זמן ומרחב

פרק 1

קודי

 

אם הייתם מציצים לתוך הראש שלי, הייתם מוצאים קוד בינארי, נוסחאות ואין־ספור שורות של מספרים בשפת תכנות ממוחשבת – דברים שהיו גורמים למוחו של האדם הממוצע להתכווץ במחאה. בתוך הגולגולת שלי שוכנים ידע, מעשיוּת וחוכמה. אם היו מפרקים כל אחת ואחת ממאתיים ושש העצמות שלי, הייתם מוצאים אותה. עד כדי כך השורשים שלה נטועים עמוק בתוכי. היא מוסתרת היטב, תחובה עמוק במקום שבו אפילו הזמן בעצמו איננו יכול לגעת בה. דמנציה ומחלות אנושיות אחרות מסוגלות לגזול מהאדם את יכולות תודעתו, אך העצמות? הן מגנות על הכול. זה משהו שאתה לוקח איתך אל הקבר.

 

לייני רוזמונט היא האישה שמחזיקה את עצמותיי בבעלותה. כשפגשתי אותה, הייתה לה דרך מוזרה משלה לשזור את עצמה בחיי: חיים שלתוכם אף אחד אחר לא היה מסוגל לחדור, אך בכל זאת, היא הצליחה לכרוך את עצמה סביבי. עיניה התכולות הפראיות וגינוניה העדינים הציבו אתגר בפני הצד הטוב שבי. הצד הרע שבי בסך הכול רצה לזלול אותה בשלמותה, כדי להפוך אותה לשלי לנצח נצחים. מהרגע שבו עיניי התבייתו עליה, ידעתי שהחיים שלי ישתנו לעד – שהם יהיו מסובכים, מספקים.

 

פגשתי בה במהלך תקופה בחיי שבה הלכתי בתלם בלי לפזול לצדדים. עשיתי את מה שהייתי אמור לעשות – את מה שהיה מצופה ממני בתור קצין מצטיין ביחידת 'אריות הים'. כבר מזמן הותרתי את החיים האלה מאחור. האתוס של 'אריות הים' חזק מכדי להישבר בידי האדם הממוצע. חיילים ביחידת 'אריות הים' הם אנשים טובים. אני הייתי אדם טוב במשך זמן רב – מנהיגם של כמה מהאנשים הטובים ביותר בעולם. ואז עזבתי את 'אריות הים', פשוט מפני שכבר לא הייתי אמור להיות טוב ומוסרי. פשוט נזקקו יותר לכישוריי במקומות אחרים. אני עדיין צד מטרות יקרות מפז, ואחוזי הדיוק שלי בירי בכלי נשק קטלניים לא פחות, אבל עכשיו אינני נתון למרותו של איש. האתוס החזק לפיו נהגתי לחיות היה צריך למות מוות איטי כדי שאוכל להגשים את התכלית החדשה בחיי. האנשים שכעת נתונים למרותי בדרך כלל נמצאים מרחק שניות ספורות ממוות.

 

אני נשק קטלני להשכרה. יועץ. קבלן. גאון מחשבים. מומחה למלאכות רבות.

 

בימים אלה, אני בעיקר עזרה להשכרה, או סכין להשכרה, ובעצם מסוגל לענות על כל דרישה שאפשר לדמיין כשזה נוגע לחיסול של בן־אדם. האתוס החדש שלי תובעני פחות מהקודם; לוודא את ההריגה, לקטול את הרשע ולעולם לא להתעכב על עבודה למשך תקופה ארוכה מדי. הגעתי לנקודה בחיי שבה צברתי לעצמי מוניטין ידוע לשמצה וסביב השם שלי נכרכה רשימה ארוכה של שמועות, והרשימה הזאת ארוכה לא פחות מרשימת החיסול שלי. כישוריי הגופניים, כאשר משולבים באהבתי לטכנולוגיה ובקיאותי בה, הופכים אותי לכלי קטלני במיוחד. אני המנהל בפועל של חברת 'רידג' קבלנות' שייסדתי לא מזמן, וזה עסק חוקי, לכל הדעות. כל זמן שאני מקיף את עצמי באנשים חכמים ודיסקרטיים שתומכים בי ועוזרים לי לנהל מבצעים, הכול מתנהל על הצד הטוב ביותר. חברת 'רידג' קבלנות' מתנהלת בעזרת גברים שניחנו בכל המאפיינים שהוזכרו לעיל ויותר מכך, מפני שהגברים המדוברים הם בדיוק כמוני, רובם חיילים לשעבר ביחידת 'אריות הים', רעבים לחיים שהותירו מאחור, משתוקקים לחוש את אותה ההתרגשות שאי אפשר למצוא בשום מקום עבודה אחר. אני שמח להעניק להם את ההזדמנות לטעום שוב מפרץ האדרנלין המוכר. למרות שמדובר בחברה חדשה, שיעור ההצלחה שלנו חסר תקדים. אני יכול לעבוד מכל מקום. זו ברכה וקללה גם יחד.

 

כרגע אני נמצא בדירתי בניו יורק, בינות לעננים ולערפיח של העיר, העסוקה מדי מכדי לעצור ולהכיר בכך. אני מעדיף את הדירה בניו יורק על פני יתר הבתים שלי, מפני שאני יכול להתמזג ברקע, להסתתר על ידי המולת החיים. לייני מרבה לבקר בניו יורק למטרות עבודה, וזו סיבה נוספת שבגללה הדירה הזאת היא אחת האהובות עליי. כך אני יכול לעקוב אחריה. ובכן, לא לעקוב אחריה כמו איזה שמוק מטורלל, אלא פשוט לבדוק מדי פעם בפעם מה קורה איתה – רק כדי להזכיר לעצמי מה היה פעם, לפני שהשקעתי את כל חיי בעבודה.

 

הודות לידע שלי בטכנולוגיה, אני יכול לעשות הרבה יותר מאשר רק לדעת מה קורה איתה, והעובדה הזאת עוזרת לי לישון טוב בלילה. אני מתגעגע לתקופה שבה ניהלתי חיי חברה, חיי הישנים חסרים לי, אך יותר מכול, אני מתגעגע ללייני.

 

אני משאיר את הטלוויזיה דולקת אך הצלילים מושתקים לחלוטין. אני עושה את זה רק כדי שיהיה מקור אור שיאיר את דירתי החשוכה. זה משכך את תחושת הבדידות. כל מה שעליי לעשות כדי לזכות למנה מהחיים של יתר האנשים בעולם זה להציץ בפניהם המוכרות של השחקנים באיזה סיטקום מצליח מרצדות על המסך, או אפילו לצפות במחוות פניה המוגזמות של איזו כוכבת ריאליטי. לא שאפשר להתגאות במצב שאליו התדרדרה החברה שלנו, אבל זה מה שנחשב נורמלי בעיני רוב האנשים. אני לא צריך לשמוע את הקולות שלהם. אני מסתפק בצפייה בתווי פנים אנושיים.

 

"אל תסמכי עליו," אני אומר, מחייך בזחיחות לעבר הטלוויזיה. אין שום ספק שבסופו של דבר השחקנית תמצא את עצמה עם לב שבור ועם יותר מטענים רגשיים מכפי שכל גבר הגון ירצה לקחת על עצמו. היא לא מבינה את זה. הן אף פעם לא מבינות את זה.

 

אני מקיש על המקלדת בעודי נוגס בפיית בקבוק המים. הבקבוק נתלה מפי כמו עצם מפיו של כלב. אלה לא מים. אני לוגם מעט מהנוזל ומעיף מבט באחד משלושת מסכי המחשב בעת שנשמע צליל התראה. "איזה כיף," אני נוהם מסביב לפיית הבקבוק. עבודה חדשה. אני שומר את המידע בכונן קשיח מוצפן, ומתחיל לנסח תוכנית. לא כל העבודות דורשות טקטיקות זהות. אם מישהו בוחר לשכור את שירותיה של חברת 'רידג' קבלנות', דבר אחד ברור כשמש: הוא דורש חשאיות וזו מילת המפתח, והמטרה היא מנוול בעל דרג בכיר. תמיד הרגתי אנשים רעים. במובן הזה, העבודה שלי לא השתנתה הרבה. עכשיו אני לא צריך להתמודד עם ביקורת באמצעי התקשורת או הרים על גבי הרים של ניירת. אני משיב להודעה, מיידע את הלקוח שאני יכול לספק את מה שהוא צריך.

 

אני לוגם לגימה ארוכה מהבקבוק, שפייתו עדיין אחוזה בין שיניי, בעודי מעיף מבט לעבר הטלוויזיה ולוחש, "אמרתי לך." אני מניד בראשי לנוכח הקונפליקט הברור מאליו. אף אחד כבר לא זוכה לחיות באושר ובעושר, אני חושב לעצמי. אפילו לא האידיוטים בטלוויזיה. חוויתי קונפליקט משלי בתקופה שבה הייתי אדם טוב והגון. למרבה הצער, זה לא נמשך לנצח. כל זמן שזה היה מנת חלקי, זה היה מתוק. כל מה שנותר לי כעת אלה זיכרונות מלייני רוזמונט; ראשה שנטה לאחור בפרץ צחוק, חיוכה הישר, הלבן והשובבי, רגע לפני שהכניסה אותי לתוך הפה שלה, האופן שבו שרבבה את שפתיה בזמן שקראה אימיילים, ניחוח שערה לאחר שהתקלחה, האופן שבו עיניה נמלאו רגש והבהיקו כשלחשה, 'אני אוהבת אותך, קודי רידג'.'

 

אני בולע את הגוש שעולה בגרוני לנוכח הזיכרון האחרון הזה. אינני תולה בה את האשמה. לא, אי אפשר להאשים את לייני בסיומה האומלל של פרשיית האהבים שלנו. האשמה רובצת בכבדות רק על כתפיי. אני שולח את ידי מטה בהיסח דעת ומשפשף את הצלקות העמוקות והמשוננות בקרסוליי, ומתכווץ ברתיעה לנוכח הסיוט שהן מקרינות על גבי מסך תודעתי.

 

"הבני־זונות מסתתרים שם. אני יודע זאת," נוהם סטיב, זיעה ניגרת מפניו, מורחת את הצבע השחור המעטר את מצחו. השטח שבו אנחנו נמצאים ענקי, ג'ונגל עצום ורותח. הלחות הומצאה פה, ואני חושש שאני עלול למצוא פה את מותי. יחידת המודיעין מסרה לנו את מיקומם של המזדיינים. אנחנו נקלעים באופן בלתי צפוי למזג אוויר גרוע, ומטחי הגשם הורסים את החגיגה למצעד הדפוק הזה שאנחנו מצעידים פה. אנחנו נמצאים רחוק מהמטרה, ואני מתחיל לחשוב על תוכנית ב'. זה לא סיפור גדול. אני שולט במצב. האימונים הקשים שעברתי לאורך השנים הכינו אותי היטב. הכול יהיה בסדר, מפני שכך חייב להיות. חיים שלמים תלויים בהחלטות שלי.

 

"לא, הם לא. דבר בשקט!" אני משיב בקול חלש ככל האפשר. אני מעיף מבט לעבר המקום שאליו הוא מחווה, אך בן רגע מחליט שהוא טועה. כבר סרקנו את האזור הזה, לא? כל־כך הרבה ירוק מזוין. בשלב הזה הכול נראה אותו הדבר. אני מתכופף בסמוך לצמח טרופי שנראה כאילו הוא מסוגל להרוג אותי, אם המזדיינים שאנחנו מנסים לתפוס לא יעשו זאת קודם לכן. כל מה שאני יכול לעשות כעת, בתור האחראי על כל העסק הזה, זה להודות לאלוהים על כך שהזמן לא משחק תפקיד. יש לנו שפע של זמן, אני פשוט צריך להיערך מחדש. אני שולף טאבלט קטן ומנסה להבין היכן נחתנו והיכן ממוקמות הסירות שאמורות לחלץ אותנו. אנחנו יכולים לחזור בפעם אחרת. אני לוחץ על הכפתור שבקסדתי, יוצר קשר עם הפיקוד בבסיס ואומר להם שככל הנראה אפשר לתאר את המצב הנוכחי כ'דפוק'. "חיובי," אני משיב, מתאמץ לשמוע את הנאמר מבעד לקולות הגשם השוטף ולרחשי בעלי החיים המהדהדים ברחבי הג'ונגל הלח. אני מצמצם את עיניי לנוכח החופה הירוקה המבהיקה הפרושה מעליי. הגשם הולך ומתגבר. אני מסמן לסטיב ולמאבריק בזמן שהם מצביעים במורד ההר לעבר האדוות הקטנות במי הנהר. הסירות שלנו מגיעות, תודה לאל. אני מסמן להם, מיידע אותם שאני מתכוון להתקדם לעבר מקום גבוה יותר. למעלה יש קרחת יער קטנה שממנה התקשורת תוכל להתבצע בצורה יעילה יותר.

 

מאבריק מהנהן ומרים את הרובה כדי לחפות עליי. סטיב מכוון את הנשק שלו לעבר הצד השני באופן מיידי, כדי לשמור עליי מאחור. חברי הצוות שלנו, שנמצאים מאחורינו לאורך גדות הנהר, ממשיכים ללכת בעקבותינו – כולם מצייתים לפקודה החרישית שלי. הם מתקדמים לעבר הסירות. אני נע באופן מהיר וחרישי ככל האפשר לעבר קרחת היער. הציוד הכבד מאט את צעדיי בבוץ הסמיך. אני נאנק, מעיף את החרק הענקי שמנסה להידחק לתוך גרוני ומתחיל למסור את המידע במכשיר הקשר. לאחר כמה דקות, אני מתחיל לפרק את האנטנה ולארוז את המכשיר. הגיע הזמן להסתלק מפה, לכל הרוחות. אני מוכן להתחפף מהגשם הזה.

 

הרגעים האלה, של הסחת דעת מינימלית, אלה הרגעים שעליהם אני משלם, ובגדול. אני חש בנשימה חמימה, חש דקירה חדה בצווארי, ואחר כך שום דבר. הגוף שלי נעשה רדום. אני נופל אל האדמה. פאק! בהלה אוחזת בקרבי, והיא אמורה לעזור לי לבצע את העבודה שלי, אבל ברגע זה, ברגע היחיד שבו יש לבהלה חשיבות, זה לא קורה. מבעד לשדה ראייתי המטושטש, אני קולט את הסירות המתקרבות ואת אחיי עולים עליהן בבטחה. הם מוגנים. הסירות נראות רחוקות בזמן שהם גוררים את גופי הרפה בבוץ המצחין, שבו הציוד שלי מותיר טביעות חדות. כל הציוד שסחבתי איתי לא מביא לי כל תועלת. זו האירוניה במיטבה. הם יראו אותי. האחים שלי חייבים לראות אותי. אני לא יכול לצעוק. אני לא יכול לזוז. אני פה! אני מתפלל שמישהו מהם יעיף מבט בכיווני. הם הולכים ומתרחקים מהחוף, ותקוותי היחידה להישרדות מתפוגגת ונעלמת. בזמן שתיערך ספירת ראשים הם יקלטו שאני נעדר. מישהו יישלח כדי לחפש אותי, אך כבר לא אהיה פה. אנשים נוספים יישלחו לחפש אותי, אך יהיה מאוחר מדי. אשלם את המחיר על החלטה אחת. אני נגרר עמוק יותר לתוך הירוק הזוהר, הרחק מעוגן הביטחון שלי. בפעם הראשונה, אני מדמיין שזה הסוף שלי. המהלומה הניצחת. האם הם ישספו את גרוני? קרוב לוודאי שבכלל לא ארגיש את זה. האם זה יהיה מהיר? או שמא יענו אותי עד אין קץ? הם ירצו מידע. הם יחזיקו אותי בחיים. אני שומע את אחיי קוראים בשמי. קולותיהם נשמעים רחוקים. חיי מבזיקים לנגד עיניי, והדבר העיקרי שאני רואה בחזיוני זה את לייני. לייני היפה שלי. אני נאחז בזיכרון שלה צוחקת, זרועותיה כרוכות סביב צווארי, גופה צמוד לגופי בכזאת חוזקה שהבושם שלה פולש לאוויר שלי. אני יכול לטעום אותה, כאילו שפתיה עוטפות את שפתיי. זה הדבר בתוכו אני טומן את עצמי, מפני שהיא הדבר החשוב ביותר בחיים. ליבי פועם למענה. למשך כל הפעימות שנותרו לו. אני מתמקד בפעימות האלה: ליי־ני. ליי־ני. ליי־ני.

 

שעה ששמי הנזעק לעבר הרוח הולך ודועך, אני נתקף אימה. דקירה נוספת בצוואר. הפעם אני חווה קהות חושים וחשיכה. לא כלום. אני נעלם, ואיתי נעלמת גם האימה. אני נשבע לעצמי ללא מילים שאנקום בכל מחיר.

 

אלה היו הרגעים האחרונים של חיי הישנים. כשאני נזכר בקו ששרטט גופי הרפה בזמן שנגררתי בבוץ, אני חושב על כך שהקו הזה היה ממש כמו קו שמשרטטים בחול, הגבול המסמן בדיוק את מה שהיה לפני, ומה שבא אחרי. זה היה הרגע שבו נעלתי את לייני רוזמונט בתוך עצמותיי. הקטע המעצבן בכל התהליך המפרך הזה הוא שברגע שאתה נועל בעצמות שלך משהו, אתה לא יכול להיפטר ממנו ולא משנה עד כמה תתאמץ או כמה זמן יחלוף.

 

הוחזקתי כשבוי מלחמה, או לפחות זה מה שחושבים רוב האנשים. הייתי אסיר במשך שלוש שנים, שישה חודשים וארבעה ימים. לאחר שנה ושבעה חודשים, ארצות הברית הכריזה עליי כעל חלל. היום אני יודע שלייני המתינה שלוש שנים וחודשיים לפני שהסכימה להצעת נישואים שקיבלה מגבר אחר.