הקדמה להקדמה
יולי 2014. חופשת הקיץ הופסקה בקריאתו של משיבון שהכריז: "הופעל גיוס חירום!"
לא בהפתעה של ממש. להפעלת החייגן קדמה מסכת לחימה בין צה"ל לחמאס על רקע פעולה נפשעת של חטיפת שלושת הנערים הי"ד.
"צוק איתן", זהו השם שניתן למבצע, שתכליתו הייתה השבת הבנים הביתה וחיסול מנהרות הטרור.
ימי הלחימה זימנו לכוחותינו התמודדות עם איום חדש-ישן. הביטוי הטכנולוגי שלו היה התרעת "צבע אדום", שמיד אחריה נפלו פצצות מרגמה בשטחים הפתוחים. נפילות פצמ"רים הפכו דבר שבשגרה.
בראש חודש אב תשע"ד, עמוק בתוך שגרת הלחימה, בהפוגה שבין כניסה אחת ובין זו שבעקבותיה, הרעיד פגז מרגמה את שטח הכינוס שבו שהתה הפלוגה. דבר לא מכין אותך לתוצאות המוחשיות של ירי קטלני. במוצאי שבת נהרג חברי רס"ל ברק דגורקר הי"ד מפגיעת פגז המרגמה; פגז אימתני גדול ממדים נטוע באדמה, כמבקש לשרטט את כוונותיו.
כלום הייתי ער לסכנה? האם יכולתי למנוע אותה? מה חלקי במותו של חברי? שאלות אלו ריחפו בליל המוות וליווני זמן רב לאחר סיום המלחמה.
העובדה שלא הצלחתי לשלוט בתוצאה הובילה לסדרה של תחושות; זרות, אובדן, ריקנות, כעס, רגישות יתר, בכי בלתי נשלט ללא טריגר הולם לסיטואציה, סיוטים בלילות. כל אלו היו מנת חלקי.
רק לאחר תקופה של שנים-עשר חודשים אחרי המלחמה הצלחתי להסתכל לעצמי בעיניים וללכת לטיפול מטעם צה"ל ביחידה לתגובות דחק, שבה אובחנתי כסובל מפוסט-טראומה ושבה טופלתי. לאורך המפגשים חלה הפחתה מסוימת בתסמינים שחוויתי, אך החלל נותר ריק.
שנים ליוותה אותי התחושה שמשהו בתוכי מת ואף אחד חוץ ממני לא רואה זאת, קושי בליהנות מהטעם הפשוט של החיים, מלחגוג את האושר שהחיים זימנו לפניי במשפחתיות, בתחושת משמעות בשליחותי בעבודה שאליה אני שייך. כדי לשרוד נפשית התחלתי לרפד את תחושותיי הקשות באכילה רגשית, ולמצוא תחליף לפתרון ממשי לבעיה, שובע רגעי לתחושת חוסר קיומי.
ספר זה מגולל את סיפור ההתמודדות עם תגובות הנפש למצבי הקיצון, אלו הגלויות ואלו הנדחקות, לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, במלחמה שמחוצה לי ובזאת שבתוכי, דרך המפגש המכונן עם דוד בן יוסף זצ"ל. הקשר בין דוד בן יוסף וביני החל מאז עבר להתגורר במושב קשת, מקום מושבי. אף על פי שבמבט ראשוני, כל עצמותיי אמרו להתרחק מדוד בשל הליכתו אל מול "הזרם", לאחר זמן מועט אותה תכונה מגנטה אותי "לחתור למגע" נפש בנפש ולזכות להיות איש שיחו. עד שדמותו הטמירה והפשוטה של דוד התגלתה לפניי כמורי המובהק לנפשיות. דוד בחייו היה מופת לזכות שלנו כבני אדם לחיות באהבה אל מול המציאות כפי שהיא, טובה אם רעה, למרות ובזכות כל מה שעבר בחייו. פגשתי איש שמצא בתוכו, מתוך חיפוש וחקירה בלתי נלאית של 84 שנה, דרך ייחודית שבאמצעותה זכה לחגוג את העוצמה הפנימית שלו. במפגשנו חזר ואמר שלכל אדם, ולא רק ליחידי סגולה, יש זכות לכייל את עצמו באמת לתדר של קבלת המציאות וצמיחה מתוכה, לא עוד נתינת חניה לאנרגיה אטומה שאוכלת אותנו מבפנים ומרחיקה אותנו מהפנים.
ככל ששמעתי יותר על הדרך להיות נאמן לעצמי, להיות בזכות לבחור להשתחרר מהחוץ, פחדתי יותר להתקרב שמא אתאכזב; אתאכזב שוב מעצמי ומהסיכוי לשינוי בתוכי. הרי לטיפול כבר הלכתי וחלקים בתוכי כבר הספדתי. האם אפשר שאגדת "עוף החול", שלאחר מותו קם לתחייה מתוך אפרו, תקרום עור וגידים דרך סיפור חיי?
בספר זה מובאת שיטת טיפול ייחודית היונקת משיטות רבות ומגוונות, ובהן, במקום של כבוד, שיטת אהרון לופן, שדוד ואשתו גאולה הפגישוני איתו לראשונה. את השיטה כולה הבאתי מתוך שגרת לשוני ולשון דמותו של דוד בן יוסף, כפי שהיא מתגלה מבין שורות הספר, מכיוון שבעבורי היא המשך ישיר ופיתוח של היסודות ששתל דוד בתוכי ושלאורם אני הולך.
השיח עם דוד בן יוסף הוא שיח ערני וחי המתרחש דרך חוויותיי. מהי הדרך? מהי החוקיות שעל פיה העולם הנפשי מתנהל? איך כל הבריאה נמצאת בתדר של קבלה? איך, על ידי שאיפה, קבלה ונשיפה, יש לנו זכות להתחבר לה', לעצמנו, לעוצמתנו ולבריאה כולה?
מתוך אותם מפגשים מכוננים למדתי שאכן האושר אינו נחלתם של יחידי סגולה, אלא הוא יכול להיות נחלתי אם אבחר בכך. איני תלוי עוד במה שקורה מחוצה לי, אלא באופן שבו אני מקבל את המציאות, בכך שכל מה שעובר ויעבור עליי יתפרש בתודעתי לטובה על ידי התכווננות פשוטה. יש לי זכות להשתחרר ממאבק אל מול המציאות שמרוקנת את כוחותיי, ובצורה שיטתית, פשוטה ותמציתית אני יכול לתרגל ולאמן את עצמי להיות נאמן לפנימיות הלב שבתוכי; לקבל את הקושי, להודות עליו, לראות את היופי שבתוכו, ולא פחות חשוב — לאפשר לו לחלוף ולעבור.
לדעת שאני תמיד בוחר בדרך שבה אקבל כל מה שעובר עליי. הדרך שבה אני חווה דברים לא נכפית עליי מבחוץ, ויש לי זכות לנשום, לקבל ולהפיח חיים מתוכי כחיבוק פנימי, מכיוון שרק הניצוץ השמיימי שבתוכי יכול לנחם אותי.
חזוני הוא להנחיל שיטה טיפולית שבאמצעותה יוכל אדם החפץ בכך לרפא עצמו מתוך עצמו, תוך תרגול עוצמתו.
מודל "חיבוק פנימי" הוא תמהיל פרקטי ייחודי המורכב מאלמנטים מעשיים יישומיים, שדרכם ניתן להוציא מהכוח אל הפועל את העוצמה הפנימית שבתוכנו, למרות הזיכרונות והכאבים שאנו נושאים בקרבנו ובזכותם, דרך עיסוי תדיר בשש התמציות המצמחות שבמודל.
בתחילת כתיבת הספר הרגשתי צורך נפשי להעביר את סיפור המאורעות לתקופת זמן אחרת ולשנות את שמות הדמויות כדי להרחיק את הסיפור ממני, ולו במעט, ובכך לשמור על עצמי. לאחר סיום כתיבתו חשתי שאיני זקוק עוד למרחק הזה ושאני יכול לכתוב אותו כמציאות, כפי שהיא, ככתבה וכלשונה, אך היופי בעולם שנוצר שכנע אותי להותירו על תילו כפי שחשבתי בראשונה.
הקדמה
לפני בוא זמן התפר בין היום ללילה, עת כוכב השחר מפציע, לפני הרגע הכי קר בחשכה והכי קרוב לזריחת החמה; בזמן שה"זריזים" מגיעים להיפגש עם תלמודם עוד טרם יקדימו בקשת הגאולה לתפילתם, קודם שיעלו על שפתותיהם את כיסופם ואת רצונם לתיקון עולם במלכות ה"אחד", אני רכון על שולחן העץ הזקן בתוך אחד מחדרי בית המדרש הפנימיים. אור הלהבה הלבנה מופץ דרך נר השעווה הגדול שזה עתה הדלקתי סמוך למקום מושבי, ואני מביט בה, במגילת יומן המסע החלקה מרישומי הדיו אשר בה אני מפחד לכתוב, אך בה בעת כה רוצה לכתוב רסיסים מרסיסי קורות נפשי מהמלחמה האחרונה. שאלה אחת מנקרת במוחי ברגע זה: האם אצליח להעלות מהאונייה הטרופה שלל מהאוצרות הטמונים בתוכה או שמא אשקע ואטבע איתה במצולה? בין כך ובין כך אני מחליט שהמקום והשעה נכונים לכך אחרי ארבע שנים שבהן אני חי בצל המלחמה. הגיע הזמן לחצות את מעוז ההגנה האחרון של שומרי הסף ולבוא בשעריה, בשערי הנפש פנימה; להתבונן בה בטהרתה ללא חציצה של מה שהיה והווה עבורי התופת, כפי שהיא מצטיירת מתוך בבואת אישוני עיניי. אני מהרהר במילותיך מהמכתב האחרון ששלחת אליי, דוד, ובזאת אני מתחיל את כתיבתי. איך בעיניך הגדולות והילידיות דימית עצמך בענווה לתלמידי ולחברי. תמיד חזרת ואמרת לי שבכל חוויה שלי שכואבת, שצורבת, שנצרבת, שמסרבת להסתלק — כל ניסיון שלי להעלימה מחזקה, הכאבים רק מצטברים ואינם נעלמים, גן עדן אינו נמצא הרחק אי-שם, מקומו בתוך ליבי פנימה, ואפשר להפוך את גן העדן עלי אדמות לגיהינום עלי אדמות ואת הגיהינום עלי אדמות לגן עדן עלי אדמות. אפשר להפוך מספד למחול וזדונות לזכויות ואת הפשע לשפע. נכון שאיני יכול בשום דרך לסלק את הכאב, אך אני בהחלט יכול לחזק כואב, ותוך כדי כתיבת שורות אלו על המגילה צומחת ועולה מקרבי התובנה מה יהיה שמה, כתרה, של מגילה זו, שאותה אני מתחיל להעביר בדיו על קלף מרשמי נפשי החרותים על ליבי. שמה של המגילה יהיה "שומר הדרך", בשל העובדה שדרכה אני משחזר את החוויות הכואבות שחוויתי ושאני ממשיך לחוות, ועם זאת ובזכות זאת, אני זוכה בכל יום ובכל שעה ובכל רגע לחגוג את העוצמה שלי פנימה, ואולי אף להציע השראה לתחילת דרך סלולה לרבים, איך להמיר את יגונם לניגונם.
פרק ראשון
צוללים לתוך הלב פנימה
משחק כדור-קש בעיצומו. החוקים פשוטים מאוד. המטרה היא להעביר את הכדור הנקלע מקש צפוף אל שטח קבוצתך ללא מגע יד אדם, אלא רק באמצעות הקפצות של הכדור בין חברי קבוצתך. התקדמות ללא הקפצה אינה נחשבת התקדמות. רחבת המשחקים הומה ילדים. שתי הקבוצות מסתדרות זו כנגד זו על רחבת המשחקים. בצד המזרחי של הרחבה קבוצת האדומים ובצידה המערבי קבוצת השחורים. כל אחד מחברי הקבוצה צבוע בפניו בצבעים עזים. הצבעים הוכנו מעפר צבעוני הנכרה מבטן האדמה שבצידי רחבת המשחקים של תלמוד הילדים. העפר נאסף מבעוד מועד ועורבב במים עד שהפך לבוץ הראוי לאיפור הפנים של חברי הקבוצות השונות. הכדור נזרק לגובה במחצית המגרש וראשי שתי הקבוצות מתחילים להתנגח ביניהם כשני גדיי עיזים המחדדים את ראשית קרניהם המבצבצת זה בזה בתקווה לקבל זווית טובה יותר לנגיחת כדור-הקש אל חברי קבוצתם. ככל שהזמן עובר, ניכר שהאדומים מתקרבים יותר ויותר לניצחון.
צלצול הפעמון הגדול שבמרכז הכפר נשמע לפתע, מהדהד מקצה הכפר ועד קצהו. קולו אף מגיע אל רחבת תלמוד הילדים, אך הם עסוקים בשלהם, מנסים "לגנוב" עוד רגע קט של כדור-הקש. כשהצלצול נשמע בשנית הם שומטים את כדור-הקש ובזה אחר זה נכנסים מרחבת המשחקים לתלמוד ומשם לתוך הכיתה, לא לפני ביקור בשוקת המים בכניסה למבנה הלימוד, שבה שוטפים הילדים מעל פניהם את צבעי המלחמה עד להפסקה הבאה. אז כבר יראו השחורים לאדומים על ההפסד שחוו זה עתה במשחק.
מתנשמים ומתנשפים נכנסים הילדים אחד-אחד לתוך מבנה הלימוד. שם הם מתיישבים בצורת מעגל על כריות גדולות הפרוסות על מחצלת קש רכה ונעימה וממשיכים לפטפט על קורות המשחק שזה עתה נגדע באיבו. כשהילדים מבחינים בכניסתו של אִתְגַּלֵי בשער הכניסה הם משתתקים, ואט-אט נעמדים ומפטירים באחת לעומתו: "ברוך הבא בשם ה'אחד'".
"ברוכים תהיו ל'אחד'", הוא עונה לעומתם, "אתם יכולים בבקשה לשבת, כל אחד ואחד על כריתו שלו".
"בשיעור עתה אין צורך בפתיחת מגילות הכתובים", מוסיף אִתְגַּלֵי, "כל מי שפתח — בבקשה לגלולה ולהחזירה אל הנרתיק בתוך שק הנשיאה. אנחנו נפתח היום בשיעור חדש-ישן בכיתה, שיעור צוללת".
אוזני הילדים מזדקרות ועיניהם תרות אחר עיני חבריהם. אולי מתוך המבטים זה בזה יבינו מה פשר המילים "שיעור צוללת". רחש תמיהה ופליאה נשמע בין חברי הכיתה ואין אחד שניכר על פניו שירד לסוף דעתו של אתגלי. לפתע אחד התלמידים מרהיב עוז, מרים את ידו ושואל: "אתגלי, מה הכוונה בשיעור צוללת? מה, אנחנו נלמד לצלול במאגר המים הסמוך לכפר שזה עתה התמלא ועלה על גדותיו בעקבות הגשמים?"
כל חברי הכיתה וביניהם גם אתגלי צוחקים לנוכח השאלה.
"שאלה טובה שאלת", אומר אתגלי ושולח מבט ילדי ומחויך אל התלמיד, "זוכרים אתם את השיעור הראשון היום, שבו למדנו מתוך מגילות הכתובים על 'האיתן', אשר קבע את מקום משכן אוהלו בין מקום העוברים ושבים בארץ, ושם קרא בשם ה'אחד' בורא העולם?"
"מי מאיתנו זוכר איך ה'איתן' קרא בשם ה'אחד'?" שואל אתגלי.
"הוא הקים מזבח ל'אחד', העלה עליו זבחים והתפלל מקירות ליבו", אומר אחד התלמידים.
"זה נכון", אומר אתגלי, "עם זאת, האם הוא קרא בשם ה'אחד' בצורה נוספת?"
"כמובן", מפטיר לעומתו תלמיד נוסף, "הוא שם את אוהלו על 'אם הדרך' כדי שהעוברים ושבים יוכלו לעבור דרכו והוא יזכה להכניסם אל אוהלו ולמלא את מחסורם, הראשון במאכל, להשביע רעבונו, השני בשתייה, להרוות צימאונו, ושלישי במקום מנוחה, לחדש את כוחות גופו".
"יפה מאוד", אומר אתגלי וממשיך, "לעובר הדרכים העצוב הקשיב וניסה לשמחו, בחולה טיפל עד לרפואתו, על כתפו של הבודד שם יד ושאל אותו אם יוכל להיות חברו. ואנו מבני בניו של 'האיתן' ממשיכים את דרכו, ובשיעור הצוללת שזה עתה התחיל, נצלול לתוך הלב פנימה. בכל מפגש ממפגשי הצוללת נאפשר לחבר אחד מקבוצתנו לשתף באיזשהו קושי שעובר עליו, נקשיב, נשתפו בקשיים דומים שעוברים על כולנו וננסה לתת לו עצה טובה שעזרה לנו בעת צרה דומה. כך נמשיך את הקריאה של ה'איתן' בשם ה'אחד', שהרי כבר כולכם יודעים שאת ה'אחד' עובדים..."
והכיתה אומרת בקול רם כפה אחד: "רק על ידי מעשים טובים".
"יפה מאוד לכולם, אני גאה בכם מאוד אהובים קטנים שלי. נראה לי שזה מספיק להיום, ניפגש בשנית מחר בבוקר. הא! כמעט שכחתי, שיעורי הבית למחר הם... הידבקו בדרכו של ה'איתן' שהיא דרכו של ה'אחד' ועשו שלושה מעשים טובים שבדרך כלל אינכם רגילים לעשות. עשו אותם למען ה'אחד' ורשמו אותם במגילה. מחר נתחיל בכיתה בקריאת המעשים הטובים שלנו, ועד אז שיהיה לכולנו יום טָבוּל בסקרנות, בפליאה ובשמחה".
