הפילוסופיה של השיגעון

הקדמה

מאת פרופ' ש"ג שוהם

יגאל ורדי הוא פסיכולוג, צייר, גרפולוג, סופר ופילוסוף. אם לא די בכל הכתרים האלה, אינני יכול להתאפק מלציין את סגולתו של יגאל כחבר נפלא. מבחינה זו הוא מאמת את דבריו האלמותיים של המחזאי היווני אוריפידס במחזהו הידרה, שבו הוא אומר כי הכרת החבר היא כהכרת אל השוכן באולימפוס; עד כדי כך חשובה החברות, והיא מתגשמת במלואה באישיותו המדהימה של יגאל.

יגאל ורדי הוא איש משפחה למופת ובעל לב טוב. ואומרת המשנה במסכת אבות, פרק ב: "חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך [...] אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר אומר לב טוב.

"אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם." כלומר מעל לכל התכונות האחרות, לבו הטוב של יגאל עולה על כולנה.

ואולם מטלתי בהקדמה זו היא להתמודד עם למדנותו האדירה של יגאל ורדי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו: הפילוסופיה של השיגעון: המדריך הפילוסופי לחיים, שהוא לדעתי גולת הכותרת של כתיבתו הענפה. בספר זה מנסה ורדי לשלב בין הפסיכופתולוגיה לבין הפילוסופיה.

יגאל ורדי פותח את ספרו באזכור תורתו של פרופ' יהודה פריד, שהיה מורהו של יגאל, וגם מורי, בתורת הנפש. עיקר העיקרים בתורתו של יהודה פריד הוא הציווי האקזיסטנציאליסטי שעל פיו ראשית לכול אדם מחויב לדעת את עצמו. בכך מאמץ פריד את הציווי הראשוני שטבע סוקרטס: דע את עצמך; הווי אומר, על האדם בראש ובראשונה להכיר את עצמו. ציווי זה משתלב בקביעתו של ז'ן פול סרטר שבני האדם - לחופש נדונו.

השילוב בין הצורך של האדם לדעת את עצמו לבין מימוש החופש שלו - אשר נכפה עליו בטיולו כאן ועתה, מלידה בלתי־רצונית אל מוות כפוי - השילוב הזה הוא יסוד היסודות של הפסיכותרפיה והכללתה בייעוץ הפילוסופי.

בספר זה ורדי נדרש להתמודד עם הבלתי־אפשרי לכאורה, דהיינו השילוב בין הדטרמיניזם ההתנהגותי לבין החופש הפילוסופי.

הספר המרתק והחדשני שכתב יגאל ורדי מתחיל בקביעה שללא השילוב בין שני צדדיה של הדואליות - הטבע הפסיכולוגי של האדם, מצד אחד, ותשתיתו הפילוסופית, מצד שני - הפסיכותרפיה אינה יכולה להיות אפקטיבית. בהשראתו של אנטונין ארטו, ורדי טוען שמהות השיגעון היא פריצת דרך תת־הכרתית שמעלה על פני השטח תובנות פנימיות, פיזיות ומטפיזיות, וגורמת לפריחה של תובנה חדשנית. תובנה חדשנית זו, העומדת בניגוד לפיקוח החברתי המקובל - המורכב, בין היתר, מפסיכיאטרים במוסדות כוללניים כגון בתי חולים לחולי נפש - היא דיכוי ראיית העומק העוברת קטליזציה על ידי השיגעון. במסה המבריקה שלו על ון גוך, שאיתו הוא מזדהה הזדהות מלאה, ארטו כותב שהדיכוי הנורמטיבי של ון גוך בעזרת הפסיכיאטריה באותה עת, נבע מהצורך של החברה לדכא אדם רגיש ויוצר חדשני שראה טוב, עמוק ורחב יותר מכל הציירים בני זמנו, אשר קיבלו גיבוי מה"קליקות" והתרכזו בצילום המציאות יותר מאשר באימפרסיות הפנימיות שלהם מן הטבע. גם ארטו עצמו דוכא על ידי הפסיכיאטריה, וזו - באמצעות השוק החשמלי - הפכה אותו בתוך שנים מעטות מאמן סוער לשבר כלי.

לפי דברי ארטו, החברה ומוסדותיה מתגוננים מפני החדשן באמצעות שלילת חירותו. יגאל ורדי מבין לעומק את תפקידו של השיגעון השוצף מתחת לפני השטח בקרב היוצר החדשני, ולכן הוא טוען שהפסיכותרפיה האותנטית חייבת להתחשב בשילוב היצירתי בין נפשו של המטופל לבין חירותו.

לפיכך הפסיכותרפיה הפילוסופית חייבת לחשוף קודם כול את תמונת העולם החבויה של המטופל, ובאופן זה - להרחיב את חירותו ואת חופש הבחירה שלו. לא רק היצירה האמנותית יוצאת נשכרת מהליקויים המבניים בנפשו של המטופל אלא שיגעונו של הפילוסוף, הרושף מתחת לפני השטח, מאפשר לו את חדשנותו המחשבתית ואת חידוד חופש הבחירה שלו. ללא חופש בחירה אין פילוסופיה, וללא שילוב בין הכרה קוגניטיבית של העצמי לבין השחרור הפילוסופי באמצעות חירות וחופש בחירה - לא תיתכן פסיכותרפיה אפקטיבית.

על האדם ללמוד לחיות עם ההפרעה הנפשית שלו כדי שהיא תזין את חופש הבחירה שלו, וחופש הבחירה מצדו יאפשר פריצה יצירתית. בכל אדם מתקיימת דואליות בין המבנה הפסיכולוגי שלו לבין הטקסט הפילוסופי הייחודי לו, החבוי מנטלית במבנה אישיותו. הטבע הפסיכולוגי הוא תבנית ביו־פסיכולוגית חברתית, שבעיקרה היא דטרמיניסטית, ואילו הטקסט הפילוסופי, המייצג את חירותו של האדם, הוא אינטר־דטרמיניסטי וניתן לבחירה.

הזיהוי העצמי הקוגניטיבי חייב להיות משולב בידיעה של האחר, של ה"אתה", והשילוב הבּוּבֶּרי "אני-אתה" מצביע על כך שהאני-לז - שהוא הקיום המאפס והמאבן הכרוך, בין היתר, בטירוף ובליקויים נפשיים - מקבל את חירותו מתוקף הזיקה האותנטית "אני-אתה", המשחררת את האדם ומעניקה משמעות לחייו.

ההשלמה הקומפלמנטרית בין ה"אני" לבין ה"אתה" מאפשרת את זרימת החסד ואת השילוב עם האלוהות של ה"אתה" האוניברסלי הנחוצים למציאת מזור פסיכו־פילוסופי, כלומר בריאות נפשית. זוהי מהות הפסיכותרפיה הנעשית באמצעות מילים, שהיא המצאתו האלמותית של פרויד, וכמה יפה הדבר ששמו הפרטי הוא זיגמונד (בגרמנית: "ניצחון הפה") קרי, ניצחון המילה. אמירתו של בובר על עליונות הדיבר, הלוגוס של משה, שאלוהים דיבר איתו מתוך הסנה הבוער על הר סיני, הלוגוס שרבן יוחנן בן זכאי ייחס לו חשיבות משנית - כל אלה מוכיחים שהמילים הן הגורמות לשחרור הפסיכו־פילוסופי הן של התובנה העצמית והן של החירות.

רבן יוחנן בן זכאי אמר: כששניים יושבים ולומדים תורה - שכינה שורה ביניהם. כלומר הזיקה הלוגית בין האדם לאחר יוצרת את השכינה ואת ה"אתה" האוניברסלי. דבריו המדהימים של רבן יוחנן בן זכאי, אשר דרך הקבלה הלוריאנית והחסידות הגיעו לתורתו של בובר, אומרים למעשה שמבחינה אונטולוגית הזיקה בין ה"אני" ל"אתה" יוצרת את משמעות חייו של האדם. זיקה פילוסופית מתוך בחירה אחראית לבריאותו הנפשית של האדם ולקשר האותנטי בינו לבין העולם, בינו לבין האלוהות. החירות הפילוסופית חייבת להשתתף בשיקום האוטונומיה ובגיבוש האותנטיות הבונות את זהותו הבריאה של האדם.

בספרו ורדי מסביר שהתובנה הנפשית והדיאלוג הפילוסופי המתממש בפסיכותרפיה כמורה מיוטי, מיילדי - לפי תפיסתו של סוקרטס שהוטמעה בפילוסופיה הדיאלוגית של בובר - הם הבסיס לאפקטיביות של הפסיכותרפיה כפי שהוצגה במשנתו של פרופ' יהודה פריד ומתבטאת בספר זה של יגאל ורדי.

ורדי טוען שהפסיכותרפיה הראויה גורמת לשילוב בין שני צדדיו של האדם כפול הפנים, כפני יאנוס הרומאי, שמחד גיסא מורכב מתכנים פסיכולוגיים ומאידך גיסא הוא מיתרגם סביב תמונת עולם פילוסופית.

ספר נפלא זה מציע שילוב מנצח בין תובנות פסיכולוגיות קוגניטיביות לבין משמעויות פילוסופיות, שהזיקה ביניהן מתווה דרך חדשנית מרשימה לפסיכולוג הפסיכותרפיסט ולפילוסוף, באמצעות ראייה עמוקה, חדשה ומשחררת של ורדי.

ברצוני לברך את יגאל ורדי על העונג הרוחני שספרו זה הסב לי ועל האופוריה האינטלקטואלית שהקריאה בו גרמה לי.

פרופסור אמריטוס ש"ג שוהם

הפקולטה למשפטים

אוניברסיטת תל אביב

חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה

מבוא

המדריך הפילוסופי לחיים

בראותי את עיוורונו ומסכנותו של האדם, בתתי את דעתי על כל היקום הדומם, ועל האדם השרוי בחושך, אבוד בפינה זו של היקום, מבלי אשר ידע מיהו שהניח אותו כאן, לשם מה הובא לכאן, מהו שיתרחש לו במותו, והוא נטול יכולת לדעת בכלל משהו - אני נתקף באימה, בדומה לאדם שהביאוהו בשנתו אל אי שומם ונורא, והוא מקיץ מבלי לדעת היכן הוא, וללא יכולת להיחלץ משם. על כן משתומם אני כיצד, במצב אומלל זה, אין בני האדם נופלים לתוך ייאוש.

בלייז פסקל, הגיגים

הצעדים שצועד אדם מיום היוולדו ועד יום מותו יוצרים תבנית מסוימת בזמן, תבנית שאין לתפוס אותה... לתבנית זו (אולי) יש פונקציה קבועה מראש בכלכלת היקום.

חורחה לואיס בורחס, גן השבילים המתפצלים

בשנת 1977, מדי יום שני בשעה 10:00, תלמידי החוג לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב נסעו למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן כדי להשתתף בשיעור החובה "מבוא לפסיכופתולוגיה", של פרופ' יהודה פריד (Fried) ז"ל. הגענו לשיעור בזמן הנקוב, ונכנסנו לאולם ההרצאות בקומה השנייה במרפאה. מלבד עשרים התלמידים של החוג הקליני השתתפו בהרצאה עוד כשמונים איש, פרופסורים, אנשי אקדמיה מתחומים שונים ואורחים מגוונים. לא ידענו שבקרבנו יושבים גם מקצת המטופלים של מחלקת היום ברמת חן, שכן הם היו כמונו. כולנו שמענו יחדיו את הרצאתו של פרופ' פריד.

יהודה פריד נכנס לאולם, לבוש בחלוקו הלבן, כיאה לרופא, על אף הפרדוקס משום היותו אנטי־פסיכיאטר. כיסיו היו גדושים במקטרות מוכנות לעישון. ביד שמאל לפת רשמקול כדי להקליט את הרצאתו, וביד ימין החזיק בכוס קפה שכמה דקות קודם לכן ביקש ממטופל להכין לו, בלי לחשוש. מתחת לבית השחי החזיק קלסר שהכיל ערב־רב של דפים - מקצתם כתובים בכתב ידו ומקצתם מודפסים - שאותם אסף במהלך השנים ושהיו מוכנים לצורכי ציטוט בהרצאה. על הקלסר היה רשום שם הקורס. ודאי תסתקרנו לדעת מה היה רשום על הקלסר. אולי תחשבו שהיה רשום: "מבוא לפסיכופתולוגיה" או "על השיגעון" או "מבוא לפסיכיאטריה". לא ולא. להפתעת כולנו, על הקלסר התנוססה הכותרת: "על החירות".

בהרצאותיו הדגיש פריד את גישתו של הפסיכיאטר פיליפ פינל, שחי בימי המהפכה הצרפתית ושהצהיר שחולי הנפש הם בני אדם כמו כולם, למעט היותם מנוכרים לטבע האנושי, שהוא החירות. במאה העשרים, הפסיכיאטר הנרי אֵיי (Ey), מורו של פריד, גרס בהמשך להשפעתו של פינל, שמחלות הנפש הן מחלות החירות. פריד הסכים וחלק בו־זמנית גם על פינל וגם על איי. הוא הסכים שמחלת הנפש משבשת את חירותו של האדם אך במקביל טען שהחירות ממשיכה להתקיים באדם כל עוד הוא שואל שאלה אחת מהותית: מי אני?

בשנת 1977 התחוללו כמה צירופי מקרים אינטלקטואליים שחברו יחדיו והשפיעו עלי.

ב־1977 פרסמו יהודה פריד והפילוסוף יוסף אגסי (Agassi) את ספרם פרנויה. הצהרתי באוזני פריד ואגסי שספר זה הוא החשוב שבספרי הפסיכיאטריה במאה העשרים, לאחר יצירתם הקנונית של אמיל קרפלין ואויגן בלוילר. כעבור זמן פרסמו פריד ואגסי את ספרם פסיכיאטריה כרפואה - על תורת הפסיכותרפיות, כהשלמה לספר זה.

ב־1977 פרסם פרופ' ש"ג שוהם את ספרו המונומנטלי הליכי טנטלוס: פרקים בתורת האישיות. בספר זה הוא הציג את אבני היסוד לתורת האישיות שלו, המאחדת בין פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואנתרופולוגיה. חקר נפש האדם קיבל בספר זה את הממד הבין־תחומי הראוי לו.

ב־1977 פרסם פרופ' צבי גיורא את ספרו: הלא־מודע ותיאוריית הפסיכונוירוזות. בספר זה הוא המשיך לפתח את גישתו הקוגניטיבית בהבנת נפש האדם אגב מחלוקת תהומית אל מול משנתו של פרויד. ספר זה מציב תשתית תיאורטית ראשונה לקיום מחודש של מושג ריבוי האישיויות כמצב נורמטיבי ולא רק כמחלה.

ב־1977 פרסם הגרפולוג הישראלי ישראל אודם את ספרו הדיאגנוסטי: כתב יד ואישיות. אודם הציג את תורת הפוטנציות שלו על אודות הקשר בין טיפוסי כתב לבין טיפוסי אישיות. טיפוסים אלה מייצגים במובהק את הפרעות האישיות המקובלות בספרות הפסיכיאטרית. תורתו של אודם היתה בעבורי מסד אמפירי להוכחת תקפותה של הגישה הסטרוקטורליסטית בהבנת אישיותו של האדם.

באחת מהרצאותיו טען יהודה פריד שיש לאזור כוח ולנסות לכתוב את מה שקאנט לא הספיק לכתוב: ביקורת התבונה של השיגעון. ספרי זה מתיימר לפתוח צוהר למשאלה אינטלקטואלית מרתקת זאת, באמצעות הייעוץ הפילוסופי. הספר נועד לכל אדם שמעוניין ומסוקרן לתהות על עצמו ועל חייו. אין צורך ברקע פילוסופי או פסיכולוגי מקצועי. הספר מיועד גם לאנשי מקצוע בתחום הטיפול בַּפרט, ההכוון והייעוץ הארגוני, אשר מעוניינים להרחיב את נקודת המבט המקצועית שלהם בראייה פסיכו־פילוסופית נוספת בהבנת נפש האדם.

מטרת הייעוץ הפילוסופי היא ללמד את האדם לגבש משמעות וטעם לחייו ולבחון את הערכים המשפיעים על קבלת ההחלטות במסגרת ההגשמה העצמית שלו. ההנחה היא שהאדם נוטה לבצע תחזיות לגבי עתידו אגב התבססות על תיאוריות פילוסופיות שעוזרות לו לפרש בשפתו הפרטית את העולם ואת חייו.

מטרת הייעוץ הפילוסופי היא ללמד את האדם לגבש תחזית מודעת ונכונה לעתידו, על סמך תיאוריות פילוסופיות שעוזרות לפרש את העולם ולהקנות לאדם מגוון משמעויות לחיים.

הייעוץ הפילוסופי מסייע לראות את החיים מנקודות מבט שונות, ובכך הוא מאפשר חופש בחירה מגוון יותר בחיי היום־יום ושחרור מסוים מן הקיבעונות הפסיכולוגיים שמאפיינים אותנו.

כל מצב פסיכולוגי של אישיותנו טומן בחובו באופן סמוי טקסט פילוסופי שמשפיע על התנהגותנו ועל הבחירות שלנו. מחובתנו לחשוף את הטקסט החבוי הזה כדי שנוכל לדון בו באופן רציונלי וביקורתי, ולהציג חלופות של טקסטים פילוסופיים שעשויים לסייע לנו כאשר אנו נדרשים לבצע בחירות בחיי היום־יום.

לכל סגנון אישיות יש הטקסט הפילוסופי התואם אותו. המטרה היא לחשוף את הטקסט החבוי כדי שנוכל לדון בו באופן רציונלי וביקורתי.

הייעוץ הפילוסופי מסייע לאדם להתבונן בעצמו ובחייו מנקודות מבט שונות ומגוונות. האדם לומד להכיר את הסגנון האישיותי שלו, שמייצג אידיאולוגיה פילוסופית מסוימת. במקביל הוא מכיר זהויות פסיכולוגיות נוספות, שמייצגות תמונות עולם חדשות על החיים. תמונות עולם אלה עונות על שלוש שאלות שהציג הפילוסוף עמנואל קאנט: מה אני יכול לדעת על העולם? לְמה אני יכול לקוות? מה עלי לעשות? בשלוש השאלות האלה חבויה השאלה הרביעית הכוללת: מהו האדם?

האדם לומד לחיות על פי הסגנון האישיותי שלו ועל פי הטקסט הפילוסופי החבוי בו. בו־זמנית הוא משתדל להרחיב את ספקטרום חופש הבחירה שלו באמצעות למידה של טקסטים פילוסופיים חלופיים. הדבר מאפשר יצירת שבילים חדשים בדרך אל ההגשמה העצמית.

מטרת הייעוץ הפילוסופי היא להרחיב את ספקטרום חופש הבחירה של האדם באמצעות למידה של טקסטים פילוסופיים חלופיים.

המשך הפרק בספר המלא