שמו של ספר זה עשוי, מן הסתם, לעורר תמיהה בקרב הקוראים, שכן הפסיכולוגיה, הקשורה בתודעתנו למדע הרפואה, היא תחום שעוסקים בו חוקרים אוניברסלים ואובייקטיבים. ואם אמנם כך, מה לה ולדת היהודית או לדת בכלל? יתר על כן, כיצד ניתן לכרוך פסיכולוגיה האמורה להיות שווה לכל נפש, במושג אתנו-צנטרי-עדתי, קרי יהדות?
ובכן, מן הראוי להבהיר כי בהקשר הנוכחי השימוש במונח פסיכולוגיה אינו מתייחס למרכיבים הנוירופיסיולוגיים המשפיעים על ההתנהגות האנושית, אלא רק לאותם צפנים דתיים-תרבותיים: לאותן אידיאות אפלטוניות המעצבות את אמונותינו ביחס למשמעות החיים והמוות ואשר אותן אנו מפנימים כבר בגיל צעיר מאוד, בעיקר בעידן התקשורת. הנחה זו, שצפני-על דתיים-תרבותיים מעצבים נורמות התנהגותיות שהן חילוניות במהותן, גזורה מתוך הסוציולוגיה הקלאסית של הדת אשר הוכיחה כי אין להבין למשל את החריצות של האמריקני החילוני הממוצע או את השלווה של ההודי החילוני המצוי, מבלי להניח שהתנהגותם עוצבה על ידי דוקטרינות דתיות שונות שעברו תהליך של חילון. בספר שלפניכם, המהווה המשך למשנה הסדורה אותה פיתח פרופ' רוטנברג בספריו: "קיום בסוד הצמצום", "שבעים פנים לחיים", "פרדס הנפש" ו"ספר היצר", מציג המחבר בצורה תמציתית את ה"פסיכולוגיה העממית" שצמחה מתוך המסורת היהודית, בעיקר זו החסידית, ואשר בלעדיה אין להבין את מסורת הקהילתיות היהודית, את הרצף המגשר בין היצר ליצירה כמו גם את האופטימיזם הספון בתפיסת ה"ירידה לצורך עלייה".
ספרו הקודם של פרופ' רוטנברג בסדרת "אוניברסיטה משודרת" הינו נצרות ופסיכיאטריה.
