מועדון הקארמה

פרולוג

כבר עכשיו אני יכולה לספר לכם שהכול באשמת הקארמה.
כן, קארמה. אתם יודעים, אותו כוח ברור ומובהק ביקום שאחראי לכך שעל מעשים טובים מתוגמלים ועל מעשים רעים נענשים.
לדוגמה, בכיתה ז' גנבתי לאחותי הקטנה את ארוחת העשר שלה כי היא העירה אותי מאוחר מכדי שאספיק להכין אחת לעצמי. כשהגעתי לבית הספר גיליתי שהנקניק בכריך מסריח ונאלצתי לבזבז את כל מה שנשאר לי מדמי הכיס על אוכל דוחה ובלתי מזוהה בקפיטריה.
קארמה.
בקיץ בין י"א לי"ב, אני והחברה הכי טובה שלי אנג'י, החלטנו שאנחנו מעדיפות להסתובב בקניון מאשר לנקות את המוסך כמו שהבטחנו לאמא שלה. ובכן, באמצע הדרך לקניון נגמר הדלק במכונית של אנג'י, ובסוף בילינו את הבוקר שלנו כשאנחנו נסחבות בטמפרטורה של יותר משלושים מעלות לתחנת הדלק הקרובה, שהיתה - כמה לא מפתיע - במרחק של שישה קילומטרים, ואחר כך חזרנו למכונית הנטושה עם ג'ריקן במשקל של תשעה קילו לפחות. מיותר לציין שכמות האנרגיה שבזבזנו בהרפתקה הקטנה והמבריקה שלנו היתה בערך פי עשרה ממה שהיינו מוציאות אילו היינו עוזרות לגברת הרפר לסדר כמה ארגזים מאובקים.
כן כן, שוב הקארמה.
וכשהייתי בת תשע, התחננתי בלי סוף לפני הורי שירשו לי לאמץ כלב אבל הם סירבו. אז החלטתי להתנדב לצער בעלי חיים הקרוב ולהוציא לטיול כלבים חסרי בית כי היה ברור שזה הדבר הכי דומה לבעלות על כלב שאזכה לו. ובכן, התברר שההורים שלי כל כך התרשמו מה"מסירות שלא על מנת לקבל פרס" שלי, כפי שהם כינו את זה, שבסוף הם הרשו לי לבחור משם כלב לאימוץ.
אז כמו שאתם מבינים, זה עובד לשני הכיוונים.
על מעשים טובים מתוגמלים ועל מעשים רעים נענשים. לאנשים טובים קורים דברים טובים ולאנשים רעים קורים דברים רעים. פשוט ככה הקארמה עובדת.
או לפחות כך חשבתי שהיא עובדת.
אבל זה היה לפני שהתחילה המחצית השנייה של כיתה י"ב. לפני שהכול השתנה, וכל מה שחשבתי שאני יודעת וכל מה שחשבתי שאפשר לסמוך עליו התנדף בבת אחת מהחלון.
אני חושבת שאני יכולה לשים את האצבע על היום שבו זה התחיל.
אותו יום גורלי שבו אנג'י התקשרה לספר לי את החדשות.
כן, אין ספק שזה היה היום שבו הכול התחיל. לפני שעולמי הקטן והפשוט - שבו למעלה היה למעלה ולמטה היה למטה, וההבדל בין טוב ורע היה כמו ההבדל בין יום ולילה - התהפך לגמרי. מאותו הרגע ואילך שום דבר בחיי לא התאים עוד לתואר "פשוט".