מה קרה פה

 

בשנה החולפת, אחד האייטמים הכי נצפים בפייסבוק היה "תמונות צבעוניות מהעבר" — תמונות שחור־לבן קלאסיות של אירועים ואושיות היסטוריות שנצבעות מחדש לחיים. לינקולן ומארק טוויין קמים לתחייה לצד אסון הינדנבורג, מלחמת האזרחים האמריקאית, השואה. מה גורם למיליוני ילדים לשתף בפייסבוק תמונה של צ'ארלס דארווין? הכותרת של אחד העמודים הפופולריים יותר יכולה לשפוך אור על הסיבה: 36 Realistically Colorized Historical Photos Make the Past Seem Incredibly Real — "36 תמונות היסטוריות בצביעה ריאליסטית גורמות לעבר להיראות אמיתי להדהים".

"גורמות לעבר להיראות אמיתי" — האם זה אומר שהעבר, עד בואן של התמונות האלה, נראה לנו לא אמיתי? מיליוני שיתופים טוענים שכן. נראה ששאלת אמיתותו של העבר מטרידה אותנו גם כשאנחנו לא שמים לב שהיא מטרידה אותנו. היא שבה ועולה בתרבות באופן כה דחוף, שאין מנוס מלאבחן אותה כחרדה אמיתית המחפשת מוצא. ואכן, קשת הצבעים העשירה המובעת בפניה של אנה פרנק כפי שהופיעה באינטרנט חושפת אנה פרנק שונה לחלוטין מזו שהכרנו, השחורה־לבנה, הבינארית. מה ההבדל בין האנות? אולי הכי מדויק יהיה לומר זאת כך: החדשה אמיתית יותר.

מבלי ששמנו לב לכך, כבר הרבה זמן אנחנו מפקפקים באמיתותו של העבר. לדור שנולד לעולם שכבר זנח את הצילום בשחור־לבן, תמונה צבעונית היא הדרך היחידה לתעד את העבר כפי שאנחנו רואים אותו. העבר שלנו מתועד יותר מאי פעם בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב, וברוב גורף של המקרים הוא מתועד בצבע. תיעוד שאינו צבעוני כבר לא נראה כהוכחה חותכת להתרחשות, כשם שתצלומי הצבע שלנו ייראו ריקים, חסרים מעט, כמעט מזויפים לדור העתידי שיגדל על הפורמט התיעודי הבא שייבחר. אנחנו נעשה הכול כדי להפיח חיים בעבר שלנו: נצבע תמונות, נצפה בסרטים המשחזרים את ימי הביניים ובסדרות המשחזרות את ראשית המאה שעברה, נקרא ספרים עלילתיים המחיים את האינקוויזיציה הספרדית וביוגרפיות שערורייתיות המעמידות גנרלים באור חדש. אנחנו נארגן ימי שואה אלטרנטיביים כדי להחדיר אמת לעבר היהודי האירופאי ונלך לטיפול פסיכולוגי כדי להחדיר אמת לעבר הפרטי שלנו. למען האמת, ישראל היא ככל הנראה המדינה שבה הכי הרבה אנשים פרטיים כותבים את סיפור חייהם — כל סבא או סבתא מכל צד משאיר אחריו "חוברת" או "ספר זכרונות": הזווית האישית על מה שקרה פה. אבל ללא הועיל. שוב ושוב אנחנו מגלים שלא משנה כמה אנחנו מנסים להפיח אמת בעבר, אנחנו נידונים רק להנציח את קולו של הכותב — שגם אם הוא אינטגרטיבי, לעד ייוותר נעול בספציפיות שלו. העדשה ההיסטורית היא לעולם מניפולטיבית ומטרתה תמיד לאשש את האידיאולוגיה של הכותב. לשם כך היא מוסיפה לרדוקציה הבלתי־נשלטת, ההכרחית, של העבר את הרדוקציה הספציפית, המכוונת.

אולי על כך מצביע הצמא הגדול להחדרת אמת לסיפור העבר, בייחוד במדינה מבוססת־סיפור כמו ישראל — אותו צמא המתבטא במיליוני השיתופים של התמונות הצבועות מחדש: אנחנו קמלים תחת המונופול שהענקנו להיסטוריה על העבר שלנו, שאותו היא רוקנה מצבע. העבר, כפי שההיסטוריה מספרת לנו אותו, הוא שחור או לבן. עבר שאין בו ריבוי גוונים. עבר ללא רגש, ריח, הפתעות, צירופי מקרים. בלי קולות סותרים, שאלות ללא מענה, כישלון מעגלי, התלבטות אינסופית, עבר בלי מבוכה. מראשית דרכה, זוהי ההיסטוריה של ההיסטוריה: עבר שכולם מסכימים איתו ואף אחד לא חווה.

מ-2009 ועד 2013 התגוררתי עם בת הזוג שלי ברחוב יבנאל בתל אביב. בעל הבית שלנו היה פרופסור אמריקאי בשם סם בכרך. הקשר שלנו היה מוגבל: מדי פעם הוא היה מתקשר כדי לשאול מה שלום עצי הלימון בחצר. באחד מביקוריו השנתיים בארץ עם אשתו ובנו, נפגשנו. סם גדל בישראל עד גיל שמונה, אז עקרה משפחתו לארצות הברית. כיום הוא פרופסור להתנהגות ארגונית באוניברסיטת קורנל בארצות הברית. הוא מקפיד לחזור ארצה מדי שנה.

ב-2010 הייתי עסוק בתחקיר על סבו של סבי מצד אמי, הרב שם־טוב גפן, שככל שהיה ידוע לי אז, התגורר ביפו. בנהלל של ילדותי היה קשה לאסוף מידע על האיש. בינו לביני עמדו שלושה דורות של התיישבות שגרסו מניעה גמורה מעיסוק בחומרים דתיים. רצה הגורל ובשנה שבה עברתי לרחוב יבנאל בנווה צדק החל מוסד הרב קוק לפרסם מחדש את כתביו של הרב גפן, ובהם זיכרונותיו. בבת אחת שוחרר קטע מהעבר המשפחתי מפילטר ההיסטוריה האידיאולוגית, השחורה־לבנה, ונחשף בצבעים קרובים יותר למקור. הצבעים החדשים חשפו צירוף מקרים מפתיע: הרב גפן, הסתבר, לא התגורר ביפו, אלא באותו רחוב קטן שבו שכרתי דירה מפרופסור בכרך ברגע התחקיר. הוא עבר לרחוב מהמושב יבנאל עצמו, ובתל אביב כיהן כרב הראשי של שכונת נווה צדק.

מהדורת שלושת כתביו של הרב שם טוב גפן, 'הנבואה המימדים האדמתנות', התפרסמה במקור בלווית פתיחות מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ודוקטור הוגו ברגמן. שניהם התחננו בפני הקוראים, משני צדי הדת, לתת לכתביו של הרב גפן הזדמנות. אך הספרים נשכחו: רב שפסק הלכה, עסק בקבלה, פיתח ב-1917 תורה הדומה לתורת המיתרים ועסק, בין היתר, בהסברת האבולוציה ותורתו הפילוסופית של קאנט, לא יכול היה לעבור במסננת המונוכרומטית של ההיסטוריה הישראלית. או שאתה עובד אדמה או שאתה עובד שמיים. או שחור או לבן. אין אמצע.

השיחות בין סם וביני חזרו שוב ושוב לאותו הנושא: התהום הפעורה בין ההיסטוריה של ישראל ובין העבר שלה. אחת לכמה זמן צץ מבין שורות האקדמיה היסטוריון המארגן מחדש את חלקי העבר בהתאם לאופנת היום, באופן המצליח ליצור נרטיב חדש ולספר סיפור אחר, אבל לא משנה מהו הסיפור היומי, זווית הראייה של ההיסטוריון תמיד תותיר אותנו חסרים את אותו קו דק המחבר בין החיים שלנו ובין ההיסטוריה.

הבחינה ההיסטורית של העבר לא חושפת אמת לגביו, אלא דווקא מגבילה את מנעד האמת שלו. בישראל התופעה הבינלאומית הזו נעשית דומיננטית באופן יוצא דופן, בשל כמה גורמים: השיקולים הפוליטיים והביטחוניים, הדורשים שליטה רחבה בסיפור המסופר; קיבוץ הגלויות הישראלי, שהכריח את עולי עיראק, רוסיה ואתיופיה לזנוח את ההיסטוריות הפרטיות שלהן לטובת היסטוריה מאוחדת; ועצם היותה של ההיסטוריה הישראלית נספח מט־לנפול של היסטוריה ותיקה, מנוסה, עשירה ויציבה בהרבה — ההיסטוריה היהודית, שראתה בעצמה אינספור ריבונויות עולות ונופלות, כולל אלה שלה. אך יותר מכול, ההיסטוריה הישראלית יוצאת דופן משום הציפייה התמידית שלה לסיומה שלה עצמה. העיתונים הישראליים התרגלו כבר מזמן לבסס את כותרותיהם הראשיות על החשש האפוקליפטי הירוק־עד של הישראלי: היום הכול בסדר, מחר יש סיכוי שכבר לא נהיה כאן. הפעולה של איפור העבר מחדש היא אינסטינקט הישרדותי של היסטוריה הנאבקת כדי שתוכל להרשות לעצמה עתיד.

בניסיון להעמיק את השיחה, ובעזרת מענק מאוניברסיטת קורנל, התחלנו לעבוד על 'מה קרה פה'. המטרה הייתה ליצור ספר שבוחן את העבר אבל אינו משתייך לז'אנר ההיסטורי או אפילו לזה של ההיסטוריה בעל־פה. ספר שאינו חיפוש אחר נרטיב אינטגרטיבי ואינו מהווה אתנוגרפיה מאורגנת או בנק קריקטורי. תחת זאת ביקשנו להביא, באופן דווקאי כמעט, אסופת רגעים סנטימנטלית המוותרת מראש ובמוצהר על האובייקטיביות ההשקפתית הנחוצה כדי להפוך טקסט להיסטוריה. ספר שאינו מתיימר להסתיר את עבודת העריכה שנעשתה בו, את מלאכת הסינון והליטוש, אלא מצהיר עליהם בגלוי מתוך הבנה שהם הכרחיים למעשה ההיסטוריוני.

המתודולוגיה שהשתמשנו בה לא הייתה קונבנציונלית. ראשית, הראיונות עצמם: ראיינו כ-40 אנשים שאליהם הגענו בכל דרך אפשרית — מודעוֹת, סטטוסים בפייסבוק, סבים של חברים של חברים, שמועות — ראיונות ארוכים במיוחד, פתוחים במיוחד, שבהם ניסינו לא להתמקד במשותף אלא במה שאינו משותף. בחלקם חזרנו שוב ושוב אל המרואיין. לפעמים היה עלינו לשאול עשרות שאלות כדי להגיע לסיפור, להתעקש ולחקור, להשתמש בעזרים כדי לעורר זווית ראייה או לנער זיכרון לחיים — תמונות ישנות, סדרה של פוסטרים מימי הקמת המדינה. לפעמים היה עלינו לשתוק. שאלת המחקר שלנו, בעיקרה, הייתה רחבה עד לא קיימת: מה קרה פה? הדגש הראיוני היה הפוך מזה המגזיני: אם הראיון המגזיני שואף לספק תוכן שידבר לציבור גדול ככל האפשר, כאן הדגש היה על שיחה המשוחררת מהתאמה לקהל מסוים. שיחה שהכוח המכוון אותה הוא הדובר, לא המאזין. אם המראיין המגזיני יודע מה הוא רוצה להגיד — כמו ההיסטוריון — אנחנו, בתוקף, לא יודעים.

את הרפיון המכוון של השיחות עצמן החליפה הקפדנות של שלב המיון. בתום תהליכי הבחירה והסינון, נותרנו עם שלושה עשר מרואיינים שסיפוריהם האירו פינות שלא הכרנו בעזרת הקול האישי החזק שלהם, הפעולות המיוחדות שביצעו או זווית ההסתכלות המובחנת שלהם. אבל גם כשהמסננת התהדקה, עדיין היקפו של הטקסט היה עצום: שעות של אנשים מבוגרים שמדברים על כל פינה בחיים שלהם. לידות, מוות, אסונות וניסים, שעל הדרך משרטטים את קורותיה של המדינה שהתחילה לקום מסביב. מי אנחנו שנחליט מה מתוך כל זה מעניין? או יותר מכך: מה מתוך כל זה נכון? מי אנחנו שנחליט איזה עבר אמיתי יותר מאיזה?

כשמדובר בהיסטוריה, שאלת העריכה הפשוטה ביותר — לפי מה בוחרים איפה לחתוך, מה להכניס ומה לא — הופכת לא רק לשאלה פוליטית אלא גם לשאלה פילוסופית. מתי דעה מפסיקה להיות דעה והופכת להיות אמת? מתי אמת נעשית דעה? מה ההבדל בין החוויה של הפרט לבין החוויה של הכלל? בקריאות ראשונות, ראינו איך קוראים מבינים החלטות עריכתיות שלנו כאילו היו הצהרות אידיאולוגיות: מיעוט הנשים בספר לעומת הגברים, למשל, הכעיס כמה קוראים. השיקול אינו שוביניסטי, אלא, כרגיל, מגמתי: בימים אלה אנחנו עובדים על כרך המשך, 'מה יקרה פה', העוסק בעתידה של מדינת ישראל, ובו רוב המרואיינים הן נשים, מאחר שרצינו להדגיש את המעורבות הנשית המועטה יחסית בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לעומת המעורבות הנשית המואצת ביחס לעתידה של המדינה. כנ״ל לגבי מרואיינים ערבים ישראלים, שעבורם התחלנו לייחד פרוייקט שלם של ראיונות. הם לא נמצאים כאן לא משום שאנחנו רוצים להשתיק את קולם, אלא משום שרצינו לתת לו במה נרחבת מספיק.

הדימויים שעשו את דרכם לספר הם תוצר של הוויכוח בין סם וביני, בין ישראלי־אמריקאי מבוגר וישראלי צעיר, בשאלה מה צריך להיות בספר. תוך כדי עריכה השתמשנו באלמנטים מהראיונות כדי ליצור קולאז'. את הקטעים ששימשו אותנו לבניית הסיפור בחרנו לפי שלוש קטגוריות: בהירות הדימויים, הרלוונטיות הרגשית שלהם והממד המטפורי או הארכיטיפי שהם מעוררים. הדיאלוג בין סם וביני הפך למאבק בין־דורי בשאלה אילו דימויים מהווים "אמת" — מאבק השואף תמיד לתיקו מתוך הבנה שהאמת לעולם נמצאת במעין סופרפוזיציה.

גילינו, לפרקים, היסטוריה אחרת. מציאות שלא ידענו על קיומה. כשאנחנו חושבים על מלחמת העצמאות, אנחנו לא חושבים על החיילים שברחו מקרבות; כשאנחנו חושבים על הפליטים שמגיעים לחוף תל אביב, אנחנו לא חושבים על סצנת הגלישה שלהם; כשאנחנו חושבים על הסכסוך הישראלי פלסטיני אנחנו לא חושבים על בעיית הדַּבּוּרִים הקשה שהוא יצר בישראל והפתרון המזעזע שלה; כשאנחנו חושבים על טוניס, אנחנו לא חושבים על השואה. בזמן השיחה עם מונה טייב, למשל, גילינו סוג אחר של שואה: "הגרמנים נתנו פקודה: ביום שישי כל היהודים צריכים להתאסף בעשר בבוקר כדי להישלח למאפייה. להישרף. הם אספו אותנו במחנה. כולנו בכינו, התפללנו. בדיוק בעשר בבוקר נכנסו הבריטים". היהודים בטוניס, מתברר, התפללו מספיק חזק כדי לעצור את השואה. כשמנסים לענות על שאלה כמו "מה קרה פה?", אין מנוס מפני ההבנה שמה שקרה פה, קרה אחרת לכל אחד.

האדם המודרני חוזר ושואל את עצמו בכל דרך אפשרית: לאן נעלמו הניסים? ייתכן שהתשובה נמצאת על רצפת חדר העריכה של ההיסטוריה. צמד המילים 'שואה בטוניס' מספיק כדי לבלבל, אז להוסיף על זה עוד תפילה שעצרה את השואה לקהילה אחת? עדיף להסכים על סיפור אחד, אומרת ההיסטוריה, ושכולנו נספר אותו. כמו מכל תיאום גרסאות, גם מזה משתמע: מישהו לא אומר את האמת.

השאיפה במעשה ההיסטורי היא לשמר חתיכה של אמת מן העבר. אבל הטכניקה של המעשה ההיסטורי אינה טכניקה בדוקה של חיפוש אחר אמת. דווקא הדיסציפלינות הוותיקות יותר לחיפוש אחר אמת הבינו מזמן שהאמת לעולם אינה דבר מוצק יותר משיחה. אצל אפלטון ותלמידיו או אצל חז"ל, האמת אינה נמסרת כדעה אחת אלא כדיאלוג, כמגוון של דעות סותרות, בוחנות, מאתגרות, מתווכחות. קולות בעולם היהדות — קולות שהולכים ודועכים בעשורים האחרונים — נוטים אף להרחיק ולטעון כי זה ייחודה של המחשבה היהודית: התורה הכתובה חייבת להתקיים לצד תורה שבעל־פה, משום שהעל־פה הגמיש והמתחדש מסוגל להכיל גוונים של אמת שאינם אפשריים בכתב.

ההיסטוריה העתידית תדמה יותר לתורה שבעל־פה: ה'פיד' (Feed) של הרשתות החברתיות מתעד לנצח את חוויותיהם של האינדיווידואלים המרכיבים קהילה. מה שמונצח אינו ״העבר״ אלא אינסוף ״עברים״ אישיים. אבל לדורות הקודמים אין תיעוד של היסטוריה אישית, של היסטוריה מרובת קולות. הספר הזה מנסה להיות פחות ספר היסטוריה ויותר 'פיד' לאלה שלא היה להם 'פיד' שבו העבר שלהם יוכל להישמר. לאלה שעברם נדחק הצידה לטובת העבר האחד, הרשמי.