חיילי עופרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיילי עופרת
הוספה למועדפים

חיילי עופרת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

תקציר

חיילי עופרת הוא סיפורם של יורק וקאז´יק, שני ילדים יהודים, אחים, העוברים את שנות מלחמת העולם השנייה, על מוראותיה ואימיה, בפולין הנתונה לשלטון הנאצים.

הרומאן של אורלב, המובא כאן במהדורה חדשה ומתוקנת, הוא אחד מאותם ספרים יחידי סגולה שהם, בעת ובעונה אחת, מסמך אנושי חשוב וספרות צרופה. הספר, שזכה בשעתו לשבחי הביקורת בארץ, תורגם לכמה שפות והתקבל בהתלהבות בעולם.

פרק ראשון

לפנֵי



כתוב בספרים שלפני פרוץ מלחמה רואים סימנים. כמו כוכב שביט המבשר פורענות או רעידת אדמה. מכל הדברים שקרו לנו בחופשת הקיץ האחרונה בהרים, אף אחד לא יכול היה להתפרש כסימן כזה, מלבד הגשמים אולי.
לא הגשמים עצמם. אבל הנחל שהפך לנהר סוער ועכור, חום־שחור, עלה על גדותיו והציף את הבתים הסמוכים. היה מפחיד לראות איך השתנה הכול. החוף נעלם והמים היו עוברים בשעטה, בגלים גבוהים, נחפזים, סוחפים כל דבר שהזדמן בדרכם. הנהר אף הביא עמו דברים מן הכפרים שבמעלה ההרים. חביות ושולחנות, ספסלים וקרשים. סוס מת. פעם אחת אפילו הביא שני ילדים על דופן של עגלה. המים הציפו את הקומה התחתונה של הפנסיון שאליו היינו הולכים לפעמים לאכול בצהריים. באנו פעם אחת גם בזמן השיטפון. בעלת הבית ישבה אותה שעה בצדו הפנימי של שולחן וחתרה בידיה להגיע אל הטלפון. השולחן התהפך. פרצנו בצחוק. אמא כעסה עלינו, אבל ראיתי שגם היא צחקה.
הגשמים ירדו ימים רבים. הם הפכו את הגזוזטרה המזוגגת למקום המרכזי של הבית. כולם ישבו על ספסלים כבדים משני העברים של שולחן העץ העבה ושיחקו קלפים עד יעבור זעם. אני שיחקתי עם המבוגרים. התנור היה מוסק. האור לא היה חד, אלא אפור־בהיר. אור שבא מבעד לשמשות שענפי אורן רטובים טפחו עליהן מן החוץ. רק גברת אילזֶה סרגה. היא סרגה סוודר לאחיה.
המלחמה לא הייתה מהירה דייה, ולמרות שכבר אכלה בקצותיה של פולין, הייתה הארץ רחבה מספיק כדי שנוכל לברוח לפנים, להתרחק מהגבול ולנשום עוד מעט את אוויר השלום. גברת אילזה ובעלה לא יכלו להסיענו במכוניתם לתחנת הרכבת של עיר המחוז, כי הצבא החרים כל מכונית שהצליח להניח עליה את ידו. עזרנו להם לדחוף את מכוניתם אל בין העצים להחביאה שם. גברת אילזה אמרה שעכשיו אחיה יעמוד מצד אחד של החזית ויצעק: ׳הייל היטלר׳ ובעלה יעמוד מן הצד השני של החזית ויצעק: ׳תחי פולין׳. ואחר־כך יירו זה בזה. לא הבנתי מדוע יצטרכו לירות זה בזה אם יכירו האחד את השני. היא הראתה לנו שכבר גמרה לסרוג לאחיה את הסוודר.
מרחוק נשמעו צעקות האיכרים שהשתכרו בבית המרזח. אמא אמרה שהם הולכים לצבא, פחדתי מהם. אף פעם לא חשבתי קודם לכן מנין לוקחים את החיילים. מדוע צרחו: ׳להרוג את היהודים!׳. הרי המלחמה הייתה עם גרמנים.
רוב הנופשים נעלמו כלא היו. אמא אמרה לנו שלא נזוז והלכה להשיג מונית. אולי זאת הייתה המונית האחרונה שנותרה לפלֵטה בכל האזור. נסענו. מיד ביציאה מן הכפר בא אופנוע צבאי מרחוק ודהר אחרינו. הנהג שלנו הגביר את המהירות. אמא אחזה בנו שלא ניפול בסיבובים וכאשר קפצנו על בורות.
״לא ישיג, יימח שמו,״ אמר הנהג. כשהגענו לתחנת הרכבת אמא הייתה חיוורת והנהג נטף זיעה וחייך. אז הגיע האופנוע והחייל המרוגז לקח את המכונית ונתן לנהג אישור על פתק צהוב.
המלחמה הקדימה אותנו והגיעה לפנינו לתחנת הרכבת. תחילה הבחנו בדבר כאשר התברר כי הכתובות על הרכבות אינן נכונות. הרכבת שנכנסנו לתוכה ואשר היה כתוב עליה ׳ורשה׳, לא הייתה לוורשה כלל.
״שם, גברת,״ הצביעו אנשים ואמרו. עברנו לרציף אחר. עמדה שם רכבת לקרקוב. זאת הייתה הרכבת לוורשה. אנשים נתלו בדלתות, מנסים להידחק פנימה, אך לשווא. לא היה מקום. אנשים ישבו על גגות הקרונות וישבו על הקטר. הלכנו לכל אורכה שוב וחזור. נשמעה צפירה. אמא פכרה אצבעותיה.
״אדוני,״ אמרה אל אדם זר שעמד בחלון, ״אני מוכרחה להגיע עם הילדים לוורשה.״
״בואי גברת, תני לי קודם את הקטן.״
אחי נעלם. אחר־כך אחז בי הזר בשתי ידיו והעלני פנימה. תוך כדי חיפוש אחר מקום פנוי להעמיד עליו את כפות רגלי, ראיתי דבר מוזר. אמא התנופפה באוויר כמו ילדה קטנה שהאיש הזר העלה בשתי ידיו והכניסהּ דרך החלון.
נסענו כל אותו היום. הרכבת הלכה והתרוקנה. כאשר הייתי פוקח את עיני הייתי רואה את אמא משוחחת עם הזר. צוחקת יחד אתו. פתאום ראיתי שאחי ישן וראשו נשען ללא בושה על ברכי הזר. ככול שנסענו יותר, נסענו מהר יותר, וככול שהלך והחשיך בחוץ כך הלכה המלחמה והתרחקה, הלכה והתעמעמה. כאילו חלום רע. משהו שנשאר רחוק בהרים.*
[* קטע מתוך הסיפור הקצר ״חופשת הקיץ האחרונה״.]

אורי אורלב

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

עוד על הספר

חיילי עופרת אורי אורלב

לפנֵי



כתוב בספרים שלפני פרוץ מלחמה רואים סימנים. כמו כוכב שביט המבשר פורענות או רעידת אדמה. מכל הדברים שקרו לנו בחופשת הקיץ האחרונה בהרים, אף אחד לא יכול היה להתפרש כסימן כזה, מלבד הגשמים אולי.
לא הגשמים עצמם. אבל הנחל שהפך לנהר סוער ועכור, חום־שחור, עלה על גדותיו והציף את הבתים הסמוכים. היה מפחיד לראות איך השתנה הכול. החוף נעלם והמים היו עוברים בשעטה, בגלים גבוהים, נחפזים, סוחפים כל דבר שהזדמן בדרכם. הנהר אף הביא עמו דברים מן הכפרים שבמעלה ההרים. חביות ושולחנות, ספסלים וקרשים. סוס מת. פעם אחת אפילו הביא שני ילדים על דופן של עגלה. המים הציפו את הקומה התחתונה של הפנסיון שאליו היינו הולכים לפעמים לאכול בצהריים. באנו פעם אחת גם בזמן השיטפון. בעלת הבית ישבה אותה שעה בצדו הפנימי של שולחן וחתרה בידיה להגיע אל הטלפון. השולחן התהפך. פרצנו בצחוק. אמא כעסה עלינו, אבל ראיתי שגם היא צחקה.
הגשמים ירדו ימים רבים. הם הפכו את הגזוזטרה המזוגגת למקום המרכזי של הבית. כולם ישבו על ספסלים כבדים משני העברים של שולחן העץ העבה ושיחקו קלפים עד יעבור זעם. אני שיחקתי עם המבוגרים. התנור היה מוסק. האור לא היה חד, אלא אפור־בהיר. אור שבא מבעד לשמשות שענפי אורן רטובים טפחו עליהן מן החוץ. רק גברת אילזֶה סרגה. היא סרגה סוודר לאחיה.
המלחמה לא הייתה מהירה דייה, ולמרות שכבר אכלה בקצותיה של פולין, הייתה הארץ רחבה מספיק כדי שנוכל לברוח לפנים, להתרחק מהגבול ולנשום עוד מעט את אוויר השלום. גברת אילזה ובעלה לא יכלו להסיענו במכוניתם לתחנת הרכבת של עיר המחוז, כי הצבא החרים כל מכונית שהצליח להניח עליה את ידו. עזרנו להם לדחוף את מכוניתם אל בין העצים להחביאה שם. גברת אילזה אמרה שעכשיו אחיה יעמוד מצד אחד של החזית ויצעק: ׳הייל היטלר׳ ובעלה יעמוד מן הצד השני של החזית ויצעק: ׳תחי פולין׳. ואחר־כך יירו זה בזה. לא הבנתי מדוע יצטרכו לירות זה בזה אם יכירו האחד את השני. היא הראתה לנו שכבר גמרה לסרוג לאחיה את הסוודר.
מרחוק נשמעו צעקות האיכרים שהשתכרו בבית המרזח. אמא אמרה שהם הולכים לצבא, פחדתי מהם. אף פעם לא חשבתי קודם לכן מנין לוקחים את החיילים. מדוע צרחו: ׳להרוג את היהודים!׳. הרי המלחמה הייתה עם גרמנים.
רוב הנופשים נעלמו כלא היו. אמא אמרה לנו שלא נזוז והלכה להשיג מונית. אולי זאת הייתה המונית האחרונה שנותרה לפלֵטה בכל האזור. נסענו. מיד ביציאה מן הכפר בא אופנוע צבאי מרחוק ודהר אחרינו. הנהג שלנו הגביר את המהירות. אמא אחזה בנו שלא ניפול בסיבובים וכאשר קפצנו על בורות.
״לא ישיג, יימח שמו,״ אמר הנהג. כשהגענו לתחנת הרכבת אמא הייתה חיוורת והנהג נטף זיעה וחייך. אז הגיע האופנוע והחייל המרוגז לקח את המכונית ונתן לנהג אישור על פתק צהוב.
המלחמה הקדימה אותנו והגיעה לפנינו לתחנת הרכבת. תחילה הבחנו בדבר כאשר התברר כי הכתובות על הרכבות אינן נכונות. הרכבת שנכנסנו לתוכה ואשר היה כתוב עליה ׳ורשה׳, לא הייתה לוורשה כלל.
״שם, גברת,״ הצביעו אנשים ואמרו. עברנו לרציף אחר. עמדה שם רכבת לקרקוב. זאת הייתה הרכבת לוורשה. אנשים נתלו בדלתות, מנסים להידחק פנימה, אך לשווא. לא היה מקום. אנשים ישבו על גגות הקרונות וישבו על הקטר. הלכנו לכל אורכה שוב וחזור. נשמעה צפירה. אמא פכרה אצבעותיה.
״אדוני,״ אמרה אל אדם זר שעמד בחלון, ״אני מוכרחה להגיע עם הילדים לוורשה.״
״בואי גברת, תני לי קודם את הקטן.״
אחי נעלם. אחר־כך אחז בי הזר בשתי ידיו והעלני פנימה. תוך כדי חיפוש אחר מקום פנוי להעמיד עליו את כפות רגלי, ראיתי דבר מוזר. אמא התנופפה באוויר כמו ילדה קטנה שהאיש הזר העלה בשתי ידיו והכניסהּ דרך החלון.
נסענו כל אותו היום. הרכבת הלכה והתרוקנה. כאשר הייתי פוקח את עיני הייתי רואה את אמא משוחחת עם הזר. צוחקת יחד אתו. פתאום ראיתי שאחי ישן וראשו נשען ללא בושה על ברכי הזר. ככול שנסענו יותר, נסענו מהר יותר, וככול שהלך והחשיך בחוץ כך הלכה המלחמה והתרחקה, הלכה והתעמעמה. כאילו חלום רע. משהו שנשאר רחוק בהרים.*
[* קטע מתוך הסיפור הקצר ״חופשת הקיץ האחרונה״.]