רומא, סיפור אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומא, סיפור אהבה

רומא, סיפור אהבה

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: טיולים ופנאי
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 24 דק'

ראובן מירן

ראובן מירן (נולד ב-3 בספטמבר 1944) הוא סופר עברי, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים.

החל לפרסם מסיפוריו הקצרים בגיל מאוד צעיר. סיפורו הראשון נדפס כשהיה כבן 17. מירן החל לתרגם. קודם מצרפתית, ואחר כך גם מאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנת 2003, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים, יחד עם רעייתו שושי מירן, שנפטרה ב-11 בפברואר 2018, את הוצאת הספרים הקטנה נהר ספרים, המתמחה בתרגום ספרים ייחודיים, בצד ספרים מקוריים מאת מירן עצמו. מירן הוא גם מבקר ספרים ומפרסם ביקורות ספרים וסקירות בעיתונות הארצית בישראל.

בשנת 2003 זכה בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת - "אביר במסדר הדקלים האקדמי".

ב-2011 זכה בפרס אוסטנה האיטלקי על מפעל תרגום של ספרי מופת וטקסטים מכוננים משפות אירופיות לעברית.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/39wr2bbm

נושאים

תקציר

הספר הזה הוא פרי עבודת איסוף, עריכה ותרגום שנמשכה כשלוש שנים. כ־220 סופרים, משוררים ואמנים מכל התחומים ובני כל האומות חברו יחדיו כדי לבטא את התחושות, הרגשות והמחשבות שעוררה בהם עיר הנצח. איש מהם לא נשאר אדיש לפני, במהלך או אחרי המיפגש עם העיר האחת והיחידה הזאת, רומא. בין הבולטים שבהם — שאת חלקם פגשתם ב"פריז, סיפור אהבה" ו"ונציה, סיפור אהבה" — תוכלו למצוא כאן את פייר־פאולו פאזוליני/איטאלוֹ קַלווינוֹ/קרלו אֶמיליו גאדא/אלברטו מוראביה/אוסקר ויילד/לואיג'י פירנדֶלו/אֶרי דה לוּקה/דנטה אליגיירי/הנרי ג'יימס/מרק טוויין/אנדרה סוארס/אִינדרוֹ מוֹנטָנֶלי/טיטוס ליוויוס/ג'וזפה גריבאלדי/זיגמונד פרויד/ג'ורג' אֶליוט/יוסיף ברודסקי/הומרוס/גתה/פֶּטרַרקָה/ג'וזפה אוּנגֶרֶטי/ארנסט המינגוויי/הנס כריסטיאן אנדרסן/שקספיר/ז'וזף מֶרי/זאב ז'בוטינסקי/מרטין לותר/מיכאיל אוֹסוֹרגין/אֶאוּגֶ'ניו קָמילי/ג'ובאני פַָּפּיני/ז'ורז' בִּיזֶה/גיום אפולינר/ארנסט רֶנאן/ז'אן־אוגוסט־דומיניק אֶנְגְרה/סַלווטורֶה קוּאַזימוֹדוֹ/ז'אן קוקטו/גַבּריאֶלֶה ד'אנוּנציוֹ/גוסטב פלובּר/רוברט בראונינג/אפּוֹלוֹן גְריגוֹרייב/פיודור דוסטוייבסקי/אדגר אלן פו/ג'אקומו לאופרדי/הנרי וודסוורת' לונגפֶלו/רלף וולדו אֶמֶרסון/אלפונס דה לָה מרטין/סטנדאל/ויליאם ווֹרדסווֹרת'/סמיואל רוג'רס/פרידריך שילֶר/מוריס מטרלינק/רפאל אַלבֶּרטי/ג'ורג' אוגוסטוס סאלָה/ישראל זַנגוויל/פֶּרסי בִּיש שֶלי/לורד ביירון/שארל דה בְּרוֹס/ג'וזפה פַּאדלארוֹ/הֶקטוֹר בֶּרליוֹז/מטילדה סֵראוֹ/אמיל זולה/איפּוליט טֶן/צ'סלב מילוש/אדגר קִינֶה/שאטוֹבּריאַן/פרנסואה מוריאק/פול קלוֹדל/קוּרציוֹ מַלַאפּארטֶה/בַּלתוּס )בַּלתָזָאר קְלוֹסוֹבסקי(/אמדאו מודיליאני/דאריוֹ פוֹ/אלזה מוֹרנטֶה/מיקָה ואלטָרי/ז'ורז סאנד/ז'וליאן גְראק/לואיס ברומפילד/פרנסיס סקוט פיצג'רלד/ג'אקומו קזנובה/מישל דה מונטן/נתניאל הוֹת'וֹרן/פדריקו פליני/אנדי וורהול/גילברט קית' צֶ'סטֶרטון/ג'יימס ג'ויס/סומרסט מוהם/האחים גונקור/אנדרה ז'יד/מאדאם דה סטאל/לואי וֶיוֹ/מתיאס אֶנאר/פרידריך ניטשה/מונטסקייה/גאיוס סַלוּסטיוס קְריספּוּס/חוסה לואיס סמפדרו/אכּסל מונתה/פרנץ ליסט/יורם ברונובסקי/ז'וֹאַקֵן דוּ בֶּלֶה/תומאס הארדי/הרמן מלוויל/אליזבת בראונינג/צ'רלס דיקנס/הוראס ווֹלפוֹל/היינריך היינֶה/סמיואל ג'ונסון/מרקוס טוליוס קיקרו/איניאציו סילונֶה/גאורג זימל/לודוויג פוֹייאֶרבּך/ז'אן־בטיסט לַבָּה/איוס ולריוס קַאוּטוּלוּס/אוגוסט סטרינדברג/ריינר מריה רילקה ורבים־רבים אחרים.

פרק ראשון

במוקדם או במאוחר, עתיד כל אדם להגיע לרומא.
 
רוברט בראונינג
 
 
מבוא
 
הגעתי לרומא בפעם הראשונה באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ומאז ביקרתי בה עשרות פעמים. טסתי לרומא, שהיתי בה פרק זמן נדרש — אף לא שעה אחת יותר מן הנדרש — ועזבתי אותה ושוב חזרתי אליה. תמיד לימים ספורים, תמיד לפי הצורך. רק כשהגעתי לרומא בתחילת שנות השמונים כדי להתגורר בעיר הנצח במשך ארבע שנים רצופות, הבנתי שעד אז לא הייתי ברומא. כלומר, הייתי ברומא — אבל בלי להיות ברומא. וגם במהלכן של ארבע השנים הללו, רומא היתה עבורי רומא ייחודית, עיר שעד מהרה חשתי בה “כמו דג במים” כמאמרו של גֶתֶה, אבל היו אלה מים אפלוליים, מים שאורות וצללים פיזזו עליהם בהתאם לנסיבות וטשטשו את חזותה של רומא ההיסטורית, רומא הספרותית, רומא שהיתה מאז ומתמיד מקור השראה למשוררים ולסופרים, לאמנים מכל תחומי היצירה, להוגי דעות ולאנשים רגישים שלא בהכרח תרגמו את רגשותיהם ליצירות בכתב או בצבע או בתווים.
 
במהלך ארבע השנים הללו אהבתי את רומא ולמזלי גם רומא אהבה אותי. אני יכול לומר שבארבע השנים הללו היינו רומא ואני לשותפי סוד, זוג אוהבים השומרים בקנאות על חשאיות אהבתם, וחשאיות אהבתם היא ששומרת עליהם מעין זרים. נוצרה בין רומא וביני מעין ברית סמויה מן העין שמשמעותה היתה שהיא לא מפריעה לי בעבודתי ואני מצדי מקפיד לא לעלוב בה ולא לפגוע בכבודה. עד מהרה הבנתי שכדי לשרוד ולמלא את המוטל עלי, אני חייב להשתלב בנוף, להיטמע בו, להיות לחלק ממנו ובה בעת לשמור על זרותי, לבחון את עצמי מבחוץ. קלטתי וניצלתי את העובדה ש”רומא היא מקום מַעבר שאיש אינו שולט בו, איש אינו בולש בו בעיניים. רומא מאפשרת מגורֵי קבע לזר שנשאר נוכרי עד יומו האחרון. רומא אינה מעניקה תוֹשבוּת־קֶבע — היא סובלנית, לא מטרידה”, כהגדרתו של אֶרִי דֶה לוּקָה את אופיה של רומא שאליה התוודעתי רק עתה, בזכות הספר הזה. הספר הזה שהוא מחווה של כבוד לעיר שקיבלה אותי, הזר — ואפשר להוסיף גם המוזר — כאילו הייתי אחד מבניה.
 
וכיום, בזכות הספר הזה שעבדתי עליו קרוב לשלוש שנים, קראתי והזדהיתי עם הגדרותיו המדויקות כל כך של הסופר והדיפלומט האיטלקי בן המאה ה־19 קרלוֹ דוֹסִי, שכתב: “רומא היא עיר בינלאומית, אוניברסלית באמת… ברומא יודעים איך נוהג העולם, יודעים מהו savoir faire וטוב יותר מהו laissez-faire, יודעים מהי סובלנות לדיעותיו של האחר, יודעים להסתגל לדפוסי התנהגות זרים, כלומר לגלות אדישות פילוסופית, כלומר ספקנות של מי שהִרבה לנסוע בעולם ומכיר עולם ומלואו. הסיבה לא טמונה בכך שאנשי רומא הִרבו בנסיעות — רובם לא הרחיקו מעולם מעבר לגבעות אַלבָּן — אלא מפני שכל העולם ביקר ברומא, מה שבעצם אומר אותו דבר עצמו”.
 
שלא כזאב ז’בוטינסקי, שראה באיטליה את מולדתו הרוחנית והצהיר ש”ברומא למדתי לאהוב את אמנות האדריכל, הפסל והצייר. וגם את הזמר הלטיני. ברוב המוזיאונים הייתי בן בית, ולא נותרה פינה נידחת בסימטאות הפרברים שלא הכרתיה”, אני לא ביקרתי באותם ימים במוזיאונים, בכנסיות, בארמונות, בבתיהם של משוררים — ואף לא בספריות או בחנויות ספרים — אך לעומת זאת הייתי בן־בית ברחובות, בבתי הקפה, במלונות, במסעדות, בתחנת הרכבת המרכזית, בשדות התעופה וכן, הכרתי הרבה פינות נידחות בסימטאות ובפרברים — ולמדתי לאהוב את הזמר האיטלקי… ובדומה לסופר, המשורר והמחזאי הצרפתי בן המאה ה־19 ז’וזף מֶרִי, חשתי גם אני — אף שאולי לא תמיד במודע — “כבוד נצחים לעיר האצילית הזאת, כבוד להריסותיה, לנהר שלה, לאנדרטאות, לאבק שלה”.
 
רק בפרספקטיבה של זמן, במבט רחב, עמוק ורחוק — אחרי שעזבתי את רומא באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת בתום אותן ארבע השנים הייחודיות והמיוחדות הללו, ושבתי לבקר בה כמה פעמים במהלך השנים — הבנתי את תחושתו של לורד ביירון: “הוֹ רומא! מולדתי! עיר הנשמה! אני מאוהב ברומא”, הוא כתב באחד ממכתביו לאחד מידידיו באנגליה.
 
ראובן מירן, בנימינה, 27 במאי 2018

ראובן מירן

ראובן מירן (נולד ב-3 בספטמבר 1944) הוא סופר עברי, מתרגם, עיתונאי, עורך ומו"ל הוצאת נהר ספרים.

החל לפרסם מסיפוריו הקצרים בגיל מאוד צעיר. סיפורו הראשון נדפס כשהיה כבן 17. מירן החל לתרגם. קודם מצרפתית, ואחר כך גם מאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנת 2003, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים, יחד עם רעייתו שושי מירן, שנפטרה ב-11 בפברואר 2018, את הוצאת הספרים הקטנה נהר ספרים, המתמחה בתרגום ספרים ייחודיים, בצד ספרים מקוריים מאת מירן עצמו. מירן הוא גם מבקר ספרים ומפרסם ביקורות ספרים וסקירות בעיתונות הארצית בישראל.

בשנת 2003 זכה בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת - "אביר במסדר הדקלים האקדמי".

ב-2011 זכה בפרס אוסטנה האיטלקי על מפעל תרגום של ספרי מופת וטקסטים מכוננים משפות אירופיות לעברית.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/39wr2bbm

עוד על הספר

  • הוצאה: נהר ספרים
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: טיולים ופנאי
  • מספר עמודים: 204 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 24 דק'

נושאים

רומא, סיפור אהבה ראובן מירן
במוקדם או במאוחר, עתיד כל אדם להגיע לרומא.
 
רוברט בראונינג
 
 
מבוא
 
הגעתי לרומא בפעם הראשונה באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ומאז ביקרתי בה עשרות פעמים. טסתי לרומא, שהיתי בה פרק זמן נדרש — אף לא שעה אחת יותר מן הנדרש — ועזבתי אותה ושוב חזרתי אליה. תמיד לימים ספורים, תמיד לפי הצורך. רק כשהגעתי לרומא בתחילת שנות השמונים כדי להתגורר בעיר הנצח במשך ארבע שנים רצופות, הבנתי שעד אז לא הייתי ברומא. כלומר, הייתי ברומא — אבל בלי להיות ברומא. וגם במהלכן של ארבע השנים הללו, רומא היתה עבורי רומא ייחודית, עיר שעד מהרה חשתי בה “כמו דג במים” כמאמרו של גֶתֶה, אבל היו אלה מים אפלוליים, מים שאורות וצללים פיזזו עליהם בהתאם לנסיבות וטשטשו את חזותה של רומא ההיסטורית, רומא הספרותית, רומא שהיתה מאז ומתמיד מקור השראה למשוררים ולסופרים, לאמנים מכל תחומי היצירה, להוגי דעות ולאנשים רגישים שלא בהכרח תרגמו את רגשותיהם ליצירות בכתב או בצבע או בתווים.
 
במהלך ארבע השנים הללו אהבתי את רומא ולמזלי גם רומא אהבה אותי. אני יכול לומר שבארבע השנים הללו היינו רומא ואני לשותפי סוד, זוג אוהבים השומרים בקנאות על חשאיות אהבתם, וחשאיות אהבתם היא ששומרת עליהם מעין זרים. נוצרה בין רומא וביני מעין ברית סמויה מן העין שמשמעותה היתה שהיא לא מפריעה לי בעבודתי ואני מצדי מקפיד לא לעלוב בה ולא לפגוע בכבודה. עד מהרה הבנתי שכדי לשרוד ולמלא את המוטל עלי, אני חייב להשתלב בנוף, להיטמע בו, להיות לחלק ממנו ובה בעת לשמור על זרותי, לבחון את עצמי מבחוץ. קלטתי וניצלתי את העובדה ש”רומא היא מקום מַעבר שאיש אינו שולט בו, איש אינו בולש בו בעיניים. רומא מאפשרת מגורֵי קבע לזר שנשאר נוכרי עד יומו האחרון. רומא אינה מעניקה תוֹשבוּת־קֶבע — היא סובלנית, לא מטרידה”, כהגדרתו של אֶרִי דֶה לוּקָה את אופיה של רומא שאליה התוודעתי רק עתה, בזכות הספר הזה. הספר הזה שהוא מחווה של כבוד לעיר שקיבלה אותי, הזר — ואפשר להוסיף גם המוזר — כאילו הייתי אחד מבניה.
 
וכיום, בזכות הספר הזה שעבדתי עליו קרוב לשלוש שנים, קראתי והזדהיתי עם הגדרותיו המדויקות כל כך של הסופר והדיפלומט האיטלקי בן המאה ה־19 קרלוֹ דוֹסִי, שכתב: “רומא היא עיר בינלאומית, אוניברסלית באמת… ברומא יודעים איך נוהג העולם, יודעים מהו savoir faire וטוב יותר מהו laissez-faire, יודעים מהי סובלנות לדיעותיו של האחר, יודעים להסתגל לדפוסי התנהגות זרים, כלומר לגלות אדישות פילוסופית, כלומר ספקנות של מי שהִרבה לנסוע בעולם ומכיר עולם ומלואו. הסיבה לא טמונה בכך שאנשי רומא הִרבו בנסיעות — רובם לא הרחיקו מעולם מעבר לגבעות אַלבָּן — אלא מפני שכל העולם ביקר ברומא, מה שבעצם אומר אותו דבר עצמו”.
 
שלא כזאב ז’בוטינסקי, שראה באיטליה את מולדתו הרוחנית והצהיר ש”ברומא למדתי לאהוב את אמנות האדריכל, הפסל והצייר. וגם את הזמר הלטיני. ברוב המוזיאונים הייתי בן בית, ולא נותרה פינה נידחת בסימטאות הפרברים שלא הכרתיה”, אני לא ביקרתי באותם ימים במוזיאונים, בכנסיות, בארמונות, בבתיהם של משוררים — ואף לא בספריות או בחנויות ספרים — אך לעומת זאת הייתי בן־בית ברחובות, בבתי הקפה, במלונות, במסעדות, בתחנת הרכבת המרכזית, בשדות התעופה וכן, הכרתי הרבה פינות נידחות בסימטאות ובפרברים — ולמדתי לאהוב את הזמר האיטלקי… ובדומה לסופר, המשורר והמחזאי הצרפתי בן המאה ה־19 ז’וזף מֶרִי, חשתי גם אני — אף שאולי לא תמיד במודע — “כבוד נצחים לעיר האצילית הזאת, כבוד להריסותיה, לנהר שלה, לאנדרטאות, לאבק שלה”.
 
רק בפרספקטיבה של זמן, במבט רחב, עמוק ורחוק — אחרי שעזבתי את רומא באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת בתום אותן ארבע השנים הייחודיות והמיוחדות הללו, ושבתי לבקר בה כמה פעמים במהלך השנים — הבנתי את תחושתו של לורד ביירון: “הוֹ רומא! מולדתי! עיר הנשמה! אני מאוהב ברומא”, הוא כתב באחד ממכתביו לאחד מידידיו באנגליה.
 
ראובן מירן, בנימינה, 27 במאי 2018