האהבות של אדם שארפ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האהבות של אדם שארפ
מכר
מאות
עותקים
האהבות של אדם שארפ
מכר
מאות
עותקים

האהבות של אדם שארפ

3.6 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

תקציר

החיים של אדם שארפ מתנהלים ללא דרמות גדולות, עד שיום אחד, משום מקום, נוחתת בתיבת המייל שלו הודעה.
"היי".
זה "היי" שגורם לו להחסיר פעימה. זה "היי" שמציף את נפשו ואת גופו בזיכרונות ובגעגועים. זה "היי" מאהובתו הראשונה אנג'לינה – רגע, בת כמה היא היום בעצם? – זה מייל בעל פוטנציאל הרסני, זה מייל שעומד להפוך את חייו. 
"האהבות של אדם שארפ" מאת גרהם סימסיון הוא רומן אנושי וצובט לב על גבר אחד ואישה אחת שמוכנים לסכן הרבה כדי לבדוק אם האהבה הראשונה שלהם היא, אולי, גם האחרונה.

פרק ראשון

1
 
הייתי בבית בנוריץ' וקראתי על פּיט בֶּסְט, המתופף המקורי הנשכח של הביטלס, כשבפינה התחתונה של המסך שלי קפצה הודעת מייל.
 
מאת: Angelina.brown@tpg.com.au
היי.
 
זה הכול. "היי". אחרי עשרים ושתיים שנה, עשרים מתוכן בלי שהיינו בקשר בכלל, כרעם ביום בהיר, אנג'לינה בראון, האהבה האבודה הגדולה של חיי, מחליטה להפוך את עולמי על פיו ולכתוב "היי".
היה גם שיר לציון המאורע; הלהיט My Sentimental Friend של להקת הֶרְמַנ'ס הֶרְמיטס משנת 1969 התנגן באותו רגע בתוך הראש שלי הודות לזוג אוזניות. השיר זכה מיד להיכלל במחזמר של חיי, עם השורה על הנערה שלפני שנים השאירה אותו מרוסק לרסיסים. לא בדיוק וורדסוורת', ובכל זאת די היה במילים האלה להזכיר נשכחות, וכך קרה שכאשר הגיע המייל הייתי שקוע במחשבות על האישה ששלחה אותו.
האם היתה זאת הפעם הראשונה שחשבה עלי, שנתנה למחשבותיה לנדוד לזמן שבו Like a Prayer של מדונה הוביל בראש המצעדים, ותהתה מה עלה בגורלו של הבחור שפגשה בבר במלבורן והתאהבה בו? אולי היא רפרפה סתם ככה על רשימת אנשי הקשר שלה ושאלה את עצמה, "מעניין מה קורה איתו היום."
הקליקה על "אדם שארפ", הקלידה שלוש אותיות ולחצה שלח.
לא היה יכול להיות שזה כל הסיפור. קודם כול, לא היתה שום סיבה שהשם שלי יימצא ככה סתם ברשימת הכתובות שלה, שהרי הקשר בינינו התנתק עוד לפני המצאת המייל.
לפי כתובת המייל שלה היא נשארה באוסטרליה. בדקתי באינטרנט את הפרשי השעות: אחת ורבע בצהריים בנוריץ' זה חצות ורבע במלבורן. אולי היא שיכורה? אולי היא עזבה את צ'רלי? הוא עזב אותה? ואולי הם נפרדו כבר לפני חמש-עשרה שנה.
היא עדיין השתמשה בשם הנעורים שלה. לא מפתיע. היא לא שינתה אותו גם בפעם הראשונה.
על צ'רלי לא ידעתי כמעט כלום – אפילו לא את שם המשפחה שלו. בדמיוני נתתי לו את שם המשפחה שלה. צ'רלי בראון. הילד המצויר הקירח עם כפפת הבייסבול שלו מהקומיקס "פינאטס": "זה כדור חשוב, צ'רלי בראון. רוץ אחריו, צ'רלי בראון". אבל בחיים האמיתיים, אני האיש שנתן לכדור לחמוק ממנו.
ערב אחד, אחרי כמה בירות, גיגלתי אותה. לא מצאתי שום דבר. מצאתי אנג'לינה בראון נציבת שוויון הזדמנויות, ומצאתי גם עיתונאית באותו שם, ומוחי רווי האלכוהול לא היה מסוגל למצוא אותה בין כל הצעות החוק וטורי הדעה. חלף לי בראש הרעיון לחפש תמונות, אבל עצרתי את עצמי. אנג'לינה היתה – עדיין היתה – התמכרות בשבילי, והדרך היחידה להתגבר על התמכרות היא התנזרות.
אבל מי יודע. הזמן חולף. כל אלכוהוליסט רוצה להוכיח שהוא נרפא. בסופו של דבר, אחרי עשרים שנה במערכת יחסים רצינית הייתי מסוגל בוודאי להחליף מייל או שניים עם אהובתי לשעבר המנסה, איך אומרים, לגשש.
אולי יש לה מחלה סופנית והיא לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים? במחשבה הזאת אשמה השיחה שניהלתי בארוחת הבוקר עם אמא שלי. ואולי היא וצ'רלי פשוט רוצים לקבל טיפים לנופש בצפון אנגליה: "מחפשים מקום קר ואומלל לברוח אליו מהשמש הנצחית הזאת". מה זה אומר על היחסים שלי עם קלייר אם אני מרגיש פגיע מכדי לענות לפנייה תמימה כל כך?

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

עוד על הספר

  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
האהבות של אדם שארפ גרהם סימסיון
1
 
הייתי בבית בנוריץ' וקראתי על פּיט בֶּסְט, המתופף המקורי הנשכח של הביטלס, כשבפינה התחתונה של המסך שלי קפצה הודעת מייל.
 
מאת: Angelina.brown@tpg.com.au
היי.
 
זה הכול. "היי". אחרי עשרים ושתיים שנה, עשרים מתוכן בלי שהיינו בקשר בכלל, כרעם ביום בהיר, אנג'לינה בראון, האהבה האבודה הגדולה של חיי, מחליטה להפוך את עולמי על פיו ולכתוב "היי".
היה גם שיר לציון המאורע; הלהיט My Sentimental Friend של להקת הֶרְמַנ'ס הֶרְמיטס משנת 1969 התנגן באותו רגע בתוך הראש שלי הודות לזוג אוזניות. השיר זכה מיד להיכלל במחזמר של חיי, עם השורה על הנערה שלפני שנים השאירה אותו מרוסק לרסיסים. לא בדיוק וורדסוורת', ובכל זאת די היה במילים האלה להזכיר נשכחות, וכך קרה שכאשר הגיע המייל הייתי שקוע במחשבות על האישה ששלחה אותו.
האם היתה זאת הפעם הראשונה שחשבה עלי, שנתנה למחשבותיה לנדוד לזמן שבו Like a Prayer של מדונה הוביל בראש המצעדים, ותהתה מה עלה בגורלו של הבחור שפגשה בבר במלבורן והתאהבה בו? אולי היא רפרפה סתם ככה על רשימת אנשי הקשר שלה ושאלה את עצמה, "מעניין מה קורה איתו היום."
הקליקה על "אדם שארפ", הקלידה שלוש אותיות ולחצה שלח.
לא היה יכול להיות שזה כל הסיפור. קודם כול, לא היתה שום סיבה שהשם שלי יימצא ככה סתם ברשימת הכתובות שלה, שהרי הקשר בינינו התנתק עוד לפני המצאת המייל.
לפי כתובת המייל שלה היא נשארה באוסטרליה. בדקתי באינטרנט את הפרשי השעות: אחת ורבע בצהריים בנוריץ' זה חצות ורבע במלבורן. אולי היא שיכורה? אולי היא עזבה את צ'רלי? הוא עזב אותה? ואולי הם נפרדו כבר לפני חמש-עשרה שנה.
היא עדיין השתמשה בשם הנעורים שלה. לא מפתיע. היא לא שינתה אותו גם בפעם הראשונה.
על צ'רלי לא ידעתי כמעט כלום – אפילו לא את שם המשפחה שלו. בדמיוני נתתי לו את שם המשפחה שלה. צ'רלי בראון. הילד המצויר הקירח עם כפפת הבייסבול שלו מהקומיקס "פינאטס": "זה כדור חשוב, צ'רלי בראון. רוץ אחריו, צ'רלי בראון". אבל בחיים האמיתיים, אני האיש שנתן לכדור לחמוק ממנו.
ערב אחד, אחרי כמה בירות, גיגלתי אותה. לא מצאתי שום דבר. מצאתי אנג'לינה בראון נציבת שוויון הזדמנויות, ומצאתי גם עיתונאית באותו שם, ומוחי רווי האלכוהול לא היה מסוגל למצוא אותה בין כל הצעות החוק וטורי הדעה. חלף לי בראש הרעיון לחפש תמונות, אבל עצרתי את עצמי. אנג'לינה היתה – עדיין היתה – התמכרות בשבילי, והדרך היחידה להתגבר על התמכרות היא התנזרות.
אבל מי יודע. הזמן חולף. כל אלכוהוליסט רוצה להוכיח שהוא נרפא. בסופו של דבר, אחרי עשרים שנה במערכת יחסים רצינית הייתי מסוגל בוודאי להחליף מייל או שניים עם אהובתי לשעבר המנסה, איך אומרים, לגשש.
אולי יש לה מחלה סופנית והיא לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים? במחשבה הזאת אשמה השיחה שניהלתי בארוחת הבוקר עם אמא שלי. ואולי היא וצ'רלי פשוט רוצים לקבל טיפים לנופש בצפון אנגליה: "מחפשים מקום קר ואומלל לברוח אליו מהשמש הנצחית הזאת". מה זה אומר על היחסים שלי עם קלייר אם אני מרגיש פגיע מכדי לענות לפנייה תמימה כל כך?