1
הייתי בבית בנוריץ' וקראתי על פּיט בֶּסְט, המתופף המקורי הנשכח של הביטלס, כשבפינה התחתונה של המסך שלי קפצה הודעת מייל.
מאת: Angelina.brown@tpg.com.au
היי.
זה הכול. "היי". אחרי עשרים ושתיים שנה, עשרים מתוכן בלי שהיינו בקשר בכלל, כרעם ביום בהיר, אנג'לינה בראון, האהבה האבודה הגדולה של חיי, מחליטה להפוך את עולמי על פיו ולכתוב "היי".
היה גם שיר לציון המאורע; הלהיט My Sentimental Friend של להקת הֶרְמַנ'ס הֶרְמיטס משנת 1969 התנגן באותו רגע בתוך הראש שלי הודות לזוג אוזניות. השיר זכה מיד להיכלל במחזמר של חיי, עם השורה על הנערה שלפני שנים השאירה אותו מרוסק לרסיסים. לא בדיוק וורדסוורת', ובכל זאת די היה במילים האלה להזכיר נשכחות, וכך קרה שכאשר הגיע המייל הייתי שקוע במחשבות על האישה ששלחה אותו.
האם היתה זאת הפעם הראשונה שחשבה עלי, שנתנה למחשבותיה לנדוד לזמן שבו Like a Prayer של מדונה הוביל בראש המצעדים, ותהתה מה עלה בגורלו של הבחור שפגשה בבר במלבורן והתאהבה בו? אולי היא רפרפה סתם ככה על רשימת אנשי הקשר שלה ושאלה את עצמה, "מעניין מה קורה איתו היום."
הקליקה על "אדם שארפ", הקלידה שלוש אותיות ולחצה שלח.
לא היה יכול להיות שזה כל הסיפור. קודם כול, לא היתה שום סיבה שהשם שלי יימצא ככה סתם ברשימת הכתובות שלה, שהרי הקשר בינינו התנתק עוד לפני המצאת המייל.
לפי כתובת המייל שלה היא נשארה באוסטרליה. בדקתי באינטרנט את הפרשי השעות: אחת ורבע בצהריים בנוריץ' זה חצות ורבע במלבורן. אולי היא שיכורה? אולי היא עזבה את צ'רלי? הוא עזב אותה? ואולי הם נפרדו כבר לפני חמש-עשרה שנה.
היא עדיין השתמשה בשם הנעורים שלה. לא מפתיע. היא לא שינתה אותו גם בפעם הראשונה.
על צ'רלי לא ידעתי כמעט כלום – אפילו לא את שם המשפחה שלו. בדמיוני נתתי לו את שם המשפחה שלה. צ'רלי בראון. הילד המצויר הקירח עם כפפת הבייסבול שלו מהקומיקס "פינאטס": "זה כדור חשוב, צ'רלי בראון. רוץ אחריו, צ'רלי בראון". אבל בחיים האמיתיים, אני האיש שנתן לכדור לחמוק ממנו.
ערב אחד, אחרי כמה בירות, גיגלתי אותה. לא מצאתי שום דבר. מצאתי אנג'לינה בראון נציבת שוויון הזדמנויות, ומצאתי גם עיתונאית באותו שם, ומוחי רווי האלכוהול לא היה מסוגל למצוא אותה בין כל הצעות החוק וטורי הדעה. חלף לי בראש הרעיון לחפש תמונות, אבל עצרתי את עצמי. אנג'לינה היתה – עדיין היתה – התמכרות בשבילי, והדרך היחידה להתגבר על התמכרות היא התנזרות.
אבל מי יודע. הזמן חולף. כל אלכוהוליסט רוצה להוכיח שהוא נרפא. בסופו של דבר, אחרי עשרים שנה במערכת יחסים רצינית הייתי מסוגל בוודאי להחליף מייל או שניים עם אהובתי לשעבר המנסה, איך אומרים, לגשש.
אולי יש לה מחלה סופנית והיא לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים? במחשבה הזאת אשמה השיחה שניהלתי בארוחת הבוקר עם אמא שלי. ואולי היא וצ'רלי פשוט רוצים לקבל טיפים לנופש בצפון אנגליה: "מחפשים מקום קר ואומלל לברוח אליו מהשמש הנצחית הזאת". מה זה אומר על היחסים שלי עם קלייר אם אני מרגיש פגיע מכדי לענות לפנייה תמימה כל כך?
