קוסמת הנייר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קוסמת הנייר
הוספה למועדפים

קוסמת הנייר

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ספר ראשון בטרילוגיית 'קוסמת הנייר'   
 
סיאוני טוויל מגיעה לקוטג' של קוסם הנייר אמרי ת'יין כשהיא שבורת לב. לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר לקוסמים טאגיס פראף, היא נשלחה להתמחות בקסם הנייר, על אף שתמיד חלמה להתמחות בקסם מתכות. 
סיאוני יודעת כי ברגע שתקשר לנייר, תהיה מחויבת לו לנצח.   
אך הקסמים שסיאוני  לומדת, תחת חסותו של הקוסם המוזר והנדיב ת'יין, מופלאים יותר משאי פעם דמיינה שיהיו - הנפשת יצורים מנייר, החייאת סיפורים בדמויות רפאים, ואפילו קריאת עתידות.  בעוד היא מגלה את פלאי קסם הנייר, לומדת סיאוני גם על הסכנות שבקסם האסור.  כשמכחיד - קוסם המשתייך לכוחות האופל ועוסק בקסמי הבשר האסורים - פולש לקוטג' עוקר מחזהו של ת'יין את ליבו, חייבת סיאוני לעמוד מול הקוסם הרשע ולצאת להרפתקה המובילה אותה אל כתלי ליבו הפועם של ת'יין, וחושפת אותה לנשמתו האמיתית של הגבר הקסום.   
 
קוסמת הנייר הוא סיפור הרפתקאות מופלא, אפלולי ושובב שיענג את קוראיו. זהו ספר הביכורים של צ'ארלי נ. הולמברג, והוא נכנס מיד לרשימת ספרי החובה של קוראי הפנטזיה ואוהבי סיפורי אהבה באשר הם. 
 
הספר היה מועמד לפרס ALA Fantasy Reading List. רב מכר העולמי, בקרוב סרט של אולפני דיסני.  
 
 
 "צ'ארלי היא סופרת מלאת חיוניות עם קול יחודי ונפלא וכישרון בבניית עולם פנטסטי.  נהנתי עד מאוד מקוסמת הנייר.” 
ברנדון סנדרסון מחבר סדרת רבי המכר הערפילאים.  

פרק ראשון

1
 
 
כבר חמש שנים שסיאוני רוצה להיות מתיכה.
 
אך אף שלמרבית הבוגרים של "בית הספר על שם טאגיס פְּראף לבעלי יכולות קסם" התאפשר לבחור באיזה חומר יתמחו, לסיאוני הוקצתה התמחות שלא מבחירתה. "אין לנו מספיק מקפלים," הסבירה לה מָג אביוֹסְקי במשרדה.
 
פחות משבוע עבר מאז שמעה סיאוני את המילים, והיא עדיין הרגישה את הדמעות צורבות בעיניה. "נייר הוא חומר נפלא," מָג אביוסקי המשיכה בדבריה, "והוא איבד מיוקרתו בשנים האחרונות. נשארו רק שנים־עשר קוסמים פעילים בתחום הזה, כך שאין לנו ברֵרה אלא להפנות לשם כמה מהשוליות שלנו. אני מצטערת."
 
גם סיאוני הצטערה. המילים הללו שברו לה את הלב, ועכשיו, בעודה עומדת מול שער משכנו של מָג אֵמֵרי תֵיין, היא הצטערה על כך שלא הפסיק לפעום לגמרי.
 
ידה לפתה בכוח את ידית העץ של מזוודתה בעודה נושאת מבט ובוהה בבניין המפלצתי, שהיה נורא אף מכפי שדמיינה אותו בחלומותיה הגרועים ביותר. ואם לא גרוע מספיק שמָג תיין — המקפל היחיד בצד זה של נהר תמזה — התגורר בפאתי־הפרא של לונדון, ביתו נראה כמו משהו מתוך סיפור אימה שמספרים סביב המדורה. הקירות השחורים היתמרו לגובה שש קומות. טלאי צבע מתקלפים התעופפו בפרץ רוח פתאומית, מבשרת רעות, שהתעצמה ברגע שכף רגלה של סיאוני דרכה על השביל הלא מרוצף שהוביל לשם מהדרך הראשית. שלושה צריחים לא אחידים הזדקרו מהבניין כמו כתר השטן, ובצד המזרחי של אחד מהם היתה פרצה גדולה. עורב, אולי עקעק, קרא מאחורי ארובה שבורה. כל חלון באחוזה — וסיאוני ספרה שבעה בלבד — היה אטום בתריסים שחורים מוגפים ומוברחים, ושום ניצוץ של אור נר לא נגלה מאחוריהם. עלים מתים מתריסר חורפים סתמו את המרזבים והצטברו מתחת לרעפים מעוקמים — שחורים גם הם — ומשהו טפטף ללא הפסקה בקרבת מקום, מדיף ריח חומץ וזיעה.
 
בשטחי האחוזה לא היו גני פרחים, לא מדשאות, אפילו לא אבנים דקורטיביות. בחצר הקטנה היו רק סלעים וחלקות אדמה לא מעובדות, שהיו יבשות וסדוקות עד שאפילו עשבים שוטים לא צמחו בהן. האריחים שהרכיבו את השביל שהתמשך עד דלת הכניסה, התלויה על צירה העליון בלבד, היו שבורים והפוכים, וסיאוני לא בטחה באף אחד מקרשי המרפסת האפורים השחוקים שיישא את משקלה בעודה מצלצלת בפעמון.
 
"שלחו אותי לגיהינום," מלמלה סיאוני.
 
מָג אביוסקי, שליוותה אותה, הביטה בה בחומרה. "לעולם אל תאמיני למה שרואות עינייך בביתו של קוסם, העלמה טְוויל. את יודעת את זה."
 
סיאוני בלעה רוק בגרון יבש והינהנה. היא אכן ידעה זאת, אבל לא רצתה לדעת, לא עכשיו. נדמה שהאחוזה האפלה והמאיימת משקפת אותה עצמה ואת כל הדברים שהשתבשו בימים האחרונים. אולי היא המיטה על עצמה מזל רע אתמול בלילה, כשאספה את כל הנייר שהצליחה למצוא בבית המלון ושרפה אותו באח דף אחרי דף, בזמן שמג אביוסקי נועצה במפה באולם הכניסה. או שמג תיין היה הוכחה לכך שדמיונה של סיאוני צריך להתרחב במידה ניכרת.
 
סיאוני החניקה אנחה. היא הגיעה רחוק כל כך בתשע־עשרה שנותיה, ועכשיו נדמה שכל דבר שהשיגה — כנגד כל הסיכויים, יש לציין — חומק מבין אצבעותיה ומותיר אותה קפואה וחלולה. הפרי שכל שאיפותיה נשאו היה בסופו של דבר נייר פשוט. סיאוני תבלה את שארית ימיה בכתיבת יומנים ובקריאת ספרים ארכאיים, והתענוג היחיד בחייה יהיה כתיבת מכתבים הביתה שייפתחו מעצמם עם הגעתם. מכל החומרים שמג אביוסקי יכלה לבחור — זכוכית, מתכת, פלסטיק, אפילו גומי — היא בחרה נייר. מג אביוסקי בבירור לא הבינה שקיפול הפך לאמנות נכחדת מכיוון שהקנה מיומנויות חסרות תועלת לחלוטין.
 
סיאוני סירבה להיגרר הלאה כמו ילדה, ולכן זקפה גו וצעדה בזעף בשביל המוביל לשערים. הגדר עצמה לא היתה אלא אוסף יתדות שננעצו בקרקע בצדן השטוח ונקשרו זו אל זו בתיל דוקרני. הרוח התעצמה עם כל צעד ואיימה להעיף את כובעה של סיאוני מעל ראשה כשהושיטה יד לבריח השער —
 
הנוף סביבה השתנה בפתאומיות כזאת, שסיאוני נרתעה בהפתעה וכמעט שמטה את המזוודה שלה. ידה נחה על גדר רשת פשוטה, לא כזאת שנבנתה משרידי קרבות עתיקים ובתי כלא הרוסים. השמש הפציעה מבעד לעננים, והרוח הפכה קלילה וגחמנית. הבית שמולה הצטמק לשלוש קומות עשויות לבנים צהובות פשוטות. התריסים, שעמדו כולם פתוחים, היו לבנים, והמרפסת נראתה יציבה דיה למעבר שיירת סוסים.
 
סיאוני ניתקה את ידה מהשער, ועיניה הפעורות בלעו את השינוי. היא ציפתה במידת־מה שניתוק המגע ישיב את האשליה הקודרת, אבל הבית נותר כשהיה כשהרפתה מהבריח. השביל המוביל אל הדלת לא היה מרוצף, אבל ים של צבעונים אדומים, סגולים וצהובים השתרע משני צדדיו במקום סלעים משוננים.
 
סיאוני מצמצה, פתחה את השער ועברה בו. לא, לא צבעונים. לפחות לא אמיתיים. נראה שכל פרח בחצר נוצר מנייר מקופל, ועלי הכותרת היו מסודרים באופן מושלם. הם עשו רושם אמיתי — עד כדי כך שכאשר ענן חלף על פני שמש הצהריים, כולם נסגרו מעט. כמו פרחים שמתאמצים מדיי להיות פרחים.
 
במבט חטוף הבחינה סיאוני ברצועות הנייר התלויות מגדר הרשת, ומעבר להן ביריעות נייר שלמות הגבוהות מגובה אדם ורחבות מהאוטומוביל שבו הגיעו לכאן. אשליה. סיאוני נזכרה בהרצאה על ריגול ששמעה בבית הספר בחורף שעבר, שבה הזכיר המרצה שימוש בבובות נייר להסוואת המראה החיצוני, אבל מעולם לא העלתה על דעתה שניתן להשתמש באותה שיטה על בית שלם, בלי קשר לאופן שבו הדבר נעשה.
 
מג אביוסקי נעצרה לצדה והסירה את כפפות המשי שלה באגביות, אצבע אחרי אצבע. לא נראה שהשינוי מטלטל אותה, אבל היא גם לא לעגה לסיאוני על שנפלה בפח.
 
סיאוני ציפתה במידת־מה שמג תיין יופיע בפתח באותו רגע, אבל הדלת — שהיתה עשויה כעת עץ כבד וצבועה בגוון חום כה בהיר עד שנראה כתום — נותרה סגורה ודוממת.
 
אולי הוא לא מרושע בכלל, חשבה סיאוני במצח מקומט. סתם משוגע.
 
סיאוני חלפה על פני פרחי הנייר וניגשה לדלת כשמג אביוסקי פחות מצעד מאחוריה, ודפקה עליה בתקיפות בידה, מתאמצת לעמוד זקופה וגבוהה ככל שמאה ושישים הסנטימטרים שלה אפשרו לה. היא נגעה בהיסח הדעת בשערה, שצבעו היה כצבען של בטטות לא מבושלות, ונח על כתפה השמאלית בצמה רופפת. היא במכוון לא הסתרקה יפה הבוקר, וגם לא לבשה את שמלתה היפה ביותר או את התלבושת האחידה של בית הספר. לא היתה לה סיבה להתרגש — אז למה להתייפייף? היה ברור שמג תיין לא עשה הכנות מיוחדות לקראת בואה.
 
הידית הסתובבה בלי שאפילו קול צעדים קלוש נשמע מהעבר האחר, וכשהדלת נפתחה סיאוני צרחה ונסוגה צעד לאחור.
 
שלד קידם את פניה בפתח.
 
אפילו מג אביוסקי נראתה מופתעת, אם כי חשפה זאת רק בשפתיים קפוצות ובסידור המשקפיים העגולים שנחו על אפה המרשים למדיי. "ובכן," אמרה.
 
ראשו נטול העיניים של השלד נע מעלה־מטה בתנועה כמעט מכנית, וסיאוני, שידה נחה על לבה, קלטה שכל המטר ושמונים שלו עשויים נייר — הראש, עמוד השדרה, הצלעות, הרגליים. מאות, אולי אלפים, של פיסות נייר לבנות, שגולגלו וקופלו ונצבטו ביד לחיבור המפרקים השונים.
 
"הוא משוגע," אמרה סיאוני, הפעם בקול רם. מג אביוסקי השמיעה נשיפה רמה בנזיפה מרומזת.
 
השלד זז הצדה.
 
"עוד הפתעות?" שאלה סיאוני את חלל האוויר בעודה נכנסת לבית, והקפידה להישאר רחוקה מהשלד ככל שהמפתן הצר אִפשר. הבית החל במסדרון ארוך, שהדיף ריח עץ ישן והוביל לשלוש יציאות, שתיים מימין ואחת משמאל. הפנייה הראשונה מימין הובילה אל חדר הסבה קטן, שאף שהיה מלא וגדוש בכל זאת סודר בשימת לב: כל דבר בחדר, מפמוטים ועד ספרים, נדחס במסודר על מדפים; כלי נשיפה קטנים עשויים חרס, גולות וספרים נוספים נדחקו בשורות סדורות על פני מדף האח. כהרגלה, הבחינה סיאוני בכל פרט בחדר — למשל, הכרית המרופטת על הספה, שהעידה על כך שמג תיין מעדיף לשבת בקצה השמאלי של הספה ולהישען עמוק לאחור. פעמון רוח קטן היה תלוי בפינה — מקום משונה לפעמון רוח, משום ששום רוח לא תעבור בחדר ההסבה הזה אלא אם כן ייפתח החלון, וגם אז יהיה זה משב קלוש בלבד. היא הגיעה למסקנה שמג תיין אוהב את מראה פעמון הרוח, אבל לא את קולו.
 
באמת משוגע.
 
ערמה מסודרת להפליא של דברי דואר לא פתוחים נחה על שולחן צדדי, לצד מה שנראה כמו תיבת נגינה וצעצוע מכני עשוי מתכת, שהונח בקפידה בקו ישר עם הערמה ועם התיבה. סיאוני מעולם לא פגשה אגרן כל כך... מסודר. זה היה טורד מנוחה.
 
הדלת הסגורה משמאלן במסדרון הסתירה את החדר שמאחוריה, אבל במקום להמשיך להתקדם אל עומק הבית ולראות מה תחשוף הפנייה השנייה מימין, צעקה סיאוני, "הקוסם תיין! האורחות שלך הגיעו והיו שמחות מאוד לפגוש אדם אמיתי בדלת!"
 
"העלמה טוויל!" אמרה מג אביוסקי בסינון כבוש, בעוד שלד הנייר סוגר את דלת הכניסה. "הנימוסים שלך!"
 
"טוב, גם ההיעדרות גסת רוח, לא?" שאלה סיאוני ושנאה את הילדותיות שבה היא מדברת. היא השתעלה שיעול קטן ונשמה נשימה עמוקה. "מצטערת. אני קצת לחוצה."
 
"אין צורך להזכיר לי," עקצה אותה מג אביוסקי בדיוק כשאדם אמיתי הגיח מהדלת השנייה מימין ובידיו יומן כלשהו.
 
"באמת יש אורחות בדלת," אמר האיש וסגר את היומן. פרץ האוויר העלה אוושה בשערו הגלי השחור. בקול בריטון נעים הוא הוסיף, "ואני חשבתי שזה היה ברור מהנקישה."
 
סיאוני אחזה במזוודה שלה בכוח כדי לא להירתע או להשקיע יותר מדיי מחשבה בדבריו של האיש, משום שלא הצליחה להחליט אם נאמרו בלעג.
 
מג תיין נראה צעיר בהרבה משסיאוני ציפתה, כבן שלושים, וגם הוא לא טרח להתלבש יפה. הוא לא לבש את תלבושת השרד של הקוסמים או כל בגד מפואר אחר, רק מכנסיים פשוטים וחולצה חלקה עם צווארון גבוה, ומעליהם מעיל סגול כהה גדול ממידותיו, שהגיע עד קרסוליו, עם שרוולים רחבים שהשתלשלו כמעט עד כפות הידיים. הוא עשה רושם ממוצע למדיי, עורו לא בהיר ולא כהה, גובהו לא נמוך ולא גבוה, ומבנה גופו לא רזה ולא שמן. שערו הכהה הגיע קצת עד מתחת לאוזניו בתסרוקת מסודרת אך לא מוקפדת. היו לו פאות לחיים שחורות שהתמשכו לאורך הלסת, ובאפו היתה בליטה קטנה קצת מעל למרכז גשר האף. הפרט יוצא הדופן היחיד בחזותו היה עיניו הבהירות — ירוקות כמו העלווה בקיץ ונוצצות כאילו הסתיר מישהו עששית מאחורי מצחו.
 
מג תיין העיף מבט בסיאוני בלי שמץ של חיוך, מחווה או הזזת גבה, אך אותן עיניים בורקות חשפו שהוא משועשע למדיי. היא לא היתה בטוחה אם ממנה או מעצמו. סיאוני חרקה שיניים.
 
"הקוסם תיין," אמרה מג אביוסקי והחוותה בראשה, וסיאוני תהתה מה רמת ההיכרות ביניהם, "זאת סיאוני טוויל, שבאשר אליה שלחתי לך טלגרמה."
 
"כן, כן," אמר מג תיין. הוא הניח את היומן על ערמת פריטי הדואר שלא נקראו, שליד הספה, כשהוא מקפיד ליישר אותו במדוקדק. הוא הסתובב והשיב את מבטו לסיאוני. "סיאוני טוויל, הבכורה מבין ארבעה והתלמידה המצטיינת במחזור שלה. כמה תלמידים הצליחו להיחלץ מהכלא הזה השנה?"
 
סיאוני סידרה את כובעה, ולו כדי להעסיק במשהו את ידה הפנויה. "עשרים ושניים."
 
"בכל זאת הישג," הוא אמר כמעט כלאחר יד. "יש לקוות שתמצאי כאן שימוש מוצלח להרגלי הלמידה שלך."
 
סיאוני רק הינהנה. באמת היו לה הרגלי למידה טובים — היא היתה גאה בהם — אבל לימודים תמיד היו קלים לה. היה לה זיכרון מצוין, ולעתים קרובות היא זכרה דברים בעל־פה אחרי קריאה אחת או שתיים. זאת היתה מתת שסייעה לה באינספור הרצאות קשות ומשעממות. יש לקוות שתעזור לה גם כאן.
 
מג אביוסקי השתעלה שיעול קטן להפר את הדממה לפני שתתארך. "התלבושת החדשה שלה נמצאת אצלי בתיק. בבקשה אמור לי שהכנת את ההיקשרות."
 
"כמובן," הוא ענה, פוטר את השאלה בתנועה קלה של ידו. הוא הסתכל על סיאוני. "אני מניח שתרצי לערוך סיור בבית."
 
סיאוני התכווצה. באיזו קלות יכול האיש הזה להחריב את עתידה במחווה של ידו! מרגע שהיא תקושר לחומר כלשהו, לא תהיה דרך חזרה — ההיקשרות היא לכל החיים. היא חיפשה נתיב מילוט אפשרי למקרה שתזדקק לכזה, ונתקלה בשלד הנייר שעמד ממש מאחוריה. צווחה נוספת נפלטה מפיה. מי צריך רוחות רפאים שירדפו את הבית כשאתה מסוגל ליצור שדים משלך מנייר?
 
"ג'ונטו, חדל," אמר מג תיין, והשלד קרס לערמה של עצמות נייר על הרצפה, הגולגולת המקופלת בדקדקנות נחה מעליהן.
 
סיאוני נסוגה ממנו. איזה מין אדם חולני בונה משרת מנייר? האם לא היה אף אחד אחר שיפתח את הדלת?
 
"אתה מתגורר לבדך?" שאלה סיאוני.
 
"כך מתאים לי," השיב מג תיין והוביל אותן לאורך המסדרון. "חדר העבודה," אמר והחווה בידו אל הדלת הסגורה משמאל. "וחדר האוכל שם," הוסיף ועצר לרגע מול הפנייה השנייה מימין. סיאוני הלכה אחריו בצעדים אטיים והציצה מעבר לפינה, כשהיא מצפה במידת־מה למפלצת נייר נוספת שתקפוץ עליה.
 
במקום זאת היא גילתה מסדרון קצר, שמראות תלויות זו מול זו משני עבריו, ובו ספסל ושידה קטנה פשוטה ועליה אגרטל ריק. משולשי נייר מקופלים במהודק בצבעי טורקיז וצהוב התמשכו בסמוך לתקרה, היכן שהמסדרון נפתח אל מטבח קטן ומצויד היטב. שיש הקיף כיור יחיד. ארונות כהים היתמרו משני עבריו, אך הותירו די מקום לבישול. על סורג מתכת מעל לכיור היה תלוי אוסף קטן של סירים ומחבתות, שתחתיותיהם הכהות העידו על השימוש הרב שנעשה בהם. סביב שולי הסורג התלפפה גפן נייר, שנראתה דומה מאוד לעצמות השלד ג'ונטו. האם היה לה שימוש, או שקוסם הנייר פשוט השתעמם בהיותו מסוגר כאן, הרחק מחברת אנשים אמיתיים? כמה מעיצובי הנייר בבית הזה היו חלק מלחשים של ממש, וכמה לא היו אלא עיטורים חסרי תועלת? האם סיאוני תעביר את שארית ימיה כמקשטת משוכללת ותו לא?
 
סיאוני התנערה ממחשבותיה ובחנה את שאר המטבח. למג תיין היה תנור צר יותר משהיתה רגילה, בעיצוב מיושן אך שמיש. סיאוני התעודדה מעט למחשבה שבין שיעורי קיפול היא תוכל להימלט לכאן ולבשל. אחרי הכול, אלמלא קיבלה את המלגה, היא היתה לומדת בבית הספר לבישול. דמי הלימוד שם היו עשירית מאלה של "טאגיס פראף", ולסיאוני היה כישרון בבישול. לא היה לה ספק שהיתה מתקבלת.
 
סיאוני עברה על פני המטבח אל חדר האוכל. מאות ציפורי נייר היו תלויות מהתקרה בחוטים שקופים ונראו כמעט חיות. הן השתלשלו בשקט ובלי להפריע מעל שולחן רבוע פשוט, שניצב על שטיח ארוג בצבע חום. לצדו ניצב ארון מדפים גדול וכהה עמוס צלחות, ספרים, מפיות, צנצנות וקנקנים — הכול היה דחוק כל כך, עד ששליפת פריט אחד היתה מחוללת מפולת. על הארון היו כדורים וחרוטים משונים מנייר, שהיו עשויים מכדורים ומחרוטים קטנים יותר, והם בתורם עשויים מקטנים יותר, וכן הלאה וכן הלאה. הם הכאיבו לעיניה של סיאוני. הבית היה יכול להיות חמים מאוד אלמלא היה מלא וגדוש בפריטים רבים כל כך.
 
היא ניגשה אל ערמה גבוהה של ניירות שנחה בקצה השולחן, והניחה עליה את ידה במחשבה על אשליות הנייר שלאורך גדר הבית. "החזות שיצרת לבית שלך מחרידה," העירה.
 
מג אביוסקי העיפה בסיאוני מבט מתרה, בעודה נכנסת לחדר האוכל. מג תיין רק השיב, "כן. נעים, נכון?"
 
הוא חלף על פניה ופתח דלת בעלת ידית ארוכה, שחשפה גרם מדרגות תלול המוביל מעלה. "בואי איתי, בבקשה."
 
סיאוני עשתה כאשר הורה לה עם המזוודה בידה. המדרגה התשיעית חרקה תחת משקלה, וברכיה כאבו עד שהגיעה לקומה השנייה.
 
"החדר שלך," אמר מג תיין ופתח דלת, "אם את רוצה להניח את המזוודה."
 
סיאוני נכנסה לחדר שהיה שונה מאוד משאר החדרים בבית, שכן כל המדפים בו היו ריקים. שום ערמות, מצבורים או אוספים, אך על פי הסימנים בשטיח, עד לאחרונה היו בחדר הזה רהיטים, ואלה הועברו או סולקו. מג תיין כנראה סידר אותו ממש לא מזמן, אף שקיבל התרעה על בואה כבר לפני שבוע.
 
ומוזר מזה, שום קישוטי נייר לא עיטרו את הקירות או את התקרה — הכול היה חשוף לחלוטין. מיטת יחיד פשוטה ניצבה מתחת לחלון היחיד בחדר. שלושה מדפים נקבעו בקיר לצדה, ושולחן כתיבה פשוט עם מגירה יחידה ניצב שני צעדים ממרגלות המיטה. היו בחדר ארון קטן, גדול דיו להכיל את בגדיה המעטים של סיאוני, ושולחן קטן ועליו פמוט עם נר חדש.
 
היה כאן מעט יותר מקום מאשר בחדרה במגורי התלמידים ב"טאגיס פראף", גם אם המדפים היו מעטים יותר. ועם זאת, החדר שלה במגורים נראה לה חמים ומסביר פנים יותר, אם כי ייתכן שמשום שהרוויחה ביושר את מקומה שם. היא רצתה להיות 
שם.
 
"תודה רבה," היא הצליחה לומר בעודה מניחה מידה את המזוודה. היא נזכרה לרגע באקדח תופי שנת 1845 מתוצרת "טיית'ם" שהצפינה בה — מתנה מאביה לכבוד סיום הלימודים, משום שתכננה להיות מתיכה — והחליטה לפרוק את המזוודה אחר כך, הרחק מכל עיניים בולשות. מג תיין בוודאי ציפה לכך גם הוא, משום שהסיור נמשך.
 
"המסדרון הזה," המשיך מג תיין בדבריו, בעוד סיאוני סוגרת את דלת חדרה מאחוריה, "מוביל אל חדר האמבט, חדר השינה שלי והספרייה," הוא אמר ועצר מול גרם מדרגות נוסף בקצה המסדרון. למג אביוסקי הוא אמר, "הכנתי את ההיקשרות כאן," והחווה בידו אל הספרייה.
 
צעדיה של סיאוני הואטו. אז הסיור יסתיים בהיקשרות.
 
היא בחנה את הדלת שבקצה המסדרון, שהיתה זהה לזאת שנפתחה מהמטבח אל גרם המדרגות. "מה יש בקומה השלישית?" שאלה. אולי הסתתר שם משהו מרומם נפש. אולי היא תמצא חלון לקפוץ ממנו. על פי גובה התקרות בקומות הראשונה והשנייה, השלישית היתה גבוהה בהרבה, מאפיין לא טיפוסי לבית במקום נידח כזה.
 
"הלחשים הכבדים," ענה מג תיין וארשת פניו אגבית, אבל עיניו הבהירות חייכו. האם הוא ידע עד כמה חושפות העיניים שלו?
 
סיאוני נשבעה לעצמה שלא תאמר לו. היא נזקקה לכל יתרון אפשרי כדי לשרוד כאן.
 
מכיוון שמג תיין חסם בכתפו את הדרך למדרגות אל הקומה השלישית, גררה סיאוני רגליים בעקבות מג אביוסקי אל הספרייה, שהיתה גדולה רק במעט מהחדר שלה. ארונות הספרים ניצבו רק לאורך הקירות הצדדיים, אך התמשכו מרצפה עד תקרה. כפי שכבר ציפתה, הספרים אכן נדחסו לכל חלל פנוי, כריכה אל כריכה, לעתים בשורות כפולות, כך שלא הצליחה לראות את שמות הספרים בשורה האחורית. נראה שהמדפים אובקו לא מזמן — ממש לא מזמן, כי ברגע שסיאוני חשבה על כך, היא התעטשה והבחינה בשביל האבק המתעופף באוויר, שנחשף באור שחדר מחלון גדול בקיר המרוחק. עיניה נתקלו בלולאת שרשרות נייר שהקיפה את החלון, שמתחתיו ניצב שולחן מעץ אורן. על השולחן היו מסודרות ערמות נייר בגדלים ובצבעים שונים, מהבהיר לכהה ומהמחוספס לחלק. מכשיר טלגרף קטן הוצנע בפינה הימנית־האחורית של החדר.
 
הכיסא היחיד בחדר ניצב הפוך. כן נמוך נח עליו, ובו גיליון נייר עבה וחלק בצבע קליפת ביצה, בעל סיבים דקים. ללא קישוטים, ללא רעש וצלצולים, רק גיליון נייר חלק.
 
כשבחנה אותו, הבינה סיאוני במה מדובר.
 
הקבר שלה.
 
היא ידעה מה זאת היקשרות לחומר — זה היה אחד מבין עשרות נושאים שלמדה בשנת הלימודים המאומצת שלה בבית הספר. לא היה בזה שום דבר מורכב, רק שבועה שקשרה את נפשך לחומר אחד מסוים ואפשרה לך לבצע קסם באמצעותו ורק באמצעותו. אישה לא תוכל, למשל, להטיל לחשים באמצעות זכוכית וגם אש. רק אחד מהשניים. אם סיאוני תיקשר לנייר, תאבד לה כל תקווה להיות גם מתיכה, להטיל לחשים על תכשיטים ועל קליעים כפי שחלמה לעתים קרובות במהלך שיעוריה.
 
זה לא היה הוגן, אבל לא היה טעם להתלונן. כולם ידעו את זה. מג אביוסקי ידעה את זה, וסביר להניח שגם מג תיין ידע את זה. סיאוני הרוויחה ביושר את הזכות לבחור לעצמה חומר, אך מכיוון שאלה שלפניה הזניחו את תחום הקיפול — החלש מבין תחומי הקסם — הוא נכפה עליה.
 
מג תיין הושיט לה גיליון קטן יותר של נייר לבן תקני, עשרים על שלושים ס"מ. סיאוני החזיקה בו באצבעותיה והפכה אותו, אך לא היו רשומות בו כל הנחיות. שום כיתוב לא עיטר את פניו, והוא לא היה מקופל, בקסם או בלעדיו.
 
"בשביל מה זה?" היא שאלה.
 
"הרגישי אותו," אמר מג תיין ושילב שוב ידיים מאחורי גבו.
 
סיאוני המשיכה לאחוז בנייר בשתי אצבעות וחיכתה להבהרה כלשהי, אבל מג תיין לא זז. לאחר כמה שניות הידקה סיאוני את הנייר בין כפות ידיה ושפשפה אותו, "להרגיש" אותו בצורה יסודית.
 
עיניו של קוסם הנייר חייכו, והוא לקח ממנה את הנייר המקומט־קלות ללא הערה נוספת. "את מכירה את המילים?" שאל בקול שקט יותר. אולי היה קל לקרוא את עיניה בדיוק כמו את שלו.
 
סיאוני הינהנה, חסרת תחושה. השיחה הממושכת שניהלה עם מג אביוסקי בזמן הנסיעה באוטומוביל עלתה בזיכרונה. "או זה או שום דבר. זה חייב להיות כך, לשם האיזון," אמרה מג אביוסקי. "אל תאפשרי לשמועות ולבדיחות להניא אותך, העלמה טוויל. קיפול דורש עין חדה וידיים זריזות — ואת ניחנת בשתיהן. האחרים קיבלו עליהם גורל זה; עלייך לעשות כמותם."
 
קיבלו עליהם גורל זה. אבל האם זה נכון? האם היתה מטרת המילים רק לשכנע את סיאוני לוותר על חלומותיה?
 
שני הקוסמים צפו בה, מג אביוסקי בחוסר ההבעה הרגיל שלה ומג תיין בהומור משונה בעיניו.
 
סיאוני קפצה שפתיים. היא ידעה שבכל הנוגע לקסם זה יהיה נייר או שום דבר, והיא העדיפה להיות מקפלת מאשר כישלון.
 
היא הרימה יד לחה והצמידה אותה אל יריעת הנייר שעל הכיסא. ואז עצמה עיניים ואז חרקה שיניים ואמרה, "חומר מעשה ידי אדם, היוצרת שלך מזמנת אותך. היקשר אליי כפי שאני נקשרת אליך למשך שארית חיי, עד היום שבו אמות ואהיה לעפר."
 
מילים פשוטות כל כך, אך די היה בהן.
 
ידה של סיאוני התחממה, והחום הבזיק מבעד לזרועה אל כל גופה והתפוגג באותה מהירות שבה ניצת.
 
המעשה נעשה.

עוד על הספר

קוסמת הנייר צ'ארלי נ. הולמברג
1
 
 
כבר חמש שנים שסיאוני רוצה להיות מתיכה.
 
אך אף שלמרבית הבוגרים של "בית הספר על שם טאגיס פְּראף לבעלי יכולות קסם" התאפשר לבחור באיזה חומר יתמחו, לסיאוני הוקצתה התמחות שלא מבחירתה. "אין לנו מספיק מקפלים," הסבירה לה מָג אביוֹסְקי במשרדה.
 
פחות משבוע עבר מאז שמעה סיאוני את המילים, והיא עדיין הרגישה את הדמעות צורבות בעיניה. "נייר הוא חומר נפלא," מָג אביוסקי המשיכה בדבריה, "והוא איבד מיוקרתו בשנים האחרונות. נשארו רק שנים־עשר קוסמים פעילים בתחום הזה, כך שאין לנו ברֵרה אלא להפנות לשם כמה מהשוליות שלנו. אני מצטערת."
 
גם סיאוני הצטערה. המילים הללו שברו לה את הלב, ועכשיו, בעודה עומדת מול שער משכנו של מָג אֵמֵרי תֵיין, היא הצטערה על כך שלא הפסיק לפעום לגמרי.
 
ידה לפתה בכוח את ידית העץ של מזוודתה בעודה נושאת מבט ובוהה בבניין המפלצתי, שהיה נורא אף מכפי שדמיינה אותו בחלומותיה הגרועים ביותר. ואם לא גרוע מספיק שמָג תיין — המקפל היחיד בצד זה של נהר תמזה — התגורר בפאתי־הפרא של לונדון, ביתו נראה כמו משהו מתוך סיפור אימה שמספרים סביב המדורה. הקירות השחורים היתמרו לגובה שש קומות. טלאי צבע מתקלפים התעופפו בפרץ רוח פתאומית, מבשרת רעות, שהתעצמה ברגע שכף רגלה של סיאוני דרכה על השביל הלא מרוצף שהוביל לשם מהדרך הראשית. שלושה צריחים לא אחידים הזדקרו מהבניין כמו כתר השטן, ובצד המזרחי של אחד מהם היתה פרצה גדולה. עורב, אולי עקעק, קרא מאחורי ארובה שבורה. כל חלון באחוזה — וסיאוני ספרה שבעה בלבד — היה אטום בתריסים שחורים מוגפים ומוברחים, ושום ניצוץ של אור נר לא נגלה מאחוריהם. עלים מתים מתריסר חורפים סתמו את המרזבים והצטברו מתחת לרעפים מעוקמים — שחורים גם הם — ומשהו טפטף ללא הפסקה בקרבת מקום, מדיף ריח חומץ וזיעה.
 
בשטחי האחוזה לא היו גני פרחים, לא מדשאות, אפילו לא אבנים דקורטיביות. בחצר הקטנה היו רק סלעים וחלקות אדמה לא מעובדות, שהיו יבשות וסדוקות עד שאפילו עשבים שוטים לא צמחו בהן. האריחים שהרכיבו את השביל שהתמשך עד דלת הכניסה, התלויה על צירה העליון בלבד, היו שבורים והפוכים, וסיאוני לא בטחה באף אחד מקרשי המרפסת האפורים השחוקים שיישא את משקלה בעודה מצלצלת בפעמון.
 
"שלחו אותי לגיהינום," מלמלה סיאוני.
 
מָג אביוסקי, שליוותה אותה, הביטה בה בחומרה. "לעולם אל תאמיני למה שרואות עינייך בביתו של קוסם, העלמה טְוויל. את יודעת את זה."
 
סיאוני בלעה רוק בגרון יבש והינהנה. היא אכן ידעה זאת, אבל לא רצתה לדעת, לא עכשיו. נדמה שהאחוזה האפלה והמאיימת משקפת אותה עצמה ואת כל הדברים שהשתבשו בימים האחרונים. אולי היא המיטה על עצמה מזל רע אתמול בלילה, כשאספה את כל הנייר שהצליחה למצוא בבית המלון ושרפה אותו באח דף אחרי דף, בזמן שמג אביוסקי נועצה במפה באולם הכניסה. או שמג תיין היה הוכחה לכך שדמיונה של סיאוני צריך להתרחב במידה ניכרת.
 
סיאוני החניקה אנחה. היא הגיעה רחוק כל כך בתשע־עשרה שנותיה, ועכשיו נדמה שכל דבר שהשיגה — כנגד כל הסיכויים, יש לציין — חומק מבין אצבעותיה ומותיר אותה קפואה וחלולה. הפרי שכל שאיפותיה נשאו היה בסופו של דבר נייר פשוט. סיאוני תבלה את שארית ימיה בכתיבת יומנים ובקריאת ספרים ארכאיים, והתענוג היחיד בחייה יהיה כתיבת מכתבים הביתה שייפתחו מעצמם עם הגעתם. מכל החומרים שמג אביוסקי יכלה לבחור — זכוכית, מתכת, פלסטיק, אפילו גומי — היא בחרה נייר. מג אביוסקי בבירור לא הבינה שקיפול הפך לאמנות נכחדת מכיוון שהקנה מיומנויות חסרות תועלת לחלוטין.
 
סיאוני סירבה להיגרר הלאה כמו ילדה, ולכן זקפה גו וצעדה בזעף בשביל המוביל לשערים. הגדר עצמה לא היתה אלא אוסף יתדות שננעצו בקרקע בצדן השטוח ונקשרו זו אל זו בתיל דוקרני. הרוח התעצמה עם כל צעד ואיימה להעיף את כובעה של סיאוני מעל ראשה כשהושיטה יד לבריח השער —
 
הנוף סביבה השתנה בפתאומיות כזאת, שסיאוני נרתעה בהפתעה וכמעט שמטה את המזוודה שלה. ידה נחה על גדר רשת פשוטה, לא כזאת שנבנתה משרידי קרבות עתיקים ובתי כלא הרוסים. השמש הפציעה מבעד לעננים, והרוח הפכה קלילה וגחמנית. הבית שמולה הצטמק לשלוש קומות עשויות לבנים צהובות פשוטות. התריסים, שעמדו כולם פתוחים, היו לבנים, והמרפסת נראתה יציבה דיה למעבר שיירת סוסים.
 
סיאוני ניתקה את ידה מהשער, ועיניה הפעורות בלעו את השינוי. היא ציפתה במידת־מה שניתוק המגע ישיב את האשליה הקודרת, אבל הבית נותר כשהיה כשהרפתה מהבריח. השביל המוביל אל הדלת לא היה מרוצף, אבל ים של צבעונים אדומים, סגולים וצהובים השתרע משני צדדיו במקום סלעים משוננים.
 
סיאוני מצמצה, פתחה את השער ועברה בו. לא, לא צבעונים. לפחות לא אמיתיים. נראה שכל פרח בחצר נוצר מנייר מקופל, ועלי הכותרת היו מסודרים באופן מושלם. הם עשו רושם אמיתי — עד כדי כך שכאשר ענן חלף על פני שמש הצהריים, כולם נסגרו מעט. כמו פרחים שמתאמצים מדיי להיות פרחים.
 
במבט חטוף הבחינה סיאוני ברצועות הנייר התלויות מגדר הרשת, ומעבר להן ביריעות נייר שלמות הגבוהות מגובה אדם ורחבות מהאוטומוביל שבו הגיעו לכאן. אשליה. סיאוני נזכרה בהרצאה על ריגול ששמעה בבית הספר בחורף שעבר, שבה הזכיר המרצה שימוש בבובות נייר להסוואת המראה החיצוני, אבל מעולם לא העלתה על דעתה שניתן להשתמש באותה שיטה על בית שלם, בלי קשר לאופן שבו הדבר נעשה.
 
מג אביוסקי נעצרה לצדה והסירה את כפפות המשי שלה באגביות, אצבע אחרי אצבע. לא נראה שהשינוי מטלטל אותה, אבל היא גם לא לעגה לסיאוני על שנפלה בפח.
 
סיאוני ציפתה במידת־מה שמג תיין יופיע בפתח באותו רגע, אבל הדלת — שהיתה עשויה כעת עץ כבד וצבועה בגוון חום כה בהיר עד שנראה כתום — נותרה סגורה ודוממת.
 
אולי הוא לא מרושע בכלל, חשבה סיאוני במצח מקומט. סתם משוגע.
 
סיאוני חלפה על פני פרחי הנייר וניגשה לדלת כשמג אביוסקי פחות מצעד מאחוריה, ודפקה עליה בתקיפות בידה, מתאמצת לעמוד זקופה וגבוהה ככל שמאה ושישים הסנטימטרים שלה אפשרו לה. היא נגעה בהיסח הדעת בשערה, שצבעו היה כצבען של בטטות לא מבושלות, ונח על כתפה השמאלית בצמה רופפת. היא במכוון לא הסתרקה יפה הבוקר, וגם לא לבשה את שמלתה היפה ביותר או את התלבושת האחידה של בית הספר. לא היתה לה סיבה להתרגש — אז למה להתייפייף? היה ברור שמג תיין לא עשה הכנות מיוחדות לקראת בואה.
 
הידית הסתובבה בלי שאפילו קול צעדים קלוש נשמע מהעבר האחר, וכשהדלת נפתחה סיאוני צרחה ונסוגה צעד לאחור.
 
שלד קידם את פניה בפתח.
 
אפילו מג אביוסקי נראתה מופתעת, אם כי חשפה זאת רק בשפתיים קפוצות ובסידור המשקפיים העגולים שנחו על אפה המרשים למדיי. "ובכן," אמרה.
 
ראשו נטול העיניים של השלד נע מעלה־מטה בתנועה כמעט מכנית, וסיאוני, שידה נחה על לבה, קלטה שכל המטר ושמונים שלו עשויים נייר — הראש, עמוד השדרה, הצלעות, הרגליים. מאות, אולי אלפים, של פיסות נייר לבנות, שגולגלו וקופלו ונצבטו ביד לחיבור המפרקים השונים.
 
"הוא משוגע," אמרה סיאוני, הפעם בקול רם. מג אביוסקי השמיעה נשיפה רמה בנזיפה מרומזת.
 
השלד זז הצדה.
 
"עוד הפתעות?" שאלה סיאוני את חלל האוויר בעודה נכנסת לבית, והקפידה להישאר רחוקה מהשלד ככל שהמפתן הצר אִפשר. הבית החל במסדרון ארוך, שהדיף ריח עץ ישן והוביל לשלוש יציאות, שתיים מימין ואחת משמאל. הפנייה הראשונה מימין הובילה אל חדר הסבה קטן, שאף שהיה מלא וגדוש בכל זאת סודר בשימת לב: כל דבר בחדר, מפמוטים ועד ספרים, נדחס במסודר על מדפים; כלי נשיפה קטנים עשויים חרס, גולות וספרים נוספים נדחקו בשורות סדורות על פני מדף האח. כהרגלה, הבחינה סיאוני בכל פרט בחדר — למשל, הכרית המרופטת על הספה, שהעידה על כך שמג תיין מעדיף לשבת בקצה השמאלי של הספה ולהישען עמוק לאחור. פעמון רוח קטן היה תלוי בפינה — מקום משונה לפעמון רוח, משום ששום רוח לא תעבור בחדר ההסבה הזה אלא אם כן ייפתח החלון, וגם אז יהיה זה משב קלוש בלבד. היא הגיעה למסקנה שמג תיין אוהב את מראה פעמון הרוח, אבל לא את קולו.
 
באמת משוגע.
 
ערמה מסודרת להפליא של דברי דואר לא פתוחים נחה על שולחן צדדי, לצד מה שנראה כמו תיבת נגינה וצעצוע מכני עשוי מתכת, שהונח בקפידה בקו ישר עם הערמה ועם התיבה. סיאוני מעולם לא פגשה אגרן כל כך... מסודר. זה היה טורד מנוחה.
 
הדלת הסגורה משמאלן במסדרון הסתירה את החדר שמאחוריה, אבל במקום להמשיך להתקדם אל עומק הבית ולראות מה תחשוף הפנייה השנייה מימין, צעקה סיאוני, "הקוסם תיין! האורחות שלך הגיעו והיו שמחות מאוד לפגוש אדם אמיתי בדלת!"
 
"העלמה טוויל!" אמרה מג אביוסקי בסינון כבוש, בעוד שלד הנייר סוגר את דלת הכניסה. "הנימוסים שלך!"
 
"טוב, גם ההיעדרות גסת רוח, לא?" שאלה סיאוני ושנאה את הילדותיות שבה היא מדברת. היא השתעלה שיעול קטן ונשמה נשימה עמוקה. "מצטערת. אני קצת לחוצה."
 
"אין צורך להזכיר לי," עקצה אותה מג אביוסקי בדיוק כשאדם אמיתי הגיח מהדלת השנייה מימין ובידיו יומן כלשהו.
 
"באמת יש אורחות בדלת," אמר האיש וסגר את היומן. פרץ האוויר העלה אוושה בשערו הגלי השחור. בקול בריטון נעים הוא הוסיף, "ואני חשבתי שזה היה ברור מהנקישה."
 
סיאוני אחזה במזוודה שלה בכוח כדי לא להירתע או להשקיע יותר מדיי מחשבה בדבריו של האיש, משום שלא הצליחה להחליט אם נאמרו בלעג.
 
מג תיין נראה צעיר בהרבה משסיאוני ציפתה, כבן שלושים, וגם הוא לא טרח להתלבש יפה. הוא לא לבש את תלבושת השרד של הקוסמים או כל בגד מפואר אחר, רק מכנסיים פשוטים וחולצה חלקה עם צווארון גבוה, ומעליהם מעיל סגול כהה גדול ממידותיו, שהגיע עד קרסוליו, עם שרוולים רחבים שהשתלשלו כמעט עד כפות הידיים. הוא עשה רושם ממוצע למדיי, עורו לא בהיר ולא כהה, גובהו לא נמוך ולא גבוה, ומבנה גופו לא רזה ולא שמן. שערו הכהה הגיע קצת עד מתחת לאוזניו בתסרוקת מסודרת אך לא מוקפדת. היו לו פאות לחיים שחורות שהתמשכו לאורך הלסת, ובאפו היתה בליטה קטנה קצת מעל למרכז גשר האף. הפרט יוצא הדופן היחיד בחזותו היה עיניו הבהירות — ירוקות כמו העלווה בקיץ ונוצצות כאילו הסתיר מישהו עששית מאחורי מצחו.
 
מג תיין העיף מבט בסיאוני בלי שמץ של חיוך, מחווה או הזזת גבה, אך אותן עיניים בורקות חשפו שהוא משועשע למדיי. היא לא היתה בטוחה אם ממנה או מעצמו. סיאוני חרקה שיניים.
 
"הקוסם תיין," אמרה מג אביוסקי והחוותה בראשה, וסיאוני תהתה מה רמת ההיכרות ביניהם, "זאת סיאוני טוויל, שבאשר אליה שלחתי לך טלגרמה."
 
"כן, כן," אמר מג תיין. הוא הניח את היומן על ערמת פריטי הדואר שלא נקראו, שליד הספה, כשהוא מקפיד ליישר אותו במדוקדק. הוא הסתובב והשיב את מבטו לסיאוני. "סיאוני טוויל, הבכורה מבין ארבעה והתלמידה המצטיינת במחזור שלה. כמה תלמידים הצליחו להיחלץ מהכלא הזה השנה?"
 
סיאוני סידרה את כובעה, ולו כדי להעסיק במשהו את ידה הפנויה. "עשרים ושניים."
 
"בכל זאת הישג," הוא אמר כמעט כלאחר יד. "יש לקוות שתמצאי כאן שימוש מוצלח להרגלי הלמידה שלך."
 
סיאוני רק הינהנה. באמת היו לה הרגלי למידה טובים — היא היתה גאה בהם — אבל לימודים תמיד היו קלים לה. היה לה זיכרון מצוין, ולעתים קרובות היא זכרה דברים בעל־פה אחרי קריאה אחת או שתיים. זאת היתה מתת שסייעה לה באינספור הרצאות קשות ומשעממות. יש לקוות שתעזור לה גם כאן.
 
מג אביוסקי השתעלה שיעול קטן להפר את הדממה לפני שתתארך. "התלבושת החדשה שלה נמצאת אצלי בתיק. בבקשה אמור לי שהכנת את ההיקשרות."
 
"כמובן," הוא ענה, פוטר את השאלה בתנועה קלה של ידו. הוא הסתכל על סיאוני. "אני מניח שתרצי לערוך סיור בבית."
 
סיאוני התכווצה. באיזו קלות יכול האיש הזה להחריב את עתידה במחווה של ידו! מרגע שהיא תקושר לחומר כלשהו, לא תהיה דרך חזרה — ההיקשרות היא לכל החיים. היא חיפשה נתיב מילוט אפשרי למקרה שתזדקק לכזה, ונתקלה בשלד הנייר שעמד ממש מאחוריה. צווחה נוספת נפלטה מפיה. מי צריך רוחות רפאים שירדפו את הבית כשאתה מסוגל ליצור שדים משלך מנייר?
 
"ג'ונטו, חדל," אמר מג תיין, והשלד קרס לערמה של עצמות נייר על הרצפה, הגולגולת המקופלת בדקדקנות נחה מעליהן.
 
סיאוני נסוגה ממנו. איזה מין אדם חולני בונה משרת מנייר? האם לא היה אף אחד אחר שיפתח את הדלת?
 
"אתה מתגורר לבדך?" שאלה סיאוני.
 
"כך מתאים לי," השיב מג תיין והוביל אותן לאורך המסדרון. "חדר העבודה," אמר והחווה בידו אל הדלת הסגורה משמאל. "וחדר האוכל שם," הוסיף ועצר לרגע מול הפנייה השנייה מימין. סיאוני הלכה אחריו בצעדים אטיים והציצה מעבר לפינה, כשהיא מצפה במידת־מה למפלצת נייר נוספת שתקפוץ עליה.
 
במקום זאת היא גילתה מסדרון קצר, שמראות תלויות זו מול זו משני עבריו, ובו ספסל ושידה קטנה פשוטה ועליה אגרטל ריק. משולשי נייר מקופלים במהודק בצבעי טורקיז וצהוב התמשכו בסמוך לתקרה, היכן שהמסדרון נפתח אל מטבח קטן ומצויד היטב. שיש הקיף כיור יחיד. ארונות כהים היתמרו משני עבריו, אך הותירו די מקום לבישול. על סורג מתכת מעל לכיור היה תלוי אוסף קטן של סירים ומחבתות, שתחתיותיהם הכהות העידו על השימוש הרב שנעשה בהם. סביב שולי הסורג התלפפה גפן נייר, שנראתה דומה מאוד לעצמות השלד ג'ונטו. האם היה לה שימוש, או שקוסם הנייר פשוט השתעמם בהיותו מסוגר כאן, הרחק מחברת אנשים אמיתיים? כמה מעיצובי הנייר בבית הזה היו חלק מלחשים של ממש, וכמה לא היו אלא עיטורים חסרי תועלת? האם סיאוני תעביר את שארית ימיה כמקשטת משוכללת ותו לא?
 
סיאוני התנערה ממחשבותיה ובחנה את שאר המטבח. למג תיין היה תנור צר יותר משהיתה רגילה, בעיצוב מיושן אך שמיש. סיאוני התעודדה מעט למחשבה שבין שיעורי קיפול היא תוכל להימלט לכאן ולבשל. אחרי הכול, אלמלא קיבלה את המלגה, היא היתה לומדת בבית הספר לבישול. דמי הלימוד שם היו עשירית מאלה של "טאגיס פראף", ולסיאוני היה כישרון בבישול. לא היה לה ספק שהיתה מתקבלת.
 
סיאוני עברה על פני המטבח אל חדר האוכל. מאות ציפורי נייר היו תלויות מהתקרה בחוטים שקופים ונראו כמעט חיות. הן השתלשלו בשקט ובלי להפריע מעל שולחן רבוע פשוט, שניצב על שטיח ארוג בצבע חום. לצדו ניצב ארון מדפים גדול וכהה עמוס צלחות, ספרים, מפיות, צנצנות וקנקנים — הכול היה דחוק כל כך, עד ששליפת פריט אחד היתה מחוללת מפולת. על הארון היו כדורים וחרוטים משונים מנייר, שהיו עשויים מכדורים ומחרוטים קטנים יותר, והם בתורם עשויים מקטנים יותר, וכן הלאה וכן הלאה. הם הכאיבו לעיניה של סיאוני. הבית היה יכול להיות חמים מאוד אלמלא היה מלא וגדוש בפריטים רבים כל כך.
 
היא ניגשה אל ערמה גבוהה של ניירות שנחה בקצה השולחן, והניחה עליה את ידה במחשבה על אשליות הנייר שלאורך גדר הבית. "החזות שיצרת לבית שלך מחרידה," העירה.
 
מג אביוסקי העיפה בסיאוני מבט מתרה, בעודה נכנסת לחדר האוכל. מג תיין רק השיב, "כן. נעים, נכון?"
 
הוא חלף על פניה ופתח דלת בעלת ידית ארוכה, שחשפה גרם מדרגות תלול המוביל מעלה. "בואי איתי, בבקשה."
 
סיאוני עשתה כאשר הורה לה עם המזוודה בידה. המדרגה התשיעית חרקה תחת משקלה, וברכיה כאבו עד שהגיעה לקומה השנייה.
 
"החדר שלך," אמר מג תיין ופתח דלת, "אם את רוצה להניח את המזוודה."
 
סיאוני נכנסה לחדר שהיה שונה מאוד משאר החדרים בבית, שכן כל המדפים בו היו ריקים. שום ערמות, מצבורים או אוספים, אך על פי הסימנים בשטיח, עד לאחרונה היו בחדר הזה רהיטים, ואלה הועברו או סולקו. מג תיין כנראה סידר אותו ממש לא מזמן, אף שקיבל התרעה על בואה כבר לפני שבוע.
 
ומוזר מזה, שום קישוטי נייר לא עיטרו את הקירות או את התקרה — הכול היה חשוף לחלוטין. מיטת יחיד פשוטה ניצבה מתחת לחלון היחיד בחדר. שלושה מדפים נקבעו בקיר לצדה, ושולחן כתיבה פשוט עם מגירה יחידה ניצב שני צעדים ממרגלות המיטה. היו בחדר ארון קטן, גדול דיו להכיל את בגדיה המעטים של סיאוני, ושולחן קטן ועליו פמוט עם נר חדש.
 
היה כאן מעט יותר מקום מאשר בחדרה במגורי התלמידים ב"טאגיס פראף", גם אם המדפים היו מעטים יותר. ועם זאת, החדר שלה במגורים נראה לה חמים ומסביר פנים יותר, אם כי ייתכן שמשום שהרוויחה ביושר את מקומה שם. היא רצתה להיות 
שם.
 
"תודה רבה," היא הצליחה לומר בעודה מניחה מידה את המזוודה. היא נזכרה לרגע באקדח תופי שנת 1845 מתוצרת "טיית'ם" שהצפינה בה — מתנה מאביה לכבוד סיום הלימודים, משום שתכננה להיות מתיכה — והחליטה לפרוק את המזוודה אחר כך, הרחק מכל עיניים בולשות. מג תיין בוודאי ציפה לכך גם הוא, משום שהסיור נמשך.
 
"המסדרון הזה," המשיך מג תיין בדבריו, בעוד סיאוני סוגרת את דלת חדרה מאחוריה, "מוביל אל חדר האמבט, חדר השינה שלי והספרייה," הוא אמר ועצר מול גרם מדרגות נוסף בקצה המסדרון. למג אביוסקי הוא אמר, "הכנתי את ההיקשרות כאן," והחווה בידו אל הספרייה.
 
צעדיה של סיאוני הואטו. אז הסיור יסתיים בהיקשרות.
 
היא בחנה את הדלת שבקצה המסדרון, שהיתה זהה לזאת שנפתחה מהמטבח אל גרם המדרגות. "מה יש בקומה השלישית?" שאלה. אולי הסתתר שם משהו מרומם נפש. אולי היא תמצא חלון לקפוץ ממנו. על פי גובה התקרות בקומות הראשונה והשנייה, השלישית היתה גבוהה בהרבה, מאפיין לא טיפוסי לבית במקום נידח כזה.
 
"הלחשים הכבדים," ענה מג תיין וארשת פניו אגבית, אבל עיניו הבהירות חייכו. האם הוא ידע עד כמה חושפות העיניים שלו?
 
סיאוני נשבעה לעצמה שלא תאמר לו. היא נזקקה לכל יתרון אפשרי כדי לשרוד כאן.
 
מכיוון שמג תיין חסם בכתפו את הדרך למדרגות אל הקומה השלישית, גררה סיאוני רגליים בעקבות מג אביוסקי אל הספרייה, שהיתה גדולה רק במעט מהחדר שלה. ארונות הספרים ניצבו רק לאורך הקירות הצדדיים, אך התמשכו מרצפה עד תקרה. כפי שכבר ציפתה, הספרים אכן נדחסו לכל חלל פנוי, כריכה אל כריכה, לעתים בשורות כפולות, כך שלא הצליחה לראות את שמות הספרים בשורה האחורית. נראה שהמדפים אובקו לא מזמן — ממש לא מזמן, כי ברגע שסיאוני חשבה על כך, היא התעטשה והבחינה בשביל האבק המתעופף באוויר, שנחשף באור שחדר מחלון גדול בקיר המרוחק. עיניה נתקלו בלולאת שרשרות נייר שהקיפה את החלון, שמתחתיו ניצב שולחן מעץ אורן. על השולחן היו מסודרות ערמות נייר בגדלים ובצבעים שונים, מהבהיר לכהה ומהמחוספס לחלק. מכשיר טלגרף קטן הוצנע בפינה הימנית־האחורית של החדר.
 
הכיסא היחיד בחדר ניצב הפוך. כן נמוך נח עליו, ובו גיליון נייר עבה וחלק בצבע קליפת ביצה, בעל סיבים דקים. ללא קישוטים, ללא רעש וצלצולים, רק גיליון נייר חלק.
 
כשבחנה אותו, הבינה סיאוני במה מדובר.
 
הקבר שלה.
 
היא ידעה מה זאת היקשרות לחומר — זה היה אחד מבין עשרות נושאים שלמדה בשנת הלימודים המאומצת שלה בבית הספר. לא היה בזה שום דבר מורכב, רק שבועה שקשרה את נפשך לחומר אחד מסוים ואפשרה לך לבצע קסם באמצעותו ורק באמצעותו. אישה לא תוכל, למשל, להטיל לחשים באמצעות זכוכית וגם אש. רק אחד מהשניים. אם סיאוני תיקשר לנייר, תאבד לה כל תקווה להיות גם מתיכה, להטיל לחשים על תכשיטים ועל קליעים כפי שחלמה לעתים קרובות במהלך שיעוריה.
 
זה לא היה הוגן, אבל לא היה טעם להתלונן. כולם ידעו את זה. מג אביוסקי ידעה את זה, וסביר להניח שגם מג תיין ידע את זה. סיאוני הרוויחה ביושר את הזכות לבחור לעצמה חומר, אך מכיוון שאלה שלפניה הזניחו את תחום הקיפול — החלש מבין תחומי הקסם — הוא נכפה עליה.
 
מג תיין הושיט לה גיליון קטן יותר של נייר לבן תקני, עשרים על שלושים ס"מ. סיאוני החזיקה בו באצבעותיה והפכה אותו, אך לא היו רשומות בו כל הנחיות. שום כיתוב לא עיטר את פניו, והוא לא היה מקופל, בקסם או בלעדיו.
 
"בשביל מה זה?" היא שאלה.
 
"הרגישי אותו," אמר מג תיין ושילב שוב ידיים מאחורי גבו.
 
סיאוני המשיכה לאחוז בנייר בשתי אצבעות וחיכתה להבהרה כלשהי, אבל מג תיין לא זז. לאחר כמה שניות הידקה סיאוני את הנייר בין כפות ידיה ושפשפה אותו, "להרגיש" אותו בצורה יסודית.
 
עיניו של קוסם הנייר חייכו, והוא לקח ממנה את הנייר המקומט־קלות ללא הערה נוספת. "את מכירה את המילים?" שאל בקול שקט יותר. אולי היה קל לקרוא את עיניה בדיוק כמו את שלו.
 
סיאוני הינהנה, חסרת תחושה. השיחה הממושכת שניהלה עם מג אביוסקי בזמן הנסיעה באוטומוביל עלתה בזיכרונה. "או זה או שום דבר. זה חייב להיות כך, לשם האיזון," אמרה מג אביוסקי. "אל תאפשרי לשמועות ולבדיחות להניא אותך, העלמה טוויל. קיפול דורש עין חדה וידיים זריזות — ואת ניחנת בשתיהן. האחרים קיבלו עליהם גורל זה; עלייך לעשות כמותם."
 
קיבלו עליהם גורל זה. אבל האם זה נכון? האם היתה מטרת המילים רק לשכנע את סיאוני לוותר על חלומותיה?
 
שני הקוסמים צפו בה, מג אביוסקי בחוסר ההבעה הרגיל שלה ומג תיין בהומור משונה בעיניו.
 
סיאוני קפצה שפתיים. היא ידעה שבכל הנוגע לקסם זה יהיה נייר או שום דבר, והיא העדיפה להיות מקפלת מאשר כישלון.
 
היא הרימה יד לחה והצמידה אותה אל יריעת הנייר שעל הכיסא. ואז עצמה עיניים ואז חרקה שיניים ואמרה, "חומר מעשה ידי אדם, היוצרת שלך מזמנת אותך. היקשר אליי כפי שאני נקשרת אליך למשך שארית חיי, עד היום שבו אמות ואהיה לעפר."
 
מילים פשוטות כל כך, אך די היה בהן.
 
ידה של סיאוני התחממה, והחום הבזיק מבעד לזרועה אל כל גופה והתפוגג באותה מהירות שבה ניצת.
 
המעשה נעשה.