על הפטפטנות

בתמונה: גנץ, צילום: שאול גולן

בחודשי שתיקתו הארוכים הבחינו אולי חדי העין שמבעד לכיס היוניקלו של בני גנץ מבצבץ ספרון דק וכחלחל. כעת יודעים אנו לומר כי היה זה 'על הפטפטנות', חיבורו של פלוטרכוס, ההיסטוריון והפילוסוף בן המאה הראשונה שתורגם לאחרונה לעברית. מחיבור זה ודאי למד גנץ כי "השתיקה היא דבר מה עמוק, מסתורי ומפוכח" וכי "שום מילה לא הועילה כאותן מילים רבות אשר לא נאמרו". "שתיקתו של גנץ היא אחד משלושת הרכיבים שמביאים אותו לנקודת פתיחה מצוינת" - את זה כבר אמר לא פלוטרכוס אלא רינה מצליח, ואכן, תשומת הלב הגורפת שזכה לה "נאום גנץ", ואחריו גם הראיון הראשון שלו בתקשורת במוסף‭ 7' ‬ימים', נבעה בעיקר מהשתיקה שקדמה לה. ולמרות זאת, יועצי התקשורת ומהנדסי הסושיאל, המושכים בחוטי קיומנו, אינם נוטים לתמוך בשתיקה כאסטרטגיה ארוכת טווח, אולי משום ששתיקה אינה מצריכה כוח אדם רב, ויותר קשה להוציא עליה חשבונית.

את תקופתנו מכנים האופטימים "עידן המידע", והאחרים "תקופת הלהג הבלתי פוסק הממסך כל פיסת מידע שיש לה משמעות של ממש". יש לשער שלו היה פלוטרכוס נותן הצצה קטנה בפייס, או לו היה מצורף - שלא על דעתו! - לקבוצת הווטסאפ 'פלטוניסטיות ונהנות', היה לוגם מיד כוס תרעלה. הזמן כה רווי בפטפוט, עד שלעיתים נדמה שהפטפוט הוא-הוא הזמן, הדקות נארגות ממילים, והמילים "הורגות את הדבר" (את זה לא אמר פלוטרכוס וגם לא רינה מצליח, אלא לאקאן).

'על הפטפטנות' הוא אחד מתוך ‭ 78‬חיבורים ומסות המרכיבים את 'המוראליה' (מחכים הקוראים לתרגום החיבור 'על אכילת בשר') - כתבי המוסר של פלוטרכוס איש כיירוניאה, שידוע יותר בזכות הביוגרפיות שחיבר אחריהם. פלוטרכוס - שכמרבית הפילוסופים לא היה חסכן גדול במילים בעצמו - מביא בחלקו הראשון של החיבור שלל דוגמאות ציוריות לנזקיה של הפטפטנות, ובחלקו השני מספק תרגילים לשכלול מידת האיפוק. הוא מספר, בין היתר, על אנכרסיס, שיש המונים אותו עם שבעת חכמי יוון, שנם "כשכפו השמאלית מונחת על מבושיו והימנית - על פיו", כי סבר שיצר הדיבור צריך משמוע חריף יותר מתאוות הבשרים. או על סלאוקוס קליניקוס, שלאחר ההפסד שנחל בקרב נגד הגאלים, הסיר את כתרו וחיפש, באנונימיות, סיוע ומחסה. חוואי אחד העניק לו את כל אלו בנדיבות, אך טעה בדבר אחד - הוא זיהה את הנווד ואמר לו, "היה שלום, המלך סלאוקוס". ראשו של הפטפטן נערף מיד, ובציוריות הומרית מסוכם המעשה כך: "הוא עוד ממשיך לדבר וראשו באבק מתפלש כבר".

"אין צורך להיפטר מן המילים כמו היו איזו משקולת מעיקה; הלוא המועקה נשארת גם לאחר הדיבור", שומט פלוטרכוס בנונשלנטיות את הקרקע תחת האמונה בכוחו הטיפולי של הדיבור. השתיקה היא חלק מהשליטה העצמית, עוד מידה שמוקעת בימינו, ימים של שיח ופורקן, של תביעה אינסופית מהסביבה להכרה בדעותיך ובתפיסותיך את העולם ואת עצמך. איפוק, אומרים לנו היום, עלול לגרום לסרטן, או לפחות לאולקוס. אך הפטפטנות, יאמר לכם פלוטרכוס, יכולה להביא עליכם צליבה או כפיתה אל גלגל העינויים. בחירה קשה.

כבר בראשית החיבור מציג פלוטרכוס את הבעיה המרכזית שגלומה בו: מכתמים כגון אלו ודברי טעם והיגיון ככלל, זקוקים למאזינים קשובים, אבל קהל היעד לטקסט הזה, הפטפטנים, אינו בדיוק קהל קשוב. מעבר לדברי הסרק שבו עצמו, הפטפוט יוצר מיסוך ואינו מאפשר האזנה דרוכה למסרים. גם בימינו המלוהגים, כדאי לזכור שהמעשים החשובים באמת והאיומים באמת, נעשים, על פי רוב, בשקט, בחדרי חדרים, כשהפטפוט הכללי והטוויטריזציה משמשים לא רק ככלי דמוקרטי אלא כעשן ממסך ומערפל.

המפגש של הקורא העכשווי עם כל טקסט קלאסי מסוג זה, שנועד להורות על דרך הישר, להצביע בבהירות על מה שטוב יותר ומה שטוב פחות, הוא תמיד מקלחת מרעננת. גם בימינו מודפסים מדריכים למכביר, אבל כולם נגועים בתועלתנות, במקסום רווח אישי: פיננסי, גופני, רוחני - הלוא זה היינו הך. בבסיס הטקסטים הקלאסיים, לעומת זאת, נמצאת המחשבה הרדיקלית לימינו כי יש התנהגויות שטובות לאדם באשר הוא אדם. "יש לרסן את הלהט הזה והרעבתנות הזו למילים", אומר לנו פלוטרכוס ואנו יודעים שחטאנו: שאנחנו חבורה של פטפטנים חסרי תקנה. אבל איך נשרוד? מי ישתין לכיווננו? מי ייתן לנו עבודה או אהבה? הלוא לו היה סלינג'ר, הקדוש החרישי שלנו, פורש באלף זה, הייתה שתיקתו נעלמת ונאלמת. ואפילו גנץ פתח לבסוף את פיו. האם יהפוך גנץ לדוגמה נוספת עבור פלוטרכוס על הנזק שבמלל? ימים יגידו, שלא לומר יפטפטו.