דבר בחייהם של האדונים הנכבדים סניור יוסף רפאל ור' שלמה בויְם לא היה משותף, לבד מגובהם, או נכון יותר מקומתם הנמוכה. זה חי באַדירְנה — עיר קטנה בגבול האימפריה העות'מאנית, והאחר בוורשה — בירת הממלכה הפולנית. האחד היה יהודי בסתר, והשני יהודי בפרהסיה — חרדי שומר מצוות. הם לא שמעו זה על זה, ולעולם לא ייפגשו. בדרך פלאית התבררה העובדה ההיסטורית כי שניהם נולדו בשנת 1900, והתנשאו לגובה של 162 סנטימטרים. גובהו של ר' בוים נקבע בבית החולים המרכזי של ורשה, לשם הובהל בספטמבר 1934 במכונית הנוסעים של אחיו לאחר שחש פרפרים בלבו, בעקבות תקרית עם חבורת צעירים גויים, כשהיה בדרכו אל בית הכנסת הגדול של העיר. הם משכו בציציותיו, קרעו ממנו את נרתיק התפילין המפואר והשליכו אותו מעל ראשו, מאחד לשני, מבלי שהצליח להשיגו. הם קראו לו בשמות, עד שהתעייף מהקפיצות ואחז בלבו. אז איבדו בו כל עניין. הבדיחה המשפחתית מספרת, כי האחות המתלמדת מבית הספר הגבוה לאחיות בוורשה, שלא פגשה יהודי עירום בחייה, מדדה אותו עם הכיפה השחורה לראשו, והוסיפה לו בלי משים סנטימטר. אחרי האחות ניגש אליו רופא מתלמד נמוך קומה. בגלל העייפות וזיפי הזקן שצמחו בן לילה הוא נראה לבוים כמו צועני. הוא שאל אותו שאלות לא חשובות על מחלות קודמות, ועל תרופות, ועל עייפות כרונית. בוים ניסה לספר לו על השנאה, ועל הזעם הקדמון, ועל ההתעללות שעשו בו הגויים. הרופא הינהן בראשו כאילו הוא מאזין, בדק את נשימתו, את צבע עורו, ועזב אותו. למעשה עד שיודיעו לו כי הוא יכול לחזור לביתו, מבלי שהעניקו לו כל טיפול, לא בא איש לבדוק את לבו, או לשאול בשלומו, ושלמה הביט בסקרנות סביבו על השיכורים, והפצועים, והתשושים, והסובלים.
סניור רפאל הגיע בכוחות עצמו לבית החולים הממשלתי, פצוע במותנו ובלשונו, מקרב החרבות עם גוי־שודד, שניסה לגזול בקבוקי שיכר מחנותו הקטנה ברחוב הראשי. היו אלה ימים קשים ליהודי העיר. הרופא של אדירנה, אליו העבירו אותו העוברים והשבים, קם מתנדנד מכיסאו לכבוד הסניור, לחץ את ידו בחמימות, מתעלם לחלוטין מהפצעים הפעורים באבריו ומהדם השותת, והתעניין בשלום אחיו, הרב של העיר, ובשלום משפחתו. הוא ביקש לדעת אם הזיתים שהזמין מסלוניקי כבר הגיעו, הציג לראווה ספר שו"ת של "הצדיק המת", אביו של הסניור, בו הוא מעיין בזמן הפנוי בין חולה לחולה, ואז התפנה לנקות את השסע בירך ולחבוש אותה. הוא קבע כי קצה הלשון מת, ואין בו צורך, וכבר שלח את ידו אל סכיני הניתוח, אך הפצוע קפץ ממיטת חוליו ודידה אל ביתו. איש לא יחתוך את לשונו החדה של הסניור, אמר לעצמו, ובטח לא שיכור המטפל בכל מיני מחלות גם בבני אדם וגם בבהמות ובסוסים, ואינו מקפיד על המצב ההיגייני של הקליניקה. הוא לא טרח לשלם בעד הטיפול החלקי. במחברת החובות שלו הצטבר חוב ענק של הרופא עבור בקבוקי שיכר. אידה, שידעה כי אין טעם להתווכח איתו, וידעה כי הוא יצליח להציל את לשונו, ציידה אותו במזון גשמי ובמזון רוחני, בברכות ובתפילות, ונפרדה ממנו לשלום.
במשך שעות וימים צעד סניור רפאל ונסע על גבי עגלות מזדמנות עד שהגיע לבית החולים הממשלתי באיסטנבול בחצות הלילה, בגשם זלעפות, רק כדי להציל את הלשון, שחלקה הקדמי היה תלוי מחוץ לפיו, על רצועת בשר דקיקה. חלק גדול מהמסע עשה כשהוא מחזיק בקערת כף ידו את פיסת השריר משתרבבת מחוץ לשפתיו כאבן יקרה, שלא יצנח הבשר על האדמה חס וחלילה ויזדהם. האחות המתלמדת שנשארה לבדה במשמרת הלילה, וחשבה כי גובהו של החולה הוא מרכיב הכרחי לריפוי פצעיו, ניסתה להקימו ממיטתו, אולם הקרע שקרעה חרב היריב במותניו מנע ממנו את ההזדקפות הרצויה, ולכן השכיבה לצדו את מכשיר הברזל הכבד, וכך הצליחה למדוד את כל אורכו. כיוון שנקראה בדחיפות לחולה אחר שהשתולל וצווח בחדר סמוך, שכחה את מד הגובה במיטתו של הסניור הפצוע, האילם בעל כורחו, ובבוקר מצאה אותם מחובקים. הבדיחה המשפחתית מספרת כי זאת הסיבה מדוע נולדו בניו והם חזקים כברזל. בבוקר הגיעה רופאה צעירה לחטט בפיו. היתה זאת הפעם הראשונה בחייה בה נתקלה בלשון קטועה. מאחר שלא ידעה מהי הפעולה הרצויה, פסקה כי מוטל עליה לחבר את הבשר הקרוע בתפר אחד בודד, רק כדי לשמור על האיבר חי, עד שיגיע הרופא המומחה לראותו. החלק הקרוע, זה המשתרבב החוצה, מת ברובו, היא הסבירה לפצוע, והוא לא ירגיש בכאב התפירה, אלא רק דקירה אחת קטנה בחלק הגדול והחי של הלשון. אז למד הסניור על בשרו, כמה קשה לזעוק כאשר הלשון תפוסה כצבת בידיה חסרות הניסיון של רופאה מתלמדת, המנסה בכל כוחה לנעוץ בה את קרס המחט. בחדרים הסמוכים שמעו אותו שר בכאב עצום. כעבור ג' ימים, הורדה התחבושת המכסה והתברר, לתדהמת הרופא המומחה שהגיע סוף־סוף, כי פעולתה השגויה של הרופאה הצילה את החולה הפצוע. קצה הלשון הצליח לשרוד בזכות התפירה המרושלת וחסרת הניסיון, אלא שעכשיו במקום שהלשון תחרוץ עצמה בבוז לפנים, היא פונה לימין. הרופא שיכנע את הסניור כי מוטב לו מצבה הנוכחי. כל פעולה אחרת מסוכנת ועלולה להשאיר אותו בלי קצה לשונו, על כל המשמעויות הבריאותיות, הנפשיות, הכלכליות, החברתיות, האישיות והפוליטיות הנובעות מכך שלאדם אין לשון מושלמת.
ביום שחרורם מבתי החולים עמדו השניים בשער הכניסה, הרימו את עיניהם דרום דרום־מזרחה, מעבר לבתים ולהרים, וראו בחזונם את הארץ המובטחת להם, בה לא יכה איש חרב במותנם, בה לא ימשוך איש בציציותיהם ויקרא להם שמות. מקום בו יכולים יהודים ללכת בקבוצה לבית הכנסת עם טליתותיהם על כתפיהם ותיקי הקטיפה הכחולה המהודרים תחת זרועותיהם בפרהסיה, מקום בו לא יחששו יהודים להשאיר את חנויותיהם פתוחות בלילה בלי ששודדים ישדדו את רכושם. הסניור צלע אל מחוץ לבניין האבן, זקוף קומה וגאווה, למרות הדקירות במותנו. בזווית מבטו ראה את האחות היפה מציצה אחריו בחלונות. הוא צעד כל הדרך לביתו באדירנה, מרחק ימי הליכה רבים גם לאדם בריא, רק כדי לגלות מי מבנותיו הגיע תורה למות. כך היה גורלן של כל בנות משפחת רפאל. בעוד הזכרים נולדו חזקים כפלדה, נולדו הנקבות בלי ברזל בגופן, ונפטרו אחת אחר השנייה. יוסף היה צריך לאמץ את מוחו כדי להיזכר מי חיה ומי לא. זאת נולדה מתה, וזאת, בר מינן, שבקה עוד בבטן אמה, וזאת אמנם גדלה לתפארת ולשמחת המשפחה, אך נפחה את נשימתה הרכה ביום הולדתה הראשון, וזאת וזאת וזאת וזאת, וזאת האחרונה שנשארה, "הימנית", שאפילו שם אין לה במצוות הרבנים, תגיע אמנם לגיל המופלג י"ג שנים, אבל תמות ביומה הראשון בארץ הקודש.
בעמודו האחרון של המחזור העתיק והמהודר לשלוש רגלים מנהג ספרד בקהילות קדושות קונשטאנטינה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", שהודפס בשנת 5650 בווינה, היא שנת 1889 למניין הגויים, בו השתמש בחגים ובאבלות, נהג יוסף לרשום בכתב מסולסל וכחול את שמן ביום לידתן ואת גילן ביום מותן. כעבור שנים רבות יבחין מי מבני המשפחה כי הדיו הרטוב בו השתמש הסניור נספג ועבר לצדו האחר של הדף, ובו "לוח לקביעת החודשים והמועדים". וכך נודע לי לכבוד מי כיסו את המראות בכיפור, מי מתה בתענית אסתר, מי זכתה בפורים או בחנוכה או בהושענא רבה כיארצייט. שנים־עשר ילדים ילדה לו הסניורה, עשר בנות ושני בנים, שלושה מהם תקלוט אדמתה של ארץ ישראל לתוכה.
ראייתו של הסניור התערפלה בעודו מתקדם לעבר ביתו. דומה והעולם סוגר עליו. "אם זה המוות," הוא אמר לעצמו בקול, "כמה מתוק הוא." הוא קילל את הרופאה הצעירה וחסרת הניסיון, ואת הרופא המומחה, ואת האחיות ואת כל בית החולים. הרי יכול היה לצאת משם אדם שלם, עם כבוד, ולא יצור פגום עם לשון סוטה, לו רק היתה הרופאה מפסלת את הבשר כמו שצריך ולא הופכת אותו לחצי אדם. הוא נשבע לא להשתמש יותר בשירותי הרפואה, ולחנך את ילדיו לרחק מהם.
את הסנטימטר שהוסיפה הפולנייה, החסירה הטורקייה. בהיסח הדעת הצמידה את מכשיר מד הגובה לרגלו השמאלית של יוסף, ולא הבחינה בעובדה הידועה לכל אנשי אדירנה כי רגלו הימנית של הסניור ארוכה בסנטימטר שלם. כך נולד. כשעמדה בחלון חדרו בבית החולים, והביטה בדמותו המתרחקת בצליעת־מה, הבינה את גודל טעותה. כמה נקשרה אליו. יותר נכון ללשונו. היא אהבה להסיר את התחבושת בזהירות, וללטף בה כבדרך אגב. מגעה היה עדין וקריר ונעים. בלילות חלמה כיצד היא מנשקת את האזור הפגוע נשיקות מרגיעות ומנחמות. האחיות האחרות לא הבינו מדוע התנדבה תמיד לטפל בו. לפעמים היתה מחליפה את תחבושותיו כמה פעמים ביום, גם כשלא היה צורך בכך. היא מיהרה לרדוף אחריו ברחוב המוביל, ובסמטה המתרחקת, ובשביל היוצא, אך הוא נעלם. אפילו את שמו הפרטי לא ידעה. אבחת החרב החדה של יריבו קטמה זמנית את יכולת הדיבור שלו, והיא לא הצליחה לגלות עליו דבר. בן כמה אתה, היכן אתה גר, האם בעל משפחה אתה או חתן מיועד. "סניור ראלף" היא קראה לו בטעות, כמו שאר עובדי בית החולים, במשך הזמן שטיפלה בו במסירות. אולי במסירות יתר. היא חזרה לחדר הטיפולים להתייעץ עם אחיותיה מה לעשות עם לבה השבור, והאם גם מי מהן התאהבה אי־פעם בלשונו של חולה? שוב ושוב הזהירו אותה מפני חולים המחדירים יד מתחת לשרוולה של האחות המטפלת, או מסיטים מעט את שולי חלוקה הלבן, או אוחזים בידה ומנווטים אותה מתחת לשמיכת בית החולים אל חרבם. "סניור ראלף" לא עשה דבר מאלה. הטעות המצערת שנפלה בשמו של החולה נבעה מפציעתו. כדי לאבחן את מצבו ואת צלילות דעתו, ביקש ממנו הרופא, כאשר הגיע לבית החולים, לכתוב את פרטיו על נייר לבן, וסניור רפאל כתב את שמו בביטחון, אות אחר אות, בצלילה לעבר קצת הדף, באלכסון המראה על ערפול הראייה — "סניור ראלף" במקום סניור רפאל, ואז איבד את הכרתו.
באחד מעיקולי הדרך המובילה לאדירנה התנפלה על הסניור, מתוך הסבך, חיית טרף. על אף שגר כמעט כל חייו בכפר, לא התחבר יוסף לטבע ולבעלי החיים, ולא ידע לזהות פרח מפרח, חיה מחיה. אולי היה זה צבוע, אולי תן או שועל, אולי אפילו חזירה פצועה המגוננת על גוריה. מבהלת הרגע, נפל על אחוריו, אך מיד חזר לעצמו ובעט בראשה של החיה. מיהרה זאת לנעול את שיניה על הסנטימטר החסר ברגלו השמאלית, ובדיוק ספגה מכה אדירה באפה. יללת כאב אנושית עזה נשמעה, והטורפת חמקה בבושה אל השיחים. הסניור נשם נשימות עמוקות כדי להשקיט את הפחד והרעד בעצמותיו, הוא בדק באצבעותיו שהפצע בלשונו לא נפתח מהנפילה, ואז יצא שוב לדרכו, מבלי להרגיש בזוג העיניים העוקבות אחריו גם בהליכה וגם ברכיבה באחורי עגלות משא מזדמנות. כשישב בצל הדרך לאכול את מעט האוכל שהחביא בכיסי מעילו, שמע תזוזה מבין השיחים והבחין באפה של החיה מציץ לעברו ומרחרח את טיב המזון. יוסף קרע מעט ממזונו והשליך לחיה, חתיכות חתיכות, קרוב וקרוב יותר למקום ישיבתו, עד שעמדה לידו, בולשת בנחיריה סכנות, מגרגרת באיום כאשר ליטף את ראשה, ודיבר אליה כדבר אל בנו הקטן, בעוד היא לועסת גבעת אורז ובשר שבושלו במטבחו של בית החולים הממשלתי. ככל שהתקרב לביתו, כך התקרבה אליו החיה, ולבסוף ישבה לצדו באחוריה של עגלת משא מתנדנדת, ואפילו הניחה את אפה על ירכו הפצועה והביטה בו בהערצה. הסניור הבחין בעובדה התמוהה שאנשים סביבו, עוברים ושבים בדרך ובעלי העגלות, נטו להתעלם מנוכחותה, וייחס זאת לפחד הטבעי מיצורי פרא. "הנה אדירנה," אמר לה כשהגיעו לשערי העיר. "אדירנה, היא השער לאירופה, נוסדה על ידי הקיסר אדריאנוס. תחילה קראו לה אדריאנופוליס. הנה שדרת החנויות, הנה המסגד הראשי. וזאת חנותי. עדיין ניתן לראות את כתמי דמי על המדרכה. הנה עארה די לוס ג'ידיוס הוא רחוב היהודים, וכאן בית התפילה של החכם הקדוש, אחי הבכור, הרב חם לוי רפאל." מוכרים וקונים בירכו את סוחר המשקאות, התעניינו בשלומו ונתנו לו כבוד. כולם ידעו על קרב החרבות בו לקח חלק, ואחרי שחלפו על פניו הביטו אחורה בפליאה וברחמים באביר האמיץ המדבר לעצמו.
12 דקות במכונית מודרנית הוא אורכה של הדרך מבית החולים הממשלתי בוורשה ועד לביתו של שלמה. דרך החלון הספיק לראות את השם "בוים" חמש פעמים, מתנוסס בשלטים מוארים בכחול, על חזיתות חנויות הכולבו המפוארות של אחיו. בשנת 1930 החל פנחס בניסיונות לשכנע את שלמה להפוך את חנות המכולת הקטנה שלו לחנות הכולבו הראשונה בוורשה. חנות אותה קיבל ירושה מאביו מנדל בוים, שבא יום אחד עם אשתו ושני ילדיו הקטנים מהכפר לעיר הגדולה, שינה את צליל שמו היהודי מגרינבוים לבוים ופתח בה את חנותו. מנדל דאג להעניק לבניו חינוך מסורתי. הם למדו עברית ותורה בחדר. הם קראו בתנ"ך ובתלמוד. שלמה עזר לאביו בחנות אחרי שעות הלימודים, גם בסידור הסחורה על המדפים, גם באריזת חבילות ובהבאתם על אופניו לבתי הלקוחות. פנחס הביט בהם, יהיר, מן הצד, וגיחך. הוא שאף לעסקים גדולים הרבה יותר.
טקס בר המצווה שלו היה נקודת מפנה בחייו. הוא החל להתפקר, הפסיק ללכת לבית הכנסת, הסיר את כיפתו ואפילו, רחמנא לצלן, התגייס לצבא הפולני. לאכזבתו החמיץ את המלחמה הגדולה, וכשחזר לוורשה וראה כי שלמה ירש את חנות המכולת מאביו, לא סלח לשניהם. למעשה, הוא לא יסלח להם לעולם. כמה שונים הם האחים למרות הדמיון בנמיכותם — האחד שמרן והאחר הרפתקן. זה הססן ואחיו נועז. זה חי בצניעות ואחיו כנסיך מורם מעם. זה רצה לחיות בשקט ולמכור דברי מזון בחנות המכולת השכונתית שלו, וזה רצה להשתלט על חנויות המסחר בכל רחבי פולין, ולמכור חולצות ומכנסיים לכל גויי אירופה. "אנחנו נהיה עשירים!" הוא דחק באחיו. "תהיה לנו רשת של חנויות כולבו בוורשה ובגרמניה. כולבו בוים!" שלמה נכנע ללהט של אחיו, והסכים לצרף אותו לניהול המכולת. להפתעתו פנחס לא נכנס כלל לחנות, אלא ישב במחסן הקטן הצמוד למכולת, אותו הפך למשרד, ומשם ניהל את עסקיו. הוא ניצל את המצב הכלכלי כדי להשתלט על חנויות שנקלעו לקשיים, ועל מפעלים כושלים. הוא התייחס לעבודת הניהול כעבודה מדעית. קרא ספרי כלכלה ופילוסופיה, וציווה על עובדיו להעביר לו מידע פנימי שאספו מהלקוחות, על רצונותיהם ודרישותיהם. אט־אט דחקו הבגדים והבדים את מקומם של דברי המזון. תחילה לעומק המבנה, ואחר כך אפילו מחוץ לחנות. פתאום החלו למכור בחנות המכולת של שלמה בוים זוגות נעליים לגבירות לפי האופנה הכי חדישה, ווילונות, ומשקפיים, ועיתונים, וספרים ואפילו מכשירי חשמל. "אני מאכיל את הקונים במזון רוחני..." נהג פנחס להשיב בלעג לתלונותיו של אחיו. "מי קבע שאני צריך להיות נאמן כל חיי לגבינה ולנקניק." את הרווחים מעסקיהם השקיע ברכישת חנויות נוספות ושיפוצם כארמונות פאר. בשיאה החזיקה האימפריה של בוים 11 חנויות כולבו בפולין, גרמניה וצ'כוסלובקיה, גם מאפיות, מחלבות, מפעלי מזון וצי של משאיות. "כאשר בחור רוצה להזמין בחורה לארוחת ערב, אנחנו נספק לו מצרכים לארוחה: יין, כוסות, נרות, פרחים, אגרטל, מפה לשולחן, צלחות וסכו"ם, ואפילו שולחן וכיסאות אם אין לו," נהג לתמצת את הפילוסופיה שלו. בעיתונים כתבו שעושרו גדול מעושרה של משפחת מונטיפיורי. אבל פנחס עדיין לא היה מאושר. חלק גדול מהכסף שצרר השקיע בניסיונות נואשים להוסיף מעט סנטימטרים לגובהו. הוא ניסה הורמונים טבעיים, והורמונים מלאכותיים, וסוגים שונים של התעמלות, ומתיחות, וחגורות ומשקולות. ליצני ורשה טענו כי הוא מגביה עצמו על ידי הנחת שטרות כסף בנעליו. בפגישות במשרדו תמיד ישב על הכורסא הגבוהה יותר, בנאומיו מול עובדים בחנויות בהן סייר, דאגו עוזריו להסתיר את הארגז עליו עמד. שלמה הביט בהשתאות בהתנהלותו היהירה של אחיו. הוא זכר את דברי אביו, "אל תיתן לאחרים לעשות את עבודתך, אתה הוא זה שהלקוח מצפה ממנו לחתוך ולפרוס ולארוז ולשקול ולמכור. אם תיתן למישהו אחר לעשות את עבודתך, זה יהיה סופה של החנות. הלקוחות מצפים למצוא בוים בחנות של בוים." ככל שהתרחבו העסקים ונפתחו עוד ועוד סניפים של כולבו בוים, כן התרחקו האחים זה מזה. פנחס נהג לצעוק על אחיו, לנזוף בו ולהשפילו לפני העובדים האחרים. הוא קרא לו בלעג, "אדון במיילה". "אם אתה מתעקש לעבוד בחנות כפועל או שוליה, ולא בניהול הרשת, תזכה למשכורת של פועל פשוט," הטיח בו שוב ושוב. הוא מעולם לא צירף אותו כשותף שווה זכויות בביקוריו בחנויות האחרות או בנסיעותיו מעבר לגבול. הם הפסיקו להיפגש בחגים. לברית המילה של בן אחיו פנחס כלל לא בא, אלא שלח עם מי מעוזריו תיק תפילין מפואר, בלי שום ברכה. כאשר נודע דבר התקיפה של הגויים, לא טרח פנחס לבקר את אחיו בבית החולים, ורק גייס את נהגו להסיעו הביתה, לא שוכח לנקות ממשכורתו את הימים בהם נעדר מהעבודה. הוא אפילו קנס אותו והפחית ממשכורתו, לאחר ששלמה דאג להשמדתו של משלוח חדש של גבינות שהגיע לכולבו, ונראה לו מקולקל. פעם פגש שלמה את בן אחיו ברחובה הראשי של ורשה, ולמרות שעמדו ודיברו, הרי היה זה כמו פגש זר מוחלט. כאשר יודיע שלמה על עלייתו לארץ ישראל, יהיו שיאמרו כי לא משנאת הגויים הוא בורח, אלא מ"אהבת" אחיו. אך זה ירדוף אחריו גם לפלשתינה.
