האסופית 5 - בית החלומות של אן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האסופית 5 - בית החלומות של אן
מכר
מאות
עותקים
האסופית 5 - בית החלומות של אן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האסופית 5 - בית החלומות של אן

4.9 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ל. מ. מונטגומרי

לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

תקציר

אן שרלי, האסופית, עומדת להתחתן עם גילברט אהובה ולהתחיל את חייה כאישה נשואה, בעלת בית ומשפחה. גילברט מסיים את לימודי הרפואה ומקצועו החדש לוקח את הזוג הצעיר הרחק מאבונלי, למפרץ ארבע הרוחות הקסום, בו מקימה אן את בית חלומותיה, וממלאת אותו באהבה, בצחוק ובחברים.

בית החלומות ידע כבר בעבר זוגות מאוהבים ואושר רב, וגם אן תמצא בו את אושרה. לפניו יבוא צער גדול ומטלטל, אבל אן האופטימית תתגבר על הכאב ותגלה שהיא מסוגלת להמשיך לחיות. כדרכה, היא תתחבר במהרה לנפשות תאומות, חברים חדשים ויקרים, שיעשירו את עולמה – העלמה קורניליה בריאנט הדעתנית, קפטן ג´ים, הקברניט הקשיש שחווה הרפתקאות מסמרות שיער באוקיינוסים רחוקים, ולזלי מור המסתורית. יחד הם יחוו שמחה ועצב וגם הפתעה גדולה שתשנה את חייהם.

מאז שיצא לאור ב-1908 היה "האסופית" לאחד מספרי הנעורים המצליחים בכל הזמנים. השנים שחלפו רק מוכיחות שאן היא גיבורה נצחית, שמדברת מחדש אל כל דור ודור. זהו הספר הרביעי בסדרת הספרים, שכתבה לוסי מוד מונטגומרי, המלווים את חייה של אן מילדות עד לבגרות. "כתר" גאה להוציא לאור את הסדרה בעריכה מחודשת – רהוטה, בהירה ומקסימה מתמיד.

מאנגלית: אלאונורה לב

פרק ראשון

פרק 1

בעליית הגג של החווה הירוקה



"תודה לאל, אני עם גיאומטריה גמרתי - אני לא צריכה ללמוד אותה או ללמד אותה יותר," אמרה אַן שֶׁרְלִי בשמץ נקמנות. היא הטילה בחבטה כרך בלוי במקצת של תורת אֶאוּקְלִידֶס לתוך ארגז ספרים גדול, טרקה את המכסה בטריקת ניצחון, התיישבה עליו והביטה בדַיאנָה רַייט בעיניים אפורות, דומות לשמי השחר, בעליית הגג של החווה הירוקה.
עליית הגג הייתה מקום מענג, מלא צללים ורמזים, כמו שכל עליות הגג צריכות להיות. מבעד לחלון הפתוח שאַן ישבה לידו חָדַר אוויר מתוק ומבושם, אופייני לאחר צהריים של חודש אוֹגוּסְט; בחוץ נעו ורשרשו ברוח ענפי הצפצפות; מעבר להן היו היערות, בהם התפתל משעול האוהבים בנתיבו המכושף, ומטע התפוחים הישן, שהניב עדיין בשפע את פירותיו האדמדמים. ומעל לכל אלה, בשמי הדרום הכחולים, היה רכס ענקי של עננים לבנים כשלג. מבעד לחלון השני ניתן היה לראות מרחוק את הים הכחול, העטור לבן - מפרץ סֶנְט לוֹרֶנְס היפהפה, שעליו צף כמו יהלום האי אַבֶּגְוִויט, ששמו האִינְדִיַאנִי הרך והעדין נזנח מזמן לטובת השם הפשוט יותר, אִי הנסיך אֶדוּאַרְד.
דַיאנָה רַייט, מבוגרת בשלוש שנים מכפי שהייתה כשפגשנו בה בפעם האחרונה, הפכה בזמן שחלף לאישה כבדה מעט. אבל עיניה היו שחורות ומבריקות, לחייה ורודות וגומות החן שלה מקסימות ממש כשם שהיו באותם ימים רחוקים, כשהיא ואַן שֶרְלִי נשבעו חברוּת נצח במדרון הבוסתן. עכשיו החזיקה בזרועותיה תינוקת קטנה, שחורת תלתלים, שהייתה ידועה באֶבוֹנְלִי בשנתיים האחרונות כ"אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה". אנשי אֶבוֹנְלִי ידעו, כמובן, למה קראה לה דַיאנָה בשם אַן, אבל לא הבינו את עניין "קוֹרְדִילְיָה". מעולם לא הייתה קוֹרְדִילְיָה במשפחות בַּרִי או רַייט. גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז אמרה שלדעתה מצאה דַיאנָה את השם ברומן מטופש כלשהו, והביעה תמיהתה על פְרֶד שלא היה נבון דיו לאסור זאת. אבל דַיאנָה ואַן חייכו זו לזו. הן ידעו איך קיבלה אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה את שמה.
"תמיד שנאת גיאומטריה," אמרה דַיאנָה בחיוך. "ואני מניחה שאת שמחה גם שלא תצטרכי בכלל ללמד יותר."
"לא, תמיד אהבתי ללמד הכול, חוץ מגיאומטריה. שלוש השנים האחרונות בסַמֶרְסַיְיד היו נעימות מאוד. גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז אמרה לי כשחזרתי הביתה, שסביר להניח שאגלה שחיי הנישואין לא טובים בהרבה מחיי ההוראה. גברת הַרְמוֹן שותפה כנראה לדעתו של הַמְלֶט,* שעדיף לסבול מהצרות שאנחנו כבר מכירים, מאשר להימלט לצרות חדשות, שאנחנו לא יודעים עליהן כלום."
[* גיבור מחזהו של ויליאם שייקספיר בשם זה.]
צחוקה של אַן, צוהל וכובש כמימים ימימה, בתוספת נימה חדשה של מתיקות ובשלות, הצטלצל בעליית הגג. מַרִילָה, שהייתה למטה במטבח והכינה שימורי שזיפים, שמעה אותו וחייכה; אחר כך נאנחה למחשבה, כמה נדיר יהיה הדהודו של הצחוק היקר הזה בחווה הירוקה בשנים הבאות. הידיעה שאַן עומדת להתחתן עם גִילְבֶּרְט בְּלַיית מילאה את מַרִילָה אושר שלא ידעה כמוהו; אבל על כל שמחה מעיב ענן קטן של עצבות. בשלוש השנים שבהן התגוררה בסַמֶרְסַיְיד באה אַן הביתה לעתים קרובות לחופשות ולסופי שבוע; אבל עכשיו יהיה אפשר לצפות לביקור פעם בשנתיים לכל היותר.
"אל תקשיבי לגברת הַרְמוֹן," אמרה דַיאנָה, בביטחון שלֵו של מי שנשואה כבר ארבע שנים. "נכון, יש עליות ומורדות בחיי הנישואין. אל תצפי שהכול תמיד ילך חלק. אבל אני יכולה להבטיח לך, אַן, שאֵלו חיים מאושרים, כשאת נשואה לאדם הנכון."
אַן החניקה חיוך. תמיד הצחיק אותה קצת כשדַיאנָה התנהגה כמו מישהי בעלת ניסיון חיים עצום ורב.
"אולי גם אני אתנהג ככה כשאהיה נשואה ארבע שנים," חשבה. "אבל אני מקווה שחוש ההומור שלי יציל אותי מזה."
"כבר הוחלט איפה תגורו?" שאלה דַיאנָה, וחיבקה את אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה.
"כן. זה מה שרציתי לספר לך כשטלפנתי אלייך וביקשתי שתבואי היום. אגב, אני לא מאמינה עדיין שיש לנו טלפונים באֶבוֹנְלִי. זה נשמע כל כך מעודכן ומודרני בשביל המקום הישן והנינוח הזה."
"הכול בזכות האגודה לשיפור אֶבוֹנְלִי," אמרה דַיאנָה. "לעולם לא היינו מקבלים את הקו אם הם לא היו מטפלים בזה. היו כל כך הרבה קשיים בדרך, שלא הייתי מופתעת אם הם היו מתייאשים. אבל הם התעקשו והצליחו למרות הכול. עזרת מאוד לאֶבוֹנְלִי כשייסדת את האגודה הזאת, אַן. כמה שנהנינו באספות שלנו! את זוכרת את האולם הכחול ואת כוונתו של גַ'דְסוֹן פַּרְקֶר לצייר מודעות פרסומת לתרופות על הגדר שלו?"
"אני לא יודעת אם אני באמת מודה לאגודה לשיפור אֶבוֹנְלִי בעניין הטלפון," אמרה אַן. "כן, אני יודעת שזה נוח מאוד - נוח יותר אפילו מהשיטה הישנה שלנו, לאותת זו לזו בהבהובי אור נרות. כמו שאומרת גברת רֵיצֶ'ל, 'אֶבוֹנְלִי חייב לצעוד עם הזמן, תדעו לכם.' אבל איכשהו, אני מרגישה שחבל שאֶבוֹנְלִי יתקלקל בגלל מה שמר הַרִיסוֹן מכנה, כשהוא מרגיש שנון במיוחד, 'האי־נוחות המודרנית'. הייתי רוצה שהכפר יישמר תמיד כמו שהיה פעם. זה טיפשי - ורגשני - ובלתי אפשרי. לכן איהפך מיד לנבונה ומעשית ואפשרית. הטלפון, כמו שאפילו מר הַרִיסוֹן מודה בעצמו, הוא 'יופי של דבר' - אפילו שאת יודעת בוודאות, שלפחות חמישה אנשים סקרנים מאזינים על הקו."
"זה מה שהכי גרוע," נאנחה דַיאנָה. "מרגיז כל כך לשמוע את השפופרות מורמות בכל פעם שאת מצלצלת למישהו. אומרים שגברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז דרשה בתוקף שהטלפון שלהם יותקן במטבח, כדי שתוכל להאזין לשיחות גם בזמן שהיא מכינה ארוחת צהריים. היום, כשטלפנת אלי, שמעתי בבירור את קול התקתוק של השעון המוזר של משפחת פַּיי. כך שאין ספק שג'וֹזִי או גֶרְטִי האזינו."
"אָה, אז זאת הסיבה שאמרת, 'יש לכם שעון חדש בחווה הירוקה, נכון?' לא הצלחתי להבין למה התכוונת. שמעתי קליק מרושע מיד אחרי שאמרת את זה. אני מניחה שזאת הייתה השפופרת של משפחת פַּיי, שנטרקה במרץ. טוב, נעזוב את משפחת פַּיי. כמו שאומרת גברת רֵיצֶ'ל, 'תמיד היו בני פַּיי ותמיד יהיו בני פַּיי וזו דרכו של עולם.' אני מעדיפה לדבר על נושאים נעימים יותר. אני כבר יודעת איפה יהיה הבית החדש שלי."
"נו, אַן, איפה? אני כל כך מקווה שהוא קרוב לכאן."
"לא, לא, זה החיסרון. גִילְבֶּרְט יעבוד כרופא במפרץ ארבע הרוחות - במרחק כמאה קילומטרים מכאן."
"מאה! זה כל כך רחוק!" נאנחה דַיאנָה. "בימים אלה אני יכולה להתרחק מהבית רק עד שַרְלוֹטַאוּן."
"תהיי חייבת לבוא לארבע הרוחות. זה המפרץ הכי יפה באי. בקצהו יש כפר קטן ושמו נקיק סֵנְט מֶרִי, ודוקטור דֵיוִויד בְּלַיית, הדוד של אבא של גִילְבֶּרְט, משמש כרופא הכפר כבר חמישים שנה. הוא עומד לצאת לגמלאות, וגִילְבֶּרְט יירש את מקומו. אבל דוקטור בְּלַיית ימשיך לגור בבית שלו, כך שנצטרך למצוא לנו בית משלנו. אני לא יודעת עדיין איך הוא ואיפה הוא יהיה, אבל יש לי בית חלומות קטן, מרוהט כולו, בדמיון שלי - טירה קטנה ומקסימה."
"לאַן תיסעו ליֶרַח הדבש?"
"לשום מקום. אל תירָאי מבועֶתֶת כל כך, דַיאנָה יקירתי. את נראית כמו גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז. היא, ללא ספק, תעיר בבוז שטוב שאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לירח דבש לא עושים את זה; ואחר כך היא תזכיר לי שגֵ'יין נסעה לאירופה לירח הדבש שלה. אני רוצה לבלות את ירח הדבש שלי בארבע הרוחות, בבית חלומותי היקר."
"והחלטת שלא תהיה לך שושבינה?"
"אין מי שתהיה לי שושבינה. את ופִיל ופְּרִיסִילָה וגֵ'ין השגתן אותי כולכן במירוץ הנישואין; וסְטֶלָה מלמדת בוַונְקוּבֶר. אין לי עוד נפש תאומה, ואני לא רוצה שושבינה שהיא לא נפש תאומה."
"אבל תהיה לך הינומה, נכון?" שאלה דַיאנָה, בדאגה.
"כן, בהחלט. אחרת לא ארגיש כמו כלה. אני זוכרת שאמרתי למַתְיוּ, בערב שהביא אותי לחווה הירוקה, שאני לא מצפה להיות אי פעם כלה, מכיוון שאני פשוטה וחסרת חן, ואיש לא ירצה בי לעולם - אולי רק איזה מִיסְיוֹנֶר מחוץ לארץ. חשבתי לעצמי אז שמִיסְיוֹנֶר בארץ זרה לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן בשאלת היופי של אהובתו, אם הוא מבקש ממנה לסכן את חייה בין אוכלי אדם. אבל היית צריכה לראות את המִיסְיוֹנֶר הזר שפְּרִיסִילָה התחתנה איתו. הוא היה יפה תואר ומסתורי כמו גבר החלומות שפעם דמיינו שנתחתן איתו, דַיאנָה; הוא היה לבוש יפה יותר מכל גבר שראיתי אי פעם, והוא לא הפסיק להחמיא ל'יופייה הנשגב והמושלם' של פְּרִיסִילָה. וחוץ מזה אין אוכלי אדם ביפן."
"בכל אופן, שמלת הכלולות שלך חלומית," אמרה דַיאנָה בהתלהבות. "את תיראי בה כמו מלכה מושלמת - את כל כך גבוהה ורזה. איך את מצליחה לשמור על גזרה דקה כזאת, אַן? אני שמנה יותר מתמיד - בקרוב לא יהיו לי מותניים בכלל."
"נראה לי שגזרה דקה או עגולה היא עניין של גורל," אמרה אַן. "ולפחות, גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז לא יכולה לומר לך מה שאמרה לי כשחזרתי הביתה מסַמֶרְסַיְיד, 'נו, אַן, את מצומקת כמו תמיד.' להיות 'דקת גזרה' נשמע רומנטי מאוד, אבל 'מצומקת' נשמע אחרת לגמרי."
"גברת הַרְמוֹן דיברה על הנדוניה שלך.* היא הודתה שהיא יפה כמו זאת של גֵ'ין, למרות שהיא אמרה שגֵ'ין התחתנה עם מיליונר ואת מתחתנת רק עם 'רופא צעיר ועני, חסר פרוטה'."
[* החפצים שכלה מביאה מבית הוריה לביתה החדש לאחר נישואיה - בעיקר בגדים, מצעים וכלי בית.]
אַן צחקה.
"השמלות שלי באמת יפות. אני אוהבת דברים יפים. אני זוכרת את השמלה היפה הראשונה שהייתה לי אי פעם - השמלה החומה מהבד המשובח שמַתְיוּ נתן לי למופע של בית הספר. כל השמלות שהיו לי עד אז היו כל כך מכוערות. הרגשתי שנכנסתי לעולם חדש באותו לילה."
"זה היה הלילה שגִילְבֶּרְט דקלם בו את השיר 'בִּינְגֶן על הרַיין' וכשהוא הגיע לשורה 'יש אחרת, לא אחות', הוא הסתכל עלייך. ואת כל כך רתחת מזעם כשהוא הכניס את הוורד שלך לכיס החולצה שלו! לא העלית בדמיונך שתתחתני איתו אי פעם."
"טוב, זאת דוגמה נוספת לכוחו של גורל," צחקה אַן, כשירדו במדרגות מעליית הגג.

ל. מ. מונטגומרי

לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

עוד על הספר

האסופית 5 - בית החלומות של אן ל. מ. מונטגומרי

פרק 1

בעליית הגג של החווה הירוקה



"תודה לאל, אני עם גיאומטריה גמרתי - אני לא צריכה ללמוד אותה או ללמד אותה יותר," אמרה אַן שֶׁרְלִי בשמץ נקמנות. היא הטילה בחבטה כרך בלוי במקצת של תורת אֶאוּקְלִידֶס לתוך ארגז ספרים גדול, טרקה את המכסה בטריקת ניצחון, התיישבה עליו והביטה בדַיאנָה רַייט בעיניים אפורות, דומות לשמי השחר, בעליית הגג של החווה הירוקה.
עליית הגג הייתה מקום מענג, מלא צללים ורמזים, כמו שכל עליות הגג צריכות להיות. מבעד לחלון הפתוח שאַן ישבה לידו חָדַר אוויר מתוק ומבושם, אופייני לאחר צהריים של חודש אוֹגוּסְט; בחוץ נעו ורשרשו ברוח ענפי הצפצפות; מעבר להן היו היערות, בהם התפתל משעול האוהבים בנתיבו המכושף, ומטע התפוחים הישן, שהניב עדיין בשפע את פירותיו האדמדמים. ומעל לכל אלה, בשמי הדרום הכחולים, היה רכס ענקי של עננים לבנים כשלג. מבעד לחלון השני ניתן היה לראות מרחוק את הים הכחול, העטור לבן - מפרץ סֶנְט לוֹרֶנְס היפהפה, שעליו צף כמו יהלום האי אַבֶּגְוִויט, ששמו האִינְדִיַאנִי הרך והעדין נזנח מזמן לטובת השם הפשוט יותר, אִי הנסיך אֶדוּאַרְד.
דַיאנָה רַייט, מבוגרת בשלוש שנים מכפי שהייתה כשפגשנו בה בפעם האחרונה, הפכה בזמן שחלף לאישה כבדה מעט. אבל עיניה היו שחורות ומבריקות, לחייה ורודות וגומות החן שלה מקסימות ממש כשם שהיו באותם ימים רחוקים, כשהיא ואַן שֶרְלִי נשבעו חברוּת נצח במדרון הבוסתן. עכשיו החזיקה בזרועותיה תינוקת קטנה, שחורת תלתלים, שהייתה ידועה באֶבוֹנְלִי בשנתיים האחרונות כ"אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה". אנשי אֶבוֹנְלִי ידעו, כמובן, למה קראה לה דַיאנָה בשם אַן, אבל לא הבינו את עניין "קוֹרְדִילְיָה". מעולם לא הייתה קוֹרְדִילְיָה במשפחות בַּרִי או רַייט. גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז אמרה שלדעתה מצאה דַיאנָה את השם ברומן מטופש כלשהו, והביעה תמיהתה על פְרֶד שלא היה נבון דיו לאסור זאת. אבל דַיאנָה ואַן חייכו זו לזו. הן ידעו איך קיבלה אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה את שמה.
"תמיד שנאת גיאומטריה," אמרה דַיאנָה בחיוך. "ואני מניחה שאת שמחה גם שלא תצטרכי בכלל ללמד יותר."
"לא, תמיד אהבתי ללמד הכול, חוץ מגיאומטריה. שלוש השנים האחרונות בסַמֶרְסַיְיד היו נעימות מאוד. גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז אמרה לי כשחזרתי הביתה, שסביר להניח שאגלה שחיי הנישואין לא טובים בהרבה מחיי ההוראה. גברת הַרְמוֹן שותפה כנראה לדעתו של הַמְלֶט,* שעדיף לסבול מהצרות שאנחנו כבר מכירים, מאשר להימלט לצרות חדשות, שאנחנו לא יודעים עליהן כלום."
[* גיבור מחזהו של ויליאם שייקספיר בשם זה.]
צחוקה של אַן, צוהל וכובש כמימים ימימה, בתוספת נימה חדשה של מתיקות ובשלות, הצטלצל בעליית הגג. מַרִילָה, שהייתה למטה במטבח והכינה שימורי שזיפים, שמעה אותו וחייכה; אחר כך נאנחה למחשבה, כמה נדיר יהיה הדהודו של הצחוק היקר הזה בחווה הירוקה בשנים הבאות. הידיעה שאַן עומדת להתחתן עם גִילְבֶּרְט בְּלַיית מילאה את מַרִילָה אושר שלא ידעה כמוהו; אבל על כל שמחה מעיב ענן קטן של עצבות. בשלוש השנים שבהן התגוררה בסַמֶרְסַיְיד באה אַן הביתה לעתים קרובות לחופשות ולסופי שבוע; אבל עכשיו יהיה אפשר לצפות לביקור פעם בשנתיים לכל היותר.
"אל תקשיבי לגברת הַרְמוֹן," אמרה דַיאנָה, בביטחון שלֵו של מי שנשואה כבר ארבע שנים. "נכון, יש עליות ומורדות בחיי הנישואין. אל תצפי שהכול תמיד ילך חלק. אבל אני יכולה להבטיח לך, אַן, שאֵלו חיים מאושרים, כשאת נשואה לאדם הנכון."
אַן החניקה חיוך. תמיד הצחיק אותה קצת כשדַיאנָה התנהגה כמו מישהי בעלת ניסיון חיים עצום ורב.
"אולי גם אני אתנהג ככה כשאהיה נשואה ארבע שנים," חשבה. "אבל אני מקווה שחוש ההומור שלי יציל אותי מזה."
"כבר הוחלט איפה תגורו?" שאלה דַיאנָה, וחיבקה את אַן קוֹרְדִילְיָה הפעוטה.
"כן. זה מה שרציתי לספר לך כשטלפנתי אלייך וביקשתי שתבואי היום. אגב, אני לא מאמינה עדיין שיש לנו טלפונים באֶבוֹנְלִי. זה נשמע כל כך מעודכן ומודרני בשביל המקום הישן והנינוח הזה."
"הכול בזכות האגודה לשיפור אֶבוֹנְלִי," אמרה דַיאנָה. "לעולם לא היינו מקבלים את הקו אם הם לא היו מטפלים בזה. היו כל כך הרבה קשיים בדרך, שלא הייתי מופתעת אם הם היו מתייאשים. אבל הם התעקשו והצליחו למרות הכול. עזרת מאוד לאֶבוֹנְלִי כשייסדת את האגודה הזאת, אַן. כמה שנהנינו באספות שלנו! את זוכרת את האולם הכחול ואת כוונתו של גַ'דְסוֹן פַּרְקֶר לצייר מודעות פרסומת לתרופות על הגדר שלו?"
"אני לא יודעת אם אני באמת מודה לאגודה לשיפור אֶבוֹנְלִי בעניין הטלפון," אמרה אַן. "כן, אני יודעת שזה נוח מאוד - נוח יותר אפילו מהשיטה הישנה שלנו, לאותת זו לזו בהבהובי אור נרות. כמו שאומרת גברת רֵיצֶ'ל, 'אֶבוֹנְלִי חייב לצעוד עם הזמן, תדעו לכם.' אבל איכשהו, אני מרגישה שחבל שאֶבוֹנְלִי יתקלקל בגלל מה שמר הַרִיסוֹן מכנה, כשהוא מרגיש שנון במיוחד, 'האי־נוחות המודרנית'. הייתי רוצה שהכפר יישמר תמיד כמו שהיה פעם. זה טיפשי - ורגשני - ובלתי אפשרי. לכן איהפך מיד לנבונה ומעשית ואפשרית. הטלפון, כמו שאפילו מר הַרִיסוֹן מודה בעצמו, הוא 'יופי של דבר' - אפילו שאת יודעת בוודאות, שלפחות חמישה אנשים סקרנים מאזינים על הקו."
"זה מה שהכי גרוע," נאנחה דַיאנָה. "מרגיז כל כך לשמוע את השפופרות מורמות בכל פעם שאת מצלצלת למישהו. אומרים שגברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז דרשה בתוקף שהטלפון שלהם יותקן במטבח, כדי שתוכל להאזין לשיחות גם בזמן שהיא מכינה ארוחת צהריים. היום, כשטלפנת אלי, שמעתי בבירור את קול התקתוק של השעון המוזר של משפחת פַּיי. כך שאין ספק שג'וֹזִי או גֶרְטִי האזינו."
"אָה, אז זאת הסיבה שאמרת, 'יש לכם שעון חדש בחווה הירוקה, נכון?' לא הצלחתי להבין למה התכוונת. שמעתי קליק מרושע מיד אחרי שאמרת את זה. אני מניחה שזאת הייתה השפופרת של משפחת פַּיי, שנטרקה במרץ. טוב, נעזוב את משפחת פַּיי. כמו שאומרת גברת רֵיצֶ'ל, 'תמיד היו בני פַּיי ותמיד יהיו בני פַּיי וזו דרכו של עולם.' אני מעדיפה לדבר על נושאים נעימים יותר. אני כבר יודעת איפה יהיה הבית החדש שלי."
"נו, אַן, איפה? אני כל כך מקווה שהוא קרוב לכאן."
"לא, לא, זה החיסרון. גִילְבֶּרְט יעבוד כרופא במפרץ ארבע הרוחות - במרחק כמאה קילומטרים מכאן."
"מאה! זה כל כך רחוק!" נאנחה דַיאנָה. "בימים אלה אני יכולה להתרחק מהבית רק עד שַרְלוֹטַאוּן."
"תהיי חייבת לבוא לארבע הרוחות. זה המפרץ הכי יפה באי. בקצהו יש כפר קטן ושמו נקיק סֵנְט מֶרִי, ודוקטור דֵיוִויד בְּלַיית, הדוד של אבא של גִילְבֶּרְט, משמש כרופא הכפר כבר חמישים שנה. הוא עומד לצאת לגמלאות, וגִילְבֶּרְט יירש את מקומו. אבל דוקטור בְּלַיית ימשיך לגור בבית שלו, כך שנצטרך למצוא לנו בית משלנו. אני לא יודעת עדיין איך הוא ואיפה הוא יהיה, אבל יש לי בית חלומות קטן, מרוהט כולו, בדמיון שלי - טירה קטנה ומקסימה."
"לאַן תיסעו ליֶרַח הדבש?"
"לשום מקום. אל תירָאי מבועֶתֶת כל כך, דַיאנָה יקירתי. את נראית כמו גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז. היא, ללא ספק, תעיר בבוז שטוב שאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לירח דבש לא עושים את זה; ואחר כך היא תזכיר לי שגֵ'יין נסעה לאירופה לירח הדבש שלה. אני רוצה לבלות את ירח הדבש שלי בארבע הרוחות, בבית חלומותי היקר."
"והחלטת שלא תהיה לך שושבינה?"
"אין מי שתהיה לי שושבינה. את ופִיל ופְּרִיסִילָה וגֵ'ין השגתן אותי כולכן במירוץ הנישואין; וסְטֶלָה מלמדת בוַונְקוּבֶר. אין לי עוד נפש תאומה, ואני לא רוצה שושבינה שהיא לא נפש תאומה."
"אבל תהיה לך הינומה, נכון?" שאלה דַיאנָה, בדאגה.
"כן, בהחלט. אחרת לא ארגיש כמו כלה. אני זוכרת שאמרתי למַתְיוּ, בערב שהביא אותי לחווה הירוקה, שאני לא מצפה להיות אי פעם כלה, מכיוון שאני פשוטה וחסרת חן, ואיש לא ירצה בי לעולם - אולי רק איזה מִיסְיוֹנֶר מחוץ לארץ. חשבתי לעצמי אז שמִיסְיוֹנֶר בארץ זרה לא יכול להרשות לעצמו להיות בררן בשאלת היופי של אהובתו, אם הוא מבקש ממנה לסכן את חייה בין אוכלי אדם. אבל היית צריכה לראות את המִיסְיוֹנֶר הזר שפְּרִיסִילָה התחתנה איתו. הוא היה יפה תואר ומסתורי כמו גבר החלומות שפעם דמיינו שנתחתן איתו, דַיאנָה; הוא היה לבוש יפה יותר מכל גבר שראיתי אי פעם, והוא לא הפסיק להחמיא ל'יופייה הנשגב והמושלם' של פְּרִיסִילָה. וחוץ מזה אין אוכלי אדם ביפן."
"בכל אופן, שמלת הכלולות שלך חלומית," אמרה דַיאנָה בהתלהבות. "את תיראי בה כמו מלכה מושלמת - את כל כך גבוהה ורזה. איך את מצליחה לשמור על גזרה דקה כזאת, אַן? אני שמנה יותר מתמיד - בקרוב לא יהיו לי מותניים בכלל."
"נראה לי שגזרה דקה או עגולה היא עניין של גורל," אמרה אַן. "ולפחות, גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז לא יכולה לומר לך מה שאמרה לי כשחזרתי הביתה מסַמֶרְסַיְיד, 'נו, אַן, את מצומקת כמו תמיד.' להיות 'דקת גזרה' נשמע רומנטי מאוד, אבל 'מצומקת' נשמע אחרת לגמרי."
"גברת הַרְמוֹן דיברה על הנדוניה שלך.* היא הודתה שהיא יפה כמו זאת של גֵ'ין, למרות שהיא אמרה שגֵ'ין התחתנה עם מיליונר ואת מתחתנת רק עם 'רופא צעיר ועני, חסר פרוטה'."
[* החפצים שכלה מביאה מבית הוריה לביתה החדש לאחר נישואיה - בעיקר בגדים, מצעים וכלי בית.]
אַן צחקה.
"השמלות שלי באמת יפות. אני אוהבת דברים יפים. אני זוכרת את השמלה היפה הראשונה שהייתה לי אי פעם - השמלה החומה מהבד המשובח שמַתְיוּ נתן לי למופע של בית הספר. כל השמלות שהיו לי עד אז היו כל כך מכוערות. הרגשתי שנכנסתי לעולם חדש באותו לילה."
"זה היה הלילה שגִילְבֶּרְט דקלם בו את השיר 'בִּינְגֶן על הרַיין' וכשהוא הגיע לשורה 'יש אחרת, לא אחות', הוא הסתכל עלייך. ואת כל כך רתחת מזעם כשהוא הכניס את הוורד שלך לכיס החולצה שלו! לא העלית בדמיונך שתתחתני איתו אי פעם."
"טוב, זאת דוגמה נוספת לכוחו של גורל," צחקה אַן, כשירדו במדרגות מעליית הגג.