מעבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעבר
מכר
מאות
עותקים
מעבר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים

תקציר

בעקבות התפרקות נישואיה, פיי מחליטה לשוב ולהתגורר בלונדון עם שני ילדיה. ידיד מייעץ לה שאם משאביה מוגבלים, מוטב שתרכוש בית רע ברחוב טוב מאשר בית טוב ברחוב רע, שכן "רק בני המזל במיוחד וחסרי המזל במיוחד זוכים בגורל שאינו מעורב. כל היתר צריכים לבחור". היא שועה לעצתו ורוכשת דירה שזקוקה לשיפוץ מקיף. השכנים העוינים אינם מקילים על המשימה הקשה בלאו הכי, וסבלנותם של שני בניה, שנמצאים לפי שעה אצל האב עד לסיום השיפוץ, הולכת ופוקעת. תוך כדי שפיי עמלה לבנות לה ולמשפחתה מציאות חדשה, המעבר מאלץ אותה להתמודד עם היבטים של החיים שעד כה לא תבעו את תשומת ליבה.

פיי היא מאזינה סבלנית. מתוך שיחותיה עם הקבלן והפועלים, חברותיה והספר במספרה היא דולה חומר רב למחשבה בדבר הנושאים שמעסיקים אותה: פגיעות וכוח, ילדות וגורל, אחריות אישית, שינוי וקיבעון ומלאכת החיים.

מעבר הוא הספר השני בטרילוגיה שכתבה רייצ'ל קאסק, שכל אחד מחלקיה עומד בפני עצמו (קדם לו הספר 'קווי מתאר' שראה אור בסדרה לספרות יפה). הוא היה מועמד לשלל פרסים באירופה ובארצות־הברית ונבחר לאחד הספרים הטובים של השנה על ידי הניו־יורק טיימס ומגזין טיים.

"יש משהו מינורי במכוון ברומן הרעיונות הפסיכולוגי המוצלח הזה, כולל ביסוד הווידויי שיש בו. והוא עושה חשק לקרוא ספרים נוספים של קאסק." אריק גלסנר, ידיעות אחרונות (מתוך ביקורת על 'קווי מתאר').

פרק ראשון

אסטרולוגית אחת שלחה לי אימייל וכתבה שיש לה חדשות חשובות לגבי אירועים שיתרחשו בחיי בעתיד הקרוב. היא ראתה דברים שאני לא ראיתי: פרטיי האישיים הגיעו לרשותה ואפשרו לה להיוועץ בכוכבים ולשאוב מהם מידע. היא ביקשה לבשר לי על מעבר רציני שאמור להתרחש בקרוב בשמיים שלי. היא התרגשה מאוד כשחשבה על השינויים שהמידע הזה עשוי לטמון בחובו. תמורת סכום סמלי היא תשתף אותי בו ותאפשר לי לנצל אותו לטובתי.
היא הרגישה — האימייל המשיך — שאיבדתי את דרכי, שלפעמים קשה לי לחלץ משמעות מנסיבות חיי בהווה ולקוות לעתיד טוב יותר; היא הרגישה חיבור אישי חזק בינינו, ואף שלא ידעה להסביר אותו, ברור לה שיש דברים שאי אפשר להסביר. היא הבינה שאנשים רבים נאטמים לרעיון שלשמיים מעל ראשם יש משמעות, אבל האמינה בכל ליבה שאני לא נמנית עימם. לא ניחנתי באמונה עיוורת במציאות, אשר גורמת לאחרים לחפש הסברים מדויקים. היא ידעה שסבלתי מספיק כדי להתחיל לשאול שאלות מסוימות שטרם קיבלתי תשובות עליהן. אבל תנועות הכוכבים מייצגות אזור שהגורל האנושי מהדהד בו עד אינסוף: אולי יש אנשים שפשוט לא מאמינים שהם חשובים מספיק כדי לבוא לידי ביטוי שם. האמת המרה, אמרה, היא שבעידן המדע ואי האמונה איבדנו את תחושת המשמעות העצמית. נעשינו אכזריים כלפי עצמנו וכלפי אחרים מתוך אמונה שבעיקרו של דבר אנחנו חסרי ערך. מה שהכוכבים מציעים, אמרה, הוא לא פחות מהזדמנות להשיב את האמונה בגדולת האדם: כמה כבוד עצמי ואדיבות ואחריות וכבוד לזולת נוסיף ליחסינו, אם רק נאמין שלכל אחד ואחד מאיתנו יש חשיבות קוסמית? היא הרגישה שדווקא אני מכל האנשים אמורה להבין את ההשלכות על השלום והשגשוג העולמיים, שלא לדבר על המהפכה שיחולל חיזוק מושג הגורל ברמה האישית. היא קיוותה שאסלח לה על יצירת הקשר בדרך זו ועל הבוטות. כפי שכבר אמרה, היא חשה חיבור אישי עז בינינו שדרבן אותה לומר את אשר על ליבה.
ייתכן שהאלגוריתם הממוחשב שייצר את האימייל הזה ייצר גם את האסטרולוגית עצמה: המשפטים שלה היו בעלי אופי מובהק מדי, והיו יותר מדי התייחסויות לתכונות אישיוּת. היא התבססה באופן בולט מדי על טיפוס אנושי, עד כדי כך שלא יכלה להיות אנושית בעצמה. כתוצאה מכך, האהדה והדאגה שהביעה יצרו רושם מאיים במקצת; אך מאותן סיבות הן גם נדמו נטולות פניות. חבר שלי, שסבל מדיכאון בעקבות גירושים, הודה בפניי לאחרונה כי לעיתים קרובות הוא מתרגש עד דמעות מגילויי דאגה לבריאותו ולרווחתו, כפי שהם מתבטאים בניסוחים של פרסומות ואריזות מזון, וכן בקולות הממוכנים המושמעים ברכבות ובאוטובוסים ומביעים חשש לכאורה שמא יפספס את התחנה שלו. לדבריו, הוא פיתח מעין אהבה לקול הנשי המנחה אותו כשהוא נוהג במכוניתו, ביתר מסירות מזו שאשתו הפגינה כלפיו אי־פעם. איסוף השפה והמידע מהחיים האמיתיים הוא איכותי כל כך, אמר, שאולי האנושי הכוזב נעשה מהותי והדדי יותר מהאנושי המקורי, וכבר אפשר לקבל יותר רוך ממכונה מאשר מהזולת. אחרי הכול, הממשק הממוכן אינו תמצית של אדם אחד אלא של אנשים רבים. במילים אחרות, אסטרולוגים רבים היו צריכים לחיות כדי ליצור את הדוגמה האחת הזאת. הוא האמין שאפשר לשאוב נחמה מכך שהמקהלה האוקיאנית הזאת אינה כבולה לאדם אחד, אלא נובעת כביכול מכל מקום ומשום מקום: הוא שם לב שבעיני רבים הרעיון הזה מוציא מהדעת, אבל בעיניו, הכרסום באינדיווידואליות מכרסם גם בכוח לפגוע.
אותו חבר — סופר — הוא שיעץ לי עוד באביב, שאם אעבור ללונדון עם משאבים מוגבלים, מוטב שאקנה בית רע ברחוב טוב מאשר בית טוב במקום רע. רק בני המזל במיוחד וחסרי המזל במיוחד זוכים לגורל שאינו מעורבב: כל היתר צריכים לבחור. מתווך הדירות הופתע מכך שאימצתי את דבר החוכמה הזה, אם הוא אכן דבר חוכמה. מניסיונו, טען, אנשים יצירתיים מבכרים את יתרונות האור והחלל על פני יתרונות המיקום. הם נוטים לחפש את הפוטנציאל של דברים, בעוד שרוב בני האדם מחפשים את הביטחון שבקונפורמיות, במה שכבר מומש עד כלות, בנכסים שכוח המשיכה שלהם נובע אך ורק מסך האפשרויות שמוצו ואי אפשר עוד להוסיף עליהן. האירוניה, אמר, היא שאנשים כאלה החוששים ממקוריות, בד בבד מפתחים אובססיה למקוריות. הלקוחות שלו נכנסים לאקסטזה לנוכח הרמז הקטן ביותר למאפיין תקופתי: טוב, אם מתרחקים מעט מהמרכז מוצאים שפע של מאפיינים כאלה בשבריר מהעלוּת. נשגב מבינתו, טען, איך אנשים ממשיכים לקנות נכסים באזורים שהמחירים בהם מופקעים, בעוד שהמציאוֹת האמיתיות נמצאות באזורים המתפתחים. הוא הניח שבלב התופעה מצוי חוסר הדמיון שלהם. כרגע השוק בשיאו, אמר, ובמקום שהמצב ירפה את ידי הקונים, הוא דווקא משלהב אותם. הוא עצמו עֵד להמולות פרועות מדי יום ביומו, כשאנשים פורצים למשרדו ונאבקים בעוז על הזכות לשלם יותר מדי על מעט מדי, כאילו חייהם תלויים בכך. הוא הראה דירות שפרצו בהן קטטות, ניהל מכרזים בשדות קרב של תוקפנות חסרת תקדים, ואף קיבל הצעות לשוחד תמורת יחס מועדף. הכול, אמר, בעבור נכסים שבאור היום הקר אין בהם שום ייחוד. הדבר המדהים הוא הייאוש האמיתי שאנשים אלה חווים בלהט התשוקה: הם מתקשרים אליו מדי שעה כדי להתעדכן, או מתקשרים סתם למשרד, ללא סיבה; הם מתחננים ולפעמים אפילו בוכים; הם כועסים רגע אחד ומתחרטים במשנהו, ולא פעם מרנינים את ליבו בווידויים ארוכים על חייהם הפרטיים. הוא היה מרחם עליהם אלמלא העובדה שהדרמה שלהם נעלמת ברגע שהכול נגמר והעסקה נחתמת, או־אז הם משילים מעליהם לא רק את זכר התנהגותם אלא גם את האנשים שנאלצו לשאת אותה. היו לו לקוחות ששיתפו אותו בפרטי פרטים מבחילים, וכעבור שבוע חלפו על פניו ברחוב בלי להפגין ולו רמז להיכרות איתו; הוא ראה לנגד עיניו זוגות שוקעים לתהומות, ואחר כך מסתובבים בשכונה ועוסקים בענייניהם באגביות. רק בעצם השכחה המוחלטת הוא הבחין לפעמים בשמץ בושה. בראשית הקריירה שלו תקריות כאלה הטרידו אותו, אך למרבה המזל, הניסיון לימד אותו לא לקחת ללב. הוא הבין שמבחינתם הוא דמות שהגיחה מתוך הערפל האדום של תשוקתם, מושא להעברה כביכול. אבל התשוקה עצמה המשיכה להתמיה אותו. לפעמים הסיק שאנשים רוצים רק את הדברים שלא בהכרח ישיגו; לפעמים זה נראה לו מורכב יותר. לעיתים קרובות לקוחותיו הודו שחשו הקלה דווקא כשתשוקתם לא באה על סיפוקה. אותם אנשים שהשתוללו ובכו כילדים מתוסכלים כשנכס כלשהו נמנע מהם ישבו כמה ימים לאחר מכן שלווים במשרדו והודו לו על כך שלא קיבלו אותו. כעת הם הבינו שהוא לחלוטין לא התאים להם; הם רצו לדעת מה עוד יש לו להציע. בעיני רוב האנשים, אמר, מציאת בית ורכישתו הן מצב של פעילות מוגברת; ופעילות כרוכה בעיוורון מסוים, עיוורון הקיבעון. רוב האנשים מכירים בצו הגורל רק כשכוח הרצון שלהם מתכלה.
במהלך השיחה הזאת ישבנו במשרדו. בחוץ התקדמה התנועה בעצלתיים ברחוב הלונדוני האפור והמלוכלך. אמרתי שהטירוף שהוא תיאר לא מעורר בי רצון להתחרות, אלא דווקא מכבה כל להבת התלהבות שאולי בערה בי לגבי צֵיד בית, ומעורר בי רצון להסתלק מייד. חוץ מזה, אין לי כסף לנהל קרב של הצעות מחיר. הבנתי אפוא שבתנאי השוק שהוא תיאר, לא סביר שאמצא מקום מגורים. אבל בה בעת התמרמרתי על הרעיון שאנשים יצירתיים, כפי שקרא להם, נאלצים להידחק לשוליים בגלל מה שהוא כינה בנימוס הערכים הנעלים שלהם. למיטב זיכרוני הוא השתמש במילה "דמיון": הדבר הנורא ביותר שאדם כזה יכול לעשות הוא להתרחק מהמרכז מתוך הגנה עצמית ולמצוא מחסה במציאות אסתטית שבה העולם החיצוני נותר על כנו. לא רציתי להתחרות, אבל עוד פחות מזה רציתי לקבוע כללים חדשים להגדרה של ניצחון. רציתי מה שרצו כולם, גם אם לא יכולתי להשיג את זה.
מתווך הדירות נראה המום במקצת מהדברים. הוא אמר שלא התכוון לרמוז שעליי להידחק לשוליים. הוא פשוט חשב שאקבל תמורה טובה יותר לכסף, וביתר קלות, בשכונה מבוקשת פחות. הוא הבין שאני נמצאת בעמדה פגיעה. ושפטאליות כמו זו שניחנתי בה נדירה בעולם שהוא פועל בו. אבל אם אני נחושה בדעתי לרוץ עם העדר, ובכן, בהחלט יש לו מה להראות לי. הפרטים היו רשומים לפניו: הבית חזר לשוק רק הבוקר, אחרי שהעִסקה הקודמת התפוצצה. הרשות המקומית היא בעלת הנכס: הם להוטים למצוא מייד קונה אחר, והמחיר שיקף זאת. כפי שאני רואה, הוא אמר, מצב הבית גרוע למדי — למעשה, אי אפשר לגור בו. רוב הלקוחות שלו, על אף רעבונם, לא היו נוגעים בו לעולם. אם רק ארשה לו להשתמש במילה "דמיון", הרי שהוא חורג מגבולות דמיונם של רוב האנשים; אם כי המיקום שלו באמת נחשק מאוד. אבל במצבי, הוא לא יכול לעודד אותי במצפון נקי. זו עבודה ליזם או לקבלן, מישהו שיבחן את הדברים ללא משוא פנים; הבעיה היא שהשוליים קטנים מכדי שאדם כזה יתעניין בנכס. הוא הסתכל לי בעיניים לראשונה. זה כמובן לא מקום שאפשר לגדל בו ילדים, אמר.
כעבור כמה שבועות, כשהעסקה נחתמה, חלפתי במקרה ברחוב על פני מתווך הדירות. הוא צעד לבדו עם ערימת ניירות צמודה לחזה, וצרור מפתחות מקרקש תלוי על אצבעותיו. הקפדתי להניד בראשי כי זכרתי את דבריו, אבל הוא רק העיף בי מבט אטום והסיט אותו מייד. זה היה בתחילת הקיץ; עכשיו ראשית הסתיו. ההערה של האסטרולוגית לגבי אכזריות היא שהזכירה לי את התקרית הזאת, שבזמנה הוכיחה כמדומה שלא משנה מה נחשוב על עצמנו, אנחנו לא יותר מתולדת היחס של אחרים אלינו. באימייל היה קישור למפה האסטרולוגית שהיא בנתה לי. שילמתי וקראתי את מה שנכתב בה.

סקירות וביקורות

לימודי תקשורת 'מעבר', ספרה המוצלח של רייצ'ל קאסק, הוא דוגמה נוספת למשיכה של הספרות העכשווית אל החיים עצמם כמו בכרך הראשון בטרילוגיה - 'קווי מתאר', שתורגם לעברית בשנה שעברה - גם כאן רייצ'ל קאסק מוותרת על תפירת חלקי הספר באמצעות עלילה ומכליבה אותם באמצעי אחר: דיאלוג שמנהלות, כל אחת בתורה, הדמויות השונות עם המספרת, פיי, סופרת גרושה שחיה עם שני בניה בלונדון. זה מבנה יוצא דופן. הגיבורה היא בעיקרו של דבר מאזינה, המוסרת לנו מונולוגים של בני השיח שלה: אקס שפגשה במקרה ברחוב, קבלן ששכרה את שירותיו לשיפוץ הבית העלוב שקנתה, סטודנטית בקורס לכתיבה יוצרת שהיא מעבירה, ספר במספרה ועוד. ועם זאת, אין כאן - או כמעט ואין כאן - תחושה ראוותנית של צניעות, ופיי חושפת לעיתים, אם כי במשורה, פרטים מחייה שלה.

את הפרוזה של קאסק - לפחות כפי שהיא משתקפת בספר הנוכחי, 'מעבר', ובספר הקודם בטרילוגיה (שניתן לקרוא כל אחד מחלקיה באופן עצמאי) - אני מכנה פרוזה מסאית. הסיפורים שמספרים לפיי
בני השיח שלה הם תמיד עילה לחקירה עצמית שלהם, תמיד מלווים בפרשנות עקרונית ובמחשבות על חייהם. זאת מבלי לפגוע באמינותם ובחיוניותם המתפקעת של סיפורי החיים עצמם. יותר מזה - הפרוזה של קאסק מלאה חיים. בעיניי, זה השבח המשמעותי ביותר שניתן לתת ליצירת סיפורת. במובן מסוים, קריאת ספרות היא הרי דרך לחיות - לעמוד במגע עם החיים ממרחק בטוח, בתיווך של מילים, של סופר. כמו משקפי רתך שמאפשרים את הקרבה לאש המציאות. במובן הזה, ספרות היא לא רק אמצעי בידורי, אלא עניין הכרחי, חיוני.

האופי המסאי של 'מעבר' מורגש, למשל, כשהספר של פיי מתאר את הרגע, בערב השנה החדשה, שבו הבין שמסיבות ויציאות הן כבר לא בשבילו. או כשהאקס שלה מסביר את מחשבותיו על מכר ילדות, חסר כישרון למוזיקה, שהפך לנגן קלרנית מפורסם: "מעולם לא הבנתי, אמר ג'רארד, את מוסר ההשכל של הסיפור הזה. נדמה לי שיש בו הסטה של תשומת הלב מהדבר הטבעי ביותר לדבר הקשה ביותר. אנחנו שטופים כל כך בדוקטרינת הקבלה העצמית, אמר, שעצם הסירוב לקבל את עצמך נתפס כרדיקלי למדי".

השיחות בספר מחפשות אחר "מוסר ההשכל" - ביטוי שהפך, שלא בצדק, לכזה שמעיד על נחיתות אינטלקטואלית, כשלמעשה הוא תמצית המסה, שלא לומר הפילוסופיה כולה: הניסיון להבין את החיים, להתרומם מעל אבק הפרטים לאיזו נקודת מבט עקרונית. רק לעיתים רחוקות פיי ובני שיחה "יושבים" על פרטי המציאות, כדי להפיק מהם בכוח תובנות. לרוב התובנות מלוות בטבעיות את האירועים המתוארים.

לאורכו, הספר דן בעצם בארבע צורות תקשורת, אחת מהן נוכחת-נעדרת. היעדר הזוגיות של פיי - שמתייחסת בלקוניות ל"אבי ילדיה" ומנהלת כמה פלירטים שהיא אינה מרחיבה על אחריתם - נעשה חריף ומורגש יותר לנוכח מבנה השיחות האינטימיות בשניים שמרכיב את הספר. האינטימיות הזו בוהקת עוד יותר כשפיי מספרת על פסטיבל סופרים, שבו עמיתיה הכריזמטיים לפאנל מכשפים את הקהל בדבריהם, ואילו היא קוראת במבוכה רבה מהדף. צורת התקשורת הזו, השלישית, של שיחה מול קהל, אינה טבעית לפיי, והיא מנוגדת לא רק לשיחות אחד על אחד שהיא מנהלת בשאר הרומן, אלא גם לצורת תקשורת רביעית, שהיא הכתיבה והקריאה עצמן: "תמיד מפתיע אותי, אמרתי, שכותבים אינם נרתעים מהחשיפה הפיזית הכרוכה באירועים כאלה, היות שכתיבה וקריאה הן פעולות לא פיזיות, ואפשר כמעט לומר ששתיהן מייצגות בריחה מהגוף הממשי".

בני השיח של פיי מורכבים מבני מעמדות רבים. היא משוחחת עם מהגר העבודה הפולני שמשפץ את ביתה, עם סופרים מצליחים, עם מתווך דירות וכיו"ב. מהשיחות עולה כך, אגב אורחא, דיוקן עכשווי של לונדון, על פערי המעמדות הגדולים שבה, על קשיי הדיור בה, על יחסי השכנות הרעועים שיש בה לעיתים (שכניה של פיי מתקוממים בשנאה עזה נגד השיפוצים ההכרחיים שהיא עורכת בביתה).

כשאני חושב על מקורות ההשפעה של קאסק, סופרת קנדית שחיה בבריטניה, עולים בדעתי זבאלד, ובעיקר פרוסט. במניפסט (בעייתי ומבולבל אמנם) שפירסם ב-‭2010‬ תחת הכותרת ‭ ,Reality Hunger‬ מתייחס הסופר דיוויד שילדס ל'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט לא כאל רומן, אלא כאל מסה אישית ארוכה, שמהווה מודל לגל הספרותי האנטי-בדיוני של זמננו. הוויתור של קאסק על עלילה לטובת פיסות חיים, כמו גם הנסיקה התדירה לניתוח עקרוני ומסאי של פיסות החיים האלה, הופכים אותה לדוגמה נוספת לרצון של הפרוזה העכשווית להשביע את הרעב למציאות.

עוד 3 ספרים עם גיבורות גרושות:
ניצבת > א“ב יהושע
צביטה בלב > נורה אפרון
פרפרים בנובמבר > אידור אווה אולפסדוטיר

בתמונה: רייצ'ל קאסק, צילום: רויטרס
אריק גלסנר 7 לילות 18/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 159 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

לימודי תקשורת 'מעבר', ספרה המוצלח של רייצ'ל קאסק, הוא דוגמה נוספת למשיכה של הספרות העכשווית אל החיים עצמם כמו בכרך הראשון בטרילוגיה - 'קווי מתאר', שתורגם לעברית בשנה שעברה - גם כאן רייצ'ל קאסק מוותרת על תפירת חלקי הספר באמצעות עלילה ומכליבה אותם באמצעי אחר: דיאלוג שמנהלות, כל אחת בתורה, הדמויות השונות עם המספרת, פיי, סופרת גרושה שחיה עם שני בניה בלונדון. זה מבנה יוצא דופן. הגיבורה היא בעיקרו של דבר מאזינה, המוסרת לנו מונולוגים של בני השיח שלה: אקס שפגשה במקרה ברחוב, קבלן ששכרה את שירותיו לשיפוץ הבית העלוב שקנתה, סטודנטית בקורס לכתיבה יוצרת שהיא מעבירה, ספר במספרה ועוד. ועם זאת, אין כאן - או כמעט ואין כאן - תחושה ראוותנית של צניעות, ופיי חושפת לעיתים, אם כי במשורה, פרטים מחייה שלה.

את הפרוזה של קאסק - לפחות כפי שהיא משתקפת בספר הנוכחי, 'מעבר', ובספר הקודם בטרילוגיה (שניתן לקרוא כל אחד מחלקיה באופן עצמאי) - אני מכנה פרוזה מסאית. הסיפורים שמספרים לפיי
בני השיח שלה הם תמיד עילה לחקירה עצמית שלהם, תמיד מלווים בפרשנות עקרונית ובמחשבות על חייהם. זאת מבלי לפגוע באמינותם ובחיוניותם המתפקעת של סיפורי החיים עצמם. יותר מזה - הפרוזה של קאסק מלאה חיים. בעיניי, זה השבח המשמעותי ביותר שניתן לתת ליצירת סיפורת. במובן מסוים, קריאת ספרות היא הרי דרך לחיות - לעמוד במגע עם החיים ממרחק בטוח, בתיווך של מילים, של סופר. כמו משקפי רתך שמאפשרים את הקרבה לאש המציאות. במובן הזה, ספרות היא לא רק אמצעי בידורי, אלא עניין הכרחי, חיוני.

האופי המסאי של 'מעבר' מורגש, למשל, כשהספר של פיי מתאר את הרגע, בערב השנה החדשה, שבו הבין שמסיבות ויציאות הן כבר לא בשבילו. או כשהאקס שלה מסביר את מחשבותיו על מכר ילדות, חסר כישרון למוזיקה, שהפך לנגן קלרנית מפורסם: "מעולם לא הבנתי, אמר ג'רארד, את מוסר ההשכל של הסיפור הזה. נדמה לי שיש בו הסטה של תשומת הלב מהדבר הטבעי ביותר לדבר הקשה ביותר. אנחנו שטופים כל כך בדוקטרינת הקבלה העצמית, אמר, שעצם הסירוב לקבל את עצמך נתפס כרדיקלי למדי".

השיחות בספר מחפשות אחר "מוסר ההשכל" - ביטוי שהפך, שלא בצדק, לכזה שמעיד על נחיתות אינטלקטואלית, כשלמעשה הוא תמצית המסה, שלא לומר הפילוסופיה כולה: הניסיון להבין את החיים, להתרומם מעל אבק הפרטים לאיזו נקודת מבט עקרונית. רק לעיתים רחוקות פיי ובני שיחה "יושבים" על פרטי המציאות, כדי להפיק מהם בכוח תובנות. לרוב התובנות מלוות בטבעיות את האירועים המתוארים.

לאורכו, הספר דן בעצם בארבע צורות תקשורת, אחת מהן נוכחת-נעדרת. היעדר הזוגיות של פיי - שמתייחסת בלקוניות ל"אבי ילדיה" ומנהלת כמה פלירטים שהיא אינה מרחיבה על אחריתם - נעשה חריף ומורגש יותר לנוכח מבנה השיחות האינטימיות בשניים שמרכיב את הספר. האינטימיות הזו בוהקת עוד יותר כשפיי מספרת על פסטיבל סופרים, שבו עמיתיה הכריזמטיים לפאנל מכשפים את הקהל בדבריהם, ואילו היא קוראת במבוכה רבה מהדף. צורת התקשורת הזו, השלישית, של שיחה מול קהל, אינה טבעית לפיי, והיא מנוגדת לא רק לשיחות אחד על אחד שהיא מנהלת בשאר הרומן, אלא גם לצורת תקשורת רביעית, שהיא הכתיבה והקריאה עצמן: "תמיד מפתיע אותי, אמרתי, שכותבים אינם נרתעים מהחשיפה הפיזית הכרוכה באירועים כאלה, היות שכתיבה וקריאה הן פעולות לא פיזיות, ואפשר כמעט לומר ששתיהן מייצגות בריחה מהגוף הממשי".

בני השיח של פיי מורכבים מבני מעמדות רבים. היא משוחחת עם מהגר העבודה הפולני שמשפץ את ביתה, עם סופרים מצליחים, עם מתווך דירות וכיו"ב. מהשיחות עולה כך, אגב אורחא, דיוקן עכשווי של לונדון, על פערי המעמדות הגדולים שבה, על קשיי הדיור בה, על יחסי השכנות הרעועים שיש בה לעיתים (שכניה של פיי מתקוממים בשנאה עזה נגד השיפוצים ההכרחיים שהיא עורכת בביתה).

כשאני חושב על מקורות ההשפעה של קאסק, סופרת קנדית שחיה בבריטניה, עולים בדעתי זבאלד, ובעיקר פרוסט. במניפסט (בעייתי ומבולבל אמנם) שפירסם ב-‭2010‬ תחת הכותרת ‭ ,Reality Hunger‬ מתייחס הסופר דיוויד שילדס ל'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט לא כאל רומן, אלא כאל מסה אישית ארוכה, שמהווה מודל לגל הספרותי האנטי-בדיוני של זמננו. הוויתור של קאסק על עלילה לטובת פיסות חיים, כמו גם הנסיקה התדירה לניתוח עקרוני ומסאי של פיסות החיים האלה, הופכים אותה לדוגמה נוספת לרצון של הפרוזה העכשווית להשביע את הרעב למציאות.

עוד 3 ספרים עם גיבורות גרושות:
ניצבת > א“ב יהושע
צביטה בלב > נורה אפרון
פרפרים בנובמבר > אידור אווה אולפסדוטיר

בתמונה: רייצ'ל קאסק, צילום: רויטרס
אריק גלסנר 7 לילות 18/01/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
מעבר רייצ'ל קאסק
אסטרולוגית אחת שלחה לי אימייל וכתבה שיש לה חדשות חשובות לגבי אירועים שיתרחשו בחיי בעתיד הקרוב. היא ראתה דברים שאני לא ראיתי: פרטיי האישיים הגיעו לרשותה ואפשרו לה להיוועץ בכוכבים ולשאוב מהם מידע. היא ביקשה לבשר לי על מעבר רציני שאמור להתרחש בקרוב בשמיים שלי. היא התרגשה מאוד כשחשבה על השינויים שהמידע הזה עשוי לטמון בחובו. תמורת סכום סמלי היא תשתף אותי בו ותאפשר לי לנצל אותו לטובתי.
היא הרגישה — האימייל המשיך — שאיבדתי את דרכי, שלפעמים קשה לי לחלץ משמעות מנסיבות חיי בהווה ולקוות לעתיד טוב יותר; היא הרגישה חיבור אישי חזק בינינו, ואף שלא ידעה להסביר אותו, ברור לה שיש דברים שאי אפשר להסביר. היא הבינה שאנשים רבים נאטמים לרעיון שלשמיים מעל ראשם יש משמעות, אבל האמינה בכל ליבה שאני לא נמנית עימם. לא ניחנתי באמונה עיוורת במציאות, אשר גורמת לאחרים לחפש הסברים מדויקים. היא ידעה שסבלתי מספיק כדי להתחיל לשאול שאלות מסוימות שטרם קיבלתי תשובות עליהן. אבל תנועות הכוכבים מייצגות אזור שהגורל האנושי מהדהד בו עד אינסוף: אולי יש אנשים שפשוט לא מאמינים שהם חשובים מספיק כדי לבוא לידי ביטוי שם. האמת המרה, אמרה, היא שבעידן המדע ואי האמונה איבדנו את תחושת המשמעות העצמית. נעשינו אכזריים כלפי עצמנו וכלפי אחרים מתוך אמונה שבעיקרו של דבר אנחנו חסרי ערך. מה שהכוכבים מציעים, אמרה, הוא לא פחות מהזדמנות להשיב את האמונה בגדולת האדם: כמה כבוד עצמי ואדיבות ואחריות וכבוד לזולת נוסיף ליחסינו, אם רק נאמין שלכל אחד ואחד מאיתנו יש חשיבות קוסמית? היא הרגישה שדווקא אני מכל האנשים אמורה להבין את ההשלכות על השלום והשגשוג העולמיים, שלא לדבר על המהפכה שיחולל חיזוק מושג הגורל ברמה האישית. היא קיוותה שאסלח לה על יצירת הקשר בדרך זו ועל הבוטות. כפי שכבר אמרה, היא חשה חיבור אישי עז בינינו שדרבן אותה לומר את אשר על ליבה.
ייתכן שהאלגוריתם הממוחשב שייצר את האימייל הזה ייצר גם את האסטרולוגית עצמה: המשפטים שלה היו בעלי אופי מובהק מדי, והיו יותר מדי התייחסויות לתכונות אישיוּת. היא התבססה באופן בולט מדי על טיפוס אנושי, עד כדי כך שלא יכלה להיות אנושית בעצמה. כתוצאה מכך, האהדה והדאגה שהביעה יצרו רושם מאיים במקצת; אך מאותן סיבות הן גם נדמו נטולות פניות. חבר שלי, שסבל מדיכאון בעקבות גירושים, הודה בפניי לאחרונה כי לעיתים קרובות הוא מתרגש עד דמעות מגילויי דאגה לבריאותו ולרווחתו, כפי שהם מתבטאים בניסוחים של פרסומות ואריזות מזון, וכן בקולות הממוכנים המושמעים ברכבות ובאוטובוסים ומביעים חשש לכאורה שמא יפספס את התחנה שלו. לדבריו, הוא פיתח מעין אהבה לקול הנשי המנחה אותו כשהוא נוהג במכוניתו, ביתר מסירות מזו שאשתו הפגינה כלפיו אי־פעם. איסוף השפה והמידע מהחיים האמיתיים הוא איכותי כל כך, אמר, שאולי האנושי הכוזב נעשה מהותי והדדי יותר מהאנושי המקורי, וכבר אפשר לקבל יותר רוך ממכונה מאשר מהזולת. אחרי הכול, הממשק הממוכן אינו תמצית של אדם אחד אלא של אנשים רבים. במילים אחרות, אסטרולוגים רבים היו צריכים לחיות כדי ליצור את הדוגמה האחת הזאת. הוא האמין שאפשר לשאוב נחמה מכך שהמקהלה האוקיאנית הזאת אינה כבולה לאדם אחד, אלא נובעת כביכול מכל מקום ומשום מקום: הוא שם לב שבעיני רבים הרעיון הזה מוציא מהדעת, אבל בעיניו, הכרסום באינדיווידואליות מכרסם גם בכוח לפגוע.
אותו חבר — סופר — הוא שיעץ לי עוד באביב, שאם אעבור ללונדון עם משאבים מוגבלים, מוטב שאקנה בית רע ברחוב טוב מאשר בית טוב במקום רע. רק בני המזל במיוחד וחסרי המזל במיוחד זוכים לגורל שאינו מעורבב: כל היתר צריכים לבחור. מתווך הדירות הופתע מכך שאימצתי את דבר החוכמה הזה, אם הוא אכן דבר חוכמה. מניסיונו, טען, אנשים יצירתיים מבכרים את יתרונות האור והחלל על פני יתרונות המיקום. הם נוטים לחפש את הפוטנציאל של דברים, בעוד שרוב בני האדם מחפשים את הביטחון שבקונפורמיות, במה שכבר מומש עד כלות, בנכסים שכוח המשיכה שלהם נובע אך ורק מסך האפשרויות שמוצו ואי אפשר עוד להוסיף עליהן. האירוניה, אמר, היא שאנשים כאלה החוששים ממקוריות, בד בבד מפתחים אובססיה למקוריות. הלקוחות שלו נכנסים לאקסטזה לנוכח הרמז הקטן ביותר למאפיין תקופתי: טוב, אם מתרחקים מעט מהמרכז מוצאים שפע של מאפיינים כאלה בשבריר מהעלוּת. נשגב מבינתו, טען, איך אנשים ממשיכים לקנות נכסים באזורים שהמחירים בהם מופקעים, בעוד שהמציאוֹת האמיתיות נמצאות באזורים המתפתחים. הוא הניח שבלב התופעה מצוי חוסר הדמיון שלהם. כרגע השוק בשיאו, אמר, ובמקום שהמצב ירפה את ידי הקונים, הוא דווקא משלהב אותם. הוא עצמו עֵד להמולות פרועות מדי יום ביומו, כשאנשים פורצים למשרדו ונאבקים בעוז על הזכות לשלם יותר מדי על מעט מדי, כאילו חייהם תלויים בכך. הוא הראה דירות שפרצו בהן קטטות, ניהל מכרזים בשדות קרב של תוקפנות חסרת תקדים, ואף קיבל הצעות לשוחד תמורת יחס מועדף. הכול, אמר, בעבור נכסים שבאור היום הקר אין בהם שום ייחוד. הדבר המדהים הוא הייאוש האמיתי שאנשים אלה חווים בלהט התשוקה: הם מתקשרים אליו מדי שעה כדי להתעדכן, או מתקשרים סתם למשרד, ללא סיבה; הם מתחננים ולפעמים אפילו בוכים; הם כועסים רגע אחד ומתחרטים במשנהו, ולא פעם מרנינים את ליבו בווידויים ארוכים על חייהם הפרטיים. הוא היה מרחם עליהם אלמלא העובדה שהדרמה שלהם נעלמת ברגע שהכול נגמר והעסקה נחתמת, או־אז הם משילים מעליהם לא רק את זכר התנהגותם אלא גם את האנשים שנאלצו לשאת אותה. היו לו לקוחות ששיתפו אותו בפרטי פרטים מבחילים, וכעבור שבוע חלפו על פניו ברחוב בלי להפגין ולו רמז להיכרות איתו; הוא ראה לנגד עיניו זוגות שוקעים לתהומות, ואחר כך מסתובבים בשכונה ועוסקים בענייניהם באגביות. רק בעצם השכחה המוחלטת הוא הבחין לפעמים בשמץ בושה. בראשית הקריירה שלו תקריות כאלה הטרידו אותו, אך למרבה המזל, הניסיון לימד אותו לא לקחת ללב. הוא הבין שמבחינתם הוא דמות שהגיחה מתוך הערפל האדום של תשוקתם, מושא להעברה כביכול. אבל התשוקה עצמה המשיכה להתמיה אותו. לפעמים הסיק שאנשים רוצים רק את הדברים שלא בהכרח ישיגו; לפעמים זה נראה לו מורכב יותר. לעיתים קרובות לקוחותיו הודו שחשו הקלה דווקא כשתשוקתם לא באה על סיפוקה. אותם אנשים שהשתוללו ובכו כילדים מתוסכלים כשנכס כלשהו נמנע מהם ישבו כמה ימים לאחר מכן שלווים במשרדו והודו לו על כך שלא קיבלו אותו. כעת הם הבינו שהוא לחלוטין לא התאים להם; הם רצו לדעת מה עוד יש לו להציע. בעיני רוב האנשים, אמר, מציאת בית ורכישתו הן מצב של פעילות מוגברת; ופעילות כרוכה בעיוורון מסוים, עיוורון הקיבעון. רוב האנשים מכירים בצו הגורל רק כשכוח הרצון שלהם מתכלה.
במהלך השיחה הזאת ישבנו במשרדו. בחוץ התקדמה התנועה בעצלתיים ברחוב הלונדוני האפור והמלוכלך. אמרתי שהטירוף שהוא תיאר לא מעורר בי רצון להתחרות, אלא דווקא מכבה כל להבת התלהבות שאולי בערה בי לגבי צֵיד בית, ומעורר בי רצון להסתלק מייד. חוץ מזה, אין לי כסף לנהל קרב של הצעות מחיר. הבנתי אפוא שבתנאי השוק שהוא תיאר, לא סביר שאמצא מקום מגורים. אבל בה בעת התמרמרתי על הרעיון שאנשים יצירתיים, כפי שקרא להם, נאלצים להידחק לשוליים בגלל מה שהוא כינה בנימוס הערכים הנעלים שלהם. למיטב זיכרוני הוא השתמש במילה "דמיון": הדבר הנורא ביותר שאדם כזה יכול לעשות הוא להתרחק מהמרכז מתוך הגנה עצמית ולמצוא מחסה במציאות אסתטית שבה העולם החיצוני נותר על כנו. לא רציתי להתחרות, אבל עוד פחות מזה רציתי לקבוע כללים חדשים להגדרה של ניצחון. רציתי מה שרצו כולם, גם אם לא יכולתי להשיג את זה.
מתווך הדירות נראה המום במקצת מהדברים. הוא אמר שלא התכוון לרמוז שעליי להידחק לשוליים. הוא פשוט חשב שאקבל תמורה טובה יותר לכסף, וביתר קלות, בשכונה מבוקשת פחות. הוא הבין שאני נמצאת בעמדה פגיעה. ושפטאליות כמו זו שניחנתי בה נדירה בעולם שהוא פועל בו. אבל אם אני נחושה בדעתי לרוץ עם העדר, ובכן, בהחלט יש לו מה להראות לי. הפרטים היו רשומים לפניו: הבית חזר לשוק רק הבוקר, אחרי שהעִסקה הקודמת התפוצצה. הרשות המקומית היא בעלת הנכס: הם להוטים למצוא מייד קונה אחר, והמחיר שיקף זאת. כפי שאני רואה, הוא אמר, מצב הבית גרוע למדי — למעשה, אי אפשר לגור בו. רוב הלקוחות שלו, על אף רעבונם, לא היו נוגעים בו לעולם. אם רק ארשה לו להשתמש במילה "דמיון", הרי שהוא חורג מגבולות דמיונם של רוב האנשים; אם כי המיקום שלו באמת נחשק מאוד. אבל במצבי, הוא לא יכול לעודד אותי במצפון נקי. זו עבודה ליזם או לקבלן, מישהו שיבחן את הדברים ללא משוא פנים; הבעיה היא שהשוליים קטנים מכדי שאדם כזה יתעניין בנכס. הוא הסתכל לי בעיניים לראשונה. זה כמובן לא מקום שאפשר לגדל בו ילדים, אמר.
כעבור כמה שבועות, כשהעסקה נחתמה, חלפתי במקרה ברחוב על פני מתווך הדירות. הוא צעד לבדו עם ערימת ניירות צמודה לחזה, וצרור מפתחות מקרקש תלוי על אצבעותיו. הקפדתי להניד בראשי כי זכרתי את דבריו, אבל הוא רק העיף בי מבט אטום והסיט אותו מייד. זה היה בתחילת הקיץ; עכשיו ראשית הסתיו. ההערה של האסטרולוגית לגבי אכזריות היא שהזכירה לי את התקרית הזאת, שבזמנה הוכיחה כמדומה שלא משנה מה נחשוב על עצמנו, אנחנו לא יותר מתולדת היחס של אחרים אלינו. באימייל היה קישור למפה האסטרולוגית שהיא בנתה לי. שילמתי וקראתי את מה שנכתב בה.