חבורת כוח המוח (1) ופרשת הגניבות בכיתה

פרק א: איך הכול התחיל

קוראים לי אייל קורן, אבל לא אכפת לי שתקראו לי בשם חיבה כמו ליאונרדו או דונטלו, כי אני פשוט דלוק על הצבים האלה. מה שרציתי לספר לכם זה שאני כמעט מיואש. בפעם הראשונה בחיים שלי שלוקח לי ולחבורה שלי כל כך הרבה זמן לפתור תעלומה.
לפני שאספר לכם מה בדיוק קרה, אני רוצה להציג לפניכם את החבורה שלי, שיש בה, חוץ ממני, עוד שלושה ילדים - ליטל היפה והחכמה, אריק השמן והחכם וניב הרשע והחכם. ומפני שכולנו כאלה חכמים, קראנו לעצמנו חבורת כוח-המוח. האמת היא שרק במוח אנחנו חזקים - בשאר התחומים אנחנו די חלשלושים.
כבר מכיתה א' המורה הטילה עלי לפתור כל מיני בעיות בכיתה, כי אני תמיד הייתי ילד אחראי כזה. אחרי שעלינו כיתה ועוד כיתה, הבעיות נעשו יותר ויותר מסובכות, וכבר לא הצלחתי לפתור אותן בעצמי. אז גייסתי לעזרתי את שלושת החברים שלי. את ליטל בחרתי מפני שהיא יפהפייה ויש לה לב זהב (חוץ מזה, אבא שלה עורך דין וזה יכול לעזור לפעמים). את ניב בחרתי מפני שיש לו דמיון פרוע ומוח זדוני, שתמיד חושב על דברים מופרעים שאני בחיים לא הייתי חושב עליהם. ואת אריק בחרתי מפני שהוא ילד הגיוני ונחמד ומשמש איזון לניב.
עכשיו אנחנו כבר בכיתה ו'. עד היום הצלחנו לפתור כל בעיה בתחום הכיתה. המחנכת שלנו כבר סומכת עלינו בעיניים עצומות. אבל הפעם... יש לי הרגשה שניאלץ לאכזב אותה. החקירה שלנו אמנם מתקדמת, אבל במקום להתקרב לפתרון אנחנו רק מסתבכים יותר ויותר. איזה דיכאון...
הכול התחיל לפני כמה שבועות. בוקר אחד נכנסתי לכיתה וראיתי את עוזי הג'ינג'י מחטט בילקוט שלו. "הי אייל," הוא אמר מיד כשראה אותי, "תשמע קטע. אתמול היה לי עט פרקר בילקוט, והיום הוא פתאום נעלם. איך זה יכול להיות?" לא עניתי לו. עוזי הוא ילד מפוזר. הייתי בטוח שהוא סתם שכח את העט באיזה מקום. אבל אחר כך התלוננו עוד כמה ילדים שכל מיני חפצים נעלמו להם מהילקוט, והמורה ביקשה ממני לברר מה קורה. עוד באותו יום נכנסה חבורת כוח-המוח לפעולה, ובמשך שבוע חקרנו את הילדים, כל תלמיד בנפרד. שאלנו שאלות לאורך ולרוחב, אבל מהחקירה הזו לא יצא כלום.
כעבור כמה ימים גיליתי שגם לי נעלמה חבילת צבעים. הייתי המום מזה שמישהו העז לגעת בילקוט של ראש חבורת כוח-המוח. עוד לא הספקתי להתאושש, ולפתע התנפלה עלי מיכלי, מלכת הכיתה, בצעקות: "אייל, הצמיד שלי נעלם! הצמיד שקנו לי ההורים! לפני שיעור התעמלות הורדתי אותו מהיד כדי שלא יקבל מכה, שמתי אותו בילקוט, ועכשיו הוא איננו. מה אני אגיד להורים שלי? למה אתם לא עושים כלום? תמיד הצלחתם לפתור כל בעיה בכיתה, ועכשיו, דווקא כשהבעיה כל כך חמורה, אתם לא זזים!"
בתור מלכת הכיתה רגילה מיכלי לתת פקודות ולשאול שאלות קשות. נורא רציתי לעשות עליה רושם, אז אמרתי בביטחון עצמי מופרז: "אל תדאגי, מיכלי, תגידי להורים שלך שהשאלת את הצמיד לחברה לכמה ימים. כוח-המוח תמצא בינתיים את הפושע ותקבלי את הצמיד בחזרה."
הבנתי שהמצב נעשה חמור והחלטתי שהחבורה חייבת להתכנס מיד לישיבת חירום.
כבר למחרת התאספו כולם בחדר שלי, ובהשראת צבי הנינג'ה, שהציצו אלינו מהפוסטרים שעל הקירות, התחלנו לדון בעניין. ליטל דיברה ראשונה. "זה נורא ואיום, מה שקורה בכיתה!" היא אמרה בקולה העדין, שהצטרד מרוב התרגשות. "כל יום גונבים למישהו אחר מהילקוט. אתמול, כמו שאתה יודעים, גנבו למיכלי צמיד זהב נורא יקר, והיום גנבו לי שרשרת. חייבים לגלות מי הסחבן הזה."
"אבל חקרנו כבר את כל הילדים בכיתה," אמרתי, "ובחקירה כולם התנהגו כל כך בסדר, אף אחד לא נראה לי חשוד."
אריק השמן פער פה מלא בבייגלה ואמר בהתלהבות: "אבה'בה תושבה, בה דה תה..."
"אריק," נזפתי בו כמו ראש קבוצה קשוח, "לא מדברים בפה מלא. אי אפשר להבין אף מילה שלך."
ניב התפרץ לדברי בחוסר סבלנות: "תשמעו משהו, אני חושב שהילד היחיד שמסוגל לעשות לנו דבר כזה זה תומר. נו, התלמיד החדש הזה. אף אחד אחר לא היה מעז לגעת בילקוטים של כוח-המוח."
כשניב משולהב, המוח שלו מתחיל לעבוד שעות נוספות, והזדוניות שלו הולכת וגוברת. ניב המשיך: "ההורים שלו בטח נורא עניים והם מכריחים אותו לגנוב. אחר כך הם מוכרים הכול ו..."
"הי, הי," עצרתי את ניב כדי שהדמיון שלו לא יתפרע יותר מדי. "תומר בינתיים רק חשוד. עד שלא נהיה בטוחים שזה הוא, אין מה לחפש סיבות לגנבות שלו."
"גם אני כמעט בטוח שזה הוא," אמר אריק לאחר שחיסל את כל הבייגלה שהיו בצלחת. "הוא היחיד שעוד לא חקרנו."
"אבל המורה ביקשה שלא נציק לו, היא רוצה שהוא ייקלט יפה בכיתה," אמרה ליטל.
"נכון שהמורה ביקשה, אבל אין ברירה," פסקתי. "תומר הוא החשוד היחידי שנשאר, ואנחנו חייבים לחקור אותו כמו את כולם. אני מציע שמחר בהפסקת עשר ניפגש במגרש הכדורסל. אני אמשוך לשם את תומר איכשהו, ושם נשאל אותו כמה שאלות. אבל בעדינות."
"רגע, לא נוח לי בהפסקת עשר..." התנגד אריק. אבל הוא פגש את עיני המאיימות והבין מיד את הרמז. "טוב, אני אבוא עם הסנדוויץ'." כשנפרדנו היו כולם במצב רוח טוב, חוץ מליטל, שנראתה לי שקטה ומהורהרת במיוחד.