במהרה תישוב רוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במהרה תישוב רוח

במהרה תישוב רוח

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רוני שריג

רוני שריג (נולדה ב-14 ביולי 1965) היא סופרת, חוקרת ומרצה לתרבות יפן וללימודי מזרח אסיה.

רוני שריג נולדה וגדלה בקיבוץ מלכיה. את שירותה הצבאי עשתה כמש"קית ת"ש בחיל התובלה ובנח"ל. למדה קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב. מאוחר יותר השלימה לימודי תואר ראשון נוסף בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. השלימה תואר שני באוניברסיטת לונדון, בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה, ועבודת התזה שלה הייתה בנושא ספרות סינית מודרנית בשנגחאי הקולוניאליסטית, בהנחייתו של פרופסור מישל הוקס. כמו כן הקדישה מספר שנים ללימוד השפות גרמנית וסינית בחו"ל.
בין השנים 2000-2005, למדה לקראת תואר שלישי ביפן. עבודת המחקר שלה עסקה בהשוואה בין ספרות הילדים ביפן שעניינה פצצות אטום, מול ספרות הילדים בישראל בנושא השואה, בהנחייתו של פרופסור קימיאקי טקהאשי. את תואר הדוקטור קיבלה בשנת 2006.
עם חזרתה לישראל החלה ללמד לימודי בחוגים ללימודי אסיה במוסדות אקדמיים שונים ובהם האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן והמכללה האקדמית תל-חי. במכללת תל-חי היתה ממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה ,ובנתה את תוכנית הלימודים יחד עם ד"ר נילי הלפרין. מאז פתיחת החוג בשנת 2012 היא משמשת כחברת סגל ומרצה.
לצד עבודתה האקדמית שריג פרסמה מספר ספרי פרוזה.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc6s9pe6

תקציר

בחורה צעירה עוברת לגור בשכנות לאיש מבוגר ונפשה נקשרת בנפשו. במהלך השיחות הנרקמות ביניהם היא מגלה את הילד, הנער הצעיר, והגבר שהם אחד, ומתוודעת לעלילת חייו המטלטלת, ולעוצמת אהבתו החוצה גבולות חיים ומוות לאישה שמתה מזמן. תוך כך מבצבץ ועולה מארצות המתים סוד שנשמר ונקבר בימי ילדותו.

"בשניות הראשונות לא הבין מה קרה לגופו ושלח את כף ידו למשש את הבטן. הגוף שלו התרוקן מאוויר והפך קל כנוצת ציפור. אם לא היה רואה את רגליו ונעליו מונחות על האדמה היה בטוח שהוא עף. נדמה היה לו שגופו מרחף ומטפס גבוה יותר ויותר, כאילו הוא מבקש לפרוץ את מחסום הבשר והעור. משקל ראשו היה כמשקל גרגר אפונה במטבחה של האיכרה. הפנים שלו נעלם, נשארה רק קליפת עור דקיקה ושקופה.

ואז הבין. ככה מרגישה חיה נרדפת כשהצייד שלה נעלם. מתאדה. לא קיים עוד. ככה מרגישים חופש. ככה חשים כשהפחד נפרד מהגוף. הוא קם בזהירות ובאיטיות וחזר לבית, פתח את דלת הרשת ואבא שלו עמד מולו.

'איז'ו,' חיבק אבא את ראשו וכתפיו. 'בוא, נצא לראות את הרוסים.' "

במהרה תישוב הרוח, הוא הרומן השני פרי עטה של רוני שריג. בפרוזה צלולה וטעונה היא משרטטת דיוקן מרתק ומרשים, המבוסס על סיפור חייו של ישראל לוין איש קיבוץ יגור.

רוני שריג היא כותבת, חוקרת, ומרצה ללימודי יפן ומזרח אסיה. ספריה הקודמים ראו אור בהוצאת כנרת:

כל שבילי המשי, המסע שהתחיל באי מפיתום וכן תרגמה מסינית את הרומן בת הנהר מאת הסופרת הונג יינג.

פרק ראשון

חלק ראשון

 

משיהיה קרוב יותר ליום מותו, אף כי כדרך האדם, לא יידע מתי בדיוק יבוא עליו יום זה, הוא ישוב אל סיכום חייו האחד והתמציתי: יְעֵלָה, אהובתי המתה.
הזיקנה תגיע עדיו לא בהדר, אלא בקטנוֹת ובהתחשבנויות יומיומיות מייגעות, ההולכות ונערמות זו על גבי זו ואין לסלקן: מיחושים קטנים וגדולים, ערימת הכדורים והתרופות שממתינה לו בפינה על שעוונית כתומה, המכסה את שולחן העץ הישן, אם רק יזכור לקחת כל כדור במועדו; הרי גם הזיכרון לא יהיה עוד כפי שהיה, וגם השיכחה, בת בריתה של הזיקנה האיטית, תעטה עצמה עליו באיטיות ערפל העולה מהעמק להר בסערה חורפית. מדי פעם רוח צדדית מסלקת חלק זעיר מהאפור הסמיך, וצלילות רגעית נושבת לפינה כלשהי. אבל גם הזיכרון, יֵידע בערוב ימיו, כלומר, השיכחה, לא תסלק מעליו את תמצית חייו הבלתי נשכחת: יְעֵלָה, אהובתו המתה.
סמוך ליום מותו, ובימים הנערמים עליו, האיטיים עד ליום זה, תלך הזיקנה ותִכפה עצמה ללא התחשבות. הגב הכפוף המייסר בשעות הקטנות של לילה ארוך באין שינה, הרעידות ההולכות ומשתלטות על כפות הידיים הקמוטות, הכתמים הכהים המתפשטים, השיער המקליש, הלבן, שהוא טורח לסרקו לאחור ולהשאירו לא מקוצץ כליל. הבקרים בהם לא יוכל לקום ממיטתו ולהכין לעצמו אפילו כוס תה. והבדידות. הסוג החדש שלה, שהיה קורא לה עריריות לולא הייתה איתו תמיד, כל השנים האלה, יעלה, אהובתו המתה.
למוות עצמו אין כמובן כל חשיבות. הוא הלוא בן לוויה קבוע שלו מאז ילדותו, בנעוריו, בבחרותו ולאורך חייו. וממילא מאז שנפטרה אין המוות יכול לאיים עליו יותר, הרי כל ההבטחה הגלומה בו היא הפגישה המחודשת איתה. ומה בכך. שיבוא. אבל הדרך אליו הפעם אינה מוכרת. לא אימתם של הצוררים, לא הרעד מאחורי קירות הגטו, לא מורא האקציות, אפילו לא הסרטן המחלחל בארסו, מפעפע שנים מראשה אל גופה, אוחז בדיבורה ומשתקו, מצמית את איבריה. הרי אז היה צעיר, ומה, לא היו לו נשים רבות מספור אחר כך? גם אם אף אחת מהן אף פעם לא הייתה היא. לא הייתה יכולה כלל להיות. אבל היו, היו. ולא סתם הן ייווצרו בידי הזיכרון המאוחר, הסלחני. אכן כוחו עוד היה אז במותניו, והנשים חיזרו בהתלהבות, אלמן מבוקש ואף נאה שמעלותיו רבות, ואפילו לא סלד ממחשבה על ילדים נוספים. לחטוף ומהר. ואמנם נחטף, וברצון. הגוף דרש ואף הנפש, ומה בכך...
אבל לא. הזיקנה היא דבר אחר. בינתיים לא עוד בערוב ימיו, הכאבים - כאבים, והגוף פוחת והולך, אבל הוא יכול עוד לעשות דבר מה, ומה שברצונו לעשות זה לשבת ולכתוב. את סיפור חייו יספר וערפל השיכחה, עדיין הוא יכול לו, ויש דברים שאינם נשכחים ולא נמחקים גם אם הגוף בוגד והראש מתעתע. הם הרי ניסו למחוק את הדברים מראשו, מגופו, ממש מיום שהגיע ארצה והוא בן שלוש עשרה בלבד. ולא שגם הוא לא רצה. הרי ביקש להיות צבר בכל נימי נפשו, וגם הצליח. ומהסיפורים משם התרחק כמו מאש, וגם מהשפה והמבטא. אבל להישכח, זה לא. שנים ארוכות קיננו הזיכרונות בתוך ראשו, הכאבים גדלו והיכו שורש בליבו, התקיימו לצד חייו והמתינו בסבלנות ליום שבו יחליט כי הגיעה העת לפרושׁ ולכתוב את סיפור חייו.

הוא התבונן בערימת הדפים על שולחן העבודה שלו. מימין ערימה מתגבהת והולכת, משמאל דף חדש, חלק, נקי. הוא התיישב אל השולחן, לקח עט ושוב שירבט מה שהצליח לרשום בכל הדפים בערימה שלצידו: בראש העמוד, ״יעלה, אהובתי המתה,״ בכתב שעוד לא ממש החל לרעוד, באותיות ברורות שגודלן בינוני. הוא נאנח, נטל את הדף והניחו בראש ערימת הדפים שמימינו.

רוני שריג

רוני שריג (נולדה ב-14 ביולי 1965) היא סופרת, חוקרת ומרצה לתרבות יפן וללימודי מזרח אסיה.

רוני שריג נולדה וגדלה בקיבוץ מלכיה. את שירותה הצבאי עשתה כמש"קית ת"ש בחיל התובלה ובנח"ל. למדה קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב. מאוחר יותר השלימה לימודי תואר ראשון נוסף בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. השלימה תואר שני באוניברסיטת לונדון, בבית הספר ללימודי אסיה ואפריקה, ועבודת התזה שלה הייתה בנושא ספרות סינית מודרנית בשנגחאי הקולוניאליסטית, בהנחייתו של פרופסור מישל הוקס. כמו כן הקדישה מספר שנים ללימוד השפות גרמנית וסינית בחו"ל.
בין השנים 2000-2005, למדה לקראת תואר שלישי ביפן. עבודת המחקר שלה עסקה בהשוואה בין ספרות הילדים ביפן שעניינה פצצות אטום, מול ספרות הילדים בישראל בנושא השואה, בהנחייתו של פרופסור קימיאקי טקהאשי. את תואר הדוקטור קיבלה בשנת 2006.
עם חזרתה לישראל החלה ללמד לימודי בחוגים ללימודי אסיה במוסדות אקדמיים שונים ובהם האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן והמכללה האקדמית תל-חי. במכללת תל-חי היתה ממקימי החוג ללימודי מזרח אסיה ,ובנתה את תוכנית הלימודים יחד עם ד"ר נילי הלפרין. מאז פתיחת החוג בשנת 2012 היא משמשת כחברת סגל ומרצה.
לצד עבודתה האקדמית שריג פרסמה מספר ספרי פרוזה.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc6s9pe6

עוד על הספר

במהרה תישוב רוח רוני שריג

חלק ראשון

 

משיהיה קרוב יותר ליום מותו, אף כי כדרך האדם, לא יידע מתי בדיוק יבוא עליו יום זה, הוא ישוב אל סיכום חייו האחד והתמציתי: יְעֵלָה, אהובתי המתה.
הזיקנה תגיע עדיו לא בהדר, אלא בקטנוֹת ובהתחשבנויות יומיומיות מייגעות, ההולכות ונערמות זו על גבי זו ואין לסלקן: מיחושים קטנים וגדולים, ערימת הכדורים והתרופות שממתינה לו בפינה על שעוונית כתומה, המכסה את שולחן העץ הישן, אם רק יזכור לקחת כל כדור במועדו; הרי גם הזיכרון לא יהיה עוד כפי שהיה, וגם השיכחה, בת בריתה של הזיקנה האיטית, תעטה עצמה עליו באיטיות ערפל העולה מהעמק להר בסערה חורפית. מדי פעם רוח צדדית מסלקת חלק זעיר מהאפור הסמיך, וצלילות רגעית נושבת לפינה כלשהי. אבל גם הזיכרון, יֵידע בערוב ימיו, כלומר, השיכחה, לא תסלק מעליו את תמצית חייו הבלתי נשכחת: יְעֵלָה, אהובתו המתה.
סמוך ליום מותו, ובימים הנערמים עליו, האיטיים עד ליום זה, תלך הזיקנה ותִכפה עצמה ללא התחשבות. הגב הכפוף המייסר בשעות הקטנות של לילה ארוך באין שינה, הרעידות ההולכות ומשתלטות על כפות הידיים הקמוטות, הכתמים הכהים המתפשטים, השיער המקליש, הלבן, שהוא טורח לסרקו לאחור ולהשאירו לא מקוצץ כליל. הבקרים בהם לא יוכל לקום ממיטתו ולהכין לעצמו אפילו כוס תה. והבדידות. הסוג החדש שלה, שהיה קורא לה עריריות לולא הייתה איתו תמיד, כל השנים האלה, יעלה, אהובתו המתה.
למוות עצמו אין כמובן כל חשיבות. הוא הלוא בן לוויה קבוע שלו מאז ילדותו, בנעוריו, בבחרותו ולאורך חייו. וממילא מאז שנפטרה אין המוות יכול לאיים עליו יותר, הרי כל ההבטחה הגלומה בו היא הפגישה המחודשת איתה. ומה בכך. שיבוא. אבל הדרך אליו הפעם אינה מוכרת. לא אימתם של הצוררים, לא הרעד מאחורי קירות הגטו, לא מורא האקציות, אפילו לא הסרטן המחלחל בארסו, מפעפע שנים מראשה אל גופה, אוחז בדיבורה ומשתקו, מצמית את איבריה. הרי אז היה צעיר, ומה, לא היו לו נשים רבות מספור אחר כך? גם אם אף אחת מהן אף פעם לא הייתה היא. לא הייתה יכולה כלל להיות. אבל היו, היו. ולא סתם הן ייווצרו בידי הזיכרון המאוחר, הסלחני. אכן כוחו עוד היה אז במותניו, והנשים חיזרו בהתלהבות, אלמן מבוקש ואף נאה שמעלותיו רבות, ואפילו לא סלד ממחשבה על ילדים נוספים. לחטוף ומהר. ואמנם נחטף, וברצון. הגוף דרש ואף הנפש, ומה בכך...
אבל לא. הזיקנה היא דבר אחר. בינתיים לא עוד בערוב ימיו, הכאבים - כאבים, והגוף פוחת והולך, אבל הוא יכול עוד לעשות דבר מה, ומה שברצונו לעשות זה לשבת ולכתוב. את סיפור חייו יספר וערפל השיכחה, עדיין הוא יכול לו, ויש דברים שאינם נשכחים ולא נמחקים גם אם הגוף בוגד והראש מתעתע. הם הרי ניסו למחוק את הדברים מראשו, מגופו, ממש מיום שהגיע ארצה והוא בן שלוש עשרה בלבד. ולא שגם הוא לא רצה. הרי ביקש להיות צבר בכל נימי נפשו, וגם הצליח. ומהסיפורים משם התרחק כמו מאש, וגם מהשפה והמבטא. אבל להישכח, זה לא. שנים ארוכות קיננו הזיכרונות בתוך ראשו, הכאבים גדלו והיכו שורש בליבו, התקיימו לצד חייו והמתינו בסבלנות ליום שבו יחליט כי הגיעה העת לפרושׁ ולכתוב את סיפור חייו.

הוא התבונן בערימת הדפים על שולחן העבודה שלו. מימין ערימה מתגבהת והולכת, משמאל דף חדש, חלק, נקי. הוא התיישב אל השולחן, לקח עט ושוב שירבט מה שהצליח לרשום בכל הדפים בערימה שלצידו: בראש העמוד, ״יעלה, אהובתי המתה,״ בכתב שעוד לא ממש החל לרעוד, באותיות ברורות שגודלן בינוני. הוא נאנח, נטל את הדף והניחו בראש ערימת הדפים שמימינו.