פתח דבר
לפני מאה שנים
זה היה החלום האהוב עליה ביותר.
פגיון הזהב נח לעיניה של ואליה על כרית קטיפה. יפהפה. חזק. קטלני. היא הרימה אותו, הניצב הזהוב קר כקרח כנגד עורה. המחשבה על כישוף הדם האפל שבתוכו, כישוף המרוסן רק על ידי סמלי האֶלֶמֶנְטיה החקוקים על להבו, העבירה צמרמורת בגווה.
הנשק הזה הכיל קסם שבאמצעותו תוכל לעצב את העולם כרצונה. בלי סכסוכים, בלי מאבקים, בלי כאבים. ההחלטות שלה, הממלכה שלה — הכול.
כשהסכין הזה באחיזתה, כולם יסגדו לה ויאהבו אותה.
כן, זה היה החלום האהוב עליה ביותר — אבן חן זוהרת בתוך מערה אפלה ועמוקה של סיוטים. והיא הרשתה לעצמה להתענג על כל רגע ממנו.
לפחות עד שהחליט תימותיאוס לקטוע את החלום.
בן האלמוות משך את מוחה הבלתי מודע של ואליה אל שדה ירוק עטור פרחי בר — שינוי קיצוני לעומת נופי הקרח והשלג מהבקתה הקטנה והמבודדת שלה, בהרי לימרוס הצפונית.
בחלום הזה, היא יכלה להריח את אבקת הפרחים המתוקה ולחוש את חמימות השמש על עורה.
היא הביטה בעיניו הזהובות של תימותיאוס. הוא היה בן אלפי שנים, ועם זאת, פניו וגופו היו עדיין כשל גבר יפה תואר בשנות העשרים לחייו. הוא נראה אותו דבר מאז נוצר מתוך האֶלֶמֶנְטים — יסודות הטבע — אחד מבין שישה בני אלמוות שנוצרו כדי להגן על הרביעייה ולהשגיח על עולמם של בני התמותה.
למראהו, רוגז ופחד אחזו בה בעת ובעונה אחת.
״הסוף מתקרב,״ אמר תימותיאוס.
מילותיו העבירו חלחלה בעצמותיה.
״מתי?״ שאלה בכל השלווה שהצליחה לגייס. הוא עמד במרחק שני צעדים בלבד ממנה, בשדה עטור פרחים ססגוניים.
״אני לא יודע בדיוק,״ אמר. ״אולי מחר. אולי בעוד עשרות שנים.״
הרוגז גבר כעת על הפחד. ״לוח הזמנים שלך לא כל כך אמין. למה אתה מטריד אותי עם השטות הזאת? לא אכפת לי מה יקרה, או מתי.״
הוא הידק את שפתיו לפס צר ובחן אותה בקפידה לפני שהשיב לה: ״כי אני יודע שאכפת לך. תמיד היה לך אכפת.״
בן האלמוות הזה הכיר אותה הרבה יותר טוב משהכירה את עצמה. ״אתה טועה, תימותיאוס. כמו תמיד.״
הוא נענע בראשו. ״מעולם לא הצטיינת בשקרים, חברתי הוותיקה.״
ואליה חשקה את לסתה. ״חלמתי חלום נפלא לפני שהפרעת לי. תגיע כבר לעניין שבגללו באת, כי אני באמת רוצה לחזור לחלום שלי.״
הוא צמצם את עיניו ובחן אותה. תמיד בוחן, תמיד מתבונן. הוא היה מעצבן, בן האלמוות הזה. אפילו יותר מהאחרים.
״האם החריצים ההולכים ומעמיקים על פנייך לימדו אותך משהו חשוב על החיים?״ שאל.
ואליה שנאה את התזכורת הזאת לנעוריה שחלפו. רק אתמול ניפצה את המראה האחרונה בביתה מתוך מַשְׂטֵמָה כלפי האישה שנשקפה ממנה. ״הנטייה שלך לדבר בחידות מעולם לא הייתה התכונה המלבבת ביותר שלך, תימותיאוס.״
״והיעדר האהדה מעולם לא היה נקודת החוזק שלך.״
היא צחקה, צחוק קר ושברירי כנטיף קרח חד הנוחת על אדמה קפואה. ״אתה יכול להאשים אותי?״
הוא הרים גבה והתחיל להקיף אותה באיטיות. במקום לעקוב אחר תנועותיו, היא מיקדה את מבטה במקבץ פרחי חיננית צהובים משמאלה.
״יש לך שֵם אחר עכשיו,״ אמר. ״ואליה.״
כתפיה נדרכו. ״זה נכון.״
״שם חדש לא משנה כלום.״
״אני חולקת עליך.״
״הייתי צריך לבקר בחלומותייך כבר לפני שנים. אני מתנצל על חוסר תשומת הלב מצידי.״ מבטו נע אל ידה השמאלית. ״אני מתאר לעצמי שזה מציק לך יותר מהחריצים שעל פנייך.״
לחייה התלהטו מיד למשמע האבחנה הבוטה הזאת, והיא מיהרה לטמון את ידה הפגומה בכיס העמוק שבגלימתה. ״לחישה קלה של קסם אוויר יכולה לחולל נפלאות ולהסתיר את זה במהלך שעות הערוּת שלי.״
״מפני מי את מסתתרת עכשיו? הרי בחרת בחיים של בדידות.״
״זה נכון,״ השיבה ואליה בארסיות. ״החיים שלי, הבחירה שלי. וזה לא עניינך. מה זה משנה בכלל? אם הסוף מתקרב, כדבריך, מחר או בעוד מאה שנים, שיהיה. שזה יסתיים כבר. הכול! עכשיו לך מכאן. החלומות שלי פרטיים. החיים שלי פרטיים, וכך אני מעדיפה שזה יישאר.״
קולה נסדק בסוף, והיא קיוותה שבן האלמוות לא הבחין בכך.
״הבאתי לך מתנה,״ אמר לאחר כמה רגעים ממושכים. ״משהו שחשבתי שאת עשויה לרצות.״
בידיו אחז פיסה שטוחה ומשוננת של אבן געשית שחורה ובוהקת.
ואליה בהתה בה המומה. חרב האובסידיאן — נשק קסום ועתיק יומין, בעל אפשרויות אינסופיות.
״את יודעת אילו כוחות קסם הנשק הזה יכול להקנות לך,״ אמר. ״ואיך הוא יוכל לעזור לך.״
בנשימה עצורה, היא הצליחה רק להנהן בתגובה.
ואליה הושיטה קודם את ידה המקוללת ואחר כך את ידה הבריאה. חוששת לגעת בחרב, חוששת להיכנע לתקווה חדשה ומפתה לאחר שנים כה רבות של ייאוש מצטבר.
ואז גבר עליה ההיסוס.
״מה תרצה בתמורה למתנה הזאת?״ שאלה בקול חרישי.
״טובה,״ ענה תימותיאוס. ״טובה שתחזירי לי בלי לשאול שאלות בבוא העת, כשאבקש ממך.״
היא קימטה את מצחה. ״אם הסוף אכן מתקרב, יש לך תוכנית? כבר סיפרת לאחרים? מה עם מלניה? אני יודעת שהיא מסוגלת להיות יהירה ואנוכית להחריד, אבל היא גם מאוד חזקה, חכמה ומשולחת רסן.״
״אכן. היא מזכירה לי מדי יום ביומו מישהי אחרת. מישהי שאבדה לנו לפני שנים רבות כל כך.״
ואליה מיקדה שוב את מבטה בפרחים הצהובים, מנסה לחמוק ממבטו השואל של בן האלמוות. ״מלניה יותר מועילה לך מכפי שאני אוכל אי פעם להיות.״
כשאילצה את עצמה לשאת אליו שוב את מבטה, לא היו תשובות בעיניו הזהובות. ״טובה,״ אמר שוב. ״את מסכימה, או לא?״
הצורך שלה בתשובות מיידיות דעך, והחמדנות המוכרת לבלבה בתוכה, סמיכה מכדי שתוכל להתעלם ממנה. ואליה ידעה שהיא זקוקה למתנה הזאת, זקוקה לה כדי לחזק את כוחות הקסם הנחלשים שלה ולהחזיר לעצמה את יופיה ואת נעוריה. לעזור לה לשלוט במה שעדיין תוכל לשלוט בתוך העולם הזה, הבלתי נשלט כביכול.
כוחותיה של חרב האובסידיאן היו רק שבריר מהכוחות של פגיון הזהב שעליו חלמה, שאליו השתוקקה יותר מלכל דבר אחר. אך ואליה ידעה שהיא זקוקה לחרב. זקוקה לה נואשות.
אולי העבר כבר לא משנה.
רק הקסם חשוב. רק ההישרדות.
רק הכוח חשוב, בכל דרך שתוכל לאחוז בו.
ואליה לקחה את חרב האובסידיאן מידיו של תימותיאוס, ומשקלה הסב לה מידה רבה של נחת לאחר שנים כה רבות של כאב, של מאבקים.
״כן, תימותיאוס,״ ענתה בקול יציב. ״אני מסכימה.״
הוא הנהן. ״אני אסיר תודה לך. תמיד.״
ואז, בן האלמוות ועולם החלום שלתוכו משך אותה התפוגגו בחשכה. כאשר התעוררה ואליה, במיטתה הקטנה, ליד אח בנויה שנותר בה רק רמץ גחלים זוהרות, הניצב המשונן של החרב היה עדיין לפות בחוזקה בידה.
