בתחילה לא הייתה זו אלא תופעה שהפליאה אותי, התבוננות שהעסיקה אותי שוב ושוב. בהתקרבי ליום הולדתי החמישים נשאתי לראשונה הרצאה בנושא שלא הרפה ממני: ההזדקנות. אנשים מבוגרים ממני פנו אליי ואמרו: הרצאה יפה, איש צעיר, אלא שאתה עדיין לא יכול לדעת את כל הדברים האלה!״ ואכן, הרעיונות שלי לא נבעו מההזדקנות שלי אלא מזו של אימי. הערצתי את אימי על הנינוחות שבה חוותה את הזדקנותה, חוויה שונה מזו של רבים אחרים, והצצתי מעבר לכתפה כדי ללמוד ממנה מה שרק אפשר, למקרה שיום אחד אזדקק לכך. ממה נבעה הנינוחות הזאת? איך אוכל להגיע אליה בעצמי בעתיד הרחוק?

באותה הרצאה התלוצצתי על הביטוי ״זקן יותר״1: האין ״זקן יותר״ ביטוי לערך היתרון של זקן, כלומר, זקן יותר? האם עדיף להיות זקן יותר מאשר סתם זקן? כשאהיה בן שישים, הכרזתי בביטחון, לא אגיד על עצמי שאני זקן יותר, אגיד שאני זקן ואסתפק בכך. בין כה וכה שאלת ההתמודדות עם הזקנה תהפוך בקרוב לזיכרון היסטורי של זקנה ברגע ההיעלמות שלה. חוקרים בכל העולם עובדים על כך במרץ: אני אולי אחד האחרונים שעוד יזכה לחוות את ההזדקנות. אני אקבל אותה בשמחה, תבוא כמו שתבוא, ואעשה כל שאוכל כדי לחיות איתה בצורה הכי נינוחה שאפשר: פשוט לקבל אותה, לא להתנגד לה, לא לצבוע אותה בצבעים ורודים ולא בצבעים קודרים. לחוות אותה במלוא היקפה, גם את תחושת ההקלה וגם את הקשיים, גם את היופי וגם את הזוועה, לא דרך משקפיים ורודים, לא דרך משקפיים כהים, אלא במידת האפשר, דרך משקפיים שקופים, שהרי המבט הצלול הוא אחד היתרונות הגדולים של ההזדקנות!

 

בינתיים הגעתי גם אני לשם. מלאו לי שישים. זקן, אם כן. האמת, לא קל לי. אני לא נינוח. ביום הולדת שישים שלי ירדה עליי עצבות גדולה בשל הפרידה משנות החמישים שלי, שהיו יפות מאוד, ולא ישובו. עשר שנים לפני כן כבר ציערה אותי הפרידה משנות הארבעים שלי, שכן הן היו שופעות עשייה, ומהשנים הבאות לא היו לי שום ציפיות. נכון, מדובר במספרים, לא יותר, אבל הם מסמלים מציאויות שמתקרבות בגנבה ופתאום מתנפלות על התודעה: העבר הולך ומתארך, העתיד הולך ומתכווץ, המוות הולך ומתקרב. שום הכנה מנטלית לא תוכל לחסוך מאיתנו את החוויה שעוברים כשהעניינים נעשים רציניים. לפתגמים שמנסים להמעיט בחשיבות ההזדקנות יש השפעה מוגבלת: אתה זקן רק כמה שאתה מרגיש זקן? ברור, אבל בדרך כלל אתה זקן יותר.2 ההרגשה אינה יכולה לשנות את האמת, גרוע מזה, היא גורמת לנו לרמות את עצמנו. לא כל רמאות היא רעה, אבל במקרה זה, בסופו של דבר, האכזבה תהיה כפולה ומכופלת כשנבין שאין בכוחן של מימרות קלילות כאלה להעלים את האמת.

 

זה זמן רב שאני מתאר לי את הזקנה כחיים רגועים על מרפסת שטופת שמש, יושב לי בכיסא נוח, מבטי שלוח אל הנוף, מרוצה מעצמי ומהעולם. מה שחסר לי בינתיים זו המרפסת וגם כל השאר. רק דבר אחד בטוח: אינני רוצה להיות אחד מאותם זקנים שעושים מעצמם צחוק בגלל רצונם להישאר צעירים. אני לא רוצה להיות קשיש נרגן שבזעמו על החיים שחלפו לו מתקצף על כל מה שזז. אני לא רוצה לעטות שריון קרב, ובהבעה תובענית של מי שבטוח שהצדק תמיד עימו להוציא את שארית כוחותיי על מאבק בצעירים שעושים הכול לא נכון. אני משוכנע שהצעירים צודקים תמיד, וגם כשהם לא צודקים הם צודקים, כלומר: יש להם זכות מלאה לצבור את הניסיון שלהם. אם הם יחוו משהו רע, הם ילמדו ממנו לקח.

 

אדם יכול לחוש נינוח רק עם מה שהוא מקבל כאמת, אחרת הוא נדרש לגייס את כל כוחותיו כדי להכחיש את מה שאינו אמת כביכול ובכל זאת מוסיף להתקיים. אמת אחת של ההזדקנות היא שיותר מכל דבר אחר בחיים היא מעמתת אותנו עם הארעיות. כך היה מאז ומעולם, אבל בעידן המודרני זה הפך לצרה כי הכול אפשרי טכנית, מדוע לא נעורי נצח? גם אני הייתי רוצה בזה, אבל אילו חיים יהיו אלה? גם אני הייתי רוצה בחיים חיוביים ונעימים מסביב לשעון, אבל האם זה לא בדיוק מה שהופך את השלילי והלא־נעים לבעיה של ממש? במקום לבזבז את כל הכוחות במאבק נגד ההזדקנות, אני מעדיף לשאת בגאון את החיים החקוקים בכל קמט וקמט שלי.

 

ללמוד לחיות עם ההזדקנות, זו המשימה החדשה. מה שהיה פעם מובן מאליו יהפוך בדרך זו לאמנות, אמנות ההזדקנות: ״ארט אוף אייג'ינג״ במקום ״אנטי־אייג'ינג״. אמנות זו תאפשר לחיות עם התהליך במקום להיאבק בו. אמנות זו של חיים עם ההזדקנות יכולה לעזור להתמודד עם האתגרים שהשלב הזה מציג לנו כך שהחיים יישארו יפים וראויים. ואם לא החיים האישיים בזמן הזה, כי אז החיים בכללותם.

 

אמנות החיים מעסיקה אותי כבר זמן רב, לא מפני שאני שולט בה, אלא משום שאני זקוק לה. המונח אמנות החיים בא מהפילוסופיה העתיקה, ביוונית: techne tou biou, techne peri bion, ובלטינית: ars vitae, ars vivendi, ״אמנות החיים״ במשמעות של חיים שמנוהלים מתוך מודעות. בשימוש העממי של הצירוף מתכוונים לחיים זורמים, חיים נטולי דאגות. זו אפשרות שכל מי שרוצה יכול לבחור בה, אבל אין בה שום מאמץ מיוחד שמזכה אותה בכינוי אמנות. אפשרות אחרת, תובענית יותר, היא הַכְוונה מתמדת של החיים במחשבה. מודעות כזאת אינה יכולה להתקיים כל הזמן, אבל גם אין בכך צורך. די לעצור מדי פעם ולהרהר, במקרה שלנו בנושא ההזדקנות: מה משמעות הדבר? איך זה קורה? איפה אני נמצא ברגע זה? מה עומד לקרות לי? האם אני יכול להתכונן לבאות? מה יש בכוחי לעשות? מה אין בכוחי לעשות? אמנות החיים כרפלקסיה, כדי למצוא טעם גם בתקופת החיים הזאת, לתת לחיים טעם ולחיות את החיים מתוך מודעות — אלא אם כן נראה לנו מפתה יותר פשוט להניח לחיים לזרום.

 

הבעיה של ההזדקנות בעת המודרנית היא שהיא נחשבת לחסרת טעם, למחלה אפילו, שיש לאבחנה בזמן ולהילחם בה עד שיום אחד תיעלם איכשהו. תפיסת הזִקנה כמשהו חסר טעם שיש להילחם בו בכל הכלים האפשריים היא אולי נגזרת של ה״אניזם״ המופרז בעת המודרנית, שמעלה על נס את ה״אני״ הצעיר לנצח: אני פה לנצח נצחים. תפילת תחינה וקריאת הקרב ״צעיר לנצח״ (שיר של להקת אלפאוויל ממינסטר, 1984, שנעשו לו גרסאות כיסוי רבות מספור) הן הביטוי לכמיהה הזאת. אבל כשפירוש אחד ויחיד הולך ומשתלט, הרי שיש חובה להציג פירוש אחר, כי מונוקולטורה (חקלאות של יבול אחד בלבד) של פירושים מסכנת את החיים: היא מרדימה אותם. רק ההתנגדות להם משיבה ומעוררת את החיים. פירוש אחר שיכול להפוך לסימן ההיכר של מודרנה שונה, אחרת, הוא שלזקנה יש טעם. מהו?

 

טעם טבעי יותר של הזדקנות יכול להיות ההסתגלות ההדרגתית של היחיד לעובדה שחייו מתקרבים לקיצם — כך הטבע דואג ליציר כפיו, היצור השתלטן והרגיש הזה שנקרא אדם. גם הטבע מכיר את העיקרון הזה של צעיר לנצח, אך הוא מבין אותו אחרת לגמרי מהתרבות המודרנית: הוא נשאר צעיר לנצח בכך שהוא נותן לחיים להגיע אל קיצם ולפנות מקום לחיים חדשים. הטבע היה יכול גם לגמור את החיים במכה, לסיים אותם בבת־אחת. זוהי משאלת ליבם של רבים, שלרוב אינה מתגשמת, כי הטבע מעדיף את התהליך האיטי של ההזדקנות. כך נשאר זמן ללוות את החיים החדשים, להעביר להם את הניסיון שנרכש ולצבור ניסיון נוסף. לחיות לפי הטעם הזה פירושו, בהשאלה מעולם הצמחים: להמשיך לפרוח בשביל עצמך ובשביל אחרים כמו שעושה צמח עמיד פחות או יותר — ולהשלים עם הקמילה. לחגוג את החיים כל עוד הם נמשכים — החיים שלך עצמך והחיים בכלל — גם מעבר לחיי הפרט. לחוות את המלאות הבשלה של החיים ולקבל בנינוחות את העובדה שזמנם מוגבל. האם אני מסוגל לכך?

 

טעם תרבותי שאפשר להעניק להזדקנות הוא הגילוי של משאבים שמקִלים את החיים ומעשירים אותם, דווקא כעת. נינוחות היא משאב כזה. היא חסרה כיום בחיינו: המודרנה מטלטלת את האנשים ומערבלת את חייהם עד כדי כך שהכמיהה שלהם לנינוחות גדלה והולכת. היא הייתה מושג חשוב בפילוסופיה המערבית מאז שלוות הנפש (atarayia) של אפיקורוס במאות השלישית והרביעית לפני הספירה ובהמשך, בתיאולוגיה הנוצרית, מאז ה-gelazenheit של מייסטר אקהרט במאות ה-13 וה-14. בעולם המודרני היא שקעה בתהום הנשייה. היא נפלה קורבן לפעלתנות הסוערת ולאופטימיזם המדעי־טכנולוגי. המאופקות שלה אינה נחשבת למעלה. אך ה״קוּליוּת״ המדומה שתפסה את מקומה עדיין אוצרת בתוכה זכר לחום האנושי ולעמקות שלה. במשך זמן רב נחשבה תקופת חיים מסוימת לתקופה שכמו נוצרה הנינוחות בשבילה — הזקנה. אבל גם היא הפכה לתקופה של סערות, והנינוחות שוב אינה עולה בה ללא קושי. איך אפשר לשוב ולזכות בה? הייתכן שהחברה המזדקנת תצליח לשוב ולהיות נינוחה?

 

אני לא נינוח, אבל אני רואה בנינוחות משהו שמן הראוי לשאוף אליו כדי שאוכל לנהל חיים נעימים. היא ללא ספק טובה לכל תקופה בחיים, אך במיוחד לעת זקנה, כשהחיים נעשים קשים יותר ודלים יותר. ייתכן שאפשר להגיע לנינוחות רק במהלך תקופת ההזדקנות: קל יותר להיות נינוח כשכבר אין הרבה מה לסכן וכשההורמונים כבר לא משתוללים, כשאוצר הניסיון עשיר יותר, המבט רחוק יותר וההערכה של אנשים ודברים מדויקת יותר.

 

הספר הזה הוא ניסיון למנות עשרה צעדים בדרך לנינוחות, פרי התבוננות, ניסיון ומחשבה. מדובר בנינוחות נינוחה באמת, לא בנינוחות דווקאית ומתריסה (״תראה כמה אני נינוח!״) לא מדובר בהצהרות על נינוחות אלא בשיתוף הקוראים בחיפוש דרך מעשית אליה. צעד ראשון בדרך זו הוא הנכונות לחשוב על השלבים השונים בחיים, ופיתוח הבנה לדברים שמייחדים את הזקנה ואת ההזדקנות, כדי להיות פתוח ומוכן לכל אחד מהם.

 

 

1 

מחשבות על תקופות החיים