חבורת כוח המוח (2) והבלגן בחדר המנהלת

פרק א: יחזקאל מבקש עזרה

שלום לכל הקוראים,
אתם זוכרים אותי? אני אייל קורן, המנהיג החכם והצנוע של חבורת כוח-המוח. אתי בחבורה - ליטל היפה שאני אוהב, אריק השמן, שהוא עכשיו חבר של ליטל ואני נורא מקנא בו, וניב הזדוני שתמיד חושב על הדברים הכי גרועים שיכולים להיות. זהו. זו כל החבורה שלי. אולי זה נראה לכם מוזר, חבורה של ילדים בכיתה ו'. אולי אתם חושבים שאנחנו גדולים מדי בשביל לשחק בחבורה, אבל לנו זה לא אכפת. אנחנו יודעים שאנחנו חבורה רצינית, ואנחנו בשום אופן לא משחקים. אנחנו באמת עוזרים לאנשים הטובים, ובאמת באמת עוזרים למשטרה לתפוס את הרעים.
יש עוד מישהו שאני רוצה להציג לפניכם - יחזקאל. יחזקאל הוא השרת של בית הספר שלנו והוא מהטובים, והוא התחנן לפנינו שנעזור לו.
הכול התחיל בסתם יום של חול. אני והחבורה ישבנו לנו בקניון ואכלנו בבורגר ראנץ'. יש לנו מין מנהג כזה ללכת פעם בשבוע אחרי הצהריים לקניון ולאכול שם המבורגר לארוחת הערב. כל אחד מאתנו קונה קופסה. בכל קופסה יש הפתעה. והכי כיף בסוף הארוחה זה להוציא את ההפתעה, ולהשוויץ לפני כולם במה שיצא. בפעם ההיא שאני מספר לכם עליה, אני זוכר טוב טוב שלעסתי את ההמבורגר והצ'יפס ובלב התפללתי חזק חזק, שההפתעה שבתוך הקופסה תהיה מדבקה של טַטַנקָה, או בַּרט הַרט, או איזה מתאבק אחר של ה-W.W.F., כי אני ממש דלוק עליהם. את כל הפוסטרים של צבי הנינג'ה שהיו לי בחדר החלפתי בפוסטרים של W.W.F.. הדבקתי אותם בכל פינה בחדר שלי. אפילו על הארון. מה לעשות? בגוף אין לי בכלל שרירים חזקים, אז לפחות שיהיו לי על הארון.
אריק לא הצליח להתאפק עד סוף הארוחה. הוא שלח יד לתוך הקופסה שלו, פשפש ופשפש ושלף בובת טרול קטנה עם שיער ורוד.
אני וניב פרצנו בצחוק. "מגיע לך, מגיע לך, זה בגלל שאתה לא מסוגל להתאפק!" לעגתי לו.
"כאילו שאם הייתי מחכה זה היה משתנה," הוא אמר בקול שניסה להיות מלגלג, אבל ראו שהוא קצת נעלב.
ליטל מיד תיקנה את המצב: "יו, איזה יופי, זו טרולית! אריק, תן לי אותה, בבקשה... לאוסף שלי."
אריק לא חשב פעמיים. הוא מיד מסר לליטל את הטרולית. וליטל, בתמורה, העניקה לו נשיקה על הלחי. אוף, תמיד הוא מנצח אותי. ניסיתי לרדת עליו, ובסוף, לו ליטל נותנת נשיקה, ואלי היא בכלל לא מתייחסת.
אריק חייך לו, והסתכל במבוכה לצדדים, ופתאום קרא: "אה... תראו, תראו מי פה!... יחזקאל!"
בהתחלה חשבתי שאריק סתם עובד עלינו, אבל ניב קרא גם הוא: "ואללה, זה באמת יחזקאל השרת שלנו, מה הוא עושה פה?"
הסתכלתי לאן שכולם הסתכלו. כן. זה היה יחזקאל, השרת. אין הרבה שדומים ליחזקאל. יחזקאל נראה כמו הבּבּא-בובה, ארוך, חייכן וקופצני, והעיניים שלו כל הזמן צוחקות. אנחנו רגילים לראות אותו יום יום, אבל רק בבוקר, בבית הספר. די התפלאנו לראות אותו בשעה כזו, במקום הזה, מתכופף מעל שולחן ומנקה אותו במרץ.
"מה, הוא עובד גם כאן?" שאלה ליטל.
"בואו נלך לשאול אותו!" אמר ניב, הכניס את חצי ההמבורגר בחזרה לקופסה, ורץ אל יחזקאל. כולנו רצנו אחריו. תמיד כשמישהו רץ, מתפתחת מיד הרגשה של תחרות, וכל אחד רוצה להגיע ראשון. לא חשוב לאן. נעמדנו סביב יחזקאל המחייך, ששאל: "מי... מי אתם... אתם מוכרים לי קצת."
"הי, מה קורה לך? אנחנו חבורת כוח-המוח, זוכר אותנו? אנחנו מבית ספר, היית אתנו במחסן החקלאות," הזכיר לו ניב.
"אהההווה," אמר יחזקאל, "כוח-המוח. איזה יופי, יופי, יופי, איך תפסתם את הפושעים וישר נתתם אותם למשטרה, כל הכבוד, כל הכבוד."
"אנחנו חבורת הבלשים הכי מגניבה בסביבה," אמר ניב.
כמו שאתם רואים, הוא בקלות יכול לנצח אותי בתחרות השוויצרים האזורית.
"ואללה?" אמר יחזקאל.
"ואללה," אמר ניב.
"יא וֶלי, אז אולי תעזרו גם לי... אני עכשיו בבעיה גדולה. אתם מוכרחים לעזור לי, מוכרחים. בגלל הבעיה שלי המנהלת של הבית ספר שלכם רוצה לפטר אותי מהעבודה, ואני יש לי אישה וחמישה ילדים בבית, ואני מוכרח את העבודה."
"אבל... אבל... יש לך גם את העבודה כאן בקניון, לא?" שאלה ליטל.
יחזקאל עשה עם היד תנועה כאילו העבודה הזו לא שווה בשבילו שום דבר, וסיפר: "כשהמנהלת אמרה שהיא רוצה לפטר אותי, הייתי ככה מצוברח, ואז איזה אבא אחד שבא לבית ספר, וראה אותי, סידר לי את העבודה הזו פה בקניון, אבל המשכורת פה זה גרושים, זה לא יספיק לי. אני חייב את העבודה בבית ספר. אני אגיד לכם את האמת, אני גם כן מאוד אוהב לעבוד בבית ספר, אני אוהב לעבוד עם ילדים."
"רגע... רגע... יחזקאל, לאט לאט, תספר קודם מה הבעיה," ניסיתי להרגיע אותו. הוא נראה לי שונה מתמיד. החיוך הקבוע נעלם מהפנים שלו, והוא היה מבולבל ועצבני.
יחזקאל התיישב. "בואו לידי, תסתירו אותי, למה אם יראו שאני לא עובד יפטרו אותי גם מפה."
התיישבנו סביבו, ויחזקאל התחיל לספר.