש אלמותי במרחב האינסופי של אפשרויות, לשוטט במרחב הזה באמצעות משחק, התנסות ולמידה. החיים בשלב זה מתאפיינים בתחושה חזקה של אופקים פתוחים, זהו זמן שבו הכול אפשרי. בזמן הזה, ״אני יכול״ פירושו: הייתי יכול לו רק רציתי.
 
ההזדקנות מתחילה בראשית החיים, בלתי מורגשת כמעט לעיתים, ואחר כך בקפיצות, שלא קל לשלוט בהן כשהן קורות בהפתעה. כולם מזדקנים עוד ברחם האם בלי להבחין בכך. ילד בן שלוש רוצה להיות בן שש, בן השש רוצה להיות בן שתים־עשרה ובן השתים־עשרה רוצה להיות סוף־סוף בן שמונה־עשרה. עם קשיי גיל ההתבגרות נחווית לראשונה ההזדקנות בצורה שונה. ילדים להוטים שדברים יקרו כבר, ואילו מתבגרים חשים שהכול קורה מהר מדי. אין הרבה מקום לנינוחות בשלב זה. אחדים יודעים כבר בשלב זה בדיוק מה הם רוצים ואצה להם הדרך. אחרים עדיין מחפשים, וכבר בנקודה זו מבקשים לפנות אחורה: ״אני פוחדת להתבגר,״ אומרת לי בחורה בת עשרים. בסופו של דבר תקופת ההתבגרות גולשת בטבעיות למשבר קיומי גדול. אכזבות ראשונות בניסיון לממש דברים במערכות יחסים וביוזמות אישיות גורמות למשבר רבע החיים.
 
דברים רבים קורים ברבע הראשון. זוהי תקופה עשירה בהתנסויות, וכל החוויות שנחוו בה משמשות אותנו בהמשך החיים. המעבר לרבע השני של החיים קורה בלי שנרגיש, ורק לקראת שעות הבוקר המאוחרות, סביב יום הולדת שלושים, אנו קולטים פתאום שהאופק לא יישאר פתוח לנצח כפי שהאמנו עד כה. ההבנה הזאת אינה מבשילה בשנה או בתאריך מוגדרים. טווח הזמן שבו היא מתרחשת רחב, אבל בפעם הראשונה עולה השאלה: אילו תוכניות עוד אפשר יהיה לממש?
 
הזמן דוחק כשמדובר בתוכניות ארוכות טווח, להקים משפחה, למשל, או להשיג יעדים מקצועיים. עוד יותר מהלחץ החיצוני, פועל עלינו הלחץ הפנימי להחליט סוף־סוף, ולעבוד על הקשר שלנו עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם לטובת הגשמת הרעיונות והיעדים שלנו, אם אנחנו רוצים שמשהו מכל זה באמת יתגשם אי־פעם. סימן היכר של התקופה הזו הוא הפרידה מצורת האיווי ״הייתי יכול לו רציתי״, ובמקומה העמדה למבחן של ״מה אני יכול באמת״. ״אני יכול״ פירושו כעת לבצע, אבל ממש, את הדבר, גם אם זה לוקח זמן רב וכרוך בקשיים גדולים. ההתלהבות מהעשייה גוברת על ההתשה האפשרית של כוחותינו. התחושה החזקה שאנו ניצבים באמצע החיים, לחוצים, אבל מלאי כוח ובלתי מנוצחים, עוזרת לשכוח את ההתקדמות בגיל.
 
בתנופה גדולה חוצים אפוא בני הארבעים והחמישים את אמצע היום, את קו מחצית החיים, תלוי איך מחשבים את תוחלת החיים, והרי בעידן המודרני (כך בראשית המאה ה-21) אין זה בלתי סביר להגיע לגיל שמונים, תשעים או אפילו מאה. מעתה ואילך ילך ויקטן מספר השנים הבאות לעומת מספר השנים החולפות. הגיל עוקב אחרינו כמו סטוקר שאינו מציית לשום צו הרחקה, ולכן גם אין טעם להגיש נגדו תלונה. התאמת הגוף, הנפש והרוח לתקופת החיים החדשה כרוכה בקשיים שמזכירים את מצוקות גיל ההתבגרות וכמוהן יכולים להימשך שנים. בתקופה זו שתחושת החיים בה דומה לשובע אחרי ארוחת צהריים עשירה, המלווה בכבדות כלשהי, זה מופיע כמו הלם. בתקופת חיים זו נינוחות אפשרית רק כשיש נכונות גדולה להניח לתהליך לקרות.
 
במהלך משבר אמצע החיים ושנות המעבר משתנה הפרספקטיבה על החיים מהקצה אל הקצה: החיים שהיו במשך זמן רב פרוספקטיביים, פונים קדימה, אל העתיד (״איזו צורה תהיה לחיים שלי? מה אני רוצה להשיג ומה אני יכול לעשות לשם כך?״) הופכים אט־אט לרטרוספקטיביים. מה שמלפנים הולך ומצטמצם, וכעת הפנייה היא אל העבר (״איך עברו עליי חיי? מה עשיתי עד כה? מה השגתי?״)
 
אם בשנים הצעירות שלנו לא התעניינו בהזדקנות, בגסיסה ובמוות, הרי שכעת עולה המחשבה עליהם כמו מעצמה, אם לא דוחים ומדחיקים אותה בכוח. מצבי החיים האישיים משתנים והחוויות הגופניות והנפשיות החדשות שלנו משפיעות מיידית על הדרך שבה אנחנו רואים את החיים ואת העולם. אנשים כבולים לדרך הראייה שלהם, מושפעים ממצבם ומסביבת העבודה שלהם, מהחוויות וממערכות היחסים שלהם. הראייה הזאת דומיננטית כל כך שקשה לנו לתאר לעצמנו אפשרות אחרת, שונה ממנה. גם כשמתאפשר לנו לראות דרך עיניים של אחרים, צעירים או מבוגרים מאיתנו, בכל זאת תהיה זו הראייה שלהם ולא שלנו. פרספקטיבה חדשה נוצרת כעת ומציגה את קודמתה כמיושנת. אבל גם היא מוגבלת, היא תואמת לחיים אחרים ולחשיבה אחרת. הידיעה בדבר קץ החיים גדלה, אך היא נותרת תיאורטית מאוד שכן הקץ הזה עדיין רחוק על פי רוב.