האמריקאי

פרק 1

 

ביום זוהר של מאי 1868 התרווח לו ג’נטלמן אחד כנוח לו על ספה מעוגלת גדולה שהייתה בעת ההיא במרכז סלוֹן קָרֵה, במוזיאון ה’לוּבְר’ בפּריס. הספה המרוּוחת הזאת סולקה מאז, לצערם הרב של כל האוהבים נעדרי הנחישות של האמנויות היפות; אבל האיש שמדובר בו עכשיו כבש לו בשלווה את המקום הרך ביותר בה, ובראש מוטל לאחור וברגליים מתוחות, ומתוך הנאה עמוקה מתנוחתו, תלה עיניים במַדוֹנה היפהפייה הנישאת על ירח של מוּרילוֹ.[1] כבר הסיר את כובעו והשליך אל צדו מדריך אדום קטן ומִשקפי אוֹפּרה. היום היה חם והוא היה מחומם מהליכה והעביר שוב ושוב במטפחתו על מצחו בתנועה יגעה מעט. ועם זה היה ברור שהוא לא אדם שהעייפות היא מקורבת שלו; גבה קומה היה, רזה ושרירי, והוא העלה על הדעת אותו סוג של עֱזוּז נמרץ שרואים בו ‘קשיחות’. אבל מאמציו ביום ההוא לא היו כהֶרגלו, ומעללים גופניים גדולים שעולל פעמים רבות הניחו אותו בתשישות פחותה מזו של הטיול בניחותה ב’לוּבְר’. כבר צפה בכל התמונות שסומנו בכוכבית בעמודים רבי רושם של דפוס משובח ב’בֵּדֵקֶר’ שלו.[2] תשומת לבו התייגעה ועיניו סונוורו, והוא התיישב מתוך כאב ראש אסתטי. ולא רק בכל התמונות צפה, אלא גם בכל ההעתקים הנעשים והולכים מסביב להן, בידי נשים צעירות רבות בלבוש שאין בו דופי שמייחדות את כוחן, בצרפת, להפצת יצירות המופת, ולמען האמת, פעמים רבות התפעל מן ההעתק הרבה יותר מאשר מן המקור. ארשת פניו די היה בה להעיד שהוא איש חכם ומוכשר, ואכן פעמים רבות ישב ער כל הלילה על חבילה גדושה של חשבונות, ושמע את קריאת התרנגול בלי כל פיהוק. אבל רָפָאֵל וטיציאן ורוּבֶּנס היו סוג חדש של חשבון, והם נטעו בלב ידידנו, בפעם הראשונה בחייו, אי אמון עמום בעצמו.

 

צופה בעל טביעת עין כלשהי בטיפוסים לאומיים לא היה מתקשה לקבוע את מקום מוצאו של אנין טעם לא מפותח זה, וממילא אפשר שצופה כזה היה רואה במידה של הנאה והומור את השלמות האידיאלית כמעט שהלה ממלא בה את הדפוס הלאומי. הגבר שעל הספה היה זן חזק של אמריקאי. אבל לא רק אמריקאי ראוי לשמו היה; מן הבחינה הגופנית היה קודם כול גבר ראוי לשמו. בריאותו וחוזקו דומה שהיו מאלה שכאשר הם מושלמים הם רבי רושם עד מאוד – אותו הון גופני שבעליו לא עושה כלום כדי לטפח ולשמר אותו. אם היה נוצרי שרירי, לא ידע זאת כלל.[3] אם נדרשה הליכה ברגל אל מקום רחוק, הלך ולא ראה כלל את עצמו ‘מתאמן’. לא הייתה לו כל תיאוריה בדבר רחצה במים קרים או תרגול באַלות; הוא לא היה לא חותר בסירה ולא קַלע ברובה ולא סייף, לא היה לו פנאי כלל לשעשועים האלה, והוא לא ידע כלל שהרכיבה על סוס מומלצת לסוגים מסוימים של הפרעות עיכול. מנטייתו היה מתון באכילה ושתייה, אבל בלילה שקדם לביקורו ב’לוּבְר’ סעד ב’קפה אַנְגְלֵה’, מישהו אמר לו שזו חוויה שאין להחמיצה, ואף על פי כן ישן שנת ישרים. עמידתו והילוך גופו היו נינוחים ורפויים, אבל כשהזדקף מפוֹעם השראה מיוחדת, דמה לפרש במסדר. מעולם לא עישן. הובטח לו, נאמרים דברים כאלה, שהסיגרים יפים לבריאות, והוא היה מסוגל בהחלט להאמין לזה; אבל מבינוּתו בטבק הייתה זעומה כמבינוּתו בהֵוֹמֵאוֹפּתיה. ראשו היה מעוצב היטב, באיזון סימטרי נאה של המבנה הקדמי והעורפי, ובשפעה של שׂיער ערמוני חלק. עור פניו היה שחום, ואפו התווה היטב קשת בולטת. עינו הייתה צלולה, צבעה אפור צונן, וחוץ משׂפם שופע למדי היה מגולח למשעי. לסתו הייתה שטוחה וצווארו מגויד, כשכיח אצל הטיפוס האמריקאי; אבל סימני המוצא הלאומי הם עניין להבעת הפנים אף יותר מאשר לתווי הפנים, ומן הבחינה הזאת הייתה ארשת פניו של ידידנו דבּרנית רהוטה לעילא. אבל הצופה המבחין שהנחנו את קיומו היה יכול לעמוד בדייקנות על כושר הביטוי שבה, ועם זה היה חסר אונים לתאר אותה. הייתה בה אותה עמימות טיפוסית שאינה רֵיקוּת, אותו צד חתום שאינו פשטות, אותו מראה שאינו מחויב לשום דבר מיוחד, אותה יציבה בעמדה של הסברת פנים כללית לסיכויי החיים, של עמידה איתנה של אדם ברשות עצמו, האופיינית כל כך לפנים אמריקאיות רבות. עינו של ידידנו היא בעיקר שסיפרה את סיפורו; עין שהתמימות והניסיון היו מעורבים בה במזיגה מיוחדת במינה. מלאה הייתה משמעויות סותרות; ואף על פי שלא היה בה כלל זוהר כוכבו של גיבור רוֹמַנסה, מצאת בה כמעט כל דבר שביקשת. צוננת הייתה אבל ידידותית, כנה אבל זהירה, שנונה אבל נוחה להאמין, החלטית אבל ספקנית, בוטחת אבל חיישנית, אינטליגנטית עד מאוד וטובת מזג עד מאוד, והיה משהו מהתרסה עמומה בהיענותה הוותרנית, ומשהו מרגיע עד מאוד בהסתייגותה. מתווה שפמו של האיש הזה, עם שני קמטים קודם זמנם בלחיים שמעליו, ואופנת בגדיו שגילה בה חזית כותונת ועניבה כחולה, אולי מובלטים מדי, השלימו את תמונת זהותו. אולי ניגשנו אליו ברגע לא נוח כל כך; הלוא בשום פנים אין הוא יושב עכשיו לציור דיוקנו. אבל יהא נרפה ככל שיהיה בישיבתו הרפויה שם, מבולבל למדי בשאלה האסתטית, ואשם בפגם המרשיע (כמו שהתגלה לנו זה לא כבר) של ערבוב בין שבחו של האמן לשבח יצירתו (שכּן התפעל מן המדונה שעיניה כמעט עצומות שמציירת עכשיו אישה צעירה בעלת תסרוקת נערית, כי האישה הצעירה עצמה מצאה חן בעיניו לא מעט), יהא כך ככל שיהיה, הריהו אדם מבטיח דַיוֹ להתוודע אליו. החלטיות, בַריוּת נעימה, משוּבת חן, שגשוג ושפע, מרחפים כמדומה בתוך ביקורו; ניכר שהוא אדם מעשי, אבל משמעות המושג, במקרהו שלו, גבולותיה מסתוריים ולא מוגדרים, מה שמזמין את הדמיון להתעורר בגינו.

 

והמעתיקה הקטנה ממשיכה במלאכתה, ושולחת מפעם לפעם מבט נענה לעבר המתפעל ממנה. טיפוחן של האמנויות היפות מצריך כנראה לדעתה הרבה עלילה צדדית נאלמה, הרבה עמידה מן הצד בזרועות שלובות וראש צונח מצד לצד, ליטוף סנטר גמום ביד גמומה, היאנחות והזעפת פנים וטפיפה של כף הרגל, גישוש בקווּצות שׂיער אחר סיכות נודדות. הפעולות האלה היו מלוּווֹת במבט חסר מנוח שמשתהה על האיש שתיארנו זמן רב יותר מאשר על מקומות אחרים. לבסוף קם האיש בבת אחת, חבש את כובעו, וניגש אל האישה הצעירה. הוא הציב את עצמו לפני התמונה ועיין בה רגעים אחדים, וכל אותו הזמן העמידה היא פנים שהיא לא משגיחה כלל בסקירה שלו. ואז פנה אליה במילה האחת המעמידה את כל אוצר המילים שלו בצרפתית, ומתוך זקיפת אצבע אחת באופן שנראה לו מבהיר את כוונתו, ביקש לדעת: ‘Combien [כמה]?’

 

האמנית בהתה רגע, שרבבה קלות את שפתיה, משכה בכתפיה, הניחה את לוח הצבעים ואת המכחולים ועמדה וחיככה את ידיה.

 

‘כמה?’ אמר ידידנו באנגלית. ‘Combien?’

 

‘מֶסיֵה רוצה לקנות אותה?’ שאלה הגברת הצעירה בצרפתית.

 

‘יפה מאוד, splendide. Combien [נהדרת. כמה]?’ חזר האמריקאי.

 

‘מוצאת חן בעיני מֶסיֵה התמונה הקטנה שלי? הנושא יפה מאוד,’ אמרה הצעירה.

 

‘המדוֹנה, כן; אני לא קתולי, אבל אני רוצה לקנות אותה. Combien? תכתבי את זה פה.’ והוא הוציא עיפרון מכיסו והראה לה את דש העטיפה של המדריך שלו. היא עמדה והסתכלה בו וגירדה את סנטרה בעיפרון. ‘היא לא למכירה?’ שאל. ועדיין עמדה מהורהרת והסתכלה בו בעין שעל אף רצונה לנהוג בחמדנות לקוחות זו כאילו היא סיפור ישן נושן, הסגירה אי אמון כמעט נוגע ללב, ולכן חשש שמא העליב אותה. היא רק השתדלה להיראות אדישה, ותהתה עד היכן תוכל להרחיק לכת. ‘לא טעיתי – pas insulté [לא נעלבת], לא?’ אמר איש שׂיחהּ עוד. ‘את לא מבינה קצת אנגלית?’

 

כישרונה של הצעירה לשחק תפקיד בהודעה תכופה מראש היה מופלא. היא תלתה בו את עינה המבינה, העֵרה, ושאלה אותו אם הוא לא מדבר צרפתית כלל. ואז ‘Donnez [תן]!’ אמרה בקצרה ולקחה את המדריך הפתוח. בפינה העליונה של דש העטיפה רשמה מספּר בכתב זעיר יפה מאוד. אז הושיטה לו את הספר, ולקחה שוב את לוח הצבעים שלה.

 

ידידנו קרא את המספר: ‘2000 פרנק.’ זמן מה לא אמר כלום אלא עמד והסתכל בתמונה, והמעתיקה הוסיפה להתעסק ברפרוף בציור שלה. ‘בשביל הֶעתק – זה לא הרבה?’ שאל לבסוף. ‘Pas beaucoup [לא הרבה]?’

 

הגברת הצעירה נשאה את עיניה מלוח הצבעים, סקרה אותו מראש ועד כף רגל, ונחתה בפיקחות ראויה להתפעלות היישר על התשובה הנכונה. ‘כן, זה הרבה. אבל להעתק שלי יש איכויות מעולות; הוא שווה לא פחות מזה.’

 

האיש שיש לנו עניין בו לא הבין צרפתית, אבל אמרתי שהוא היה אינטליגנטי, והרי לנו הזדמנות טובה להוכיח זאת. בחוש טבעי הבין את משמעות דברה של האישה הצעירה, ונחה דעתו שהיא כנה והגונה כל כך. יופי, כישרון, מידות טובות; כולם מצטרפים בה. ‘אבל עלייך לגמור אותה,’ אמר. ‘לגמור, דעי לך,’ והוא הורה בידו על כף היד הלא מצוירת של הדמות.

 

‘אָה, היא תיגמר באופן מושלם – מושלם שבמושלמים!’ קראה המַדמוּאָזֵל; וכדי לחזק את הבטחתה הטילה כתם ורוד באמצע לֶחייהּ של המדוֹנה.

 

אבל האמריקאי הזעיף מצח. ‘אָה, אדום מדי, אדום מדי!’ החזיר בתוקף. ‘ארשת הפנים שלה,’ הורה על הציור של מוּרילוֹ, ‘עדינה יותר.’

 

‘אָה, היא תהיה עדינה, אדוני; עדינה כמו חרסינה מבית סֶוְר. אני עומדת להבהיר אותו; אני יודעת את כל סודות האמנות שלי. ולאן תרשה לנו לשלוח אותה אליך? המען שלך?’

 

‘המען שלי? כן כן!’ והג’נטלמן שלף כרטיס מתוך ארנקו וכתב עליו משהו. אחר כך היסס רגע, ואמר: ‘אם היא לא תמצא חן בעיניי כשתיגמר, דעי לך, לא אהיה מחויב לקחת אותה.’

 

האישה הצעירה הייתה כמדומה מנחשת טובה כמוהו. ‘אָה, אני בטוחה שאדוני אינו גחמני,’ אמרה בחיוך של משובה.

 

‘גחמני?’ ולשמע הדבר התחיל האדון לצחוק. ‘לא ולא, אני לא גחמני, אני נאמן מאוד. Comprenez [מובן]?’

 

‘מֶסיֵה נאמן; אני מבינה לגמרי. זאת מידה טובה נדירה. כדי לגמול לך, התמונה תהיה לך ביום האפשרי הראשון; בשבוע הבא – מיד לכשתתייבש. אני אקח את הכרטיס של מֶסיֵה.’ והיא לקחה אותו וקראה את השם: ‘קריסטוֹפֶר ניוּמַן.’ ואז ניסתה לחזור עליו בקול רם, וצחקה למבטא הרע שלה. ‘השמות האנגליים שלכם משונים ומצחיקים כל כך!’

 

‘משונים ומצחיקים?’ אמר מר ניומן וצחק גם הוא. ‘שמעת פעם על קריסטוֹפֶר קוֹלומבּוּס?’

 

‘Bien sûr [כמובן]! הוא המציא את אמריקה. איש גדול מאוד. והוא הפַּטרוֹן שלך?’

 

‘הפטרון שלי?’

 

‘הקדוש הפטרון שלך, בלוח השנה.’

 

‘אָה, נכון מאוד; הוריי קראו לי על שמו.’

 

‘אדוני אמריקאי?’

 

‘את לא רואה זאת?’ שאל האדון.

 

‘ואתה מתכוון לשאת את התמונה הקטנה שלי כל הדרך לשם?’ והיא המחישה את דבריה בתנועת יד.

 

‘הוֹ, אני אומר לקנות הרבה תמונות, beaucoup, beaucoup [הרבה, הרבה],’ אמר קריסטוֹפֶר ניוּמן.

 

‘הכבוד שלי לא פחוּת,’ אמרה הגברת הצעירה, ‘כי אני בטוחה שלמֶסיֵה יש הרבה טעם.’

 

‘אבל עלייך לתת לי את הכרטיס שלך,’ אמר ניומן; ‘את הכרטיס שלך, דעי לך.’

 

הגברת הצעירה הרצינה פָנים רגע, ואז אמרה: ‘אבי ישרת אותך.’

 

אבל הפעם לקה כוח המנחש של מר ניומן. ‘הכרטיס, המען שלך,’ חזר ואמר.

 

‘המען שלי,’ אמרה מדמוּאזל. ומתוך משיכה קלה בכתפיה אמרה: ‘למזלך אתה אמריקאי! זאת הפעם הראשונה מעודי שאני נותנת את הכרטיס שלי לגבר.’ והיא הוציאה מכיסה ארנק מוכתם בשמן ושלפה מתוכו כרטיס ביקור זגוגי קטן והושיטה ללקוח שלה. זה היה כתוב בעיפרון בכתב מסודר נאה עם משיכות קולמוס רבות. ‘מדמואזל נוֹאֵמי ניוֹש.’ אבל מר ניוּמן, שלא כבת שׂיחו, קרא את השם ברצינות גמורה; כל השמות הצרפתיים היו משונים במידה שווה בעיניו.

 

‘והנה בדיוק אבא שלי, הוא בא ללַווֹת אותי הביתה,’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי. ‘הוא מדבר אנגלית. הוא יסדיר את העניין אתך.’ והיא פנתה להקביל את פניו של אדון זקן קטן שניגש בדשדוש רגליים והביט מעל למשקפיו בניוּמן.

 

מֶסיֵה ניוֹש חבש פאה נוכרית מזוגגת, בצבע לא טבעי, גולשת לו על פניו הלבנות הנבובות, המָכוֹת, ומניחה אותן חסרות הבעה כמעט כמו האימום חסר תווי הפנים שמוצגות עליו פאות כאלה בחלון הראווה של הסַפּר. הוא היה דמות צרופה של רוממות מרופטת. מעילו הקטן העשוי רע, המבוֹרש בקדחתנות נואשת, כפפותיו מתוקנות הקרעים, נעליו המצוחצחות למשעי, כובעו המעוצב החלוֹד, סיפרו את סיפורו של אדם ‘יְדוּע אובדנים’ שנאחז ברוח ההרגלים הטובים, אבל הללו נמחו לבלי תקנה. בין שאר דברים איבד מֶסיֵה ניוֹש את אומץ הלב. הצרות המיטו עליו חורבן, ולא עוד אלא שהפחידו אותו, וניכר שהוא מהלך בשארית חייו על בהונות, מחשש שמא יעיר עליו את איבת בנות הגורל. אם האדון הזר הזה אומר דבר לא הגון לבתו, מֶסיֵה ניוֹש יתחנן אליו בקול ניחר לעשות עמו טובה מיוחדת ולהימנע מזה; אבל בו בזמן יודה שחוצפה יתרה היא בו לבקש טובות מיוחדות.

 

‘מֶסיֵה קנה את התמונה שלי,’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי. ‘כשתיגמר אתה תישא אותה אליו במרכבה שכורה.’

 

‘במרכבה שכורה?’ קרא מֶסיֵה ניוֹש ובהה בתדהמה כאילו ראה את השמש מפציעה ועולה בחצות הלילה.

 

‘אתה אביה של הגברת הצעירה?’ אמר ניומן. ‘נדמה לי שהיא אמרה שאתה דובר אנגלית.’

 

‘דובר אנגלית – כן,’ אמר הזקן וחיכך את כפות ידיו לאטו. ‘אני אביא אותה במרכבה.’

 

‘אז תאמר משהו,’ קראה בתו. ‘תודה לו קצת – לא יותר מדי.’

 

‘קצת, בתי, קצת,’ אמר מֶסיֵה ניוֹש בתהייה. ‘בכמה?’

 

‘אלפיים!’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי. ‘אל תעשה מזה עניין גדול, וָלא הוא עוד יחזור בו מדברו.’

 

‘אלפיים!’ קרא האב והתחיל לגשש אחר קופסת טבק ההרחה שלו. הוא הסתכל בניומן מראש ועד כף רגל, ובבתו, ואז בתמונה. ‘תיזהרי שלא תקלקלי אותה!’ קרא כמעט בחרדת קודש.

 

‘עלינו ללכת הביתה,’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי. ‘זה יום עבודה פורה. תקפיד לשאת אותה היטב!’ והיא התחילה לאסוף את כליה.

 

‘איך אני יכול להודות לך?’ אמר מֶסיֵה ניוֹש. ‘האנגלית שלי אינה מַספקת לכך.’

 

‘הלוואי דיברתי צרפתית ככה,’ אמר ניומן ברוח טובה. ‘בתך כישרונית מאוד.’

 

‘אָה, אדוני!’ ומֶסיֵה ניוֹש הביט מעל למשקפיו בעיניים דומעות ונענע בראשו פעמים אחדות בעצבות מְלוֹא עולם. ‘היא קיבלה חינוך – tres-supérieure! [מעולה ביותר!] לא נחסך דבר. שיעורים בפַּסטֶל בעשרה פרנקים לשיעור, שיעורים בשמן בשנים עשר פרנקים. לא עשיתי חשבון של פרנקים אז. היא artiste [אמנית], אֶה?’

 

‘האם עליי להבין מדבריך שהיו לך קשיים?’ שאל ניומן.

 

‘קשיים? אָה, אדוני, אסונות – נוראים!’

 

‘עסקים כושלים, אֶה?’

 

‘כושלים מאוד, אדוני.’

 

‘אָה, אַל פחד, עוד תקום על רגליך שוב,’ אמר ניומן בנעימה של עידוד.

 

הזקן הצניח את ראשו לצד אחד והסתכל בו בהבעה של כאב, כאילו הייתה כאן הלצה של אטימות רגש.

 

‘מה הוא אומר?’ ביקשה מדמואזל נוֹאֵמי לדעת.

 

מֶסיֵה ניוֹש צבט לו מטבק ההרחה. ‘הוא אומר שאני אעשה הון שוב.’

 

‘אולי הוא יעזור לך. ומה עוד?’

 

‘הוא אומר שאת כישרונית מאוד.’

 

‘ייתכן מאוד. אתה עצמך מאמין בזה, אבא?’

 

‘מאמין בזה, בתי? לנוכח העדות הזאת!’ והזקן פנה שוב בעיניים פעורות של כבוד ופליאה אל המריחה המחוצפת שעל כוננית הציור.

 

‘אז תשאל אותו אם הוא רוצה ללמוד צרפתית.’

 

‘ללמוד צרפתית?’

 

‘לקבל שיעורים.’

 

‘לקבל שיעורים, בתי? ממך?’

 

‘ממךָ!’

 

‘ממני, ילדתי? איך זה אתן אני שיעורים?’

 

‘Pas de raisons [בלי תירוצים]! תשאל אותו מיד!’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי בקצרה חרישית.

 

מֶסיֵה ניוֹש עמד נבעת, אבל לעינה של בתו התעשת ועשה כמיטב יכולתו להעלות חיוך נעים, ומילא את פקודותיה. ‘האם תקבל ברצון שיעורים בשפתנו היפה?’ שאל בנעימה של בקשה.

 

‘ללמוד צרפתית?’ שאל ניומן בעיניים פעורות.

 

מֶסיֵה ניוֹש לחץ את קצות אצבעותיו זו לזו והרים את כתפיו לאטו. ‘קצת שיחה!’

 

‘שיחה – זהו זה!’ מלמלה מדמואזל נוֹאֵמי, שקלטה את המילה. ‘השיחה של מיטב החֶברה.’

 

‘השיחה הצרפתית שלנו מפורסמת, תדע לך,’ העז מֶסיֵה ניוֹש להוסיף. ‘זאת אמנות גדולה.’

 

‘אבל היא לא קשה מאוד?’ שאל ניומן בפשטות רבה.

 

‘לא לאיש בעל esprit [שאר רוח] כמו מֶסיֵה, המתפעל מיופי בכל צורה!’ ומֶסיֵה ניוֹש העיף מבט רב משמעות אל המדונה של בתו.

 

‘אני לא יכול לדמות לי את עצמי מפטפט בצרפתית!’ צחק ניומן. ‘ועם זה מן הסתם ככל שמוסיפים דעת הרי זה לטובה.’

 

‘מֶסיֵה מביע זאת באופן מוצלח מאוד. Hélas, oui! [אכן, כן!]’

 

‘מן הסתם כשאני מסתובב לי בפריס ידיעת השפה תהיה לי לעזר רב.’

 

‘אָה, דברים רבים כל כך מן הסתם ירצה מֶסיֵה לומר: דברים קשים!’

 

‘כל דבר שאני רוצה לומר קשה. אבל אתה נותן שיעורים?’

 

מֶסיֵה ניוֹש המסכן נבוך; הוא חייך ביתר העתרה. ‘אני לא מורה מן השורה,’ הודה. ‘בכל זאת אני לא יכול לומר לו שאני מורה,’ אמר לבתו.

 

‘תגיד לו שזאת הזדמנות יוצאת מן הכלל,’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי; ‘un homme du monde [אדם בקי בהוויות העולם] – ג’נטלמן משוחח עם ג’נטלמן! תזכור מי אתה, מי היית!’

 

‘מורה לשפות לא הייתי אז ואני לא עכשיו! הרבה יותר לפָנים והרבה פחות היום! ואם הוא ישאל כמה עולים השיעורים?’

 

‘הוא לא ישאל זאת,’ אמרה מדמואזל נוֹאֵמי.

 

‘כמה שימצא לנכון, אני יכול לומר?’

 

‘בשום פנים לא! זה לא יאה.’

 

‘אז אם הוא ישאל?’

 

מדמואזל נוֹאֵמי כבר חבשה את כובעה ועכשיו התעסקה בסרטים והחליקה ויישרה אותם, וסנטרה הרך הקטן מובלט לפנים. ‘עשרה פרנקים,’ אמרה חיש מהר.

 

‘אָה, בתי, בשום פנים לא אעז.’

 

‘אז אל תעז! הוא לא ישאל עד תום כל השיעורים, ואז אעשה אני את החשבון.’

 

מֶסיֵה ניוֹש פנה שוב אל הזר הבוטח והמאמין, ועמד וחיכך את כפות ידיו בארשת פנים של הודאה באשמה, שלא הייתה עזה יותר אלא מפני שזה היה הרושם הרגיל שעשתה. לא עלה כלל על דעתו של ניומן לשאול אותו לערובה כלשהי להכשרתו לתת שיעורים. הוא הניח כמובן שמֶסיֵה ניוֹש יודע את שפתו שלו, ומראהו האובד והמעתיר היה המראה המושלם שהסמיך האמריקאי תמיד, מסיבות מעורפלות, לזרים המבוגרים ממעמד נותני השיעורים. ניומן לא נתן את דעתו מעולם על תהליכים פילולוגיים. בכל הנוגע למקבילות המסתוריות לאוצר המילים שלו באנגלית, הנפוצות בעיר המופלאה הזאת פריס, היה הרושם העיקרי שלו שלא נדרש ממנו אלא אימוץ שרירים מגוחך ולא מורגל עמו. ‘איך למדת אנגלית?’ שאל את הזקן.

 

‘כשהייתי צעיר, לפני הצרות שלי. הוֹ, הייתי ער לגמרי אז. אבי היה commerçant [סוחר] גדול; הוא הציב אותי למשך שנה במוסד גדול לניהול חשבונות באנגליה. משהו מזה דבק בי; אבל שכחתי!’

 

‘כמה צרפתית אוכל ללמוד בחודש?’

 

‘מה הוא אומר?’ שאלה מדמואזל נוֹאֵמי.

 

מֶסיֵה ניוֹש הסביר.

 

‘הוא ידבר צרפתית כמו מלאך!’ אמרה בתו.

 

אבל היושרה המוּלדת שהופעלה לשווא כדי להבטיח את שגשוגו של מֶסיֵה ניוֹש במסחר הבהבה שוב. ‘Dame [בֶטח], אדוני!’ אמר. ‘כל מה שאני יכול ללמד אותך!’ ואז, לסימן מבתו, התאושש ואמר: ‘אעמוד לשירותך במלון שלך.’

 

‘כן, כן, הייתי רוצה ללמוד צרפתית,’ אמר ניומן בהתוודות דמוקרטית. ‘שיתלו אותי אם חשבתי על זה אי פעם! נראה לי מובן מאליו שזה לא אפשרי. אבל אם למדת אתה את שפתי שלי, למה זה לא אלמד אני את שפתך שלך?’ וצחוקו הידידותי הכּן שלף את העוקץ מן ההלצה. ‘אלא שאם אנחנו עומדים לשוחח, תדע לך, עליך לחשוב על משהו עליז לשוחח עליו.’

 

‘אתה טוב מאוד, אדוני; אני המום!’ אמר מֶסיֵה ניוֹש ופשט את ידיו לצדדים. ‘אבל יש בך עליזות ושמחה לשניים!’

 

‘לא ולא,’ אמר ניומן ביתר רצינות. ‘עליך להיות צוהל ורב חיוּת; זה בכלל העסקה.’

 

מֶסיֵה ניוֹש קד קידה וידיו על לבו. ‘מצוין, אדוני; כבר הפחת בי חיוּת.’

 

‘אז תבוא ותביא לי את התמונה שלי; אשלם לך בעדה, ואנחנו נשוחח על זה. זה יהיה נושא עליז!’

 

מדמואזל נוֹאֵמי כבר אספה את אבזריה, והפקידה את המדונה היקרה שלה ביד אביה, והוא פרש לו בהילוך אחורנית ונעלם מן העין כשהוא מחזיק אותה בידיים פשוטות מלוא אורכן ומשתחווה וחוזר ומשתחווה. הגברת הצעירה כרכה את רדידה עליה כפריסאית מושלמת, ובחיוך של פריסאית נפרדה מן הלקוח שלה.