מה קרה פה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה קרה פה
הוספה למועדפים

מה קרה פה

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גון בן ארי

גון בן ארי (1985) הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ובמאי ישראלי. עבודותיו עם הקומיקאי, השחקן והבמאי רועי כפרי והבמאי וניה הימן זכו להצלחה בטלוויזיה וברשת האינטרנט.

תקציר

ההיסטוריה של מדינת ישראל היא פרויקט אקדמי ופוליטי שסביבו מתנהל שיח ציבורי סואן. פן אחר ומוסתר שלה משתקף בסיפוריהם של שלושה עשר ישראלים וישראליות שקולותיהם נשמעים בספר זה. אילנה מספרת על בנה, ההאקר הראשון במדינת ישראל; יהודה מספר על עריקה ממלחמת השחרור; אליהו מספר על השואה בלוב; דני מספר על סצנת גלישת הגלים של המעפילים; מונה מתארת את הבלתי-אפשריות של ההגירה מטוניס; ויגאל מספר על עלייה לישראל כאופציה הזולה ביותר לברוח מהחוק בארגנטינה. שלל הסיפורים מעצבים גרסה רב קולית, מגוונת ואקלקטית יותר של ההיסטוריה הישראלית.
 
סם בכרך
פרופסור באוניברסיטת קורנל, יליד 1945, מחלק את זמנו בין מנהטן ותל אביב. חיבר מספר רב של ספרים ומאמרים אקדמיים וסדרת ספרים פופולריים על מנהיגות. ב-1995 ראה אור ספרו שני דרכונים (הוצאת מעריב).
 
גון בן ארי 
יליד נהלל (1985), סופר ("תושבי חדר הילדים", "ילדי הסקויה", זמורה-ביתן), עיתונאי (ידיעות אחרונות) ותסריטאי ("בקיצור", קשת).

פרק ראשון

פתח דבר — מה קרה פה?
 
בשנה החולפת, אחד האייטמים הכי נצפים בפייסבוק היה "תמונות צבעוניות מהעבר" — תמונות שחור־לבן קלאסיות של אירועים ואושיות היסטוריות שנצבעות מחדש לחיים. לינקולן ומארק טוויין קמים לתחייה לצד אסון הינדנבורג, מלחמת האזרחים האמריקאית, השואה. מה גורם למיליוני ילדים לשתף בפייסבוק תמונה של צ'ארלס דארווין? הכותרת של אחד העמודים הפופולריים יותר יכולה לשפוך אור על הסיבה: 36 Realistically Colorized Historical Photos Make the Past Seem Incredibly Real — "36 תמונות היסטוריות בצביעה ריאליסטית גורמות לעבר להיראות אמיתי להדהים".
"גורמות לעבר להיראות אמיתי" — האם זה אומר שהעבר, עד בואן של התמונות האלה, נראה לנו לא אמיתי? מיליוני שיתופים טוענים שכן. נראה ששאלת אמיתותו של העבר מטרידה אותנו גם כשאנחנו לא שמים לב שהיא מטרידה אותנו. היא שבה ועולה בתרבות באופן כה דחוף, שאין מנוס מלאבחן אותה כחרדה אמיתית המחפשת מוצא. ואכן, קשת הצבעים העשירה המובעת בפניה של אנה פרנק כפי שהופיעה באינטרנט חושפת אנה פרנק שונה לחלוטין מזו שהכרנו, השחורה־לבנה, הבינארית. מה ההבדל בין האנות? אולי הכי מדויק יהיה לומר זאת כך: החדשה אמיתית יותר.
מבלי ששמנו לב לכך, כבר הרבה זמן אנחנו מפקפקים באמיתותו של העבר. לדור שנולד לעולם שכבר זנח את הצילום בשחור־לבן, תמונה צבעונית היא הדרך היחידה לתעד את העבר כפי שאנחנו רואים אותו. העבר שלנו מתועד יותר מאי פעם בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב, וברוב גורף של המקרים הוא מתועד בצבע. תיעוד שאינו צבעוני כבר לא נראה כהוכחה חותכת להתרחשות, כשם שתצלומי הצבע שלנו ייראו ריקים, חסרים מעט, כמעט מזויפים לדור העתידי שיגדל על הפורמט התיעודי הבא שייבחר. אנחנו נעשה הכול כדי להפיח חיים בעבר שלנו: נצבע תמונות, נצפה בסרטים המשחזרים את ימי הביניים ובסדרות המשחזרות את ראשית המאה שעברה, נקרא ספרים עלילתיים המחיים את האינקוויזיציה הספרדית וביוגרפיות שערורייתיות המעמידות גנרלים באור חדש. אנחנו נארגן ימי שואה אלטרנטיביים כדי להחדיר אמת לעבר היהודי האירופאי ונלך לטיפול פסיכולוגי כדי להחדיר אמת לעבר הפרטי שלנו. למען האמת, ישראל היא ככל הנראה המדינה שבה הכי הרבה אנשים פרטיים כותבים את סיפור חייהם — כל סבא או סבתא מכל צד משאיר אחריו "חוברת" או "ספר זכרונות": הזווית האישית על מה שקרה פה. אבל ללא הועיל. שוב ושוב אנחנו מגלים שלא משנה כמה אנחנו מנסים להפיח אמת בעבר, אנחנו נידונים רק להנציח את קולו של הכותב — שגם אם הוא אינטגרטיבי, לעד ייוותר נעול בספציפיות שלו. העדשה ההיסטורית היא לעולם מניפולטיבית ומטרתה תמיד לאשש את האידיאולוגיה של הכותב. לשם כך היא מוסיפה לרדוקציה הבלתי־נשלטת, ההכרחית, של העבר את הרדוקציה הספציפית, המכוונת.
אולי על כך מצביע הצמא הגדול להחדרת אמת לסיפור העבר, בייחוד במדינה מבוססת־סיפור כמו ישראל — אותו צמא המתבטא במיליוני השיתופים של התמונות הצבועות מחדש: אנחנו קמלים תחת המונופול שהענקנו להיסטוריה על העבר שלנו, שאותו היא רוקנה מצבע. העבר, כפי שההיסטוריה מספרת לנו אותו, הוא שחור או לבן. עבר שאין בו ריבוי גוונים. עבר ללא רגש, ריח, הפתעות, צירופי מקרים. בלי קולות סותרים, שאלות ללא מענה, כישלון מעגלי, התלבטות אינסופית, עבר בלי מבוכה. מראשית דרכה, זוהי ההיסטוריה של ההיסטוריה: עבר שכולם מסכימים איתו ואף אחד לא חווה.
מ-2009 ועד 2013 התגוררתי עם בת הזוג שלי ברחוב יבנאל בתל אביב. בעל הבית שלנו היה פרופסור אמריקאי בשם סם בכרך. הקשר שלנו היה מוגבל: מדי פעם הוא היה מתקשר כדי לשאול מה שלום עצי הלימון בחצר. באחד מביקוריו השנתיים בארץ עם אשתו ובנו, נפגשנו. סם גדל בישראל עד גיל שמונה, אז עקרה משפחתו לארצות הברית. כיום הוא פרופסור להתנהגות ארגונית באוניברסיטת קורנל בארצות הברית. הוא מקפיד לחזור ארצה מדי שנה.
ב-2010 הייתי עסוק בתחקיר על סבו של סבי מצד אמי, הרב שם־טוב גפן, שככל שהיה ידוע לי אז, התגורר ביפו. בנהלל של ילדותי היה קשה לאסוף מידע על האיש. בינו לביני עמדו שלושה דורות של התיישבות שגרסו מניעה גמורה מעיסוק בחומרים דתיים. רצה הגורל ובשנה שבה עברתי לרחוב יבנאל בנווה צדק החל מוסד הרב קוק לפרסם מחדש את כתביו של הרב גפן, ובהם זיכרונותיו. בבת אחת שוחרר קטע מהעבר המשפחתי מפילטר ההיסטוריה האידיאולוגית, השחורה־לבנה, ונחשף בצבעים קרובים יותר למקור. הצבעים החדשים חשפו צירוף מקרים מפתיע: הרב גפן, הסתבר, לא התגורר ביפו, אלא באותו רחוב קטן שבו שכרתי דירה מפרופסור בכרך ברגע התחקיר. הוא עבר לרחוב מהמושב יבנאל עצמו, ובתל אביב כיהן כרב הראשי של שכונת נווה צדק.
מהדורת שלושת כתביו של הרב שם טוב גפן, 'הנבואה המימדים האדמתנות', התפרסמה במקור בלווית פתיחות מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ודוקטור הוגו ברגמן. שניהם התחננו בפני הקוראים, משני צדי הדת, לתת לכתביו של הרב גפן הזדמנות. אך הספרים נשכחו: רב שפסק הלכה, עסק בקבלה, פיתח ב-1917 תורה הדומה לתורת המיתרים ועסק, בין היתר, בהסברת האבולוציה ותורתו הפילוסופית של קאנט, לא יכול היה לעבור במסננת המונוכרומטית של ההיסטוריה הישראלית. או שאתה עובד אדמה או שאתה עובד שמיים. או שחור או לבן. אין אמצע.
השיחות בין סם וביני חזרו שוב ושוב לאותו הנושא: התהום הפעורה בין ההיסטוריה של ישראל ובין העבר שלה. אחת לכמה זמן צץ מבין שורות האקדמיה היסטוריון המארגן מחדש את חלקי העבר בהתאם לאופנת היום, באופן המצליח ליצור נרטיב חדש ולספר סיפור אחר, אבל לא משנה מהו הסיפור היומי, זווית הראייה של ההיסטוריון תמיד תותיר אותנו חסרים את אותו קו דק המחבר בין החיים שלנו ובין ההיסטוריה.
הבחינה ההיסטורית של העבר לא חושפת אמת לגביו, אלא דווקא מגבילה את מנעד האמת שלו. בישראל התופעה הבינלאומית הזו נעשית דומיננטית באופן יוצא דופן, בשל כמה גורמים: השיקולים הפוליטיים והביטחוניים, הדורשים שליטה רחבה בסיפור המסופר; קיבוץ הגלויות הישראלי, שהכריח את עולי עיראק, רוסיה ואתיופיה לזנוח את ההיסטוריות הפרטיות שלהן לטובת היסטוריה מאוחדת; ועצם היותה של ההיסטוריה הישראלית נספח מט־לנפול של היסטוריה ותיקה, מנוסה, עשירה ויציבה בהרבה — ההיסטוריה היהודית, שראתה בעצמה אינספור ריבונויות עולות ונופלות, כולל אלה שלה. אך יותר מכול, ההיסטוריה הישראלית יוצאת דופן משום הציפייה התמידית שלה לסיומה שלה עצמה. העיתונים הישראליים התרגלו כבר מזמן לבסס את כותרותיהם הראשיות על החשש האפוקליפטי הירוק־עד של הישראלי: היום הכול בסדר, מחר יש סיכוי שכבר לא נהיה כאן. הפעולה של איפור העבר מחדש היא אינסטינקט הישרדותי של היסטוריה הנאבקת כדי שתוכל להרשות לעצמה עתיד.
בניסיון להעמיק את השיחה, ובעזרת מענק מאוניברסיטת קורנל, התחלנו לעבוד על 'מה קרה פה'. המטרה הייתה ליצור ספר שבוחן את העבר אבל אינו משתייך לז'אנר ההיסטורי או אפילו לזה של ההיסטוריה בעל־פה. ספר שאינו חיפוש אחר נרטיב אינטגרטיבי ואינו מהווה אתנוגרפיה מאורגנת או בנק קריקטורי. תחת זאת ביקשנו להביא, באופן דווקאי כמעט, אסופת רגעים סנטימנטלית המוותרת מראש ובמוצהר על האובייקטיביות ההשקפתית הנחוצה כדי להפוך טקסט להיסטוריה. ספר שאינו מתיימר להסתיר את עבודת העריכה שנעשתה בו, את מלאכת הסינון והליטוש, אלא מצהיר עליהם בגלוי מתוך הבנה שהם הכרחיים למעשה ההיסטוריוני.
המתודולוגיה שהשתמשנו בה לא הייתה קונבנציונלית. ראשית, הראיונות עצמם: ראיינו כ-40 אנשים שאליהם הגענו בכל דרך אפשרית — מודעוֹת, סטטוסים בפייסבוק, סבים של חברים של חברים, שמועות — ראיונות ארוכים במיוחד, פתוחים במיוחד, שבהם ניסינו לא להתמקד במשותף אלא במה שאינו משותף. בחלקם חזרנו שוב ושוב אל המרואיין. לפעמים היה עלינו לשאול עשרות שאלות כדי להגיע לסיפור, להתעקש ולחקור, להשתמש בעזרים כדי לעורר זווית ראייה או לנער זיכרון לחיים — תמונות ישנות, סדרה של פוסטרים מימי הקמת המדינה. לפעמים היה עלינו לשתוק. שאלת המחקר שלנו, בעיקרה, הייתה רחבה עד לא קיימת: מה קרה פה? הדגש הראיוני היה הפוך מזה המגזיני: אם הראיון המגזיני שואף לספק תוכן שידבר לציבור גדול ככל האפשר, כאן הדגש היה על שיחה המשוחררת מהתאמה לקהל מסוים. שיחה שהכוח המכוון אותה הוא הדובר, לא המאזין. אם המראיין המגזיני יודע מה הוא רוצה להגיד — כמו ההיסטוריון — אנחנו, בתוקף, לא יודעים.
את הרפיון המכוון של השיחות עצמן החליפה הקפדנות של שלב המיון. בתום תהליכי הבחירה והסינון, נותרנו עם שלושה עשר מרואיינים שסיפוריהם האירו פינות שלא הכרנו בעזרת הקול האישי החזק שלהם, הפעולות המיוחדות שביצעו או זווית ההסתכלות המובחנת שלהם. אבל גם כשהמסננת התהדקה, עדיין היקפו של הטקסט היה עצום: שעות של אנשים מבוגרים שמדברים על כל פינה בחיים שלהם. לידות, מוות, אסונות וניסים, שעל הדרך משרטטים את קורותיה של המדינה שהתחילה לקום מסביב. מי אנחנו שנחליט מה מתוך כל זה מעניין? או יותר מכך: מה מתוך כל זה נכון? מי אנחנו שנחליט איזה עבר אמיתי יותר מאיזה?
כשמדובר בהיסטוריה, שאלת העריכה הפשוטה ביותר — לפי מה בוחרים איפה לחתוך, מה להכניס ומה לא — הופכת לא רק לשאלה פוליטית אלא גם לשאלה פילוסופית. מתי דעה מפסיקה להיות דעה והופכת להיות אמת? מתי אמת נעשית דעה? מה ההבדל בין החוויה של הפרט לבין החוויה של הכלל? בקריאות ראשונות, ראינו איך קוראים מבינים החלטות עריכתיות שלנו כאילו היו הצהרות אידיאולוגיות: מיעוט הנשים בספר לעומת הגברים, למשל, הכעיס כמה קוראים. השיקול אינו שוביניסטי, אלא, כרגיל, מגמתי: בימים אלה אנחנו עובדים על כרך המשך, 'מה יקרה פה', העוסק בעתידה של מדינת ישראל, ובו רוב המרואיינים הן נשים, מאחר שרצינו להדגיש את המעורבות הנשית המועטה יחסית בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לעומת המעורבות הנשית המואצת ביחס לעתידה של המדינה. כנ״ל לגבי מרואיינים ערבים ישראלים, שעבורם התחלנו לייחד פרוייקט שלם של ראיונות. הם לא נמצאים כאן לא משום שאנחנו רוצים להשתיק את קולם, אלא משום שרצינו לתת לו במה נרחבת מספיק.
הדימויים שעשו את דרכם לספר הם תוצר של הוויכוח בין סם וביני, בין ישראלי־אמריקאי מבוגר וישראלי צעיר, בשאלה מה צריך להיות בספר. תוך כדי עריכה השתמשנו באלמנטים מהראיונות כדי ליצור קולאז'. את הקטעים ששימשו אותנו לבניית הסיפור בחרנו לפי שלוש קטגוריות: בהירות הדימויים, הרלוונטיות הרגשית שלהם והממד המטפורי או הארכיטיפי שהם מעוררים. הדיאלוג בין סם וביני הפך למאבק בין־דורי בשאלה אילו דימויים מהווים "אמת" — מאבק השואף תמיד לתיקו מתוך הבנה שהאמת לעולם נמצאת במעין סופרפוזיציה.
גילינו, לפרקים, היסטוריה אחרת. מציאות שלא ידענו על קיומה. כשאנחנו חושבים על מלחמת העצמאות, אנחנו לא חושבים על החיילים שברחו מקרבות; כשאנחנו חושבים על הפליטים שמגיעים לחוף תל אביב, אנחנו לא חושבים על סצנת הגלישה שלהם; כשאנחנו חושבים על הסכסוך הישראלי פלסטיני אנחנו לא חושבים על בעיית הדַּבּוּרִים הקשה שהוא יצר בישראל והפתרון המזעזע שלה; כשאנחנו חושבים על טוניס, אנחנו לא חושבים על השואה. בזמן השיחה עם מונה טייב, למשל, גילינו סוג אחר של שואה: "הגרמנים נתנו פקודה: ביום שישי כל היהודים צריכים להתאסף בעשר בבוקר כדי להישלח למאפייה. להישרף. הם אספו אותנו במחנה. כולנו בכינו, התפללנו. בדיוק בעשר בבוקר נכנסו הבריטים". היהודים בטוניס, מתברר, התפללו מספיק חזק כדי לעצור את השואה. כשמנסים לענות על שאלה כמו "מה קרה פה?", אין מנוס מפני ההבנה שמה שקרה פה, קרה אחרת לכל אחד.
האדם המודרני חוזר ושואל את עצמו בכל דרך אפשרית: לאן נעלמו הניסים? ייתכן שהתשובה נמצאת על רצפת חדר העריכה של ההיסטוריה. צמד המילים 'שואה בטוניס' מספיק כדי לבלבל, אז להוסיף על זה עוד תפילה שעצרה את השואה לקהילה אחת? עדיף להסכים על סיפור אחד, אומרת ההיסטוריה, ושכולנו נספר אותו. כמו מכל תיאום גרסאות, גם מזה משתמע: מישהו לא אומר את האמת.
השאיפה במעשה ההיסטורי היא לשמר חתיכה של אמת מן העבר. אבל הטכניקה של המעשה ההיסטורי אינה טכניקה בדוקה של חיפוש אחר אמת. דווקא הדיסציפלינות הוותיקות יותר לחיפוש אחר אמת הבינו מזמן שהאמת לעולם אינה דבר מוצק יותר משיחה. אצל אפלטון ותלמידיו או אצל חז"ל, האמת אינה נמסרת כדעה אחת אלא כדיאלוג, כמגוון של דעות סותרות, בוחנות, מאתגרות, מתווכחות. קולות בעולם היהדות — קולות שהולכים ודועכים בעשורים האחרונים — נוטים אף להרחיק ולטעון כי זה ייחודה של המחשבה היהודית: התורה הכתובה חייבת להתקיים לצד תורה שבעל־פה, משום שהעל־פה הגמיש והמתחדש מסוגל להכיל גוונים של אמת שאינם אפשריים בכתב.
ההיסטוריה העתידית תדמה יותר לתורה שבעל־פה: ה'פיד' (Feed) של הרשתות החברתיות מתעד לנצח את חוויותיהם של האינדיווידואלים המרכיבים קהילה. מה שמונצח אינו ״העבר״ אלא אינסוף ״עברים״ אישיים. אבל לדורות הקודמים אין תיעוד של היסטוריה אישית, של היסטוריה מרובת קולות. הספר הזה מנסה להיות פחות ספר היסטוריה ויותר 'פיד' לאלה שלא היה להם 'פיד' שבו העבר שלהם יוכל להישמר. לאלה שעברם נדחק הצידה לטובת העבר האחד, הרשמי.
 
 
יהודה אהרוני
 
נולד ב-1935
 
1. פתיל
היינו הולכים הרבה לים. מי שאהב לדוג דג. אני לא כל כך התלהבתי למה זה עבודה קשה. היו חכמים אז — היו דגים עם פצצה. אחרי 48' היה להרבה אנשים כל מיני חומרי נפץ. למדו מהצבא, היו מכינים חומר נפץ וככה דגים. במקום לזרוק חכה, זורקים פצצה. אתה זורק ואודרוב! רואה כל הים צף מלא דגים. אוספים את הדגים בכמויות, הולכים לשוק הכרמל ומוכרים. אנחנו, הילדים, היינו באים אחרי שהדייגים הלכו, לחפש שאריות שנשארו מהפיצוץ. דגים שנשארו פה ושם.
אחר כך המשטרה עלתה על זה והיו חייבים להפסיק. למה היו כאלה שהורידו אצבע. הפצצות פעלו על פתיל. אתה מדליק וזורק תכף. שנייה אחת לא זרקת? התפוצץ לך ביד. אני מכיר שניים כאלה, בן אדם זרק־לא־זרק, התפוצץ לו על הידיים, איבד את האצבעות. אבל כשזה היה עובד, זה היה הרבה יותר רווח.
 
2. היציאה מעדן
בעָדֶן הכול היה יותר זול אפילו מיפן. זו עיר נמל. היו מקבלים הודעה ב-12 בלילה: "באה אונייה!" כולם קמים, נוסעים לפתוח את החנויות, והתיירים יורדים מהאונייה וקונים. אחר כך גומרים, סוגרים, הולכים הביתה לישון.
אמא עזבה את עדן בגיל שש או שבע, הסתובבה בכל איסט אפריקה. הייתה בסומליה, באתיופיה, אסמרה, אריתריאה, כשעוד הייתה מושבה איטלקית. בסוף הגיעה המשפחה שלה למצרים. מפורט סעיד לקחו רכבת ללוד. שמונה שעות. אני נולדתי פה בשכונה. בזמנו הייתה מיילדת מסתובבת בנווה צדק, יודעת שבתאריך כך וכך אישה הייתה אמורה ללדת, וכשהייתה יולדת הייתה באה. אני, הבכור, נולדתי בבית, והאחים שלי כבר נולדו בבית חולים.
אבל היו כאלה שלא רצו לעזוב את עדן והאזור. סבא שלי, למשל, לא רצה לבוא לפה. נשאר בסודן, היה לו טוב שם. הרבה חברים. הוא קבור בחרטום. שם היה עושה עסקים.
 
3. חמישה חדרים
כולם הגיעו לכאן, לאזור הזה בנווה צדק, וגרו כאן. יש כאן הרבה בתי כנסת של עדֶנים. בסביבות שנות השישים התחילו להתפזר מכאן כל העדנים. איך זה קרה? כשכבשו את יפו, נשארו פה בקצה הרחוב בתים שלמים, נטושים. אז הרבה אנשים — גם אנשים מעדן — הלכו ופלשו לבתים. אנשים שגרו פה בדירות של חדר אחד עברו לבתים של חמישה חדרים שם. היה ריק. אבל אז יום אחד, ב-48', התחילו להרוס את הבתים של הערבים. חשבו שאם נחתום עם הערבים איזה חוזה, ישר הם ירצו זכות השיבה. אז הרסו, שלא יהיה להם לאן לחזור. היינו ילדים ואמרנו לקצין, "מה אתה הורס בית כזה יפה?" אמר, "מה מה? פקודה."
 
4. האוטובוס של הערבים
אמא שלי ארגנה את המנקות הערביות. היא אהבה את החֶברה, וידעה לדבר ערבית טוב. היו באות אליה מנקות, והשכנים שרצו מנקות ושלא ידעו ערבית היו צועקים "גברת לאה, אני רוצה מחר עובדת ניקיון", ואמא שלי הייתה מסדרת להם.
היו התנגשויות עם הערבים, אבל בסך הכול חיינו כאן ביחד. לא היינו נועלים את הדלת אפילו. האוטובוס שלהם היה בצד השני של הרחוב. כשהיינו רוצים לנסוע לירושלים בחצי מחיר, היינו הולכים לשם ונוסעים באוטובוס של הערבים.
 
5. הסנדלר של הסנדלרים
היה מצב חירום. הכול היה בתלושים, בשוק שחור. בן אדם היה קונה עוף אחד בשבוע לכל המשפחה. פה ברחוב היה בית או שניים של שוק שחור, אבל רוב השוק השחור היה ברחוב ליליינבלום. שם היית רואה בן אדם הולך וחוזר הולך וחוזר, עד שאתה אומר "מה הוא עושה פה?" ואז באים אליו ושואלים בשקט: "אתה מוכר דולרים?" צריך היה להיזהר.
היינו הולכים לראות סרטים בקולנוע עדן ולא היינו משלמים. כל יום חמישי או שישי הבעלים היה תולה את הלוח הגדול עם השם של הסרט. היינו באים ואומרים "באנו לעזור לתלות את הלוח". מפרקים, מרכיבים, תולים את השלט בליליינבלום פינת הרצל ונכנסים חינם לסרט.
אבא שלי היה מוכר עיתונים. מכר עיתונים בתחנת האוטובוס בשכונה, ואחר כך עבר לתחנה מרכזית ישנה. היה בין המוכרים הראשונים בתל אביב שהיה להם דוכן. היה לך הרבה יותר עיתונים אז. הבוקר, המשקיף, דבר, המרחב, הארץ, הצופה, ידיעות היום, ידיעות חדשות. ובצהריים — ידיעות אחרונות, שהיה מה שנקרא 'איבנינג פייפר'. ג'רוזלם פוסט באנגלית, בלומנטל בגרמנית. בשביל זה עד היום אני אוהב לקרוא עיתונים.
לידנו גרו האחים טוביה. משפחה מוזיקלית. ארבעה אחים שרקדו סטפס. היינו עושים חאפלה, יושבים, אוכלים, מנגנים. הנגנים לא ידעו תווים, הם ידעו לנגן. מי שיש לו קול או שיודע לנגן על עוּד, מוביל. לאט לאט זה התחיל להתארגן. הזמינו אותם להופעות. אחרי זה זה התמסד יותר, נהיו להקות.
אחת הדמויות המרכזיות של נווה צדק היה רביקוב. לרביקוב הייתה סנדלריה. היה יושב שם, מתקן נעליים. סנדלר מתקן נעליים רק עם פטיש, אבל רביקוב קנה גם מכונת תפירה, אז כל הסנדלרים היו מביאים אליו את הנעליים. הוא הפך להיות הסנדלר של הסנדלרים. חוץ מזה היו באים אליו אנשים גם לא בשביל העבודה שלו. היו באים להתייעץ. עצות בחיי יום יום. אדם עניו, שקט. היו דברים שהיה מנבא. היה אומר לאנשים להחליף את השם שלהם. כשמישהו היה חולה היה אומר לו מה לעשות. בסוף, כשמת, מצאו בדירה הקטנטנה שלו 30 אלף ספרים.
 
6. מיזוג אוויר
עכשיו אני מתפלל בכמה מקומות. אני מתפלל בליליינבלום, אבל אין שם מיזוג אוויר. יש שם מזגן כזה קטן, וכולם מצטופפים סביבו. כשלא חם לא אכפת לי. אבל כשחם? אני לא יכול להתפלל באמצע השבוע. אז בקיץ אני מתפלל בבית הכנסת הקרוב, פה, או שאני הולך לבית הכנסת הגדול באלנבי. שם יש מיזוג אוויר פנימי. זה לא ונטילטור, יש מערכת מיזוג ממש. ואפשר לסבול את זה.
 
7. מעכשיו הלם
בצבא הייתי נהג והיה לי מפקד חכם מדי. יום אחד נסענו. הוא אמר לי, "נוסעים למושב מגל, סע דרך שם". אמרתי, "אתה לא רואה שיש שם לגיונר? למה לנסוע מול הפנים שלו? יעלה לו שיגעון, הוא יתחיל לירות עלינו. בוא ניכנס מאחורנית״. הוא אמר, "אני נתתי פקודה." נהגתי, אבל התכופפתי והתחבאתי בזמן הנהיגה. נוהג ומתכופף. הלגיונר ראה אותנו. לשנייה היה מתח, ואז הוא ירה. פגע במפקד. נפצע קל. כשהגענו לקיבוץ מגל, אמרתי לו: "מהיום אני לא נוסע על הכביש הזה. זהו. מעכשיו אני בהלם".
אבל הייתי מוכרח לנסוע שוב במלחמת סיני הראשונה. עשו ממני נהג קרבי. נסענו כל הלילה בשיירה. בשלב מסוים השיירה נעצרה ונרדמתי. כשקמתי השיירה כבר הייתה רחוקה ממני. הסתבר שכל שאר החיילים והמפקדים על המכונית שלי נרדמו גם. לא היה לי מושג איפה אני נמצא ואיך אצטרף שוב לשיירה. המשכנו לנסוע ולנסוע ולא אמרו לנו לאן. פתאום הפגיזו אותנו במרגמות. אמרתי למפקד, "תגיד, לאיפה הבאת אותי? אני לא חייל קרבי." אמר, "אני לא יודע". אמרתי, "אז לאן אנחנו נוסעים? "אמר, "נוסעים". אבל פגזים נופלים עלינו. אמרתי, "חבר'ה, אני לא ממשיך לנסוע". ירדתי וכולם נשארו על המכונית. מה אתם משוגעים? יורים עליכם ואתם לא עושים כלום? תרדו! חפשו מחסה! לאחד היה נשק, לאחד לא היה נשק, לאחד היה מעדר. מה זה ככה? אמרתי, "חביבי, אני בורח. אף אחד לא אמר לי שאני הולך פה לכבוש מוצבים". רוצים לכבוש? תגידו מראש. תביאו ציוד. לא ככה. זרקתי הכול וברחתי. תפס אותי מישהו, אמר, "אני אעמיד אותך למשפט". אמרתי, "יאללה, תעמיד".
בבוקר אני חוזר ומגלה שהאוטו שלי איננו. הלכתי לחפש בין היחידות עד שמצאתי אותו. אמרתי למפקד, "האוטו הזה שלי". הוא אמר, "אתה הזנחת אותו, אתה תעמוד למשפט". אבל לא עשו לי משפט.
בששת הימים נהגתי גם. אז היה לי כבר ניסיון. איך שנכנסנו התחילו לירות עלינו, ואני פשוט עומד. אומרים לי, "מה אתה עומד?" אני אומר, "יורים. מה אני אעשה? תן לעמוד." אם יבוא כדור, יבוא. אני בזה כבר הייתי.
 
8. שלל
החיילים, איך שהיו תופסים חייל ערבי, מיד מחפשים שלל. מפשיטים אותו, לוקחים לו הכול מהארנק ומהכיסים. אני יושב, ככה, מסתכל. אחד אומר לי, "יהודה, למה אתה לא הולך לחפש שלל?" אמרתי, "טוב". תפסתי איזה ערבי, לקחתי לו את הארנק. היה לו שם כסף מצרי, אמרתי, "טוב." לקחתי חמש־שש לירות מצריות. אמרתי, "הנה יש לי שלל, תמשיכו הלאה".
היו אנשים שהלכו בלילה לחפש שלל, בתוך המחנה, ויותר לא מצאו אותם.
אבל יותר משלל, בשנות החמישים כסף לא היה הדבר הראשון שחיפשת במלחמה. חיפשו את מה שלא היה בארץ: קוקה קולה. באותה תקופה היה חרם בארץ ולא הביאו הנה קולה. אם היו מוצאים חנות עם קולה, עוד לפני שנגמרו היריות היו פורצים לחנות, יוצאים עם ארגזים של קולה. ב-1956, במלחמה, שתיתי את הקולה הראשונה שלי.

גון בן ארי

גון בן ארי (1985) הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ובמאי ישראלי. עבודותיו עם הקומיקאי, השחקן והבמאי רועי כפרי והבמאי וניה הימן זכו להצלחה בטלוויזיה וברשת האינטרנט.

מה קרה פה סם בכרך, גון בן ארי
פתח דבר — מה קרה פה?
 
בשנה החולפת, אחד האייטמים הכי נצפים בפייסבוק היה "תמונות צבעוניות מהעבר" — תמונות שחור־לבן קלאסיות של אירועים ואושיות היסטוריות שנצבעות מחדש לחיים. לינקולן ומארק טוויין קמים לתחייה לצד אסון הינדנבורג, מלחמת האזרחים האמריקאית, השואה. מה גורם למיליוני ילדים לשתף בפייסבוק תמונה של צ'ארלס דארווין? הכותרת של אחד העמודים הפופולריים יותר יכולה לשפוך אור על הסיבה: 36 Realistically Colorized Historical Photos Make the Past Seem Incredibly Real — "36 תמונות היסטוריות בצביעה ריאליסטית גורמות לעבר להיראות אמיתי להדהים".
"גורמות לעבר להיראות אמיתי" — האם זה אומר שהעבר, עד בואן של התמונות האלה, נראה לנו לא אמיתי? מיליוני שיתופים טוענים שכן. נראה ששאלת אמיתותו של העבר מטרידה אותנו גם כשאנחנו לא שמים לב שהיא מטרידה אותנו. היא שבה ועולה בתרבות באופן כה דחוף, שאין מנוס מלאבחן אותה כחרדה אמיתית המחפשת מוצא. ואכן, קשת הצבעים העשירה המובעת בפניה של אנה פרנק כפי שהופיעה באינטרנט חושפת אנה פרנק שונה לחלוטין מזו שהכרנו, השחורה־לבנה, הבינארית. מה ההבדל בין האנות? אולי הכי מדויק יהיה לומר זאת כך: החדשה אמיתית יותר.
מבלי ששמנו לב לכך, כבר הרבה זמן אנחנו מפקפקים באמיתותו של העבר. לדור שנולד לעולם שכבר זנח את הצילום בשחור־לבן, תמונה צבעונית היא הדרך היחידה לתעד את העבר כפי שאנחנו רואים אותו. העבר שלנו מתועד יותר מאי פעם בפייסבוק, באינסטגרם וביוטיוב, וברוב גורף של המקרים הוא מתועד בצבע. תיעוד שאינו צבעוני כבר לא נראה כהוכחה חותכת להתרחשות, כשם שתצלומי הצבע שלנו ייראו ריקים, חסרים מעט, כמעט מזויפים לדור העתידי שיגדל על הפורמט התיעודי הבא שייבחר. אנחנו נעשה הכול כדי להפיח חיים בעבר שלנו: נצבע תמונות, נצפה בסרטים המשחזרים את ימי הביניים ובסדרות המשחזרות את ראשית המאה שעברה, נקרא ספרים עלילתיים המחיים את האינקוויזיציה הספרדית וביוגרפיות שערורייתיות המעמידות גנרלים באור חדש. אנחנו נארגן ימי שואה אלטרנטיביים כדי להחדיר אמת לעבר היהודי האירופאי ונלך לטיפול פסיכולוגי כדי להחדיר אמת לעבר הפרטי שלנו. למען האמת, ישראל היא ככל הנראה המדינה שבה הכי הרבה אנשים פרטיים כותבים את סיפור חייהם — כל סבא או סבתא מכל צד משאיר אחריו "חוברת" או "ספר זכרונות": הזווית האישית על מה שקרה פה. אבל ללא הועיל. שוב ושוב אנחנו מגלים שלא משנה כמה אנחנו מנסים להפיח אמת בעבר, אנחנו נידונים רק להנציח את קולו של הכותב — שגם אם הוא אינטגרטיבי, לעד ייוותר נעול בספציפיות שלו. העדשה ההיסטורית היא לעולם מניפולטיבית ומטרתה תמיד לאשש את האידיאולוגיה של הכותב. לשם כך היא מוסיפה לרדוקציה הבלתי־נשלטת, ההכרחית, של העבר את הרדוקציה הספציפית, המכוונת.
אולי על כך מצביע הצמא הגדול להחדרת אמת לסיפור העבר, בייחוד במדינה מבוססת־סיפור כמו ישראל — אותו צמא המתבטא במיליוני השיתופים של התמונות הצבועות מחדש: אנחנו קמלים תחת המונופול שהענקנו להיסטוריה על העבר שלנו, שאותו היא רוקנה מצבע. העבר, כפי שההיסטוריה מספרת לנו אותו, הוא שחור או לבן. עבר שאין בו ריבוי גוונים. עבר ללא רגש, ריח, הפתעות, צירופי מקרים. בלי קולות סותרים, שאלות ללא מענה, כישלון מעגלי, התלבטות אינסופית, עבר בלי מבוכה. מראשית דרכה, זוהי ההיסטוריה של ההיסטוריה: עבר שכולם מסכימים איתו ואף אחד לא חווה.
מ-2009 ועד 2013 התגוררתי עם בת הזוג שלי ברחוב יבנאל בתל אביב. בעל הבית שלנו היה פרופסור אמריקאי בשם סם בכרך. הקשר שלנו היה מוגבל: מדי פעם הוא היה מתקשר כדי לשאול מה שלום עצי הלימון בחצר. באחד מביקוריו השנתיים בארץ עם אשתו ובנו, נפגשנו. סם גדל בישראל עד גיל שמונה, אז עקרה משפחתו לארצות הברית. כיום הוא פרופסור להתנהגות ארגונית באוניברסיטת קורנל בארצות הברית. הוא מקפיד לחזור ארצה מדי שנה.
ב-2010 הייתי עסוק בתחקיר על סבו של סבי מצד אמי, הרב שם־טוב גפן, שככל שהיה ידוע לי אז, התגורר ביפו. בנהלל של ילדותי היה קשה לאסוף מידע על האיש. בינו לביני עמדו שלושה דורות של התיישבות שגרסו מניעה גמורה מעיסוק בחומרים דתיים. רצה הגורל ובשנה שבה עברתי לרחוב יבנאל בנווה צדק החל מוסד הרב קוק לפרסם מחדש את כתביו של הרב גפן, ובהם זיכרונותיו. בבת אחת שוחרר קטע מהעבר המשפחתי מפילטר ההיסטוריה האידיאולוגית, השחורה־לבנה, ונחשף בצבעים קרובים יותר למקור. הצבעים החדשים חשפו צירוף מקרים מפתיע: הרב גפן, הסתבר, לא התגורר ביפו, אלא באותו רחוב קטן שבו שכרתי דירה מפרופסור בכרך ברגע התחקיר. הוא עבר לרחוב מהמושב יבנאל עצמו, ובתל אביב כיהן כרב הראשי של שכונת נווה צדק.
מהדורת שלושת כתביו של הרב שם טוב גפן, 'הנבואה המימדים האדמתנות', התפרסמה במקור בלווית פתיחות מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ודוקטור הוגו ברגמן. שניהם התחננו בפני הקוראים, משני צדי הדת, לתת לכתביו של הרב גפן הזדמנות. אך הספרים נשכחו: רב שפסק הלכה, עסק בקבלה, פיתח ב-1917 תורה הדומה לתורת המיתרים ועסק, בין היתר, בהסברת האבולוציה ותורתו הפילוסופית של קאנט, לא יכול היה לעבור במסננת המונוכרומטית של ההיסטוריה הישראלית. או שאתה עובד אדמה או שאתה עובד שמיים. או שחור או לבן. אין אמצע.
השיחות בין סם וביני חזרו שוב ושוב לאותו הנושא: התהום הפעורה בין ההיסטוריה של ישראל ובין העבר שלה. אחת לכמה זמן צץ מבין שורות האקדמיה היסטוריון המארגן מחדש את חלקי העבר בהתאם לאופנת היום, באופן המצליח ליצור נרטיב חדש ולספר סיפור אחר, אבל לא משנה מהו הסיפור היומי, זווית הראייה של ההיסטוריון תמיד תותיר אותנו חסרים את אותו קו דק המחבר בין החיים שלנו ובין ההיסטוריה.
הבחינה ההיסטורית של העבר לא חושפת אמת לגביו, אלא דווקא מגבילה את מנעד האמת שלו. בישראל התופעה הבינלאומית הזו נעשית דומיננטית באופן יוצא דופן, בשל כמה גורמים: השיקולים הפוליטיים והביטחוניים, הדורשים שליטה רחבה בסיפור המסופר; קיבוץ הגלויות הישראלי, שהכריח את עולי עיראק, רוסיה ואתיופיה לזנוח את ההיסטוריות הפרטיות שלהן לטובת היסטוריה מאוחדת; ועצם היותה של ההיסטוריה הישראלית נספח מט־לנפול של היסטוריה ותיקה, מנוסה, עשירה ויציבה בהרבה — ההיסטוריה היהודית, שראתה בעצמה אינספור ריבונויות עולות ונופלות, כולל אלה שלה. אך יותר מכול, ההיסטוריה הישראלית יוצאת דופן משום הציפייה התמידית שלה לסיומה שלה עצמה. העיתונים הישראליים התרגלו כבר מזמן לבסס את כותרותיהם הראשיות על החשש האפוקליפטי הירוק־עד של הישראלי: היום הכול בסדר, מחר יש סיכוי שכבר לא נהיה כאן. הפעולה של איפור העבר מחדש היא אינסטינקט הישרדותי של היסטוריה הנאבקת כדי שתוכל להרשות לעצמה עתיד.
בניסיון להעמיק את השיחה, ובעזרת מענק מאוניברסיטת קורנל, התחלנו לעבוד על 'מה קרה פה'. המטרה הייתה ליצור ספר שבוחן את העבר אבל אינו משתייך לז'אנר ההיסטורי או אפילו לזה של ההיסטוריה בעל־פה. ספר שאינו חיפוש אחר נרטיב אינטגרטיבי ואינו מהווה אתנוגרפיה מאורגנת או בנק קריקטורי. תחת זאת ביקשנו להביא, באופן דווקאי כמעט, אסופת רגעים סנטימנטלית המוותרת מראש ובמוצהר על האובייקטיביות ההשקפתית הנחוצה כדי להפוך טקסט להיסטוריה. ספר שאינו מתיימר להסתיר את עבודת העריכה שנעשתה בו, את מלאכת הסינון והליטוש, אלא מצהיר עליהם בגלוי מתוך הבנה שהם הכרחיים למעשה ההיסטוריוני.
המתודולוגיה שהשתמשנו בה לא הייתה קונבנציונלית. ראשית, הראיונות עצמם: ראיינו כ-40 אנשים שאליהם הגענו בכל דרך אפשרית — מודעוֹת, סטטוסים בפייסבוק, סבים של חברים של חברים, שמועות — ראיונות ארוכים במיוחד, פתוחים במיוחד, שבהם ניסינו לא להתמקד במשותף אלא במה שאינו משותף. בחלקם חזרנו שוב ושוב אל המרואיין. לפעמים היה עלינו לשאול עשרות שאלות כדי להגיע לסיפור, להתעקש ולחקור, להשתמש בעזרים כדי לעורר זווית ראייה או לנער זיכרון לחיים — תמונות ישנות, סדרה של פוסטרים מימי הקמת המדינה. לפעמים היה עלינו לשתוק. שאלת המחקר שלנו, בעיקרה, הייתה רחבה עד לא קיימת: מה קרה פה? הדגש הראיוני היה הפוך מזה המגזיני: אם הראיון המגזיני שואף לספק תוכן שידבר לציבור גדול ככל האפשר, כאן הדגש היה על שיחה המשוחררת מהתאמה לקהל מסוים. שיחה שהכוח המכוון אותה הוא הדובר, לא המאזין. אם המראיין המגזיני יודע מה הוא רוצה להגיד — כמו ההיסטוריון — אנחנו, בתוקף, לא יודעים.
את הרפיון המכוון של השיחות עצמן החליפה הקפדנות של שלב המיון. בתום תהליכי הבחירה והסינון, נותרנו עם שלושה עשר מרואיינים שסיפוריהם האירו פינות שלא הכרנו בעזרת הקול האישי החזק שלהם, הפעולות המיוחדות שביצעו או זווית ההסתכלות המובחנת שלהם. אבל גם כשהמסננת התהדקה, עדיין היקפו של הטקסט היה עצום: שעות של אנשים מבוגרים שמדברים על כל פינה בחיים שלהם. לידות, מוות, אסונות וניסים, שעל הדרך משרטטים את קורותיה של המדינה שהתחילה לקום מסביב. מי אנחנו שנחליט מה מתוך כל זה מעניין? או יותר מכך: מה מתוך כל זה נכון? מי אנחנו שנחליט איזה עבר אמיתי יותר מאיזה?
כשמדובר בהיסטוריה, שאלת העריכה הפשוטה ביותר — לפי מה בוחרים איפה לחתוך, מה להכניס ומה לא — הופכת לא רק לשאלה פוליטית אלא גם לשאלה פילוסופית. מתי דעה מפסיקה להיות דעה והופכת להיות אמת? מתי אמת נעשית דעה? מה ההבדל בין החוויה של הפרט לבין החוויה של הכלל? בקריאות ראשונות, ראינו איך קוראים מבינים החלטות עריכתיות שלנו כאילו היו הצהרות אידיאולוגיות: מיעוט הנשים בספר לעומת הגברים, למשל, הכעיס כמה קוראים. השיקול אינו שוביניסטי, אלא, כרגיל, מגמתי: בימים אלה אנחנו עובדים על כרך המשך, 'מה יקרה פה', העוסק בעתידה של מדינת ישראל, ובו רוב המרואיינים הן נשים, מאחר שרצינו להדגיש את המעורבות הנשית המועטה יחסית בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לעומת המעורבות הנשית המואצת ביחס לעתידה של המדינה. כנ״ל לגבי מרואיינים ערבים ישראלים, שעבורם התחלנו לייחד פרוייקט שלם של ראיונות. הם לא נמצאים כאן לא משום שאנחנו רוצים להשתיק את קולם, אלא משום שרצינו לתת לו במה נרחבת מספיק.
הדימויים שעשו את דרכם לספר הם תוצר של הוויכוח בין סם וביני, בין ישראלי־אמריקאי מבוגר וישראלי צעיר, בשאלה מה צריך להיות בספר. תוך כדי עריכה השתמשנו באלמנטים מהראיונות כדי ליצור קולאז'. את הקטעים ששימשו אותנו לבניית הסיפור בחרנו לפי שלוש קטגוריות: בהירות הדימויים, הרלוונטיות הרגשית שלהם והממד המטפורי או הארכיטיפי שהם מעוררים. הדיאלוג בין סם וביני הפך למאבק בין־דורי בשאלה אילו דימויים מהווים "אמת" — מאבק השואף תמיד לתיקו מתוך הבנה שהאמת לעולם נמצאת במעין סופרפוזיציה.
גילינו, לפרקים, היסטוריה אחרת. מציאות שלא ידענו על קיומה. כשאנחנו חושבים על מלחמת העצמאות, אנחנו לא חושבים על החיילים שברחו מקרבות; כשאנחנו חושבים על הפליטים שמגיעים לחוף תל אביב, אנחנו לא חושבים על סצנת הגלישה שלהם; כשאנחנו חושבים על הסכסוך הישראלי פלסטיני אנחנו לא חושבים על בעיית הדַּבּוּרִים הקשה שהוא יצר בישראל והפתרון המזעזע שלה; כשאנחנו חושבים על טוניס, אנחנו לא חושבים על השואה. בזמן השיחה עם מונה טייב, למשל, גילינו סוג אחר של שואה: "הגרמנים נתנו פקודה: ביום שישי כל היהודים צריכים להתאסף בעשר בבוקר כדי להישלח למאפייה. להישרף. הם אספו אותנו במחנה. כולנו בכינו, התפללנו. בדיוק בעשר בבוקר נכנסו הבריטים". היהודים בטוניס, מתברר, התפללו מספיק חזק כדי לעצור את השואה. כשמנסים לענות על שאלה כמו "מה קרה פה?", אין מנוס מפני ההבנה שמה שקרה פה, קרה אחרת לכל אחד.
האדם המודרני חוזר ושואל את עצמו בכל דרך אפשרית: לאן נעלמו הניסים? ייתכן שהתשובה נמצאת על רצפת חדר העריכה של ההיסטוריה. צמד המילים 'שואה בטוניס' מספיק כדי לבלבל, אז להוסיף על זה עוד תפילה שעצרה את השואה לקהילה אחת? עדיף להסכים על סיפור אחד, אומרת ההיסטוריה, ושכולנו נספר אותו. כמו מכל תיאום גרסאות, גם מזה משתמע: מישהו לא אומר את האמת.
השאיפה במעשה ההיסטורי היא לשמר חתיכה של אמת מן העבר. אבל הטכניקה של המעשה ההיסטורי אינה טכניקה בדוקה של חיפוש אחר אמת. דווקא הדיסציפלינות הוותיקות יותר לחיפוש אחר אמת הבינו מזמן שהאמת לעולם אינה דבר מוצק יותר משיחה. אצל אפלטון ותלמידיו או אצל חז"ל, האמת אינה נמסרת כדעה אחת אלא כדיאלוג, כמגוון של דעות סותרות, בוחנות, מאתגרות, מתווכחות. קולות בעולם היהדות — קולות שהולכים ודועכים בעשורים האחרונים — נוטים אף להרחיק ולטעון כי זה ייחודה של המחשבה היהודית: התורה הכתובה חייבת להתקיים לצד תורה שבעל־פה, משום שהעל־פה הגמיש והמתחדש מסוגל להכיל גוונים של אמת שאינם אפשריים בכתב.
ההיסטוריה העתידית תדמה יותר לתורה שבעל־פה: ה'פיד' (Feed) של הרשתות החברתיות מתעד לנצח את חוויותיהם של האינדיווידואלים המרכיבים קהילה. מה שמונצח אינו ״העבר״ אלא אינסוף ״עברים״ אישיים. אבל לדורות הקודמים אין תיעוד של היסטוריה אישית, של היסטוריה מרובת קולות. הספר הזה מנסה להיות פחות ספר היסטוריה ויותר 'פיד' לאלה שלא היה להם 'פיד' שבו העבר שלהם יוכל להישמר. לאלה שעברם נדחק הצידה לטובת העבר האחד, הרשמי.
 
 
יהודה אהרוני
 
נולד ב-1935
 
1. פתיל
היינו הולכים הרבה לים. מי שאהב לדוג דג. אני לא כל כך התלהבתי למה זה עבודה קשה. היו חכמים אז — היו דגים עם פצצה. אחרי 48' היה להרבה אנשים כל מיני חומרי נפץ. למדו מהצבא, היו מכינים חומר נפץ וככה דגים. במקום לזרוק חכה, זורקים פצצה. אתה זורק ואודרוב! רואה כל הים צף מלא דגים. אוספים את הדגים בכמויות, הולכים לשוק הכרמל ומוכרים. אנחנו, הילדים, היינו באים אחרי שהדייגים הלכו, לחפש שאריות שנשארו מהפיצוץ. דגים שנשארו פה ושם.
אחר כך המשטרה עלתה על זה והיו חייבים להפסיק. למה היו כאלה שהורידו אצבע. הפצצות פעלו על פתיל. אתה מדליק וזורק תכף. שנייה אחת לא זרקת? התפוצץ לך ביד. אני מכיר שניים כאלה, בן אדם זרק־לא־זרק, התפוצץ לו על הידיים, איבד את האצבעות. אבל כשזה היה עובד, זה היה הרבה יותר רווח.
 
2. היציאה מעדן
בעָדֶן הכול היה יותר זול אפילו מיפן. זו עיר נמל. היו מקבלים הודעה ב-12 בלילה: "באה אונייה!" כולם קמים, נוסעים לפתוח את החנויות, והתיירים יורדים מהאונייה וקונים. אחר כך גומרים, סוגרים, הולכים הביתה לישון.
אמא עזבה את עדן בגיל שש או שבע, הסתובבה בכל איסט אפריקה. הייתה בסומליה, באתיופיה, אסמרה, אריתריאה, כשעוד הייתה מושבה איטלקית. בסוף הגיעה המשפחה שלה למצרים. מפורט סעיד לקחו רכבת ללוד. שמונה שעות. אני נולדתי פה בשכונה. בזמנו הייתה מיילדת מסתובבת בנווה צדק, יודעת שבתאריך כך וכך אישה הייתה אמורה ללדת, וכשהייתה יולדת הייתה באה. אני, הבכור, נולדתי בבית, והאחים שלי כבר נולדו בבית חולים.
אבל היו כאלה שלא רצו לעזוב את עדן והאזור. סבא שלי, למשל, לא רצה לבוא לפה. נשאר בסודן, היה לו טוב שם. הרבה חברים. הוא קבור בחרטום. שם היה עושה עסקים.
 
3. חמישה חדרים
כולם הגיעו לכאן, לאזור הזה בנווה צדק, וגרו כאן. יש כאן הרבה בתי כנסת של עדֶנים. בסביבות שנות השישים התחילו להתפזר מכאן כל העדנים. איך זה קרה? כשכבשו את יפו, נשארו פה בקצה הרחוב בתים שלמים, נטושים. אז הרבה אנשים — גם אנשים מעדן — הלכו ופלשו לבתים. אנשים שגרו פה בדירות של חדר אחד עברו לבתים של חמישה חדרים שם. היה ריק. אבל אז יום אחד, ב-48', התחילו להרוס את הבתים של הערבים. חשבו שאם נחתום עם הערבים איזה חוזה, ישר הם ירצו זכות השיבה. אז הרסו, שלא יהיה להם לאן לחזור. היינו ילדים ואמרנו לקצין, "מה אתה הורס בית כזה יפה?" אמר, "מה מה? פקודה."
 
4. האוטובוס של הערבים
אמא שלי ארגנה את המנקות הערביות. היא אהבה את החֶברה, וידעה לדבר ערבית טוב. היו באות אליה מנקות, והשכנים שרצו מנקות ושלא ידעו ערבית היו צועקים "גברת לאה, אני רוצה מחר עובדת ניקיון", ואמא שלי הייתה מסדרת להם.
היו התנגשויות עם הערבים, אבל בסך הכול חיינו כאן ביחד. לא היינו נועלים את הדלת אפילו. האוטובוס שלהם היה בצד השני של הרחוב. כשהיינו רוצים לנסוע לירושלים בחצי מחיר, היינו הולכים לשם ונוסעים באוטובוס של הערבים.
 
5. הסנדלר של הסנדלרים
היה מצב חירום. הכול היה בתלושים, בשוק שחור. בן אדם היה קונה עוף אחד בשבוע לכל המשפחה. פה ברחוב היה בית או שניים של שוק שחור, אבל רוב השוק השחור היה ברחוב ליליינבלום. שם היית רואה בן אדם הולך וחוזר הולך וחוזר, עד שאתה אומר "מה הוא עושה פה?" ואז באים אליו ושואלים בשקט: "אתה מוכר דולרים?" צריך היה להיזהר.
היינו הולכים לראות סרטים בקולנוע עדן ולא היינו משלמים. כל יום חמישי או שישי הבעלים היה תולה את הלוח הגדול עם השם של הסרט. היינו באים ואומרים "באנו לעזור לתלות את הלוח". מפרקים, מרכיבים, תולים את השלט בליליינבלום פינת הרצל ונכנסים חינם לסרט.
אבא שלי היה מוכר עיתונים. מכר עיתונים בתחנת האוטובוס בשכונה, ואחר כך עבר לתחנה מרכזית ישנה. היה בין המוכרים הראשונים בתל אביב שהיה להם דוכן. היה לך הרבה יותר עיתונים אז. הבוקר, המשקיף, דבר, המרחב, הארץ, הצופה, ידיעות היום, ידיעות חדשות. ובצהריים — ידיעות אחרונות, שהיה מה שנקרא 'איבנינג פייפר'. ג'רוזלם פוסט באנגלית, בלומנטל בגרמנית. בשביל זה עד היום אני אוהב לקרוא עיתונים.
לידנו גרו האחים טוביה. משפחה מוזיקלית. ארבעה אחים שרקדו סטפס. היינו עושים חאפלה, יושבים, אוכלים, מנגנים. הנגנים לא ידעו תווים, הם ידעו לנגן. מי שיש לו קול או שיודע לנגן על עוּד, מוביל. לאט לאט זה התחיל להתארגן. הזמינו אותם להופעות. אחרי זה זה התמסד יותר, נהיו להקות.
אחת הדמויות המרכזיות של נווה צדק היה רביקוב. לרביקוב הייתה סנדלריה. היה יושב שם, מתקן נעליים. סנדלר מתקן נעליים רק עם פטיש, אבל רביקוב קנה גם מכונת תפירה, אז כל הסנדלרים היו מביאים אליו את הנעליים. הוא הפך להיות הסנדלר של הסנדלרים. חוץ מזה היו באים אליו אנשים גם לא בשביל העבודה שלו. היו באים להתייעץ. עצות בחיי יום יום. אדם עניו, שקט. היו דברים שהיה מנבא. היה אומר לאנשים להחליף את השם שלהם. כשמישהו היה חולה היה אומר לו מה לעשות. בסוף, כשמת, מצאו בדירה הקטנטנה שלו 30 אלף ספרים.
 
6. מיזוג אוויר
עכשיו אני מתפלל בכמה מקומות. אני מתפלל בליליינבלום, אבל אין שם מיזוג אוויר. יש שם מזגן כזה קטן, וכולם מצטופפים סביבו. כשלא חם לא אכפת לי. אבל כשחם? אני לא יכול להתפלל באמצע השבוע. אז בקיץ אני מתפלל בבית הכנסת הקרוב, פה, או שאני הולך לבית הכנסת הגדול באלנבי. שם יש מיזוג אוויר פנימי. זה לא ונטילטור, יש מערכת מיזוג ממש. ואפשר לסבול את זה.
 
7. מעכשיו הלם
בצבא הייתי נהג והיה לי מפקד חכם מדי. יום אחד נסענו. הוא אמר לי, "נוסעים למושב מגל, סע דרך שם". אמרתי, "אתה לא רואה שיש שם לגיונר? למה לנסוע מול הפנים שלו? יעלה לו שיגעון, הוא יתחיל לירות עלינו. בוא ניכנס מאחורנית״. הוא אמר, "אני נתתי פקודה." נהגתי, אבל התכופפתי והתחבאתי בזמן הנהיגה. נוהג ומתכופף. הלגיונר ראה אותנו. לשנייה היה מתח, ואז הוא ירה. פגע במפקד. נפצע קל. כשהגענו לקיבוץ מגל, אמרתי לו: "מהיום אני לא נוסע על הכביש הזה. זהו. מעכשיו אני בהלם".
אבל הייתי מוכרח לנסוע שוב במלחמת סיני הראשונה. עשו ממני נהג קרבי. נסענו כל הלילה בשיירה. בשלב מסוים השיירה נעצרה ונרדמתי. כשקמתי השיירה כבר הייתה רחוקה ממני. הסתבר שכל שאר החיילים והמפקדים על המכונית שלי נרדמו גם. לא היה לי מושג איפה אני נמצא ואיך אצטרף שוב לשיירה. המשכנו לנסוע ולנסוע ולא אמרו לנו לאן. פתאום הפגיזו אותנו במרגמות. אמרתי למפקד, "תגיד, לאיפה הבאת אותי? אני לא חייל קרבי." אמר, "אני לא יודע". אמרתי, "אז לאן אנחנו נוסעים? "אמר, "נוסעים". אבל פגזים נופלים עלינו. אמרתי, "חבר'ה, אני לא ממשיך לנסוע". ירדתי וכולם נשארו על המכונית. מה אתם משוגעים? יורים עליכם ואתם לא עושים כלום? תרדו! חפשו מחסה! לאחד היה נשק, לאחד לא היה נשק, לאחד היה מעדר. מה זה ככה? אמרתי, "חביבי, אני בורח. אף אחד לא אמר לי שאני הולך פה לכבוש מוצבים". רוצים לכבוש? תגידו מראש. תביאו ציוד. לא ככה. זרקתי הכול וברחתי. תפס אותי מישהו, אמר, "אני אעמיד אותך למשפט". אמרתי, "יאללה, תעמיד".
בבוקר אני חוזר ומגלה שהאוטו שלי איננו. הלכתי לחפש בין היחידות עד שמצאתי אותו. אמרתי למפקד, "האוטו הזה שלי". הוא אמר, "אתה הזנחת אותו, אתה תעמוד למשפט". אבל לא עשו לי משפט.
בששת הימים נהגתי גם. אז היה לי כבר ניסיון. איך שנכנסנו התחילו לירות עלינו, ואני פשוט עומד. אומרים לי, "מה אתה עומד?" אני אומר, "יורים. מה אני אעשה? תן לעמוד." אם יבוא כדור, יבוא. אני בזה כבר הייתי.
 
8. שלל
החיילים, איך שהיו תופסים חייל ערבי, מיד מחפשים שלל. מפשיטים אותו, לוקחים לו הכול מהארנק ומהכיסים. אני יושב, ככה, מסתכל. אחד אומר לי, "יהודה, למה אתה לא הולך לחפש שלל?" אמרתי, "טוב". תפסתי איזה ערבי, לקחתי לו את הארנק. היה לו שם כסף מצרי, אמרתי, "טוב." לקחתי חמש־שש לירות מצריות. אמרתי, "הנה יש לי שלל, תמשיכו הלאה".
היו אנשים שהלכו בלילה לחפש שלל, בתוך המחנה, ויותר לא מצאו אותם.
אבל יותר משלל, בשנות החמישים כסף לא היה הדבר הראשון שחיפשת במלחמה. חיפשו את מה שלא היה בארץ: קוקה קולה. באותה תקופה היה חרם בארץ ולא הביאו הנה קולה. אם היו מוצאים חנות עם קולה, עוד לפני שנגמרו היריות היו פורצים לחנות, יוצאים עם ארגזים של קולה. ב-1956, במלחמה, שתיתי את הקולה הראשונה שלי.