נופל מחוץ לזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נופל מחוץ לזמן
מכר
מאות
עותקים
נופל מחוץ לזמן
מכר
מאות
עותקים

נופל מחוץ לזמן

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

תקציר

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.
מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים.

שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם.

מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור.

'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול".

הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה.

פרק ראשון

ם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת־הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא - פעם אחת כבר פגע בה אסון - חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון -

- אני צריך ללכת.
- לאן?
- אליו.
- לאן?
- אליו, לשם.
- לַמקום שזה קרה?
- לא, לא. לשם.
- מה זה שם?
- לא יודע.
- אתה מפחיד אותי.
- רק עוד רגע אחד לראות אותו.
- אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?
- אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?
- לדבר?!

רושם קורות העיר: ועכשיו הם נפקחים שניהם, מתעוררים.

- הקול שלָך.
- זה חזר. גם שלךָ.
- כל־כך התגעגעתי לקול שלָך.
- חשבתי שאנחנו... שכבר אף־פעם לא -
- יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך.
- אבל מה זה שם, תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!
- אם הולכים לשם, יש שם.
- ולא חוזרים משם, אף־אחד עוד לא חזר.
- כי רק מתים הלכו לשם.
- ואתה, איך תלך?
- אני אלך לשם חי.
- ולא תחזור.
- אולי הוא מחכה שנבוא אליו.
- הוא לא. כבר חמש שנים הוא רק לא ולא.
- אולי הוא לא מבין איך ויתרנו עליו ככה, מיד, ברגע שהודיעו לנו...
- תסתכל עלי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק.

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

סקירות וביקורות

הוא מת. אבל מותו, לא מת סמדר שיפמן הארץ, מוסף הספרים 22/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
יושב ליד הזמן: על החדש של גרוסמן יותם שווימר ידיעות אחרונות 20/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
למצוא לזה מלים אברהם בלבן הארץ, מוסף הספרים 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
בדידות שאין כמותה עמיה ליבליך הארץ, מוסף הספרים 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הוא מת. אבל מותו, לא מת סמדר שיפמן הארץ, מוסף הספרים 22/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
יושב ליד הזמן: על החדש של גרוסמן יותם שווימר ידיעות אחרונות 20/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
למצוא לזה מלים אברהם בלבן הארץ, מוסף הספרים 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
בדידות שאין כמותה עמיה ליבליך הארץ, מוסף הספרים 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
נופל מחוץ לזמן דויד גרוסמן

ם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת־הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא - פעם אחת כבר פגע בה אסון - חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון -

- אני צריך ללכת.
- לאן?
- אליו.
- לאן?
- אליו, לשם.
- לַמקום שזה קרה?
- לא, לא. לשם.
- מה זה שם?
- לא יודע.
- אתה מפחיד אותי.
- רק עוד רגע אחד לראות אותו.
- אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?
- אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?
- לדבר?!

רושם קורות העיר: ועכשיו הם נפקחים שניהם, מתעוררים.

- הקול שלָך.
- זה חזר. גם שלךָ.
- כל־כך התגעגעתי לקול שלָך.
- חשבתי שאנחנו... שכבר אף־פעם לא -
- יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך.
- אבל מה זה שם, תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!
- אם הולכים לשם, יש שם.
- ולא חוזרים משם, אף־אחד עוד לא חזר.
- כי רק מתים הלכו לשם.
- ואתה, איך תלך?
- אני אלך לשם חי.
- ולא תחזור.
- אולי הוא מחכה שנבוא אליו.
- הוא לא. כבר חמש שנים הוא רק לא ולא.
- אולי הוא לא מבין איך ויתרנו עליו ככה, מיד, ברגע שהודיעו לנו...
- תסתכל עלי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק.