דודי מפחד מהרוח

דודיק

דודיק מפחד מהרוח. בהרעידה את זגוגית החלון הדקה היא מאותתת בכתב מורס חשאי לכל שונאיו לבוא ולהתאסף. גם בליל אמש שמע אותם, עומדים מאחורי הדלת הפתוחה למחצה. אבל בלילה הקודם, הוא מחייך לתוך השמיכה, מנסה להפיח בעצמו מעט אומץ ורוח קרב, לא נרדם אלא נותר ער ודרוך ומוכן לכל רע. והם הרי לא האמינו שיהיה מסוגל לא לישון כל הלילה בכלל. אז כדאי, הוא לוחש לעצמו, שיאספו את הסכינים ואת השבריות ואת החיידקים והווירוסים וטבעות החנק ויחביאו אותם במקום שאי אפשר למצוא. כי אם אני אגלה אותם אז כל העולם ישמע עליהם. מה תעשו אז? איך תסבירו שכולכם עסקים באיך להרוג ילד אחד קטן, שבעוד חודשיים, אם בכלל, יהיה בן שמונה?
״הרוח נושבת קרירה־רה־רה נוסיפה קיסם למדורה־רה־רה״, הוא מנסה לפזם בקול נשבר, חושב לעצמו כמה טוב היה להדליק עכשיו מדורה. בלילות דצמבר הקרים בהרי ירושלים הצינה מחלחלת גם דרך שלוש שמיכות הצמר האפורות המושתלות היטב בתוך הציפה הלבנה. אילו לפחות היה יורד עכשיו גשם, ממטיר ממטרים ומנגן ניגונים על זגוגיות החלונות ותריסי הפח החלודים, מבריח את התנים אל תוך מאורותיהם, ואִתם גם כל אויביו שאינם נחים ואינם ישֵנים לעולם.
שקט נופל על בית הילדים הקטן. שומרת הלילה כבר עשתה סיבוב שלישי ואחרון. עכשיו היא יושבת בבית הילדים של כיתה ו', צוחקת מן הבדיחות הגסות שמספר לה אברמיק - השומר התורן, על גברים נשואים, חרמנים ממש כמוהו עצמו, שעה שהוא מטגן לשניהם צ׳יפסים במחבת גדול ומפויח, הופך אותם מדי פעם כדי שישחימו יפה ושווה בכל צד. שפמו כבר לח ומשוח בשמן. כרס קטנה משתפלת במורד חגורת העור העבה שלו. הרבה לילות של צ׳יפסים, של כוסות קפה עם טיפ־טיפה קוניאק, ובדיחות וקריצות וחיוכי זימה, והרבה משמרות לילה עם מטפלות ששונאות ללכת בשביל שחלקו עדיין לא סלול אל בית הילדים של ילדי כיתה ד׳, במיוחד בימי גשם, אבל לא רק בהם.
שקט נופל על חדרי ההורים ועל בתי הילדים. כל העולם דומם. רק דודיק ער. ״מי ימלל גבורות ישראל אותן מי ימנה, הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם... מי ימלל גבורות...״ הוא מפזם, ממתין בנפש כלה לאור השחר שיצבע ביד מהססת את אדני החלון בגוון של חלב. עוד מעט יעורו תורני חליבת הבוקר. ראשון תמיד להשכים דובי הרפתן. כשישמע אותו עובר תחת חלונו, שורק מנגינה של שיר רוסי על אחת ששמה קטיושקה, יֵדע שגם את הלילה הזה שָׂרַד בזכות אומץ לבו ומוחו מתחבל התחבולות. אבל דודיק יודע שגם כשיעלה הבוקר לא יֵדע מנוחה. גם את היום החדש יהיה עליו לצלוח בזהירות ובתבונה. בבוקר, כשיקום כמו כולם, ישים עצמו כאילו ישן כמוהם, יצחצח שיניים במים שבהתחלה הם קרים כקרח ורק אחרי שעה ארוכה - כשיעברו בצינורות הישנים הקבורים באדמה הקרה מן הדוד הראשי שליד המכבסה, שארובתו השחורה מזכירה לו את התמונות שבספרי השואה שהוא קורא מדי פעם כשהוריו לא בבית, שכתב אחד שאת שמו שכח אבל הוא מתחיל באות קוף, והם מוסתרים בשורה העליונה של ארון הספרים, ליד ספר אחר שהוא שאת שמו לא זכר אבל יודע שהוא דומה לשם של סיגריות ׳צ׳סטרפילד׳ בלי פילטר שמעשנת המטפלת רבקה - רק אז, כשתתפוגג צינת המים ואפשר יהיה לגרגר אותם בפה בלי שיכאב, יעמוד כמו כולם ליד תנור הפיירסייד, זה שכיפתו הכי כתומה, יפרוש מעליו את כפות ידיו. אחר כך יסתובב ויעמוד בגבו אל התנור ויניח ללהבה לחרוך מעט את אחורי פיג׳מת הפלנל וישוב ויחוג כך פעם, פעמיים, ואולי שלוש, צובר מעט חום בחולצה ובמכנסיים שזה עתה הוציא מהארון שלו, מספר עשרים וארבע בקצה המסדרון. כמה פעמים כבר הזכיר לעצמו שצריך לבדוק היטב מה יש מתחת ובין הבגדים. גם שם יכול מישהו להסתיר בלילה משהו. עקרב או אפילו נחש קטן. צריך לחשוב על כל האפשרויות ולהיות תמיד בכוננות. אבל הכי חשוב, דודיק יודע, זה שאף אחד בעולם לא יֵדע שהוא יודע. אם יֵדעו, הכל ילך לעזאזל. כולם יעלו עליו ויהרגו אותו במקום. ואפילו הוא, שהוא הכי קטן והכי רזה והכי מהיר בכיתה, לא יספיק לברוח.

הבוקר בא. דמויות אפופות ערפל חולפות מזדרזות בגב שחוח לאורך שבילי הבטון הצרים המתפתלים בין הבתים אפורי גגות האזבסט והטיח המתקלף מן הקירות. גם אמא של דודיק ממהרת. אם תזדרז עוד תספיק לעבור ולבדוק אם לבש גרביים טובות וחולצת טריקו מתחת לחולצת הפלנל שהביאה לו אתמול מהמחסן, ועוד תספיק לפתוח בזמן את המכבסה לחיילים. תמיד היא ממהרת לאיזה מקום. דודיק מתבונן בה מן הצד בלי שתרגיש. אפשר ממש לראות איך היא מזדקנת. הוא מחפש בפניה את הסימנים הקטנים, רוצה ללמוד איך נהיים ילדים למבוגרים. אולי, הוא חושב, אם ידע לזהות את הסימנים, ילמד גם איך לעצור אותם. ילמֶד את גופו לא לציית לחוקים של הגדולים. לפעמים הוא מנסה לעמוד לידה כשהיא במכבסה מקפלת כביסה. אם רק היתה עומדת לרגע בשקט, יכול היה לשמוע איך העור מתקמט ומתבקע ואיך פורצים מתוך הסדקים הדקים אגלי הזיעה הזעירים. אבל היא תמיד רצה וטורחת. אופָה כיכר לחם או עוגת תפוחים או מסדרת שוב ושוב את המגבות בקו ישר בארון, מוציאה ומסדרת ומכניסה שוב. דוחסת מלפפונים קטנים לתוך צנצנת מלאה במים ומוסיפה חומץ ושמיר. מאווררת את המצעים בימים של שמש ושוטפת את הרצפה במים כשאין. תמיד היא עסוקה ברשימות ומרשמים שאין להם סוף. אופה עוגות ועוגיות ומסדרת גרביים לפי הצבעים. דודיק כבר לבוש. יש לו נעליים חומות גבוהות וחולצת פלנל ונפוליונים מתחת למכנסיים ושביל בשיער בצד שמאל. הוא יושב בכיתה בשולחן האחרון, בצד הקרוב לחלון, כדי שיוכל להשקיף החוצה ולראות איך הרוח מנסה לשבור את עץ הברוש הצעיר. מנסה ואף פעם לא מצליחה.
בערב דודיק יוצא אל הדשא של שיכון הוותיקים. לרחמים, ילד החוץ שאבא ואמא שלו אימצו, שיער שחור וחלק ופנים עגולים רחבים. גופו קצר וחזק והוא לא מפחד מכלום. ככה אמר לדודיק כשהגיע לקיבוץ עם דוֹד שלו שנכנס לחדר המורים עם עדנה המורה ורבקלה המטפלת החדשה. לרבקלה יש ציפורן ארוכה, אחת על האמה ואחת על הבוהן. והיא שומרת אותן במיוחד לילדים שמרגיזים אותה ולמי שלא גומר את ארוחת הצהריים. אבל רחמים לא מפחד. הוא אמר לדודיק שיאמן אותו גם כן באיך לא לפחד. יש לו פטנטים והוא יודע איך עושים תרגילי אומץ. עובדה שהוא מתאמן כבר שנתיים וזה עובד. הוא לוקח את דודיק אל שובך היונים הנטוש שמאחורי גן ׳כלניות׳. צריך לטפס ולהיכנס פנימה למרות שאין במה להחזיק. לעמוד על צינור הברזל העגול ולהחזיק שיווי משקל עם הידיים והרגליים, כי אם נופלים אחורה אפשר לקבל שיתוק. אבל אם אתה נכנס - אז במכה אחת. הנה ככה, הוא מראה. אבל דודיק לא מצליח. קלי קלות, צוהל רחמים ומשתחל כבר החוצה. רגליו הקצרות מִטלטלות לרגע באוויר עד שהן מוצאות את צינור הברזל הדק ונאחזות בו. אחריהן מגיע גופו ואחריו פרצופו העגול והזורח. ממה אתה מפחד? הוא לועג לדודיק. אבל דודיק מפחד. הם יורדים למטה וחוזרים אל הדשא הגדול שליד חדר האוכל. פאאק־פאאק, מחקה רחמים קרקור תרנגולת ואחרי שנייה שניהם מתגוללים בתוך הדשא הקצוץ, הדוקר ומגרה את העור החשוף. פעם רחמים למעלה ופעם למטה. גופיהם הקטנים מתפתלים ונכרכים זה בזה, הבל נשימותיהם החטופות מתמזג לרגע ונפרם שוב. הם לופתים אחד את השני בעקשנות עד שהזיעה מציפה את מצחם וצווארם למרות צינת הערב הסתווי שכבר ממהר לרדת על מורדות ההרים. כך לפעמים שעה ארוכה. אף אחד משניהם אינו מסוגל לנצח ואינו מסוגל להפסיד. מלחמת חורמה של הצפון בדרום או אולי של המזרח במערב. לבסוף הם ניתקים זה מזה בלי מילים. רק קצות אוזניו המאדימות של דודיק, והזיעה שרחמים מלקק מעל שפתו העליונה, מסגירים את הקרב שהתחולל כאן זה עתה. ועכשיו הם פוסעים יחדיו זה לצד זה אל חדר ההורים.
אמא של דודיק תמיד עסוקה. ביום שלישי היא מנקה אבק, ביום רביעי חלונות ומסגרות של חלונות, וביום חמישי היא שוטפת את הרצפות. אבא של דודיק עוזר לה להרים את כל מה שעל הרצפה ומפריע לשטיפה, חוץ ממה שכבד. יש לו מיניסקוס שפרץ לפני שבע־עשרה שנה, הוא היה מאושפז כמעט שנה שלמה, ומאז הוא נזהר. דודיק יודע שלא קופצים על אבא וגם לא מחבקים אותו חזק. לפעמים הוא שוכח ואמא צריכה להזכיר לו. דודיק ורחמים צריכים לעזור. בטח שהם צריכים. דודיק יכול לעשות הרבה דברים. למשל לעבור על הפאנלים, ולעזור להזיז את המיטה הגדולה ששוקלת טונה, ולהוציא החוצה את כל מה שהכניס הביתה ולא נחוץ, ולעזור להחזיר כל דבר למקום.
בינתיים כבר ירד הערב. החושך מקדים ומכסה בשמיכת חורף עבה את הקיבוץ הקטן שעל ההר. רק חדר האוכל, שחלונותיו הגדולים מוארים באור ניאון לבן, עומד בודד בראש הגבעה. אורו קורא לחברים לעלות ולהתקבץ יחד, צעירים ומבוגרים. כולם מתגנבים בשקט פנימה ומתיישבים איש איש בפינתו. כל שבט ומקומו שלו, שניתן לו על פי ייחוסו מימי בראשית. דודיק ואבא שלו פוסעים יחדיו בשביל העולה במעלה הגבעה. לכף ידו של אבא אצבעות קצרות ועבות כמו נקניקים קטנים וציפורניהן המרובעות חתוכות בקו ישר. היד מונחת על צווארו של דודיק. מגעה חם ונעים וגם לא נעים. היא מכוונת אבל גם דוחפת. דודיק מנסה ללכת מהר כדי להתרחק ממנה אבל היא עדיין מאחוריו. אבא של דודיק לובש חולצת משבצות בצבע ירוק וכחול וסוודר חום עם צווארון וריץ׳־רץ׳ עבה בצבע זהב. מתחת לחולצת המשבצות הוא לובש גופייה ועוד חולצה עם שרוולים ארוכים. בכיס יש לו עט נובע ועט רגיל שרק לו מותר להשתמש בו. למי שמבקש ממנו להשאיל הוא נותן את העט הפשוט. לעט הנובע יש מכסה ואבא כועס אם מחזירים בלעדיו. בתוך הכיס של החולצה יש פנקס שחור עבה, שהוא גם יומן. אבא של דודיק רושם בו כל מה שצריך, שזה בעיקר סידור עבודה של כל החברים וגם כל התורנויות שהוא עושה בעצמו כדוגמה אישית, חוץ מתורנות חליבה. פעם, לפני שדודיק נולד, הוא עשה תורנות כזאת ונתפס לו הגב שבוע. הכל רשום בפנקס לפי התאריך. וגם מתי ישיבות ועדת תרבות וועדת חברה. כשהם נכנסים יחד לחדר האוכל אנשים עוצרים אותו ומבקשים כל מיני בקשות בקשר לסידור־עבודה והוא רושם הכל בפנקס בעט הנובע באופן מסודר. אחר כך הם מתיישבים ומכינים סלט. חותכים שתי עגבניות ושני מלפפונים ובצל ומקלפים זיתים ירוקים ומוסיפים מלח ופלפל ושמן זית ומערבבים. אחר כך מקלפים ביצה קשה. אבא של דודיק חותך אותה ומערבב עם הסלט ודודיק אוכל את הביצה והסלט בנפרד. בסוף הם שותים תה. אבא של דודיק שותה תה עם לימון ודודיק שותה תה רגיל.
עכשיו הַשׁכָּבָה בכיתת ׳כלנית׳ ודודיק יודע שצריך לצחצח שיניים גם למעלה וגם למטה, וללבוש פיג׳מה ולרכוס היטב את כל הכפתורים כי קר בלילה. וצריך לזכור לעשות פיפי ולהיכנס מהר למיטה כדי להתחמם. גם בתוך המיטה בהתחלה קר נורא אבל אחר כך נהיה חם. דודיק שוכב כשראשו על כרית, השמיכה משוכה עד הסנטר והחום הנעים הולך ומתפשט מן הבטן עד קצות הרגליים והידיים. עוד עשרים דקות עד כיבוי־אורות ואבא של דודיק מתרגם לו מגרמנית מסֵפֶר עבה שמסתתרים בו מפלצות ואבירים עם שריון וחרב גדולה. הם נלחמים מלחמות אבודות עד מוות זה בזה ובדרקונים יורקי אש המתחבאים בפינות אפלות של מצודות ענק בראש הרים נישאים סחופי סערות. רדופי גורל מתעתע הם נאלצים לחזור שוב ושוב אל המקומות שבהם מבקשים את נפשם כדי להציל בת מלך קרירה ואדישה שכלל לא רצתה בהם אלא באחֵר. נידונים תמיד להפסיד את מלחמותיהם ולהִדחות בבוז. ״וכך״, מציץ אבא של דודיק בשעון היד השוויצרי שלו, שהוא מותח את הקפיץ שלו בכל יום שישי בשעה שתיים אחרי מהדורת החדשות, ״לאחר שנעץ האביר איזידור את חרבו הארוכה בין שתי רגליה הקדמיות של המפלצת הנוראה, במקום היחיד שלא היה מוגן בקשקשי הצפחה הקשים שלה, פרץ שטף דם מגרונה של המפלצת שקרסה ארצה בקול נחרה נורא, נחיל של דם שחור פרץ מפיה וניתז לכל עבר. האביר איזידור האמיץ קפץ ועבר מעל זנבה, שעדיין זע אנה ואנה ופתח במפתח הגדול שקיבל מן הזקנה את חדרה של הנסיכה...״ כאן הוא סוגר בקול טפיחה את הספר העבה שעטיפתו, המאוירת בצלב גדול מעוטר, כבר התרפטה ונקרעה. דודיק מבקש שאבא יקרא רק עוד קצת, אבל אבא מסתכל שוב בשעון ואומר שכבר מאוחר. הוא סופר כמה עמודים נותרו, כי דודיק רוצה לדעת. דודיק אוהב לדעת מה יהיה מחר, מה ילבש ומה יאכל ואיך יהיה מזג האוויר, כי דודיק שונא הפתעות. אבא של דודיק סוגר את הספר והולך.

הלילה שב וחוזר כמו חיה גדולה ואדירת כוח. דודיק שומע אותה נושמת. הוא שוכב בחדר הקטן. חמש מיטות ברזל רבועות שריתך אהרונצ׳יק המסגר, מסודרות אחת בכל פינה. דודיק ישן במיטה שבאמצע. מול פניו חלון קטן עם תריסי מתכת שהיו צבועים לפנים באדום ועכשיו העלו חלודה. הרוח עוברת בין חווכי התריסים ומפזמת את שירה הידוע בלחישה דקה: ״הרוח לוחשת קרירה־רה־רה נוסיפה קיסם למדורה־רה־רה״. מישהו עומד שם, מאחורי הדלת הפתוחה רק כדי סדק צר. דודיק חש איך מסתמרת פלומת השיער הרך שעל עורפו. מי הם אלה העומדים שם במסדרון המואר באור קלוש? על מה הם מתלחשים ביניהם בקול חרישי? את פניהם הוא אינו יכול לראות, אבל הוא שומע אותם מאחורי הדלת, מטכסים עצה. למה הם חפצים כל כך להרגו? זאת לא יֵדע. אבל בטח יש להם סיבה טובה. כנראה שהם פוחדים ממנו, ממשהו שהוא יודע עליהם. כולם בלי יוצא מן הכלל שותפים לפשע הזה. יש משהו שהוא יודע, כי הוא לא ילד רגיל. הוא נראה ילד רגיל שלבוש רגיל, אבל זאת הסוואה בלבד. והם עלו עליו, הנבלים האלה. ומעכשיו ועד יומו האחרון חובה עליו להיזהר. הוא צריך לבדוק טוב טוב כל דבר שהוא שם בפה ולדאוג שמישהו אכל ממנו לפניו. צריך גם להיזהר כשהולכים בטיולים השנתיים בשבילים צרים כשבצד אחד יש תהום, כמו במדבר יהודה, ולהשתדל מאוד לא לעלות למקומות גבוהים כמו הסילו של האסם, אלא רק למקומות שאפשר לקפוץ מהם ולברוח מייד. וצריך להיזהר ממי שיש לו אקדח או רובה או סכין או אפילו מספריים. ותמיד לשים לב איפה בדיוק עומד כל אחד מהמבוגרים ולראות איך כל אחד מגיב בזווית העין. הכי מסוכן זה לישון. רצוי לא לישון בכלל, אבל אי אפשר. אז כמה שפחות ולא ממש עמוק. עדיף גם לא לחלום. ואם חייבים אז רק מוקדם בבוקר, ממש לפני שמתעוררים.
כגנב ערמומי באה השינה וחוטפת את הקיבוץ הטובל בטל הלילה ובבכי התנים הרעבים ובגעיית פרה גלמודה. ישֵנים הרפתנים שינה עמוקה שלפני משמרת הבוקר. ישֵנות האמהות בחדריהן המרוחקים רק כמאה צעדים מגני הילדים. ישֵנים אנשי הפלחה וחולמים על שדות חרושים שתלמיהם נמשכים מקצה האופק עד קצהו. ישֵנים הילדים בבתי הילדים והתינוקות בבתי התינוקות. רק דודיק עודנו ער. הלילה צופן בחובו את המפתח לכל התעלומות כולן. לבדו במיטה דודיק שומע כיצד הרוח נלחמת בחווכי התריסים ובזגוגיות החלונות. המיטה שלו היא אי קטן בתוך מים רבים, ומלבדו אין עוד איש בעולם. הוא מרגיש איך הפחד זוחל זחילה אינדיאנית בסבך השיחים שתחת רגליו והוא יודע, הלילה הזה שוב יהיה לילה לבן. אצבעות של קור מגששות בתוך החזה הקטן ולוחצות לחיצה עדינה מתחת לחולצת הפיג׳מה. האם אפשר כך פתאום לעצור את הלב הפועם? לא. עדיין לא. עכשיו דודיק נהיה צמא מאוד. במרחק שישים וארבע בלטות ממנו נמצא הברז הכי קרוב, ברז המטבח. צריך רק להתיישב, להפשיל את השמיכה ולתת לגוף להתרגל לצינת החדר. צריך להקשיב לנשימתם של ארבעה פיות הנושמים יחד בשקט בחושך, כדי לזכור כשיחזור, אם משהו השתנה בהם בינתיים. דודיק יודע לקרוא ודודיק יודע לזכור את הסימנים. בשקט בשקט הוא שולח שתי כפות רגליים קטנות למסע חיפושים אחרי נעלי הבית שלו, נעלי ׳דפנה׳ משובצות פסים לבנים ואפורים, שריץ׳ רץ׳ כסוף חוצה אותם לאורכם וקצותיהם מחוצים כדי שאפשר יהיה להכניס את הרגל כמו לתוך כפכפים מבלי להתכופף מתחת למיטה. כי מי שיסתכל שם יראה דברים שלא כדאי לראות. דברים שנמצאים מתחת למיטות של ילדים בלילות.
בחוץ, במסדרון, מנורת ניאון כחלחלה מטילה אור מכושף על כל הבא בחוגה מתוך מעמקיה של קופסת אינטרקום ענקית באקווריום, מלווה את מסעו האמיץ אל הברז בקולות רטינה כבושים. דודיק מתכוון ללכת מהר אבל רגליו רוצות ללכת לאט. הרבה דברים יכולים להסתתר מעבר לעיקול המסדרון. כלב זאב, או כלב זאב עם ראש של ילד שמחייך אליו, כמו שראה פעם בסרט של יום רביעי בחדר האוכל. או אולי עומד שם אדם רגיל שישן אבל עיניו פקוחות, רואות ולא רואות. ואולי אשה צעירה שהיתה יכולה להיות אפילו יפה, לולא היה הראש שלה מבוקע לשניים. השיער שעל עורפו של דודיק סומר. אילו רק היה יודע לדומם את מנוע המחשבות, להקפיא את עולם הדמיונות, היה עושה זאת ממש עכשיו, לפני שהמסדרון הצר נפתח אל החדר הגדול, לפני שיגיע אל הראי שממתין לו קר וחלק, טחוב בקצותיו, תלוי מעל ברז המים הקרים. כציפור זעירה מפרפר הלב הקטן בתוך כלוב עצם החזה הצר. עכשיו הוא כבר מול הברז. עיניו מקפידות להסתכל רק בו ובזרם המים המשתהה לרגע לפני שהוא פורץ בזרם עז. דודיק ממהר להחליש את הזרם עד שהוא מפכפך בשקט ונשטף אל פי הכיור כמעט בלי קול. דודיק שותה. המים קרירים וצלולים ומגעם הטוב על הלשון ועל החיך מלטף ומנחם. אילו היה מעז היה טובל בהם את הראש כולו. אולי קרירותם על מצחו ועל פניו הבוערים יחלחלו אל תוך העין הפנימית שהיא שיקוף העין החיצונית, העין הסודית. אולי יביאו רגיעה אל תוכה פנימה. עכשיו נותר רק לשאת את המבט הישר לתוך הראי ולראות בתוכו סתם ילד רגיל, נמוך מכפי גילו וצנום. שערו שטני ויש לו בלורית שנוטה לצד שמאל ועשרה או שנים־עשר נמשים על פניו. שמונה ליד האף בצד ימין, שהוא בעצם צד שמאל, וארבעה נוספים מצד שמאל שהוא ימין, יותר למעלה וקרוב יותר לעין, וכשמחייכים אפילו עוד יותר קרוב. זה בעצם כל מה שרואים. ולכן קל כל כך להתבלבל ולחשוב - סתם ילד רגיל. אבל דודיק יודע שלא, ושיום אחד, אולי אפילו ממש עכשיו בתוך הראי, אל מול מבטו, ייסדק וינשור המסך התמים ומתוכו ייצא משהו אחר. משהו מסוכן ואפל. אבל דודיק לא מתכוון לעמוד כך כל הלילה מול הראי בפיג׳מת פלנל פסים כחולה־לבנה ולהביט בעצמו בראי עד שזה יקרה. אבל גם לשוב למיטה ולהתהפך בה מצד לצד עד הבוקר אינו רוצה. הוא מכבה את האור, שפרפרי הלילה כבר החלו לחוג סביבו בשמחה שיכורה, ויוצא שוב למסע הארוך בחזרה אל המיטה.
קו האופק עודנו משמר שמלת אופל ססגונית ומבהיקה באורות חשמל. בוקר חדש מנסה לאסוף מעט כוח כדי לדחוק בשמש שמנה ועצלה של חורף שתעיר תרנגול אחד או שניים שינערו כרבולת גנדרנית, יתקעו בגרונם את קריאתם הידועה ויעירו את הפרות ברפת, שיגעו מכאב החלב הגודש את עטיניהן ויעירו את דובי הרפתן, שיפהק ויתמתח בלי חשק, ילבש נפוליונים וסרבל כחול שאת ריח הרפת שדבק בו לא תוציא אפילו נעמי הכובסת במכונות הקיטור הענקיות שלה, ינעל את מגפי המגפר המבריקות שלו, ויצעד לאט, גחלילית סיגריה בין אצבעותיו, וישרוק לעצמו שיר של הפלמ״ח, יעבור מתחת לתריסי הברזל החלודים של כיתת ׳כלניות׳ ויעיר את דודיק, שרק לפני רגע קט נרדם.
דודיק אוהב את שיעורי התנ״ך, וגם חשבון, אבל הכי הכי הוא אוהב את ההיסטוריה של העת העתיקה. הוא מכיר את כל האלים באולימפוס לפי שמות ולפי האופי וגם יודע מי אוהב את מי ומי נלחם בשני ומדוע ועל מה רבו. ואפילו שזה היה מאוד מזמן דודיק זוכר הכל. אבל היום, ככה הוא מרגיש, הוא היום הראשון של האביב. מעבר לזגוגית החלון מנסה דבורה עקשנית להיכנס לחדר. אחיותיה מעופפות בחריצות בין שיחי ההדס שבצדי המדרכה העולה אל חדר האוכל ורק היא מתעקשת להיכנס פנימה, לתוך החדר המוצל שעדיין משמר את צינת החורף, מסרבת להאמין שהאביב כבר כאן. המורה עדנה - עיניה כעינֵי סינית, שני חריצים קטנים מלאי חוכמה המסתתרים מאחורי משקפי קרן ענקיות, רגליה הקצרות מהדסות בהליכת ברווז מקצה הלוח הגדול ועד קצהו ובחזרה - מסבירה עוד פעם, למי שלא הבין או לא הקשיב או גם וגם, מהם צמחים זיגוטיים לעומת האַ־זיגוטיים, וכיצד הם מתרבים. אבל היום דודיק לא קשוב ולא מבין. המחשבות לוקחות אותו מבעד לזכוכית המנוקדת בהפרשות זבובים ומסלולי חלזונות. יחד עם הדבורים הן מרחפות הלאה משם, טסות מעל ראשי ההרים והגבעות עד למבואות ירושלים, מטפסות אתו אל בית הקברות שבהר הרצל, שם הן יורדות ונחות בין שורות פרחי הגלדיולה החביבות עליהן יותר מכל הפרחים האחרים. גם הן זקוקות ביום כזה לכמה דקות של מנוחה, עד שתרד השמש מעט ותטיל צל אלכסוני בין הברושים כפופי הראשים. דודיק שולח את הדבורים לחפש שם את צחי שלו. למרות שהוא יודע בדיוק איך למצוא אותו לבד. צריך לספור שבע שורות למטה, ללכת שלושה קברים שמאלה, לרדת שניים, וימינה עד הסוף פחות אחד. אבל הוא אף פעם לא ניסה להגיע אליו מלמעלה, ממעוף דבורה, והוא גם לא בטוח שמותר. הוא היה רוצה עכשיו להצביע ולשאול את עדנה המורה, אבל הוא יודע שהיא תכעס. וכשעדנה כועסת היא כועסת ממש. פעם, הוא זוכר, בטיול שנתי אחד, אפילו נתנה לו סטירה. אמנם לא חזקה אבל כואבת, וזה פגע לו באוזן שנהייתה מאוד אדומה. כל זה רק בגלל שלא הקשיב ועבר אותה בשביל של מצדה. דודיק סבור שאם יש לתלמיד שאלה הוא צריך לשאול אותה מייד. כי אחרת הרי ישכח ואז מה החוכמה. החוכמה היא שאם יש לך שאלה אז בבקשה תשאל אותה עכשיו. כי מה כל כך חשוב העניין של הזיגוטיים והלא זיגוטיים בעוד נגיד חמש־עשרה או עשרים שנה, בזמן שאנשים בקושי זוכרים את צחי ומי הוא היה. דודיק חושב שאם הוא יהיה פעם מורה או משהו כזה, הוא ירשה לכל תלמיד לשאול איזה שאלה שמתחשק לו, אפילו שאלה טיפשית. כמו נגיד למשל האם הדבורים ישנות בכלל.
דודיק משעין את ראשו על ידו ונועץ מבטו בחלל. ככה הוא יכול להיעלם שעות רבות בתוך המחשבות. מבחוץ לא רואים בכלל מה שעובר בתוכו. דודיק בוחן אחד אחד את כל בני כיתתו. האם אפשר שמישהו מהם משתף פעולה עם מבקשי נפשו? אי אפשר אף פעם להיות ממש בטוח. האמת? הוא קצת חושד באביהו. קודם כל בגלל השם שלו. איזה מין שם זה אביהו? מי קורא לילד שלו אביהו? גם הוא כמו רחמים ילד חוץ ממשפחה הרוסה. דודיק לא בטוח שהוא מבין מה זה בדיוק משפחה הרוסה. מי הרס אותה ואיך נהרסה? אולי קרה לה אסון גדול. נגיד, התמוטט אצלה קיר בסלון ומישהו נפצע. אבל גם לנו, הוא חושב, גם במשפחה שלנו קרה אסון גדול ואף אחד לא אמר לו שהמשפחה שלו הרוסה. כנראה שיש בעולם הרבה הרס משפחות. לאביהו יש עיניים שחורות שחורות. גם אם מסתכלים עמוק לתוך תוכן לא רואים את האישון. ויש לו שפתיים אדומות ומעוגלות. ויש לו שיער שחור וחלק שהוא תמיד מסרק לצד, ונופל לו למטה קצת כמו לילדה. לך תסמוך על מישהו שמסתרק כמו ילדה. יכול מאוד להיות שיש לו משדר בתוך התיק שהוא תמיד משעין על ברכיו והוא משדר לאויב כל הזמן נתונים סודיים. אבל בעצם, למה להם להעסיק מישהו שמשדר להם נתונים כל הזמן? תתפלא, הוא אומר לעצמו, תתפלא אבל אסור להם לקחת צ׳אנסים, אתה מבין? זאת הזדמנות אחת וזהו. אחרת הוא יגלה עליהם הכל ואז יהיה להם הרבה יותר קשה. על רחמים דודיק דווקא סומך. רחמים טיפש מדי ואף אחד לא יעסיק אותו בריגול או בריגול נגדי. הוא יושב בשורה הראשונה, קרוב למורה מצד ימין. הכי קרוב לדלת האחורית. אף אחד עוד לא הצליח לצאת בסוף שיעור לפניו. גבו כפוף ומעוגל ויש לו אצבעות קצרות ועבות מפלדה. כל דבר הוא יכול לכופף ולעקם אבל גם ליישר בחזרה. יש לו רגליים קצרות וכפות רגליים רחבות ושטוחות והוא רץ מהר נורא. מרחמים, דודיק אומר לעצמו, אין מה לדאוג אפילו שהוא בא ממשפחה הרוסה. ויש גם את תום ואורנה והגר ועפרה. כל אלה הם בני הקיבוץ שהוא מכיר אותם מאז שנולדו. אבל זה בעצם לא אומר דבר. כי בעצם מה בכלל הוא יודע עליהם? ממש כלום! איך אתה יכול לגדול עם ילד מהסיר ולא להכיר אותו בכלל? יכול ועוד איך. כי מי יודע למשל על מה אני חושב עכשיו? ובכלל, דודיק סבור שאף אחד לא מספר על מה שהוא באמת חושב. המבוגרים במיוחד אבל גם ילדים מפחדים להגיד. דודיק רוצה להיות מסוגל פעם אחת, רק פעם אחת, להיות בתוך ראש של מישהו אחר. לשמוע האם גם האחרים שומעים את הלב דוחף דם לגוף דרך האוזניים כשרצים, ואיך המים הקרים נוגעים לך בגוף בבת אחת בכל מקום בבריכה כשקופצים ראש בעמוקים. וגם מה בדיוק מרגישים בלב כשמפחדים. דודיק כמעט בטוח שאצל כל אחד זה אחרת, אבל אי אפשר להיות בטוחים עד שלא מנסים. ״אתה בכלל מקשיב לי, תגיד לי אדוני״, הוא פתאום קולט שהמורה עדנה, שמסתכלת ישר אליו שואלת בקול כעוס. אבל הוא רואה שזה בעצם לא הוא שנשאל אלא אביהו, ועדיין קופץ לו הלב בחזה וחוזר מייד למקום כמו דג בבריכה שקופץ וצולל בדיוק באותה נקודת קפיצה. האם לכולם קופץ הלב לגרון כשמפתיעים אותם ככה? והאם גם אצלם הוא קופץ לפעמים ונשאר תקוע שם למעלה שעות ולפעמים אפילו ימים? זה מה שדודיק רוצה לדעת יותר מהכל. אבל את מי אפשר לשאול? בטח לא את המורה עדנה, שעכשיו נראית לו אפילו עוד יותר עצבנית. כי איך באמת אפשר ללמד ככה קבוצה של שמונה ילדים ביום הראשון של האביב? אפילו הגר ועפרה, שהן ממש תלמידות טובות ומשקיעניות, לא מצליחות להתרכז היום. הגר מחטטת במגירה שלה כבר עשרים דקות. מעניין מה החביאה שם. אולי כמה ממתקים מיום ההולדת של אתמול. רבקלה המטפלת עוד תכעס עליה מחר מאוד כי זה מביא נמלים. או אולי תמונות של כלבים שהיא גוזרת מעיתונים, מנסה כבר שנים לשכנע את ההורים שלה שאם הם לא רוצים להביא לה אחים אז לפחות גור כלבים. אבל דודיק שמע שאמא ואבא של הגר כנראה נפרדים בקיץ ואיך שכולם אומרים: ״ילדה מסכנה. זה ממש מה שהיא צריכה עם כל הצרות שהיו להם אִתה מאז שנולדה ועוד עם הכתם הזה שיש לה על האף״.
בינתיים סבה השמש על צירה הבלתי נראה ואִתה זעו גם כל הצללים. התקצרו מצד אחד והתארכו בשני. חום אחר־צהריים לֵאֶה ורדום ירד על הקיבוץ המוריק לקראת האביב הקרב והמיס גם את הלבבות הכי קשים. נדמה היה כאילו נדברו כולם בעצה אחת לדומם את הטרקטורים במטעים ובלולים, לשחרר את צווארי הפרות ברפתות מתוך ייצולי האבוסים, ליישן את התינוקות בבתי התינוקות ואת הילדים בגנים. תנומת אחר־צהריים לאה נמסכה כשיקוי קסמים על הגדולים ועל הקטנים.
דודיק שוכב בחדרו על מיטתו וקורא בספר של מדע בדיוני. הילדים מסביב לא מפריעים לו בכלל וגם לא הוא להם. הם עסוקים במשחקים של בנים ובנות שדודיק חושב שהם נורא ילדותיים. אביהו אוהב תמיד להיות בקבוצת הבנות ולא איכפת לו שיצחקו ממנו עד מחר. הוא נהנה ככה הרבה יותר ומצדו שכולם ידברו. הבנים בינתיים חיברו זו לזו בקשר מוט שלוש שמיכות אפורות בעזרת אבנים קטנות שהביאו מבחוץ. עכשיו מישהו צריך להתגנב בשקט ליד חדר המטפלות והמורות ולארגן כמה מקלות של מטאטא ומגבים כדי שאפשר יהיה לבנות במרכז החדר מאהל בדואי שהם מתכננים כבר כמה ימים. הבנים רוצים שדודיק ילך, כי הוא הכי קטן ומומחה בלהתחמק. אבל דודיק בדיוק עכשיו הגיע לפרק הכי מעניין. היצורים הזרים פורצים מתוך בטן האדמה שבה היו קבורים כמו גלמים של פרפר שדודיק רואה לפעמים על עלי עץ התות שליד הבריכה והם תוקפים כל מי שנמצא סביב. דודיק מנסה לדמיין לו גולם ענק כגודל של בניין בן שלוש קומות. הוא יכול לדמיין כמעט כל דבר, אבל זה קשה מאוד כשמפריעים לחשוב. דודיק אוהב לקרוא. הוא קורא הרבה ומהר. בעיקר רומנים היסטוריים וספרי מדע בדיוני אבל גם ספרי בלשים וספרי הרפתקאות מכל הסוגים. וגם ספרים על חיות, כמו ׳חיות הבר אשר ידעתי׳, שהוא יכול לקרוא עוד פעם ועוד פעם ואף פעם לא נמאס לו. במיוחד הוא אוהב את הסיפור על לובו, הזאב האפור הגדול שידע לזהות ממרחק כל מלכודת ותעתע שנים בלוכדי הזאבים עד שנתקל לרוע מזלו בריצ׳רד דורפי הזקן שעקב אחריו במשך שנתיים רצופות ולמד את כל אורחותיו ולכד אותו במלכודת פלדה. ולובו, שהיה גם בזקנתו זאב אמיץ וחזק, גרר אותה אתו לעומק היער ושם נשך את רגלו שלו עד שכרת אותה ומת זאב חופשי. או הסיפור על המוסטנג השחור, שגם חמישה רוכבים מנוסים לא הצליחו לעייף אותו אפילו שרכבו אחריו זה אחר זה במשך אחת־עשרה שעות רצופות, עד שנלכד בסוף בגלל עורמתו של דונבן מק־רוי שפיתה אותו לתוך המלכודת עם סוסת הפוני הלבנה שלו. אבל אי אפשר לקרוא בשקט כששבעה ילדים זזים ביחד בתוך חדר אחד קטן. לבסוף דודיק נכנע. הוא ילך ויביא שלושה מקלות של מטאטא ואם אפשר אז ארבעה. רק שיהיו כבר בשקט כי תיכף רבקלה המטפלת מגיעה.
רבקלה היא תימנייה. התימנייה הזאתי, כך שמע פעם את אמא שלו אומרת לאביו. דודיק לא יודע מה זה תימנייה, אולי זה קשור לזה שהיא תמיד מאוד שזופה. אפילו בחורף. לפעמים לדודיק קשה להבין את המבטא שיש לה. בעיקר כשהיא צועקת עליו שיאכל בארוחות הצהריים שדודיק שונא במיוחד. ארוחות בוקר וערב זה בסדר אבל ארוחת צהריים מי צריך בכלל. בייחוד בגלל שבשעה עשר כבר אוכלים ארוחת־עשר עם לחם ושוקולד. ובכל זאת, תמיד כשמגיעה השעה שתים־עשרה ועשרים, רבקלה מושיבה את כולם סביב השולחן. היא יושבת במרכז על הכיסא שלה, הגבוה במיוחד, ולדודיק זה מזכיר תמונות מסֵפֶר על מלכות הודו וכוש שראה פעם מזמן בחדר האוכל בקישוטים לפורים שתולֶה בכל שנה מוטי מוועדת תרבות. כך היא יושבת כמו מלכה גדולה וזקופה, ומחייכת בנועם אל נתיניה המבוהלים, ובינתיים עוזרותיה, יפה הקטנה ונאווה מהגרעין, רצות ומביאות לפניה סירים מהבילים בתוך מכלי אלומיניום דקיקים, המאוגדים יחדיו בפס מתכת ארוך שבקצהו ידית עץ. שום דבר טוב לא יצמח מהסירים האלה, יודע דודיק. בלבו והוא מתפלל שיהיה בהם מה שיהיה, אפילו נקניקיות צפות בתוך אורז לבן ודביק, רק לא קורקבנים וסלק אדום. דודיק שונא קורקבנים יותר מהכל. הם נראים בעיניו כמוחות קטנים של עכברים, או אולי של חתולים, שנעקרו מראשיהם הקטנים ועכשיו צפים בתוך רוטב חום וסמיך שְבּוּעוֹת שומן צהובות צפות בו וריחו כריח הלולים. דודיק יודע שרבקלה תשלוף בתרווד המעוגל החביב עליה מנה יפה וסמיכה ותטיל אותה בדייקנות גדולה, מבלי לאבד טיפה, ישר לתוך הצלחת של כל אחד מהם, ילדי הכיתה. במיוחד היא מודדת את מנתו של דודיק, החביב עליה מכולם. לא סתם היא מושיבה אותו תמיד לידה. כתפה המיוזעת מתחככת בכתפו בכל פעם שהיא מניפה את התרווד הגדול. ״עכשיו תאכל״, היא פוקדת על דודיק בשקט שכולם שומעים, ומזכירה לו בפעם המאה שיש לה עין בתחת שרואה הכל גם דרך הבגדים. דודיק יכול לפעמים לראות את העין הזאת מעפעפת וקורצת אליו כשרבקלה קמה והולכת לשירותים. אבל בדרך כלל רבקלה לא קמה לשירותים. העיניים השחורות הקטנות שלה והגבות המחוברות מזכירות לדודיק עוף טרף מפוחלץ שיש לעדנה המורה בחדר הטבע בין המאובנים והנחשים בצנצנות הפורמלין. ועם הפה שלה היא תמיד כאילו לועסת. הוא רואה את השריר בחלק שבין הגרון והפה נפתח ונסגר כמו חרדון שיושב בשמש. רבקלה מסתכלת בצלחת של דודיק אבל בזווית העין רואה גם את עפרה ואורנה והגר ואפילו את אביהו בשולחן השני. רק לרחמים היא לא דואגת, כי הוא אוכל כל מה ששמים לו בצלחת ואין שום בעיה אתו. על דודיק היא מסתכלת במיוחד. כבר העירו לה שהוא כזה קטן ורזה ורואים שחסר לו ברזל. דודיק מנסה להרים במזלג קורקבן אחד שנראה לו הכי קטן והכי קשה, מניח אותו ישר אחרי הלשון, כי שם לא מרגישים כל כך את הטעם. ומנסה לא לתת לאף לעבוד בכלל. הוא לועס בשיא המרץ אבל לבלוע הוא לא מסוגל, והוא פולט את מה שלעס בחזרה לתוך הצלחת. עכשיו כבר רבקלה כועסת נורא, ובצדק, כי הוא גם מפריע לילדים האחרים וגם שובר לה את המנהיגות. ומה הוא חושב שהם אכלו כשהביאו אותם לכאן מארצות ערב לפני חמש־עשרה שנה. וככה לא מזלזלים באוכל. ואם הוא צריך עזרה אז בבקשה. והיא משחילה קורקבן אחד גדול ונאה על המזלג, בשתי אצבעות דקות ומגודלות טפרי ציפורניים היא אוחזת באפו של דודיק ובעדינות מרימה מעט את ראשו, וברגע שהיא רואה שהוא פותח את הפה לנשום היא מחליקה את הקורקבן פנימה ומייד סוגרת את הפה בידה השנייה, והוא חייב קודם לבלוע ואחר כך לנשום. דודיק רוצה לבכות או להרוג אותה. אבל כל הילדים, גם מהשולחן השני, מסתכלים עליהם והוא לא ייתן להם את התענוג הזה. כי הוא יודע שהם מחכים כולם לראות איך הוא נשבר. תשכחו מזה. הוא מבטיח לעצמו. תשכחו מלראות את דודיק בוכה. ורבקלה אומרת לו, ושכולם ישמעו: נו דודיק, זה לא כל כך נורא מה? רק צריך להתרגל לטעם ותראה שתבקש עוד. ודודיק לוחש לעצמו, כן, בקבר השחור שלך. ורבקלה שואלת: מה אמרת? ודודיק לא עונה לה, רק בלב. אבל הוא יודע שהיא שומעת. וכשהיא לרגע מסתובבת להביט בצלחת של אביהו והגר, דודיק חוטף קורקבן אחד שמן ומסתיר אותו על הכיסא מאחורי הגב. הקורקבן עושה לו חם ורטוב ונעים בישבן, אבל עוד יותר נעים לו שכולם ראו מה שעשה וגם שיֵדעו שאת דודיק לא מפחידים בכלום. אחר כך הוא מחביא מאחורי המושב עוד אחד ועוד אחד, עד שהצלחת שלו ריקה ורבקלה מבסוטה ממנו נורא.
עכשיו צריך פה תחכום וגם נחישות ברמה ממש גבוהה. דודיק יודע למה נבחר למשימה. כולם יודעים יפה מאוד מי הילד הכי זריז בכיתה ומי יכול להיכנס בכל פתח ולהחליק החוצה בלי שריטה. לכן הוא יוצא עכשיו למסלול הלילה שלו אל ברז המים במטבח. את המסלול הזה הוא מכיר ממש בעל פה. כבר אחרי כמה צעדים ברור לו שכאן יש צורך בטקטיקה שונה והוא עובר לזחילה אינדיאנית, כמו שראה באיורי שחור־לבן בספר על וינטו ויד הנפץ. נעים לו לזחול על הרצפה הקרירה ונעים לו לחוש איך שרירי גופו מצייתים למוחו, יד ימין עם רגל שמאל, יד שמאל ורגל ימין, מחליקות בשקט ובזריזות, כאילו כל חייו עברו עליו סביב מדורת השבט הבוערת תמיד בין אוהלי הוויגוומים הפרושים לאורך נהר הקולורדו שלמרגלות הרי הרוקיז הענקיים, בין עדרי סוסי הבר שעורם מנומר בכתמי חום שחור ולבן, ובין בני השבט שלו, ששערם שחור וארוך וקשור בסרט ונוצה תחובה בו. צבע עור חזָם החשוף והחלק כצבע האדמה שהם רוכבים עליה, חום אדמדם, והם מקיפים ובוחנים בהשתאות אותו, את דודיק, חיוור הפנים, היושב כמוהם על סוסו בלי צורך באוכף ואוחז ביד מרושלת את רעמת סוסו השחור. קול צחוקה המתגלגל של נאווה מהגרעין מעיר אותו מתוך דמיונותיו. יפה הקטנה מספרת לה ולרבקלה מין סיפור מפותל שחציו נעלם ממנו על איזשהו חבר קיבוץ שניסה להיכנס אליה לחדר כשישנה והתיישב לה על המיטה בלי להתבייש, כאילו הוא רוצה לדבר אתה בקשר לבעיות שיבוץ עבודה שלה בגנים או משהו כזה. ״ואחר כך הדוחה הזה״, היא ממשיכה לספר - ודודיק, שכל האינדיאניות שלו זוחלת ממנו החוצה, יודע גם בלי שהיא תגיד את השם שלו על מי היא מדברת ״מתחיל בלי להתבייש ללטף לי את הרגל. והקטע, שאני קולטת שעומד לו ואני מתפדחת לגמרי אבל גם קצת נהנית כמו נגיד שכלב מלקק לך את היד ואתה לא יודע אם לתת לו להמשיך, כי אתה גם נהנה וגם קצת נגעל״. דודיק מבין היטב על מה המטפלות מתלחשות כשהוא עובר במסדרון בית הכיתות עם אמא שלו בדרך לכיבוי אורות, וזה גם לא פעם ראשונה ובטח לא האחרונה. בינתיים הוא נזכר שיש לו בכל זאת איזה עניין קטן לגמור עם מקלות של מטאטא והוא בפרינציפ יביא כמה שיותר. הוא לוקח כמה מהם ומנתק אותם בקלות מראשיהם השעירים, אוחז אותם היטב מתחת לזרועותיו הדקות, הזרועות נמשים עד לקו המרפק, ועושה את דרכו חזרה. כמו צל של שעת בין ערביים הוא עובר ליד חדר המטפלות שדלתו פתוחה למחצה, וברגלו החופשית הוא טורק אותה לאט לאט, כאילו הרוח עשתה זאת. שידברו שם בפנים מה שהן רוצות. אמא שלו כבר אמרה לו שאנשים אוהבים לדבר כי זה קיבוץ קטן, מה כבר אפשר לעשות.
צביקה ותום מסתערים מייד על המקלות ומחברים את יריעות השמיכה אחת לשנייה בעזרת אבנים קטנות שאספו מקודם בחצר ומהדקים אותן עם חוט רפיה שלקחו מהבית האפריקאי שהמורה עדנה עובדת עליו אִתם כבר כמעט שבועיים. אפילו אביהו עוזב את עיסוקי הבנות שלו ומצטרף אליהם. הוא מסדר אותם ואת הגר ועפרה בשורה ומורה להם, כל אחד בפינה אחת, למתוח את יריעות האוהל, שבבת אחת כאילו התמלא באוויר חם והוא מתרומם לו במרכז החדר, זקוף ונאה למראה. מייד הם מתכנסים כולם בתוך האפלולית שבפנים, וגם דודיק, שלזכותו עומד מבצע מקלות המטאטא, מוזמן להזדחל פנימה. ולמרות שהוא יודע שזה מסוכן ומנוגד לכל כללי הזהירות שקבע לעצמו, הוא מפלס לו מקום בין כולם ובידיים משוכלות שוכב צמוד אל גופם של הילדים המזיעים, ראש אל רגל וכתף מול חזה. בתוכו הוא חש את הלמותם של שמונה לבבות פועמים בתוך חזות קטנים נרגשים, עד שמישהו בקצה השורה, שלא יכול עוד להתאפק, מדגדג את רגל שכנתו, ומייד עובר גל של רטט וצחוק מקצה השורה ועד קצה. ודודיק שואל את עצמו פתאום אם ייתכן שכל פחדיו ודמיונותיו הם לשווא ושבעצם הם כולם סתם חבורת ילדים רגילה בקיבוץ בהרי ירושלים באמצע שנות השישים של המאה העשרים. שותפים שלא מידיעתם ושלא מרצונם לאחד הניסויים הכי נועזים של המאה הזאת, רעיון הקיבוץ ורעיון השיוויון והלינה המשותפת, שמטרתו לשבור את נפשו של האינדיווידואל האגואיסטי לפי העקרונות הכי מחמירים של הרעיונות המרקסיסטים, ולהפוך אותו לאדם מסוג אחר, האדם החדש. האדם החברתי. אבל דודיק, שלא יודע מהם העקרונות שלפיהם הוכנסו הוא ושמונת חבריו לקבוצה לתוך כור ההיתוך ההיסטורי של חידוש קוממיות עם ישראל בארצו, יודע בקצות העצבים התמיד חשופים שלו, שאסור ומסוכן לו לשכב כך ולגעת, שאסור ומסוכן לו ככה להרגיש. שסכנה גדולה היא לנפץ את חומות ההגנה שבנה בינו לבין כל מה שמצוי מחוצה לו, שנראה לפעמים תמים אבל הוא יודע שלא. וכמה שהוא נראה יותר תמים ככה הוא יותר מסוכן. הוא נבהל עוד יותר כשהוא מרגיש איך הלב שלו מגביר את פעימותיו מרגע לרגע כמו רץ למרחקים ארוכים המתקרב לגבעה גבוהה מאוד. אבל ממש בשעה שפורצת ועולה בו החרדה, שהיא גם אויבת אבל גם ידידה ותיקה, מופיעה בדלת רבקלה המטפלת התימנייה, שאמנה מיומנת לקלוט את קולות הצחוק המהוסים גם דרך שלושה קירות, ומפרקת את האוהל הבדואי שכאילו נמס מייד מפני חרון אפה הגדול, ומתחתיו נגלים שמונה ילדים מצחקקים, מעמידים פני ישנים. אבל רבקלה מודיעה לכולם שאותה זה לא מצחיק בכלל. וכשהיא כועסת הכף הגרונית של הב־כלל יוצאת לה יותר גרונית מתמיד. אבל תום לא יכול להתאפק והוא מתחיל לצחוק שוב פעם ומדביק את כל השאר. זה הילד תום שהוא אלוף ההשתוללויות והמשחקים והראשון תמיד לכל מעשה תעלול, אבל בשביל הוריו בלהה ונחמן הוא עצמו נס מהלך על שניים, והם מביטים בו בפליאה בכל פעם שהוא עובר לפניהם. איך זה שהם, שהוצאו יחד מן התור למקלחות של אושוויץ כדי לאסוף באתי חפירה רחבי כף את האפר שגלש ונפל מתוך פי המשרפות על השלג הלבן והכתים אותו לכל אורכו של קו הייצור של המוות, הם, שבעצם מעולם לא יצאו מאושוויץ ולעולם גם לא ייצאו מאושוויצים, כפי שדודיק שמע פעם את אבא שלו אומר לאמא שלו - ולא הבין למה אומרים אושוויצים, אולי היו כמה מאלה - וכבר ראה בדמיונו שורה ארוכה של בתי חרושת שארובותיהם גבוהות ושחורות ונמשכות עד קצה קו האופק ואף מעבר לו, איך זה זכו הם להביאו לעולם הזה אחרי שכבר אבדה להם האמונה בעצם אפשרות קיומו. פעם אחת דודיק שמע את יפה הקטנה ונאווה מהגרעין מדברות, שהוריו קראו לו בשם הזה מכיוון שזה שם שגם בחוץ לארץ מבינים, וחשוב שיהיה לו קל להסתדר בחוץ־לארץ כשיבריחו אותו יום אחד מכאן. כי הרי הם תמיד ידעו שאנחנו חיים במדינה שלנו רק ככה, בינתיים, ותמיד יש מישהו בעולם הזה שמכין, ואפילו עכשיו, משרפות חדשות. וכשהם יעמדו שוב בפתח תנור השריפה האפור מאפר, לא יעמוד אִתם שם גם בנם תום. הם מוכנים לעשות כל שביכולתם הדלה כדי למלטו מן הגורל המר הזה. אבל עד כדי עזיבת הקיבוץ ועזיבת הארץ לא הצליחו להגיע, כי לא יכלו לראות את עצמם שוב פליטים. אבל בדמיונם ראו לפחות את בנם נמלט מן הגורל הזה, למרות שידעו היטב שאין לברוח ממנו, וטס יום אחד לאמריקה. שם בוודאי יעשה הון מספיק כדי שיבואו לשם אחריו. הילד הזה תום, שהיה ראש וראשון לכל מעשה תעלול ושובבות, ולא רוצה שום דבר יותר מאשר להשתרע על רצפת הבלטות הקרירה כשרק גופייה דקה מבדילה בינה לבין גופו, ולידו ומצדדיו מעליו ומתחתיו מגע גופיהם החמימים של רעיו, פורץ בצחוק גדול וצוהל, צחוק של ילדים בני שמונה, שעובר בין כולם כמו מחלת ילדים מדבקת, עד לקצה השורה הקצרה. ורבקלה, שמקפידה מאוד בכבודה, ממהרת ושולפת את תום ואת דודיק מתוך הערימה ומגרשת אותם החוצה מבית הילדים אל הדשא הגדול ומצווה עליהם לעמוד שם גב אל גב מבלי לזוז עד שהיא תיקרא להורים. והם אכן עומדים שם שעה ארוכה עד שאמא של תום, שיכולה לחוש את מצוקת פרי בטנה היחיד גם ממרחקים, מופיעה בראש השביל המוליך מחדר האוכל לבית הילדים ונתקפת חרדה גדולה כשהיא רואה את בנה יחידה עומד על הדשא בפיג׳מה דקה בשעה שרוח בין ערביים הררית קרירה מתחילה לנשב ומייד מבריחה אותם פנימה לפני שחס וחלילה יתקררו.