הסוד הקטן של יערה כוכבי

1.

 

יערה כוכבי

 

ליערה כוכבי היה הכל.

 

"בוקר טוב, אישה יפה." בירך אותה במאור פנים ההומלס, שישב באורח קבע על המדרכה ליד המגדל בהרצליה, שבו היה המשרד שלה.

 

"בוקר טוב, איציק." היא ענתה לו בחיוך, וכבכל בוקר, התכופפה להניח מטבע של עשרה שקלים בכוס שלצידו. "מה שלומך?"

 

מבטו של איציק עלה באיטיות מרגליה בנעלי העקב, אל ברכיה, שהיו ממש בגובה עיניו, משם אל המחשוף שלה, שלא היה פתוח מדי, אבל נפתח קצת יותר כשהתכופפה, חושף טפח קטן של שדיה המלאים. הוא נעצר בעיניה הירוקות וחייך לתוכן.

 

"השמש זורחת. הציפורים מצייצות. אין תלונות." הוא ענה, כמו בכל בוקר. "ראיתי אותך ואת תומר בעיתון אתמול, בהשקה של זאתי, איך קוראים לה, שעושה תכשיטים, נו, עדה." כף ידו המגויידת טפחה על העיתון שהיה פתוח לצידו במדור הרכילות. "איזה זוג יפה אתם, חבל על הזמן. תומר קנה לך משהו?"

 

יערה כוכבי הושיטה בצייתנות את ידה, שעליה היתה טבעת אחת בלבד, מונסטון ענקית וחיוורת במסגרת זהב לבן.

 

"זהו? זה מה שד"ר תומר כוכבי, המנתח הפלסטי של כל המי ומי, יכול להרשות לעצמו? איפה היהלומים?"

 

ד"ר כוכבי היה מהמנתחים הפלסטיים המובילים בארץ, אך אשתו מעולם לא נזקקה לשירותיו. בגיל ארבעים, היא היתה מרוצה בהחלט ממה שנתן לה האל, ולא ביקשה יותר.

 

יערה כוכבי צחקה. "אני לא כל כך בעניין של יהלומים, איציק. זאת הטבעת שמצאה חן בעיניי, וקניתי אותה לעצמי."

 

"את בעצמך יהלום. תומר יודע כמה מזל יש לו?"

 

יערה כוכבי חייכה. "נראה לי שכן. לשנינו יש מזל. שיהיה יום נפלא, איציק."

 

"אחלה יום, אישה יפה!"

 

כן, ליערה כוכבי היה הכל. היא ותומר היו עדיין מאוהבים זה בזה, למרות השנים שחלפו, לא כמו הזוגות האחרים שראתה מסביבה, שנכנעו מזמן לשיגרה ולאפרוריות של חיי היום יום. תומר היה מאהב נפלא, וגם בגיל 55 היה גופו האתלטי מושא הפנטזיות של לא מעט נשים.

 

במשך כל חייה היתה יערה כוכבי האחרונה שחיפשה הרפתקאות. לכמה מחברותיה היה כבר שנים מאהב, לחלקן היתה שורה של מאהבים, או הרפתקאות ללילה, אבל היא מעולם לא התחברה לקונספט. לחברותיה, שהמליצו בחום על הסידור, אמרה: "יש לי מאהב. בבית. וזה כל מה שאני צריכה."

 

עוד פחות הצליחה יערה כוכבי להבין כשכמה מחברותיה דיברו על משיכה לבחורים צעירים. הם נראו לה כל כך רחוקים מהמקום שבו היתה, לא מעניינים. הטרנד הלוהט של קוגריות וגברברים צעירים גרם לכך שלפחות פעם בשבוע פנה אליה בחור צעיר בהצעות שלא השתמעו לשתי פנים. במקרה הטוב, זה הצחיק אותה. במקרה הפחות טוב, היא כעסה, אבל מעולם, מעולם לא עניינו אותה דברים מהסוג הזה.

 

יערה כוכבי זכרה בבירור את הימים האלה, את האישה הזאת שהיתה, ושאותה השאירה מאחוריה לנצח.

 

בימים שעוד היתה האישה ההיא, היתה יערה כוכבי, מעצבת פנים לאלפיון העליון, יוצאת מן המשרד בדיוק בשתים עשרה וחצי בכל יום, מפקידה אותו בידי מזכירתה הנאמנה חווה, ונוסעת להביא את יונתן, בנה הקטן, מבית הספר. היא היתה חולפת בעקבי סטילטו ואיפור קליל אך מוקפד על פני השומר בכניסה לבית הספר, מחייכת מאחורי משקפי שמש של גוצ'י, ומברכת אותו לשלום. היא היתה נכנסת פנימה ומפטפטת מספר דקות עם האימהות האחרות שחיכו לילדיהן, ועם הצלצול נכנסת לומר שלום למורה של יונתן, לוקחת את התיק שלו, ויוצאת מבית הספר, זורקת "ביי" לשומר.

 

יערה כוכבי אהבה לבלות עם הבנים. יונתן והיא ישבו מדי יום יחד ליד האי במטבח הענק ושטוף האור שלה, בבית היפה ברשפון, ואכלו ארוחת צהריים. כשעידו, בנה הגדול, חזר מאוחר יותר מחטיבת הביניים, היא חיממה גם לו אוכל וישבה איתו בזמן שאכל, לוגמת מהקפה שלה ומקשיבה לסיפוריו על המורים, החברים והבנות.

 

ליערה כוכבי היה הכל. היא ידעה שיש לה הכל, ולכן לא הבינה איך נפל עליה כל העניין הזה. היא חזרה ושאלה את עצמה אלפי פעמים מה היה הרגע המדויק שבו הוא הפך מהבחור הנחמד בכובע הכחול, שפתח לה את השער, לדן-דן, האיש שאת שמו היא לוחשת בלילות, נוגעת בעצמה ונרדמת.

 

האם היה זה הבוקר שבו יונתן שכח את הכריך שלו והיא הסירה את משקפי השמש, חייכה ואמרה: "משלוחי אמא בע"מ", והוא צחק ואמר: "הלוואי עליי אמא כזאת", או שמא היה זה היום שבו החמיאה לו על התספורת החדשה, ופתאום משהו במבט שבעיניו השתנה, וכאילו כיוון עליה מישהו זרקור, פשט אודם בלחייה.

 

...

 

את מתנהגת כמו בת שש עשרה! היא נזפה בעצמה, כשהיא נוהגת בג'יפ החדש שלה. זה חייב להיפסק. זה יכול להיגמר רע בכל כך הרבה דרכים. ובעוד היא מנסה נואשות לשכנע את עצמה, חלפה על פני בית הספר בנסיעה איטית, רק כדי לראות אותו לשנייה, בידיעה שהוא יראה את הג'יפ, וירגיש כאילו עברה לרגע לידו, מעבירה את אצבעותיה בשיערו.

 

 

 

הוא עמד בשער, תמיד בתפקיד, ודיבר עם אמא אחרת. יערה כוכבי התקפלה מכאב פתאומי בבטנה שלא הרגישה מאז שנות העשרים שלה. היא פרצה בצחוק. את מקנאה! זה לא יאמן! זה פשוט הזוי! היא אמרה לעצמה, ומיהרה להתרחק משם.

 

היא עצרה את הג'יפ על הכביש הראשי ברשפון, נכנסה לבית קפה קטן, בירכה בחיוך רחב את המוכרת, שאלה לשלומה, והזמינה הפוך גדול וחזק. כשכוס הקפה המהבילה בידיה התיישבה יערה כוכבי בשולחן צדדי, לגמה מהקפה, נשמה נשימה עמוקה וחשבה. מחשבותיה לא היו סדורות כפי שקיוותה, אלא נעו במסלול פתלתל שהביא אותה הישר אל פתח בית העץ הקטן, שאותו שכרו לשעה, שעתיים או שלוש, ושהפך כבר להיות המקום שלהם. באפלולית החמימה והריחנית הם לא היו יערה כוכבי, אישה בת ארבעים, מעצבת פנים מצליחה, נשואה ואם לילדים, ודניאל כהן, חייל משוחרר ששומר בשער בית הספר, ולא ברור לו מה יעשה בעתיד. שם הם היו גבר אחד ואישה אחת ואהבה אחת שנפרטה למילים ולצחוק ולאיברי הגוף.

 

איך הגעתי למצב הזה? היא שאלה את עצמה, מליטה את פניה בכפות ידיה. גם כאן, בבית הקפה, כשעיניה עצומות, היא יכלה להריח את הריח שלו, לחוש בקצות אצבעותיה את מגע עורו המשיי והחם, לשמוע אותו צוחק, להרגיש אותו בתוכה, גומר.

 

אחרי היום שבו החמיאה לו על התספורת, מבלי לשים לב, היא התחילה להתעכב כל יום למספר דקות ליד השער ולפטפט איתו. סיפרה על בתים שעיצבה, ועל הידוענים שגרו בהם, והוא הקשיב, ושאל שאלות חכמות, ואז אמר שיהיה מעניין לראות בית שעיצבה, והיא שמעה את עצמה אומרת: "תוסיף אותי בפייסבוק, יש לי שם תמונות." וכשפנתה ללכת, זרקה: "אני לא יודעת אפילו איך קוראים לך."

 

"דניאל," הוא ענה, "אבל החבר'ה קוראים לי דן-דן."

 

"אוקיי, דן-דן," היא חייכה, "אני יערה כוכבי."

 

"אני יודע." הוא אמר, ומשהו בדרך שאמר זאת עצר אותה לרגע, ואז המשיכה ללכת.

 

...

 

"אתמול הכנסנו קדישמן מקורי לסלון של הזוג הזה שסיפרתי לך עליו, אתה יודע, מהטלוויזיה," יערה כוכבי הנמיכה את קולה. לא היה זה יאה להסגיר את סודותיהם של לקוחותיה המפורסמים, והיא השתדלה שלא לנקוב בשמות. "והם כל כך חוששים שיפרצו אליהם הביתה בזמן שהבית בשיפוצים, שהמיטות בהילטון לא נוחות להם, והם לא מצליחים לישון."

 

השעה היתה שמונה ועשרה, ואחרוני המאחרים נכנסו כבר לכיתות. שקט מוזר השתרר בכניסה לבית הספר, שעד לפני עשר דקות היתה הומה תלמידים, הורים ומורים.

 

דן-דן צחק, ואז אמר בחצי התבדחות: "אולי הם צריכים אבטחה." יערה כוכבי פקחה עיניים משתאות - איך לא חשבה על כך בעצמה? ההוצאה הכספית שהוציאו לקוחותיה על שיפוץ בתיהם היתה אסטרונומית. מה היו כמה אלפי שקלים נוספים כדי שיוכלו לישון טוב בלילה?

 

"אתה גאון!" היא אמרה לדן-דן. "אתה רוצה את התפקיד? אני אשאל אותם כבר עכשיו."

 

"אה, זה היה בצחוק," אמר דן-דן, "אבל אם העבודה בלילה, לא אכפת לי להרוויח עוד קצת כסף. ממילא שנת הלימודים מסתיימת תיכף. תשאלי בחברה שאני עובד בה איך זה הולך מבחינתם."

 

"טיפשון!" סנטה בו יערה כוכבי, "אני אשיג לך את הג'וב הזה באופן פרטי, לא דרך החברה. ישלמו לך פי ארבע."

 

חיוכו של דן- דן התרחב. "עוד יותר טוב!".

 

יערה כוכבי התרחקה קצת וחייגה את המספר שאנשים מעטים בארץ ידעו. "היי, נעה, זאת יערה," דן-דן שמע אותה אומרת, "זוכרת כמה דאגנו בגלל הקדישמן? אז תשמעי, מצאתי לנו בחור מדהים, אחראי ועם נשק, שיבוא לשמור בלילות. כן, גם אני חושבת שזה רעיון נפלא. 800 ש"ח ללילה זה בסדר לנו, נכון? יופי, יופי. הוא יגיע כבר היום. אני אתן לו מפתח ואודיע לשומר בלובי. הלילה את וניר תוכלו לישון כמו תינוקות. בסדר. ביי מותק."

 

יערה כוכבי התקרבה, ודן-דן העמיד פנים כאילו הוא עסוק במשהו אחר, ולא שמע את השיחה. הסכום שאותו ביקשה, וקיבלה, השאיר אותו פעור פה. עבור לילה אחד סידרה לו יערה כוכבי רבע משכורת חודשית. "אתה מתחיל כבר הלילה. זה בסדר, נכון?" החיוך של יערה כוכבי היה רחב, ועיניה נצצו.

 

"ברור," ענה לה, "ותודה. אני לא יודע מה להגיד."

 

"אל תגיד כלום, טמבל, רק תפגוש אותי שם היום בתשע. אני אתן לך מפתח, אכיר לך את אדי, השומר בלובי, ואסביר לך כמה דברים על הדירה, סבבה?"

 

"סבבה." ענה דן-דן. ראשו היה עדיין סחרחר. אם בגלל סכום הכסף האדיר שעמד להרוויח, או בגלל חיוכה של יערה כוכבי, הוא לא ידע.