פרק 1
צל של שינוי
״'הקציר הסתיים והקיץ חלף לו',״ ציטטה אַן שֶׁרְלִי שורה משיר והביטה בחולמנות הרחק מעבר לשדות הקצוּרים. היא ודַיאנָה בַּרִי סיימו לקטוף תפוחים במטע שבחווה הירוקה ועתה נחו מעמלן בפינה שטופת שמש. רוח נעימה שהביאה עמה את ניחוח השרכים מיער הרוחות העיפה סביבן המוני "שערות סבא" אווריריות.
אבל בכל הנוף שמסביב כבר שָרתה תחושה של סתיו. במרחקים השמיע הים קולות עמומים, השדות הקמלים כוסו מַעֲטֶה של צמחי מוט־הזהב, על גדות הנחל שליד החווה הירוקה פרחו אַסְתֵרִים בגוון ארגמן עדין ומי אגם המים הזוהרים נצבעו כחול עמוק - לא הכחול ההפכפך של האביב וגם לא התכלת החיוורת של הקיץ - זה היה גוון כחול צלול, יציב ורוגע, כאילו המים כבר שבעו מכל מצבי הרוח וההתרגשויות והסערות והיו שרויים עתה בשלווה עמוקה.
״היה קיץ נחמד,״ אמרה דַיאנָה וסובבה בחיוך את הטבעת החדשה שעל ידה השמאלית. ״והחתונה של העלמה לַוֶונְדֶר הייתה גולת הכותרת שלו. בני הזוג אִירְוִוינְג אמורים להיות עכשיו על חוף האוקיינוס השקט.״
״לי נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהם נסעו, שהם כבר יכלו להקיף את כל כדור הארץ,״ נאנחה אַן. ״קשה לי להאמין שעבר רק שבוע מאז שהם התחתנו. הכול השתנה כל כך. העלמה לַוֶונְדֶר נסעה וגם בני הזוג אֶלֶן - בית הכומר נראה בודד מאוד בגלל כל התריסים המוגפים! אתמול בערב עברתי לידו והתריסים האלה גרמו לי להרגיש כאילו כל מי שחי שם בעבר כבר מת.״
"אף פעם לא יהיה לנו כומר נחמד כמו מר אֶלֶן,״ אמרה דַיאנָה בנימה משוכנעת וקודרת. ״אני משערת שהחורף יהיו לנו ממלאי מקום למיניהם ובחלק מימי ראשון כנראה לא יתקיימו דרשות בכלל, וְאַת וגִילְבֶּרְט לא תהיו כאן - יהיה משעמם נורא!״
״פְרֶד יהיה כאן,״ רמזה אַן בערמומיות.
״מתי גברת לִינְד עוברת לחווה הירוקה?״ שאלה דַיאנָה, כאילו לא שמעה כלל את הערתה של אַן.
״מחר. אני שמחה שהיא באה - אבל זה יהיה עוד שינוי בחיים. אתמול בערב מַרִילָה ואני פינינו את חדר השינה לאורחים וממש סבלתי כשעשינו את זה. אני יודעת שזה טיפשי, אבל הרגשתי שזה חילול הקודש. החדר הישן הזה היה תמיד מקום קדוש בעיני. כשהייתי ילדה חשבתי שזה החדר הנפלא ביותר עלי אדמות. את זוכרת כמה רציתי תמיד לישון בחדר שינה לאורחים - אבל לא בזֶה של החווה הירוקה. לא - לעולם לא בו! זה היה עלול להיות נורא מדי - לא הייתי מצליחה לעצום עין מרוב יראת כבוד. כשמַרִילָה הייתה שולחת אותי להביא ממנו משהו, הייתי נכנסת על קצות האצבעות ובנשימה עצורה - כמו לכנסייה - וכשיצאתי הרגשתי תמיד הקלה רבה. הדיוקנים של ג׳וֹרְג׳ וַייטְפִילְד ושל הדוכס מוֶולִינְגְטוֹן היו תלויים בו משני צדי המראה והם הזעיפו את פניהם אלי בכל פעם שנכנסתי לחדר, ובייחוד כשהעזתי להציץ במראה - שהייתה המראה היחידה בבית שלא עיוותה את הפנים שלי. תמיד תהיתי איך מַרִילָה מעיזה לנקות את החדר הזה; ועכשיו הוא לא רק נקי, אלא גם ריק לחלוטין. ג׳וֹרְג׳ וַייטְפִילְד והדוכס הוּגְלוּ לפרוזדור של הקומה השנייה. ׳כך חולפת לה תהילת עולם׳,״ סיכמה אן בצחוק קל, שנימה של צער נשמעה בו, כי אף פעם לא נעים לנו לראות שמחללים את המקדשים הישנים שלנו, גם אם כבר גדלנו ובגרנו.
״אני אהיה בודדה אחרי שתיסעי לקולג' בקִינְגְסְפּוֹרְט,״ נאנחה דַיאנָה בפעם המאה. ״ולחשוב שאת עוזבת בשבוע הבא!״
"אבל אנחנו עדיין יחד,״ השיבה אַן בעליצות. ״בואי לא ניתן לשבוע הבא לגזול מאיתנו את השמחה של השבוע הזה. אני לא מסוגלת לחשוב על העזיבה - הרי הבית הזה ואני ידידים כל כך טובים. ואת עוד מדברת על בדידות! הרי אני זאת שצריכה להיאנח! את תישארי כאן עם כל הידידים הוותיקים שלך - ועם פְרֶד - ואני אהיה לבד בין זרים ולא אכיר אף אחד!״
״חוץ מגִילְבֶּרְט - וצַ׳רְלִי סְלוֹן,״ אמרה דַיאנָה וחיקתה את הנימה הערמומית של אַן.
״צַ׳רְלִי סְלוֹן הוא כמובן נחמה של ממש,״ הסכימה אַן בלגלוג, ושתי העלמות פרצו בצחוק מתגלגל וקל דעת. דַיאנָה ידעה היטב מה דעתה של אַן על צַ׳רְלִי סְלוֹן. אבל על אף אינספור השיחות גלויות הלב שקיימו השתיים, היא לא ידעה מה בדיוק חשבה אַן על גִילְבֶּרְט בְּלַיית. למען האמת, גם אַן עצמה לא ידעה זאת.
״אבל הבנים עלולים לגור בקצה האחר של קִינְגְסְפּוֹרְט, מי יודע,״ המשיכה אַן. ״אני שמחה שאני נוסעת לקולג' רֶדְמוֹנְד, ואחרי כמה זמן אני מניחה שאלמד לחבב אותו. אבל ברור לי שלא אוהַב אותו בשבועות הראשונים ואפילו לא אוכל להתנחם במחשבה על סוף שבוע בבית, כמו שהתנחמתי במִכללה למורים. חג המולד ייראה מן הסתם רחוק מרחק של אלף שנים.״
״הכול משתנה - או עומד להשתנות,״ אמרה דַיאנָה בעצב. ״אַן, יש לי הרגשה שהדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו.״
״אני משערת שהגענו לפרשת דרכים,״ השיבה אַן מהורהרת. ״אבל היינו חייבות להגיע אליה. דַיאנָה, את עדיין חושבת שלהיות מבוגרת זה באמת מהנה כמו שדמיינו כשהיינו ילדות?"
״אני לא יודעת. יש בזה כמה צדדים נעימים,״ ענתה דַיאנָה. היא סובבה שוב את טבעתה וחייכה את אותו חיוך קטן שמאז ומעולם גרם לאַן להרגיש מחוץ לסוד העניינים. ״אבל ישנם גם הרבה דברים מבלבלים ולא מובנים. לפעמים אני מפחדת להיות מבוגרת ואז אני מוכנה לעשות הכול כדי להיות שוב ילדה קטנה.״
"אני מניחה שעם הזמן נתרגל להיות מבוגרות,״ אמרה אַן בעליצות. ״וכבר לא יהיו כל כך הרבה דברים בלתי צפויים - אם כי נדמה לי שאלה הדברים שנותנים טעם לחיים בסופו של דבר. אנחנו בנות שמונה עשרה, דַיאנָה. בעוד שנתיים נהיה בנות עשרים. כשהייתי בת עשר חשבתי שגיל עשרים הוא תחילתה של הזִקנה. בקרוב מאוד את תהיי אישה נשואה מכובדת ורצינית ואני אהיה רווקה זקנה וחביבה, הדודה אַן, שתבוא לבקר אותך בחופשות. דַיאנָה יקירתי, נכון שתמיד תשמרי לי איזו פינה קטנה? לא את חדר השינה לאורחים, כמובן. רווקות זקנות לא יכולות לצפות להתארח בחדר האורחים. אני אהיה צנועה וכנועה ולא תרגישי אותי בכלל. אני אסתפק בחדרון שמעל המרפסת או מאחורי חדר האורחים.״
״את מדברת שטויות, אַן!״ צחקה דַיאנָה. ״את תתחתני עם מישהו מפורסם, נאה ועשיר - אף חדר שינה לאורחים באֶבוֹנְלִי לא יהיה מספיק מפואר בשבילך; ואז תרימי את האף ולא תתייחסי לחברים הוותיקים שלך.״
״יהיה חבל מאוד אם זה יקרה. האף שלי יפה מאוד ואם אני ארים אותו זה יקלקל אותו,״ השיבה אַן וטפחה על האיבר היפה הזה שלה. ״יש לי מעט מאוד תווים נאים - אני לא יכולה להרשות לעצמי לקלקל אותם. לכן, גם אם אתחתן עם נסיך בן מלכים, אני מבטיחה לך, דַיאנָה, שלא ארים את האף.״
הנערות נפרדו בפרץ נוסף של צחוק עליז. דַיאנָה חזרה למדרון הבוסתן ואַן צעדה לסניף הדואר, שם המתין לה מכתב. כשגִילְבֶּרְט בְּלַיית השיג אותה על הגשר שמעל אגם המים הזוהרים, קרנו פניה מההתרגשות שגרם לה המכתב הזה.
״גם פְּרִיסִילְיָה גְרַנְט תלמד ברֶדְמוֹנְד,״ היא קראה. ״נכון שזה נפלא? כל כך קיוויתי שהיא תבוא. היא לא האמינה שאבא שלה יסכים, אבל הוא הסכים בסוף, ואנחנו נגור יחד. אני מרגישה שאני אוכל להתמודד עם הכול - עם כל גדודי הפרופסורים מטילי האימה של רֶדְמוֹנְד - כשחברה כמו פְּרִיסִילְיָה תהיה לצדי.״
״אני חושב שקִינְגְסְפּוֹרְט תמצא חן בעינינו,״ אמר גִילְבֶּרְט. ״אומרים שזאת עיר יפה ושיש בה אחד הפארקים הטבעיים היפים בעולם. שמעתי שיש בו נוף נהדר.״
״אני לא יודעת אם הוא יהיה - אם הוא בכלל יכול להיות - יפה יותר מזה,״ מלמלה אַן והביטה סביב במבט שופע אהבה של מי שבעיניו ״הבית״ יישאר לנצח המקום היפה ביותר בעולם, ולא משנה כלל אילו ארצות נפלאות קיימות ברחבי תבל.
הם נשענו על מעקה הגשר שמעל הברֵיכה הישנה וגמעו לאטם את קסם הדמדומים. זה היה בדיוק המקום שבו טיפסה אַן ויצאה מהסירה השוקעת ביום שאִילֵין הפליגה לקַמֶלוֹט. הארגמן הרך של השקיעה עדיין הכתים את שמי המערב, אבל הירח כבר זרח. המים נחו באורו כחזיון שווא כסוף ומפואר. הזיכרון טָווה סביב שני הצעירים האלה קסם שלֵו ומתוק.
״את שקטה מאוד, אַן,״ אמר גִילְבֶּרְט לבסוף.
״אני חוששת שאם אדבר או אזוז, כל היופי המופלא הזה ייעלם פתאום כמו שתיקה שהופרעה,״ לחשה אַן.
לפתע הניח גִילְבֶּרְט את ידו על היד הלבנה והדקה שהייתה מונחת על מעקה הגשר. עיניו החומות הביטו בה בחשכה ושפתיו - שעדיין היו שפתי נער - נעו כדי לומר משהו על החלום והתקווה שמילאו את לבו. אבל אַן משכה את ידה במהירות ופנתה הצידה. כישוף הדמדומים פג.
״אני מוכרחה ללכת הביתה,״ קראה בקלילות מוגזמת במקצת. ״למַרִילָה היה כאב ראש אחר הצהריים ואני בטוחה שהתאומים כבר הספיקו לעולל משהו נורא. לא הייתי צריכה להיעדר כל כך הרבה זמן.״
היא המשיכה בפטפוט סתמי בלתי פוסק עד שהשניים הגיעו לשביל הפונה לחווה הירוקה. גִילְבֶּרְט האומלל הצליח בקושי להשחיל מילה. לאחר שנפרדו חשה אַן הקלה מסוימת. היא הרגישה תחושה חדשה כלפי גִילְבֶּרְט, אותה תחושה שנולדה ברגע ההתגלות הקצר בגן של משכן ההֵדים. משהו זר חדר לתוך הידידות המושלמת הוותיקה הזאת ואיים להרוס אותה.
״אף פעם לא שמחתי כל כך לראות את גִילְבֶּרְט הולך לו,״ חשבה בכעס מעורב בצער כשהלכה לבדה בשביל. ״הידידות שלנו תיהרס אם הוא ימשיך עם השטויות האלה. אסור שזה יקרה - ואני לא אתן לזה לקרות. למה בנים לא מסוגלים לנהוג בהיגיון?!״
אבל אַן גם לא חשבה שזה "הגיוני" שהיא עדיין מרגישה את מגע ידו על עורה באותה ממשות שחשה בה ברגע הקצר שבו נחה כף ידו על ידה. והגיוני עוד פחות היה לגלות שהתחושה הזאת רחוקה מלהיות בלתי נעימה. היא הייתה שונה מאוד מהתחושה שליוותה מעשה דומה מצד צַ׳רְלִי סְלוֹן, כשישבה לידו במסיבת ריקודים שנערכה לפני שלושה ימים בוַייט־סֶנְדְס. הזיכרון המביך הזה גרם לה צמרמורת. אבל כל הדאגות שקשורות למחזרים נלהבים מדי פרחו מראשה ברגע שנכנסה למטבח של החווה הירוקה. היא מצאה שם ילד בן שמונה מתייפח מרה על הספה.
״מה קרה, דֵיוִוי?״ שאלה אַן ולקחה אותו בזרועותיה. ״איפה מַרִילָה ודוֹרָה?״
״מַרִילָה משכיבה את דוֹרָה לישון,״ התייפח דֵיוִוי. ״ואני בוכה למה שדוֹרָה נפלה במדרגות של המרתף בחוץ והתהפכה לגמרי והתקלף לה כל העור על האף, ו...״
״אוי, אל תבכה בגלל זה, יקירי. ברור שאתה מרחם עליה, אבל הבכי לא יעזור לה. היא תהיה בסדר גמור מחר. הבכי לא עוזר לאף אחד, דֵיוִוי חמודי, ו...״
״אנ׳לא בוכה בגלל שדוֹרָה נפלה למטה למרתף,״ קטע דֵיוִוי במרירות הולכת וגוברת את הנאום המלא כוונות טובות של אַן. ״אני בוכה בגלל שלא הייתי שם ולא ראיתי אותה נופלת. ותמיד אני מפסיד את כל הכיף.״
״אוי, דֵיוִוי!״ אַן כבשה צווחת צחוק שלא הייתה במקומה. ״אתה קורא לזה כיף - לראות את דוֹרָה המסכנה נופלת במדרגות ונפצעת?״
״היא לא נפצעה קשה,״ השיב דֵיוִוי בהתרסה. ״כמובן שאם היא הייתה מתה, אז הייתי מצטער באמת, אַן. אבל בני משפחת קִית' לא נהרגים כל כך מהר. נראה לי שהם כמו בני משפחת בְּלוּאֶט - הֶרְבּ בְּלוּאֶט נפל ביום חמישי שעבר מהאסם והתגלגל דרך צינור המזון של הבהמות ישר לתוך האורווה, לתא שעמד בו סוס פראי ועצבני מאוד. הוא התגלגל ישר מתחת לרגליים שלו. ובכל זאת הוא יצא מזה חי ורק שבר שלוש עצמות. גברת לִינְד אומרת שיש אנשים שאי אפשר להרוג אותם אפילו עם גרזן. אַן, גברת לִינְד תבוא לפה מחר?״
״כן, דֵיוִוי, ואני מקווה שתתנהג אליה יפה.״
״אני אתנהג יפה. אבל היא תשכיב אותי לישון לפעמים, אַן?״
״ייתכן. למה?״
״כי אם היא תעשה את זה,״ אמר דֵיוִוי בהחלטיות רבה, ״אני לא יתפלל לפני השינה לפניה כמו שאני מתפלל לפנייך, אַן.״
״למה לא?״
״כי אנ'לא חושב שיפה לדבר לאלוהים ליד זרים, אַן. דוֹרָה יכולה להתפלל לפני גברת לִינְד אם היא רוצה, אבל אני - לא. אני אחכה עד שהיא תלך, ואז אני יתפלל. נכון שזה יהיה בסדר, אַן?״
״כן, אם אתה בטוח שלא תשכח להתפלל, דֵיוִוי חמוד.״
״אנ'לא ישכח, תהיי בטוחה. אני חושב שנורא נחמד להתפלל לפני השינה. אבל להתפלל לבד יהיה פחות טוב מלהתפלל לפנייך. הלוואי שהיית נשארת בבית, אַן. אנ'לא מבין למה את רוצה ללכת מכאן ולעזוב אותנו.״
״אני לא בדיוק רוצה, דֵיוִוי, אבל אני מרגישה שאני מוכרחה.״
״אם את לא רוצה, את לא חייבת. את מבוגרת. כשאני יהיה מבוגר, אַן, אנ'לא יעשה אפילו דבר אחד שאנ'לא ארצה לעשות.״
״דֵיוִוי, כל החיים תמצא את עצמך עושה דברים שאתה לא רוצה לעשות.״
״לא,״ ענה דֵיוִוי בפסקנות. ״חכי ותראי. עכשיו אני חייב לעשות דברים שאנ'לא רוצה, כי אחרת את ומַרִילָה תשלחו אותי למיטה בלי ארוחת ערב. אבל כשאני יהיה גדול, לא תוכלו לעשות את זה ולא יהיה אפ'חד שיגיד לי מה לעשות. ואז אני יעשה חיים משוגעים! אָה, תשמעי, אַן! מִילְטִי בּוֹלְטֶר אומר שאימא שלו אומרת שאת נוסעת לקולג׳ כדי לראות אם תצליחי לתפוס לך בחור. זה נכון, אַן? אני רוצה לדעת.״
רגע קצר אחד רתחה אַן מזעם. אחר כך צחקה והזכירה לעצמה שהדעה והדיבור הבוטים של גברת בּוֹלְטֶר לא יכולים לפגוע בה.
״לא, דֵיוִוי, זה לא נכון. אני הולכת לשם כדי להשכיל ולהתפתח וללמוד הרבה דברים.״
"איזה דברים?״
"'על נעליים וספינות וחותמות השעווה; על כרוב ועל מלכים'," ציטטה אַן מתוך שיר ידוע.
"אבל אם היית רוצה לתפוס בחור, איך היית עושה את זה? אני רוצה לדעת,״ התעקש דֵיוִוי. היה ברור שהנושא מעניין אותו.
״למה שלא תשאל את גברת בּוֹלְטֶר,״ השיבה אַן בפזיזות. ״היא בטח יודעת על זה יותר ממני.״
"טוב, אני ישאל אותה בפעם הבאה שאני יראה אותה,״ אמר דֵיוִוי ברצינות.
״דֵיוִוי! שלא תעז לעשות את זה!״ קראה אַן, שהבינה את טעותה.
״אבל את בעצמך אמרת לי כרגע לעשות את זה,״ מחה דֵיוִוי מתוך עלבון.
״הגיע הזמן ללכת לישון,״ פקדה אַן כדי לצאת מהתסבוכת שנקלעה אליה.
לאחר שדֵיוִוי שכב לישון, הלכה אַן לאִי וִיקְטוֹרְיָה שבנחל וישבה שם לבדה. האפלה המוארת באורו העדין של הירח עטפה אותה ומי הנחל צחקו סביבה בדואט עם הרוח. מאז ומעולם אהבה אַן את הנחל הזה - חלומות רבים רקמה מעל מימיו הנוצצים. היא שכחה את ייסורי אהבות הנעורים ואת האמירות הזדוניות של שכנות מרושעות ואת כל הבעיות שליוו את חייה הצעירים. היא הפליגה בדמיונה אל אוקיינוסים ששוטפים את חופיהן הרחוקים והזוהרים של ארצות קסם נשכחות, של שדות אֵלִיסְיוּם ושל יבשת אַטְלַנְטִיס האבודה.* חלומותיה אלה העשירו אותה יותר ממציאות חייה, כי הדברים שגלויים לעין - הם בני חלוף; אבל הדברים שהעין לא יכולה לראות - הם נצחיים.
[* שדות אליסיום - כינוי לגן עדן של הגיבורים במיתולוגיה היוונית; יבשת אטלנטיס היא אי דמיוני שעל פי האגדות שקע באוקיינוס ונעלם.]
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
