מבוא
"תהיה יותר עמוק, סשה!" סופר אנגלי שקרא את המשפט ברומן רוסי לא יכול היה שלא לתמוה, "יותר עמוק?" "כן," עונה לו דן צלקה, "צריך להיות יותר עמוק", והוא גם נאה מקיים. והעומק של קובץ קצרים וארוכים זה בא לו לא מהעמקות החד־ממדית לעיתים והמשמימה לעיתים של תזות מלומדות, ולא ממעמקי שישה האינצ'ים של פסיכולוגיית המעמקים, ולא מכוחה של הפשטנות המזינה את אמונתו העמוקה של הדוגמטיקון, אלא מהמעמקים המורכבים והמרומזים של תרבות הומניסטית משותפת, או שצריכה הייתה להיות משותפת, ומכל מקום חשוב שתהיה משותפת, לכל מי שאינו מוכן להסתפק בחרחוריהם של הבורים המלומדים, הבורים האופנתיים והסתם בורים. תרבות זו מאחדת כבוד לישן וסקרנות לחדש ופתיחות לזר, היא מקבלת את חומרת המאמץ הפילוסופי של היוונים אבל דוחה את קטנוניות הקוסמוס שלהם, מהללת את הציור של אנשי הרנסאנס ובזה לתאווה שלהם לאמונות הבל, אוהבת את אבן ח'לדוּן ואת ג'לאל א־דין א־רוּמי ומתעבת את חומייני, פתוחה לשירה סינית ולמוזיקה הודית ולפיסול אפריקאי, בלי שתראה עצמה נאלצת למחוא כפיים להגיגי היושב ראש, לפטפוטים על הרוחני של הניאו־הינדואיזם או לכרכוריהם של כוהני וודו. מעל לכל זו מסורת המודה בטעויותיה ומוכנה לתקן אותן. מסורת זו היא שמפעימה את הרשימות הארוכות והקצרות והקצרצרות של דן צלקה, את הסימניות המפורשות יותר והמפורשות פחות, ציוני הדרך, מראי הכיוון, מסמני האפשרויות, הרמזים והאותות הגודשים את הספר.
מילה על קצר וארוך. בין הכתבים הבודהיסטיים יש מקום של כבוד ל'ספר שכלול החוכמה'. ויש מן הספר הזה קצרים וארוכים, יש 'שכלול החוכמה בעשרת אלפים טורים' ו'שכלול החוכמה' במאה אלף, ובשבע מאות, ובמאה חמישים, ובעשרים וחמישה טורים, ויש גם 'שכלול החוכמה' בהברה אחת, "אה". כל הספרים השונים האלה מביאים, לדעת המאמינים, בשורה אחת, יש להם אותו "מסר". אינני יודע אם זה נכון לגבי 'שכלול החוכמה' — זה בוודאי לא נכון לקצרים והארוכים של דן צלקה. ולא רק משום שהמסורת התרבותית שאותה הם מסמנים אינה מאפשרת תמצות מסוג זה; בברק, בשנינה, בכושר ההמצאה ובכובד הקליל של קטעים אלה הם מזכירים קצר וארוך מזרחי אחר: מוט הברזל ששימש את גיבור הרומן הסיני הארוך 'המסע למערב', שנתפרסם במערב הודות לתרגומו של ארתור וֵוילי, שקיצר את הספר מאוד וקרא לו 'קוף'.
מלך הקופים, שנולד מן האבן, הטיל חיתתו על הבירוקרטיה השמימית, נעשה בודהיסט מאמין והצטרף לנזיר סאן־דזאנג במסע שלו להביא כתבי קודש מהודו. הוא מקבל ממלך הדרקונים מוט ברזל, עשרים רגל אורכו, ושלושה־עשר אלף חמש מאות ליבראות משקלו, חבקי זהב בשני קצותיו, וכולו קורן באור זהוב. המוט, ששימש בעבר את יו' הגדול, מכניע המבול, למדידת עומקם של הימים והנהרות, מתכווץ ומידקק לבקשתו של הקוף, בלי שיאבד ממשקלו, וזה נושא אותו מאחורי אוזנו, כמו חנוונים את הסיגריה. בהמשך הדברים המוט משמש את הקוף במלחמותיו המרובות, והוא מאריך ומקצר אותו לפי הצורך. אחד מאבותיו של קוף 'המסע למערב' היה הודי, האנוּמן, שנתן שמו לאחד ממיני הלנגוּרים המצויים עד היום בהודו, והוא מגיבורי האפוס ההודי הנפלא 'ראמאיאנה'.
באמצעות צומות, סיגופים וקורבנות הצליח ראוואנה בעל עשרת הראשים, הנורא והאכזר מכל השדים, לזכות בחסינות מפני האלים ופגעי הטבע. האלים, החוששים שידם תהיה על התחתונה בקרב הנצחי בינם לבין השדים, מבקשים את עזרתו של וישנוּ, וזה מתגלגל בדמות אדם, ראמא, בנו של מלך איודהאיה, שכן רק אדם יכול לגבור על ראוואנה, שברהבו כי רב שכח לבקש חסינות מפני בני תמותה. ראמא גדל ועושה מעשים טובים רבים ונושא לאשה את סיטא, היפה בנשים, מגורש מביתו ונודד ביער בחברת אחיו הנאמן לאקשמאנה. ראוואנה מתאהב בסיטא, חוטף אותה ומביאה לארמונו בלאנקה. אחרי תלאות רבות מצליח ראמא לגלות את עקבותיה, בעזרת החכם והאמיץ בקופים, האנומן, להרוס את לאנקה, להרוג את ראוואנה, לגרש את סיטא, להחזיר אותה ולחזור השמימה.
זהו, בקיצור נמרץ, סיפור 'ראמאיאנה'. מכל הגיבורים המרובים באפוס מפואר זה דומה ששניים חיים איתנו עד היום וחשובים לנו מכל האחרים: ראוואנה והאנומן. ראמא לא יכול לשמש לנו אידיאל, שכן כל מעלותיו והישגיו (הצנועים להתמיה במלחמה נגד ראוואנה) באו לו ממהותו האלוהית, מהות הנמצאת במידה פחותה גם באחיו. סיטא היפה והנאמנה היא אולי אשת איש אידיאלית, אבל היא לא עושה הרבה. ג'טאיו, מלך הנשרים, ציפור אמיצה וטובה המוצאת את מותה בניסיון לסכל את החטיפה, סוגריווה, מלך הקופים שראמא מחזיר לו את ממלכתו, דאסאראטהא, אביו של ראמא, שבשל הבטחתו לאשתו השנייה נאלץ לפגוע בבנו האהוב ומת משברון לב וכיוצא בהם — כולם משורטטים ביד אמן ומעניינים כל אחד בדרכו, אבל במלחמה הגדולה על רוחו של האדם הם אינם אלא פיונים. ובמלחמה זו, שספר המסות שלפנינו הוא שדה המערכה של אחד מקרבותיה, הניצים האמיתיים אינם ראוואנה וראמא, כי אם ראוואנה והאנוּמן. בעולם שבו אלוהים אינו אלא אפשרות של נפש האדם, הלוחם הגדול ברע הוא האנומן, ועשרת הראשים של ראוואנה אינם תשליליו של אידיאל אלוהי, כי אם האנטיתזה להומניזם החכם, רב התושייה ועשיר הדמיון של הקוף המדקדק. שניים אלה, אם ניזקק לשם ספרו של דן צלקה, הם הסימניות האוניברסליות ביותר. אם איני טועה, אפשר למצוא בהם את המפתח לספר.
ראוואנה בז לכל חוק, ואילו להאנומן, שהוא מלומד גדול בכל המדעים ובקי בכללי ההתנהגות ובדקדוק, יש זנב ארוך לאין סוף.
כמה מראשי ראוואנה הצצים לעיתים קרובות ברשימות הקצרות והארוכות, המוקדמות והמאוחרות, נדמה שהם צומחים מצוואר אחד: פשטנות, בנאליות, צמידות לאופנות, ל"רוח הזמן", והדיכוטומיות מצמקות העולם, כל אלה נולדים ככל הנראה מבוז למסורת התרבותית של אירופה, ובורות באשר לאפשרויותיה, אם בציור ואם במוזיקה ואם במחשבה:
"לפי דעתך, הברירה היחידה היא בין בית זונות לבין מגרש גרוטאות בהנהלת בירוקרטים?" המוח המצמק, מרגע שהוא נרתע מתרבות של מוזיאונים והבטהובן על הפסנתר, סבור שמוטב לו לוותר על כל ניסיון להתייחס לתרבות קודמת, והיצמדות מפתיעה לציר הזמן כמקשר היחיד החשוב בין אידיאות דנה אותו, את ה"צייטגייסטניק", להצטמצמות לבועת זמן שמתיישנת ברגע שהיא נולדת. אלא שהיחסים בין המשך לחידוש, בין שמירה על כללים לשבירתם, בין חיקוי להמצאה, מורכבים ומעניינים ממה שהפשטן מוכן להבין; כמו בסיפור על שני הגיבנים:
שני גיבנים הלכו בדרך ופגשו חבורת מכשפים שהיו רוקדים במעגל ושרים: "יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום שני, יום שלישי, יום רביעי..." נכנס הגיבן האחד למעגל ושר: "ויום חמישי." שמחו המכשפים שמחה גדולה על החידוש, ובמתנה הסירו ממנו את הגיבנת. בא הגיבן האחר, נכנס למעגל ושר: "ויום שישי". "מה פתאום", כעסו המכשפים, וכעונש הוסיפו לו את הגיבנת של הראשון.
רוברט דארנטון, ההיסטוריון האמריקאי שבספרו 'טבח החתולים הגדול: גישות ואמונות בצרפת של המאה ה-18' מצאתי סיפור עם צרפתי נפלא זה, לא רואה בו אלא הוכחה לכך שלאיכרים בצרפת העולם נראה שרירותי ואמוראלי, מה שאולי נכון, אבל בוודאי לא נובע מהסיפור. אולם כדי לראות את צדקת העונש צריך לוותר על תזות בדבר "מנטליות".
אחד מהראשים היותר מכוערים של ראוואנה, מין צירוף של בורות, טמטום, בנאליות ופשטנות, הוא זה של מדען החברה, מאלה שמופיעים בעיתון מדי פעם ומשרטטים דיוקן פסיכולוגי של טרוריסט, או מודיעים לנו שאהבה זה לא רק רגש, או, בדוגמא שמביא צלקה, עורכים מחקר סטטיסטי ומגלים שאלמנות עם כלב בודדות פחות מאלמנות בלי כלב. "אבל פסיכולוגיה זה מדע חדש," הם טוענים, וצריך לסלוח על טעויות ינקות. פתפותי ביצים: אם היו טורחים לקרוא ספרות של אלפיים השנים האחרונות היו אולי מגלים משהו על בני־אדם שלא יצליחו למצוא במיליון שנות "מחקרים". או כדברי המשורר, "לא תעשה לך מדע חברה, ובמושב סטטיסטיקאים לא תשב".
אבל לרתיעה ממסורת (ובסכנה של השקפת השקוף: צלקה אינו מתכוון לדבקות במסורת; מדבריו רק משתמעת המלצה להכיר אותה, להבין אותה, לחשוב מה אפשר לעשות איתה, להיות מסוגל לרקוד איתה. כדאי לקרוא את הניתוח האכזרי והמשכנע שלו את התוכנייה שכתב לוסי ל'דון ג'ובאני' שלו. המחיר של בורות הוא היצמדות פאתטית לבליל מעוכל למחצה של אינטרפרטציות עכשוויות, כלומר של לפני עשרים שנה) יש פן אחר, מסמוס רלאטיביסטי שבו שום דבר לא שווה יותר ולכן שום דבר לא שווה כלום: "נפש בערפול, ריבוי משמעויות, התפוררות". לעומת זה, אפילו הדוגמטיות המגוחכת ביותר תתקבל בברכה. עם האתנוצנטרי שסבור, בטעות לדעתי, שרק באירופה הייתה מוזיקה "ממש", יכול להיות ויכוח. עם מי שמאמין שאין הבדל בין האחים דאגֶר לבין אמיטב באצ'אן, או ש"כל אשה יכולה", אין ויכוח ואין שפה משותפת ואין תרבות. כל מושג של תרבות חייב להניח היררכיה חלקית לפחות. אם גם קשה לומר אם הומרוס משורר גדול מדו פ'ו, ברור למדי, או צריך שתהיה אפשרות לומר, שדו פ'ו משורר גדול ממאו דזה־דונג. או כדברי באי ג'ו'־אי:
לדברי מר ג'וּאנג הכול שווים בחוזרם לאחד
ואני אומר שבשוויון יש אי־שוויון
אמנם כולם שווים בלכתם אחר טבעם
אבל בכל זאת עוף החול עדיף על הנחש.
או כניסוחו של צלקה: "הברווז כשהוא פותח את פיו בכל זאת אומר רק קוואק, קוואק."
ככל שסכנת המסמוס גדולה, והיום היא נראית חמורה בהרבה מזו של אחותו התאומה, הדוגמטיות, צריך להיות תמים מאוד כדי להאמין שאפשר להציב נגדה קריטריונים על־זמניים, ודן צלקה אינו תמים. ברשימה על מיזוגוצ'י הוא אומר: "הטרגדיה והביקורת על דרכי האדם — צלולות, ואילו הפתרון מעורפל ואינטואיטיבי." מכאן, דומני, חשיבותן של הסימניות.
בעולם שאין בו אלוהים, אין משמעות אלא זו שבאה מתוקף מסורת תרבותית. עם התפתחותה מציבה מסורת זו מעין רשת של ציוני דרך, שאנחנו חופשיים לבחור ממנה חלקים או לשנות ממנה או להתעלם ממנה לחלוטין. דומה שמחיר ההתעלמות הוא מסמוס, ומחיר השינוי המהיר מדי, או הבחירה החדה מדי, הוא דוגמטיות. אין לנו אמנם שום ערובה לכך שלא יבוא יום שהנחש יהיה עדיף בעינינו על עוף החול, אולם אם לא נכיר את הסימניות בדרך שהביאה אותנו לשם, נאבד את יכולתנו לקיים תרבות הומניסטית.
ראוואנה היה מצמיח ראש חדש על כל ראש שאיבד בקרב. אין לנו ראמא שיוכל לחסל את המפלצת בחץ אחד, אבל טוב לחשוב שגם האנומן עוד ממשיך לכשכש בזנבו.
דן דאור
ביוגרפיות
אני משתוקק לפעמים לקרוא ביוגרפיות הכתובות על־ידי אנשים אשר דומים לי קצת בחיבותיהם, באידיאלים שלהם, בהשקפת עולמם, בסוג ההשכלה; מין "אני"ים המוכנים להשתעמם בספריות ובארכיונים, לשוחח עם ישישים שהכירו את גיבוריהם, עם ידידיהם הוותיקים שאינם שונים מאויביהם הוותיקים; כדי לחזור עם הדבש שלהם — ביוגרפיות: צירוף של היסטוריה ורומן, מחקר ודמיון. הייתי רוצה לקרוא ביוגרפיות כאלה של ביאליק, איש לא מובן לי ומשונה; של ברנר; של ז'בוטינסקי; של א.ד. גורדון; של הרב קוק, שאמרותיו השנונות וחוכמתו נראות בלתי הולמות את הנשגב החדגוני של ספריו; של טשרניחובסקי; של בובר (זו יכולה להיות אחת הביוגרפיות הגדולות והמגלות של המאה); של עגנון; של הרצל; ומהמאה שעברה — של צוּנץ, גרֶץ, אולי של שטיינהיים (סלומון לוּדוויג). את רובם קשה לי להבין, והם מסתוריים וחשוכים בעיני יותר מאנשי המאה ה-17 או ה-18 באנגליה ובצרפת, שאת הביוגרפיות שלהם קראתי.
ואולם כמעט בטוח אני שלא אקרא ביוגרפיות כאלו אצלנו, ושאולי יעברו דורות עד שביוגרפיות כאלה תיכתבנה. כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן, אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה), וקיומה של הסכמה אינטלקטואלית מסוימת. וכפי שאין להניח שביוגרפיה גדולה תיוולד היום בספרד, בפורטוגל או בברית־המועצות, כך גם אין לצפות שהיא תיכתב בקנדה או בניו זילנד (אם כי כל יום עשוי להיכתב שם רומן מעולה, או מחזה מושלם או פואמה אפית משוכללת).
על הביוגרף האידיאלי, קודם כול, לחבב בני־אדם, להיות סקרן ומרותק אליהם, לגלות סובלנות לחולשותיהם ומוזרויותיהם ולהיות משועשע על־ידן. עליו להתייחס אל האדם לא כאל מייצר אמנות, מדע או פילוסופיה, ובוודאי לא כאל נציג של משהו, אלא עליו להיות מאוהב בעצם קיומו של האדם, בעצם חייו. רק מתוך גישה כזאת יאיר לפניו הפרט הקטן והאופייני, שכל קורא ביוגרפיות זוכר אותו, גם אם הוא נתקל בו רק פעם אחת. אצל פלוטארך, למשל — אלכסנדר המאיים להרוג שבט שלם, זקנים וטף, אם לא יוחזר סוסו בוקיפלוס, שנגנב על־ידי הברברים; אחד מחייליו מצטיין בקרב ומקבל רשות ללבוש בגד פרסי; מה מאיר טוב יותר את צבא אלכסנדר מאשר הסיפור שפעם, בעת סערת ברקים ורעמים, שאל אחד הסופיסטים האם אלכסנדר, כבן זאוס, אינו יכול להתערב כדי להביא לסיום הסערה; והתשובה המבודחת של המלך. מי אינו זוכר את טיולו האחרון והבודד של פּוֹמפֵּיוּס, ואת קבלת הפנים האחרונה על סיפון האונייה, הכתובים בדיוק פרטים ששום מספר מאסכולת מֶרימֶה־המינגוויי אפילו אינו מתקרב אליו. כמה נחרת בזיכרון הפרט הנשגב־המפלצתי־אגואיסטי של סוֶוטוֹניוּס: טיבֶּריוּס הגוסס מסיר טבעת מאצבעו, אולי בכוונה למסור אותה למישהו, מחזיק אותה באוויר זמן־מה ומחזיר אותה לאצבעו. ג'ון אובריי כיבד כל־כך את הפרט הקטן, עד שהביא את תקנון בית הזונות שבו נהגו לבקר האבירים הטמפלרים. כשהוא מתאר את בייקון אין הוא שוכח להוסיף שבייקון היה שותה בירה חזקה לפני שנכנס למיטה, שאם לא כן, לא הניחו לו מחשבותיו להירדם. אובריי רושם את השגיאות ואת הדעות הקדומות של גיבוריו. הוא כותב שיש משהו מענג במחשבה על שגיאות העבר (עונג זה נובע, אני חושב, מהתחושה שגם אנחנו חיים על־פי דעות קדומות רבות, ומהתקווה שיום אחד יתבוננו גם בנו מתוך סקרנות ולעג מחבב, ולא מתוך סלידה או רתיעה; תחושה זאת מביאה הקלה רגעית, עליונות חולפת והבנה בהירה — עונג אסתטי).
בהבאת הפרט המגלה והחושף מצטיינת כתיבתו ההדורה והרצחנית של הביוגרף הגדול של המאה שלנו — ליטוֹן סטרייצ'י, שלמד מהמוראליסטים הצרפתים את המהירות והזוהר ומהביוגרפים האנגלים את ההשתקעות לזמן־מה באווירה של מקומות ודברים. ב'חייו של מנינג' מתאר סטרייצ'י את נסיעתו של ניומן לרומא, שם נוכח לדעת שהקרדינלים לא קראו את אבות הכנסייה, לא שמעו על תיאולוגים יקרים לליבו, ושציפורניהם אינן נקיות ביותר.
הפרט הקטן הוא כלי חשוב בידי הביוגרף, אבל אין הוא מספיק. מניה ביאליק כותבת שבדרך לחתונתם שכחו לקחת את המשורר לאחת הכרכרות, והוא נשאר לבדו; היא כותבת גם כי אחרי שנות נישואין רבות לא היה מבדיל בינה לבין אחותה, שכלל לא הייתה דומה לה. אבל פרטים אלה אינם מצטברים לדיוקן, אולי מפני שמניה (כמוני) אינה מבינה ממש את ביאליק. שלמה שבא, אם להביא דוגמא קרובה יותר, משתמש בדרך מצוינת בפרט הקטן כדי לבטא את הזמנים המשתנים: אימבֶּר, שתיין ועלוב, היה בא לאסיפות ציוניות באמריקה כדי לשמוע ששרים שם את "התקווה" ולהצטרף לשירה. אבל הפרטים הבונים את הסולידיות של הדמות לא הוכנסו נכון, בגלל רפיון מסוים של הכתיבה עצמה. בַּפרט, וזו אומנותו של הביוגרף, צריך להשתמש כאילו הומצא. בכותבו על זיכרונותיו של סן־סימון מעיר פּרוּסט שלפעמים מביא הנסיך איזו אמרה שאותה זכר ואומר שהיא מבדחת ושנונה, אך הקורא כלל אינו סבור כי היא שנונה. לעומת זאת, משועשע פרוסט כאשר ממציא סן־סימון את משפטי מכריו לפי אופיים. כמובן, הביוגרף אינו יכול להמציא, אבל מתוך אלפי הפרטים שהוא חושף, עליו לבחור רק באלה השייכים לגיבורו בצורה הכרחית, מובנת מאליה, אידיאלית.
הבאת הפרט הקטן קשורה בתכונה אחרת של הביוגרף. עליו להיות, אם לא איש העולם הגדול, לפחות אדם שאינו סגור, שאינו פרובינציאלי, אדם המבין אנשים אחרים וחברות אחרות. ברור שתכונה זאת רצויה לכל סופר, אבל הביוגרף זקוק לניסיון רב ככל האפשר, להיכרות עם אנשים שונים.
ואמנם, באה לעזרתו העובדה שבחיים החברתיים קיים דמיון מסוים בין התנהגויות בני־אדם כשתפקידיהם ויחסיהם דומים. מטבח, למשל, בבית־מלון קטן, והיחסים בין הטבח הראשי לבין עוזריו ומשרתיו, לא יהיו שונים בהרבה מאלה השוררים בשגרירות או במערכת עיתון. הביוגרף חייב להכיר אחת המסגרות מסוג זה. יחסים פוליטיים בין קבוצות ואנשים בתחומים שונים — יש ביניהם דמיון, וכדאי שלביוגרף יהיה מושג עליהם, ואולי גם ניסיון צנוע בשכמותם. גיבּוֹן כותב ששירותו במיליציה הלאומית עזר לו להיות היסטוריון של רומא — משפט ברור והגיוני שאין בו כלל פרדוקס.
ואולי ניכר כאן הצורך גם בחברה במובן המצומצם; צריך, למשל, שהביוגרף יכיר נשים חכמות ובלתי תלויות (בחברות שאין בהן חופש אינטלקטואלי — שהוא שונה מחופש פוליטי — הנשים הן בדרך כלל קונפורמיסטיות ובולעות ראשונות את האידיאולוגיות המוצהרות), מפני שקיים סוג של ידע שנמסר רק על־ידי נשים, ורק פמיליאריות איתן (פמיליאריות חברתית) יכולה לספק ידע זה. אבל הצורך בחברה, בהסכמה חברתית מסוימת, קשור בעצם הווייתו של הביוגרף. יש פנים רבות לאדם, ועצם בחירת זוויות השיפוט תלויה בחברה שבה חי הביוגרף, בהשקפותיה הברורות של קבוצה קטנה אבל חזקה מאוד שאליה הוא משתייך. בייחוד בולט צורך זה בזמננו, כאשר תפיסות רבות מתחרות על תשומת ליבו של הביוגרף, שהרי לפעמים נוצר מתוך סיבוב צבעים רבים — צבע לבן ושומם.
יחס מסוים לפסיכואנליזה ולפסיכולוגיה חדישה צריך שיהיה ברור לביוגרף. צריך שתהיה לו מערכת מסוימת של בחינות, נוחה וכמעט אוטומטית — מעין סטנוגרמה של הנפש — כפי שיש מערכת כזאת בתחום הפסיכולוגיה המסורתית. ידוע על־פיה, נאמר, שאדם ביישן ומסוגר מכסה לפעמים בביישנותו על יוהרה עצומה; שלגדולים, כפי שכתב באחד המקומות לַה בְּרוּיֵר, לאנשים השולטים בחברה, אין הבחנה טובה בבני־אדם; שיש אנשים אשר מייצרים מין דיסטאנס ולכן בני־אדם מחפשים דווקא את קרבתם. על ביוגרף לקחת בחשבון, למשל, כי העובדה שאשה רוצה שבעלה יעשה אהבה עם חברתה היא אולי ביטוי לרצונות לסביים ולא, למשל, הוכחה לטוב ליבה ולהבנה שהיא מגלה לקפריזות של הבעל. צריך שתהיינה מאות בחינות כאלו בראשו של הביוגרף, ואין זה חשוב שרובן אינן חלות על הכול או אף אינן נכונות. התמצאות מסוג זה נותנת עניין רב לביוגרפיות שכתבו פיינטר ומורואה (בשנות חייו האחרונות). יש להביא בחשבון, מתוך קריאה באדלר, כיצד בודה עצמו האדם, כיצד הוא עושה מעצמו רומן. על הביוגרף להבין היטב את ההסבר הפסיכואנליטי על האם והאב; ואין לו ברירה: הוא חייב לקרוא במחקר הפסיכואנליטי המשעמם והמרגיז ביותר. בסופו של חשבון אין הוא משעמם יותר מבדיקת חשבונות כביסה שבה עסקו פעם ביוגרפים, או מניתוחים מדוקדקים כמו זה של פּוֹל אַרְבֶּלֶה, שמצא פנקס אינטימי של אחת מאהובותיו של סטנדאל ועל־ידי פענוח מייגע של צלבים וסימנים אחרים הוכיח אי־קונסומציה של אהבתם בעת נסיעה מסוימת למארסיי. לא כל המחקרים משעממים; יש ביניהם מפתיעים ונפלאים, כמו הביוגרפיה של לותר (אריקסון). אינני חושב שנבון לכתוב על אדם גדול מסוג מסוים בלי לקרוא בה, או בלי להרהר בהערותיו של פרויד על 'שתי האימהות' של ליאונרדו.
הביוגרף זקוק, יותר ממספֵּר, לנימוס רב ולגינונים חמורים. אינני חושב שצריך להרבות דברים על הנימוסים של המספרים הגדולים, שאינם רק דואגים למשחק הוגן, ולעולם אינם משחירים את גיבוריהם השליליים מחוץ למרקם המושגי והאסתטי של ספריהם, אלא גם הופכים להיות מדיום מוחלט לקולות זרים ושנואים עליהם. לפעמים הם מחזיקים בעזרת הנימוס עצמו את כל העולם הרומאנסקי שלהם.
נוגע ללב, למשל, הנימוס של סופרים עצבניים, חולים, מלאי איריטציה־כמעט־מתמדת בחייהם (דוסטוייבסקי ב'אידיוט'). אבל לביוגרף דרוש הנימוס אלף מונים. כל אדם עשוי להיות נלעג ומגוחך אם רוצים להציגו כך; הוא יצור ביולוגי, הוא יצור שמתחיל ממעט, רוב דעותיו טיפשיות ומביכות בהיותן דומות באופן נדוש לדעות הזולת, פחדיו וחשבונותיו מייגעים, אין דבר קומי ומעורר סלידה כניתוח האגואיזמים הקטנים שלו, העמדות הפנים ההכרחיות או המיותרות וכו'. המילים חזקות וזוכרים אותן היטב. כמובן, יש סוגי נימוס רבים. סטרייצ'י, למשל, הוא תליין מנומס ואכזר ביותר, אולם אכזריותו מתאזנת על־ידי שיעור קומתו הרוחנית המעניקה שיעור קומה לגיבוריו, ועל־ידי הבנתו במורכבותם של בני־אדם. גינוני הביוגרף יוצרים לפעמים אווירה של ציוויליזציה שלמה (סנט בֶּב). וברור שגובה הכותב חשוב: סוקרטס של אפלטון ושל קסנופון. אבל הביוגרף אינו חייב להיות גאון. ולפעמים הוא אפילו עשוי להיות אדם פשוט וחביב כמו אֶקֶרמן, אבל כה מסור ושקוף, עד שרואים כיצד גתה צוחק ממנו בשקט ועונה ברצינות על שאלותיו המבטאות זמנים חדשים ורציניים מדי לגבי הספקנות והאנרכיות המסוימת של הזקן. כמה יפה הוא מספר איך ראה ערב אחד את גתה ואת בנו, ראשיהם דומים ותמימים.
רצוי שהביוגרף יכיר פילוסופים והיסטוריונים בעלי השפעה, כך שאם הושפע גיבורו מניטשה, יֵדע לא רק מי הוא ניטשה, אלא גם ממה מתלהבים חסידיו. ברק יוצא דופן ומומחיות פילוסופית עלולים לפעמים כמעט להרוס ביוגרפיה טובה (סארטר על בּוֹדלֶר), אבל סכנות כאלה אינן שכיחות; שכיחות מהן ביוגרפיות הסובלות מהנחיתות האינטלקטואלית של כותביהן. גישה סבלנית, בלי יומרה פילוסופית, אבל מדודה, אפילו אם תחמיץ את הגיבור הראשי, יכולה להאיר מישהו מהאנשים שסביבו (כמו האפוטרופוס שטיפל בכספיו של בודלר, בביוגרפיה של אֶניד סטארקי).
לכתיבת ביוגרפיות מסייעת העובדה שאנשים בתוך תרבות מסוימת רגילים לקרוא מכתבים מהזמנים שבהם כתבו מכתבים באהבה ובתשומת לב, דיוקנאות, אמרות, פרדוקסים, דיאלוגים, מסות, אוטוביוגרפיות, תולדות עמים, ערים, משפחות או מפגשים וכו'. מובן שבסופו של חשבון מכריע הכישרון. הביוגרפיה הענקית של טולסטוי שכתב טרויה, שבה הושקעו מחקר רב ומחשבה רבה, משאירה אחריה משהו חלול ולא נוח. ואילו המראה בלבד של כריכת בּוֹזוול די בו כדי שנראה את דוקטור ג'ונסון יוצא מתוך הספר כמו בסיפורי ילדים.
כדי שתיכתבנה ביוגרפיות טובות אסור שבתחום ההיסטורי ישלוט שקר מוסכם זמן רב מדי, כפי שקרה בהיסטוריה של הריסוֹרג'ימֶנטוֹ האיטלקי, דבר הפוגע עד היום בהבנת דורות שלמים. גם אצלנו אולי ישלמו עוד דורות רבים על הצד התועמלני שבקביעת ההיסטוריה החדשה שלנו.
אדם העומד לכתוב ביוגרפיה אצלנו נתקל בהיעדר מסורת. איזה איש צעיר בן עשרים ושבע מסוגל לכתוב אצלנו ביוגרפיה כמו זו שכתב מייקל הולרויד על סטרייצ'י? קיום חברה, קיום אוניברסיטאות עתיקות, בתי־ספר שבהם למדה רוב האינטליגנציה, הכרה ברורה של קבוצות וסגנונותיהן, דרך דיבורן ומחשבתן — כל אלה מקלות על הכותב. הספריות שלנו אינן טובות במיוחד, המחקר דורש זמן רב, וכן הכתיבה — והמכירה תהיה דלה. לפעמים חיו גיבוריו במקומות שאין הכותב יודע עליהם דבר. עליו להבין את אודסה, את פְּלוֹנסק ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה. הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו או להפך, והאם חייו רלוונטיים להבנת יצירתו — מנע מכמה צעירים להתמסר לביוגרפיות. זהו ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר. וכמובן: קיימת השפעה מכל סוג וגוון — תלוי מי מפענח את חיי היוצר. כשאדמונד וילסון עושה זאת לגבי טוּרגֶניֶיב, שטייגֶר לגבי גתה ונייג'ל דניס לגבי סוויפט — הם עושים זאת בדרגת סבירות מתקבלת על הדעת.
הביוגרף שלנו אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה. ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב'ידיעות אחרונות': ראש לשכתו של רבין (בתוכנית 'חיים שכאלה', היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: "הבינותי שמאחורי המדים מסתתר בן־אדם, פשוט בן־אדם." בעת אזכרה במלאת שנה לפטירתו של יעקב הרצוג אמר עליו הרב גורן, שהוא "היווה את המיזוג בין האדם למדינאי" (ואילו הרב גורן מהווה מיזוג בין האדם והרב?). שמעון לוי, שעיבד את עיזבונה של חנה סנש למחזה, אומר: "התעסקות במחזה גבורה מוּכר עלולה הייתה ליצור שעמום והתנגדות מראש. לפיכך בחרנו להאיר את הדמות כמו שהיא באמת."
ביוגרפיות טובות מתחילות להיכתב כאשר חברה מצומצמת, אבל חזקה במידה מספקת, מגיעה להרגשת המורכבות של בני־אדם, ויחד עם זאת יש בידה כלים פשוטים יחסית לנתח מורכבות זו. בכך אפשר להסביר כמות ניכרת ומפתיעה של ביוגרפיות טובות שנכתבו בשנים האחרונות באמריקה.
ברור שביוגרפיה טובה, כמו סיפור ורומן טובים, ואולי יותר מהם, מביאה להומניזציה של החלל החברתי, מביאה להכרה בין חלקיה השונים של החברה, לחיסול דעות קדומות מיותרות, לסובלנות, לסקרנות לא חונקת. הביוגרפיה מלמדת לפעמים איך לחיות, על־ידי פרט קטן או משפט בלתי חשוב. היא גם מלמדת, לעיתים רחוקות יותר, איך למות, איך לקבל את הזמן בתוך שותפות מסוימת של מלאוּת טבעית, היסטורית ואנושית. היא מוסיפה אפשרויות לחברה שבה האנוכיות המופרזת, החרדה לעתיד והרתיעה מן העבר יוצרות שכחה, קור ומחיקה מתמדת.
1973