בית בקהיר - חלק ג: דור שלישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית בקהיר - חלק ג: דור שלישי
מכר
מאות
עותקים
בית בקהיר - חלק ג: דור שלישי
מכר
מאות
עותקים

בית בקהיר - חלק ג: דור שלישי

4.8 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

תקציר

בית בקהיר חלק ג: הדור השלישי הוא הספר השלישי והאחרון בהטרילוגיה הקהירית מאת הסופר ואיש הרוח, זוכה פרס נובל, נגיב מחפוז. שני הכרכים הראשונים - בית בקהיר, והספר השני בית בקהיר | כאמל ראו גם הם אור בסדרת מפרשים. 
 
זוהי סאגה רחבת יריעה המגוללת את קורותיה של משפחת הסוחר האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד, על בניו, בנותיו ואשתו הצייתנית. על רקע אופייה המשתנה של קהיר בין שתי מלחמות העולם במאה העשרים והתסיסה ברחוב המצרי כנגד הקולוניאליזם הבריטי, משתנים גם חייהם של בני המשפחה הנתונים למרותו של האב הכל-יכול השולט במשפחתו ביד רמה.
נגיב מחפוז, הנחשב בעיני רבים לגדול הסופרים המצרים במאה העשרים, ולאחד מגדולי הסופרים הערבים בעת המודרנית, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 .יצירת המופת שלו הטרילוגיה הקהירית היא משיאי יצירתו והקריאה בה מאפשרת לקוראיו היכרות עם קהיר שאותה הכיר מחפוז לאורך חייו הארוכים, ושממנה כמעט לא יצא. הטרילוגיה תורגמה לעברית בראשית שנות השמונים, שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. פרסום זה, שהיה רגע היסטורי חשוב במסורת התרגום המודרנית מערבית לעברית ועורר עניין רב בתרבות הישראלית, היה תוצאה של חיבור חד-פעמי בין כתיבתו של מחפוז, תרגומו של סמי מיכאל, ויוזמתו של החוקר ששון סומך. הוצאתה לאור מחדש היא חגיגה מרגשת לאוהבי מחפוז, לאוהבי הספרות הערבית ולאוהבי הספרות בכלל.
למהדורה זו נוספה אחרית דבר מאת ד"ר אלמוג בהר.

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
פרופ' ששון סומך 
באדיבות אתר ynet
 
הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז, ששלושת כרכיה נקראים בגרסתם הישראלית "בית בקהיר", תורגמה לעברית בידי הסופר סמי מיכאל והופיעה בארץ בין השנים 1984-1981. אעיר מיד, שזה היה התרגום הראשון של הטרילוגיה בשלמותה לשפה כלשהי. רק אחרי שמחפוז זכה בפרס נובל לספרות ב-1988 התעוררו מו"לים ומתרגמים בשפות שונות ברחבי העולם לתרגם את היצירה הגדולה הזאת, גדולה תרתי־משמע, שהיקף שלושת הכרכים שלה במקור הערבי מתקרב ל-1500 עמודים (ובעברית — לאלף עמודים).
הסופר המצרי, תומך נמרץ בתהליך ההתפייסות בין מצרים וישראל, קיבל בשמחה גלויה את הידיעה שיצירתו המרכזית תורגמה ללשון המקרא. באחד מביקורי בדירתו שבקהיר ראיתי את שלושת הכרכים בגרסתם העברית עומדים על כוננית ספרים ליד שולחן הכתיבה שלו. "מה טעם?" שאלתי. "והלוא עברית אינך קורא!" הסופר השיב לאלתר: "הסמליות שבתרגום הזה מעניקה לו ערך מיוחד." בריאיון שניתן לאחר מות הסופר על ידי אחד מידידיו הקרובים, תופיק סאלח, במאי סרטים מצרי ידוע, הבהיר סאלח שהתרגומים שנעשו מיצירת מחפוז בישראל, והמחקרים שכתבו ישראלים על יצירתו, הסבו לו נחת מרובה וביססו את אהדתו לישראל. 
 
קרוב לנהר האדיר
 
שלושת הכרכים של הטרילוגיה הקהירית הופיעו לראשונה במצרים בשנים 1957-1956. זהו רומן קהירי מובהק ואולי אפשר לומר: הרומן של קהיר בת־זמננו בה"א הידיעה. וכפי שדבלין העיר נקשרה לרומן הידוע של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", כך נקשרה קהיר לשלושת הכרכים של מחפוז. הוא נולד בעיר הזאת בשנת 1911 ומת בה ב-2006 בהיותו בן 95. ילדותו עברה עליו באחת משכונותיה העתיקות ביותר של קהיר, ולמעשה זהו האזור הראשון שנתקרא קהיר / אל־קאהרה על ידי מייסדי העיר, שליטי השושלת הפ'אטימית־שיעית שכבשה את קהיר ב-969 למניין העמים.
זהו האזור שבמרכזו עומד מסגד "אל־אזהר", מעין אוניברסיטה איסלאמית, שאף היא נוסדה בידי הפולשים הפ'אטמים בשנה ההיא. שם שוכן גם הבזאר הגדול של קהיר הקרוי "ח'אן אל־ח'לילי". בסמטותיה המצטלבות של השכונה הזאת שיחק הנער נגיב מחפוז, בן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. משפחתו עקרה לאזור "מודרני" יותר, עבאסייה, בהיות הילד עול ימים. שם התגורר עד נישואיו לפני כחמישים שנה; ולאחר מכן העדיף להתגורר עם משפחתו־שלו על שפת הנילוס עד יום מותו, בדירה הממוקמת בקומה התחתונה של בית דירות, בחפשו קרבה מרבית לנהר האדיר.
זהו רומן משפחתי הכתוב על פי דגמי הטרילוגיות המשפחתיות של תומאס מאן הגרמני, גולסוורת'י האנגלי ומרטן די גאר הצרפתי. ביצירה שלנו שלושה דורות בני משפחה אחת, הלוא היא משפחתו של סוחר מצליח בבזאר, שהכול מכנים אותו אל־סייד ("האדון"). בכרך הראשון האב הוא הגיבור המרכזי, בעל בעמיו השולט ביד רמה בביתו ובמשפחתו, איש מכובד המקיים את מצוותיו בקפידה, לכאורה, אך בהסתר הוא איש לילה, גיבור תענוגות המאוהב במיטב הרקדניות־זמרות שפעלו בקהיר של ימי מלחמת העולם הראשונה, ושותה ויסקי לשוכרה עם רעיו מדי ערב.
אמינה רעייתו היא אישה יראת שמים ועקרת בית למופת, אישה חכמה ורבת־תושייה, צופייה הליכות ביתה ומסורה לבעלה ולילדיה. בבית מתגוררים גם חמשת ילדיו של אל־סייד, אחד מנישואים קודמים וארבעה — שתי בנות ושני בנים — פרי בטנה של אמינה. כל הדמויות האלה מעוצבות לאורך היצירה בתחכום רב, כל אחת עם צרור הנושאים הממלאים את חייה. הכרך הראשון מסתיים בכך שפהמי, בנה בכורה של אמינה, סטודנט למשפטים, נהרג באש החיילים הבריטים ששלטו אז בעיר בעת שצעד בהפגנה חגיגית שנועדה להקביל את פניו של סעד זע'לול, המנהיג הלאומי הגולה, בשובו מגלותו. בכך מסתיימים ימי השלווה של אמינה ולמעשה של כל המשפחה.
גם אם הפוליטיקה ממלאת תפקיד חשוב בטרילוגיה של מחפוז, אין זה רומן פוליטי מפורש; ולכל היותר ניתן לראות בו רומן היסטורי, המשחזר היסטוריה קרובה בזמן. המרד העממי המתואר בכרך זה, ושבו נהרג פהמי, סימל את המפנה שחל במצרים ושקבע את דמותה החדשה כדמוקרטיה שבירה בין שתי מלחמות העולם. רק עם בוא הפיכת "הקצינים החופשיים" של 1952 באה תקופה זו על סיומה.
 
קהיר במלוא ססגוניותה
 
הכרך השני נקרא בגרסתו העברית "כמאל". הוא אכן הכרך שבו יהפוך כמאל, צעיר בניה של אמינה, לנער מתבגר, תלמיד תיכון ואחר כך סטודנט לפילוסופיה. הסופר העניק לכמאל תכונות אחדות המזכירות את עלומיו שלו; אך אין מדובר ביצירה אוטוביוגרפית. כמאל הוא דמות בעלת מזג אינטלקטואלי, אינטרוספקטיבי. עם התוודעותו לתורת דארווין החל מתרחק ת"ק פרסה מאווירת הדתיות שאפיינה את משפחתו.
באותן שנים הוא מתאהב בצעירה קהירית ממוערבת, בת־שועים, אך יוצא מאהבתו וידיו על ראשו. בעקבות אכזבתו הרגשית נותר כמאל רווק מובהק. כמאל מייצג במפורש את ההתרחקות הרבה של מעמד הביניים המצרי בין שתי מלחמות העולם ממושגי ימי־הביניים וקבלת המערב ותרבותו כבסיס לחיים ולהגות.
הכרך השלישי והאחרון של הטרילוגיה מציג לפנינו סוג חדש של צאצאים למשפחת אל־סייד. מדובר בבני דור שלישי שנולדו לבנו הבכור ולשתי בנותיו של האדון בשנות השלושים. זהו דור פעלתני, חסר־נחת, שאינו מאמין בחשיבות ההגות כשהיא לעצמה ומעדיף לפנות למעשים. אחד מנכדיו של אל־סייד הופך לקומוניסט, ואחיו — לפעיל בחוגי האסלאם הרדיקלי. היצירה הגדולה מסתיימת ביום שבו המשטרה מובילה את שני האחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה, למאסר ולמשפט, כשאשתו של אחד מהם כורעת ללדת.
לנוכח שפע ההיסטוריה החברתית והתרבותית האצורה בטרילוגיה של מחפוז לא ייפלא שהיא זכתה ביוקרה רבה. ועדת פרס נובל ציינה אותה בהבלטה בנמקה את מתן הפרס לסופר המצרי. קהיר־של־אתמול ביצירה זו נפרשת לפני הקורא במלוא ססגוניותה ותהפוכותיה, אך גם קהיר־של־היום אינה חסרה באלף עמודי הספר. החברה המצרית, וליתר דיוק — החברה של קהיר, תוארה מבפנים תוך יכולת חדירה פסיכולוגית מופלאה; וגם אם קהיר גדלה והשתנתה ללא הכר, כביכול, ביותר מחמישים השנים שחלפו מהתקופה המתוארת בטרילוגיה, הרי שורשי החוויה האורבנית של הטרילוגיה לא נעקרו כליל, ואשרינו שהיצירה כולה עומדת לרשותו של הקורא הישראלי.
 
 
1
 
ראשים התקבצו מסביב למַחתָה ואל הגחלים הלוחשות הושטו ידיים — ידי אָמינה הרזות והגרומות, ידי עאישה הצפודות, ידיה של אוּם־חָנָפי שדמוּ לשריונו של צב, ואילו הידיים הלבנות, הצחות והנאות, היו ידיה של נָעימה. צינת ינואר רבצה כקרח בפאתי הסלון. דבר לא השתנה בסלון על מחצלותיו הצבעוניות ועל כורסאותיו המפוזרות בפינות, חוץ מהנברשת הישנה עם מנורת הגז. הנברשת נעלמה ובמקומה השתלשלה מהתקרה נורת חשמל. עוד שינוי התרחש במקום, מפגש הקפה הועתק לקומה הראשונה. לאמיתו של דבר, הקומה העליונה כולה עברה לקומה זו מתוך התחשבות באב, שמצב לבו לא הרשה שיעלה במדרגות. תמורה גדולה מזו עברה על בני המשפחה עצמם. גופה של אמינה הצטמק ושׂערה נהפך להילה כסופה. אף שלא הגיעה לשישים נראתה כבת שבעים. שינוי זה שניכר באמינה היה כאין וכאפס לעומת התבלותה והתפוררותה של עאישה. למרבה הגיחוך או הדאבה, שׂערה עודנו זהוב ועיניה תכולות, אולם מבטה לא הביע ערנות ועורה החיווריין כמו שיקף חולי. האם הפנים האלה, שעצמותיהם הזדקרו והעיניים והלחיים שקעו בהם, הם פניה של אישה בת שלושים וארבע? ואילו אוּם־חָנָפי, דומה שהשנים לא פגעו בה ולא נגסו בבשרה ובמשמניה, אלא נערמו כמו אבק או נסורת על עורה והקיפו את צווארה ואת פיה. רק במבטה התועה ניכר שהיא משתתפת עם בני המשפחה בצערם השתוק. נָעימה נראתה בחבורה זו כוורד הצומח בחצר של בית עלמין. נערה יפהפייה בת שש־עשרה. נזר של שיער זהוב עיטר את ראשה ואת פניה קישטו עיניים כחולות. דומה היתה לעאישה בימי נעוריה ואף יפה ממנה. אך היתה צנומה ועדינה כצל, בעיניה השתקף מבט שלֵו וחולמני שהביע טוהר ותמימות והיתה כזרה בעולם הארצי הזה. היא נצמדה אל כתפיה של אמהּ כחוששת להיפרד ממנה ולוּ לרגע אחד.
שפשפה אוּם־חָנָפי את ידיה מעל למַחתָה והפטירה: "השבוע עומדים הפועלים לסיים את הבניין לאחר עבודה של שנה וחצי."
"הבניין של הדוד בָּיוּמי מוכר המיץ," העירה נעימה בלעג.
עיניה של עאישה נישאו מן המַחתָה ונתלו לרגע בפניה של אוּם־חָנָפי ולא פצתה פיה. בזמנו נודע להם על הריסתו של הבית, שפעם היה ביתו של אדון מוחמד רַדוואן. תחתיו התנוסס בניין בן ארבע קומות על שמו של הדוד בָּיוּמי מוכר המיץ. זיכרונות ישנים — מרים ויאסין. היכן הם עתה, מרים, אמהּ של מרים ובָּיוּמי מוכר המיץ, ששם ידו על הבית בתוקף הירושה והרכישה? אלה היו ימים של חיים, חיים של ממש, כשהלב היה חסר דאגות.
"גבירתי," הוסיפה אוּם־חָנָפי, "הדבר היפה ביותר בבניין הוא החנות החדשה של הדוד בָּיוּמי — מיץ, גלידה וממתקים, כולה מראות ואור חשמל, הרדיו פועל יומם ולילה. לבי לבי לעלי חוסיין הספּר ולדַרוויש מוכר הפוּל, לאל־פוּלי מוכר הלֶבּן ולאבּוּ סָריע בעל בית הקלייה, כשהם מעבירים את מבטם מהחנויות המַטות ליפול שלהם לחנות ולבניין החדש של עמיתם הוותיק..."
אמינה הידקה את הצעיף סביב כתפיה. "ישתבח שמו שמעניק ברוחב יד," לאטה.
נעימה חיבקה את צווארה של אמהּ בזרועותיה. "קיר הבנייה חוסם את הגג מהעבר הזה, איך נבלה על הגג כשישתכנו בו דיירים?"
נבצר מאמינה להתעלם משאלתה של נכדתה היפה. מעל לכול ביקשה לגלות התחשבות בעאישה. "אל תשימי לב לדיירים," אמרה. "תיהני ותבלי על הגג ככל העולה על רוחך." הגניבה מבט אל עאישה כדי לעמוד על תגובתה לתשובתה הנאה. מרוב חשש לה היתה כחוששת ממנה. אך באותו רגע היתה עאישה שקועה בהתבוננות במראה שניצבה על שולחן שבין חדרו של האדון לבין חדרה שלה. הרגלה להתבונן במראה השתמר אף שההרגל הזה קיפח את משמעותו. עם חלוף הזמן חדלה להזדעזע מחזות פניה הבלויים. מעין קול פנימי היה שואל: איפה עאישה של הימים ההם? בלי משים היתה משיבה: ואיפה מוחמד, עותמָן וחָליל? אמינה הבחינה בכל זה ולבה נצבט בקרבה. מיד נצבט גם לבה של אוּם־חָנָפי, שכה התערתה במשפחה עד שקיבלה עליה גם את הצער. נעימה ניגשה אל הרדיו שהוצב בין חדר האורחים לבין חדר האוכל וסובבה את המתג. "אמא," אמרה, "הגיעה שעת התקליטים."
עאישה הציתה סיגריה ושאפה עמוקות. אמינה עקבה אחר העשן המתפשט כעננה קלילה מעל למַחתָה. מן הרדיו בקע קול שירה: "אהובֵי נפשי מן הימים היפים, הלוואי שתשובו."
נעימה שבה אל מקומה והידקה את שמלתה סביב גופה. כמו אמה, בימיה המאושרים שחלפו יצאה נפשה לשירים, היטיבה להקשיב, למדה בעל פה ושרה בקול ערב. נטייתה זו לא נפגמה בשל תחושותיה הדתיות, תחושות שגברו על כל רחשי הלב האחרים. היא שקדה על תפילותיה והתחילה לצום בגיל עשר. היתה שוקעת תדיר בחלומות על העולם הנסתר ונענית בלב נפעם כשהזמינה אותה סבתה לבקר אצל אל־חוּסיין. עם זאת, לא פחתה משיכתה לשירים, והיתה שרה כל אימת שהיתה בגפה, בחדרה או במקלחת. עאישה סמכה ידיה על כל מעשיה של בתה, יחידתה, שהיתה מעֵין תקווה שהבליחה באופק האפל של חייה. התפעלה מאדיקותה כפי שהתפעלה מקולה. גם אהבה את תלותה המוגזמת של הנערה בה, ואף עודדה את התלות ונהנתה ממנה ולא אבתה שיעירו לה על כך. אדרבה, הגיבה בדרך כלל בזעף על הביקורת הקלה ביותר, גם אם היתה כוונתה טובה. לא היה לה לעאישה דבר שתעסוק בו בבית חוץ מהישיבה ולגימת קפה ועישון. כשקראה לה אמהּ לסייע בידה במלאכה כלשהי, לא משום שהיתה זקוקה לעזרתה אלא כדי להסיח את דעתה, גילתה עאישה קוצר רוח וחזרה על משפטה הרגיל: "אוף, הניחי לי." עאישה לא הרשתה לנעימה לנגוע בעבודה כלשהי, כביכול חששה לה מעצם התנועה. אילו יכלה היתה מתפללת תחתיה וחוסכת ממנה את יגיעת התפילה. פעמים רבות דנה עמה אמהּ בנושא זה והעירה שנעימה "הגיעה לפרקה" ומן הראוי שתלמד את חובותיה של "עקרת בית".
על זה היתה עאישה משיבה בנעימה של חוסר סבלנות, "אינך רואה שהיא כמו צל? בתי אינה מסוגלת לשאת מאמץ כלשהו, על כן הניחי לה. היא התקווה היחידה שנותרה לי בחיים."
אמינה היתה סוכרת את פיה ובלב דואב התבוננה בבתה וראתה בה את התגלמות הייאוש, ואת פניה האומללים שקיפחו את טעם החיים, והיא עצמה שקעה באנחות. לפיכך חששה להציק לה, והסכינה לשאת בסבלנות ובאהבה סלחנית את תגובותיה הנוקשות של עאישה ואת פגיעתן הרעה של הערותיה.
הזמר הוסיף לשיר: "אהובֵי נפשי מן הימים היפים, הלוואי שתשובו." עאישה עישנה את הסיגריה והאזינה. עודנה נמשכת כמו בעבר לשירים, כמיהתה אליהם לא נפגמה בשל הצער והייאוש. אפשר שהכמיהה גברה דווקא בגלל תוכני הייסורים והאנחות שבשירים. עם זאת ידעה ששום דבר בעולם לא ישיב לה את אהובֵי הנפש מן הימים היפים. לעתים היתה תוהה: ההיו הימים ההם אמיתיים, ושמא היו סתם חלום והזיה. שאם לא כן, היכן הבית השוקק חיים? היכן הבעל הנדיב? והיכן עותמן ומוחמד? הייתכן שרק שמונה שנים מפרידות בינה לבין הימים ההם?
לעתים נדירות רוותה אמינה נחת מהשירים האלה. מעלתו הראשונה של הרדיו בעיניה היא שהעניק לה את האפשרות להאזין לפסוקים מהקוראן ולחדשות. לעומת זאת, תוכניהם העצובים של השירים עוררו בה חרדה, והיא חששה מהתמכרותה של בתה להם. פעם אמרה לאוּם־חָנָפי: "האם השירים האלה אינם כמו בכי?" היא הרהרה כל העת בעאישה עד שהתעלמה מהסבל של לחץ הדם שלקתה בו. הנחמה היחידה שנותרה לה היו הביקורים שערכה אצל אל־חוסיין ואצל הקדושים האחרים. נשאה תודה לאדון שנתן לה דרור והניח לה לבקר בבתי היִראה כאוות נפשה. היא עצמה חדלה להיות אותה אמינה של ימים עברו. המחושים והיגון שינו אותה ללא הכר. עם השנים רפו שקדנותה הכפייתית ונטייתה המוגזמת לסדר, לניקיון ולטיפוח הבית. מלבד צורכיהם של האדון ושל כמאל, איבדה עניין בכול. הניחה לאוּם־חָנָפי לעשות כחפצה בחדר האפייה ובמזווה, והסתפקה בהשגחה בלבד. ולעתים הזניחה גם את ההשגחה. אמונה באוּם־חָנָפי, לא היה לו גבול. אין היא זרה בבית ולבני המשפחה. יתר על כן, היתה ידידה ותיקה ושותפה בעתות שמחה ויגון, והתערתה במשפחה עד שנהפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. ובכל לבה הזדהתה עמה בשמחה ובצער.
הדממה התמשכה זמן מה כאילו שקעו בזמרה. לאחר מכן העירה נעימה: "פגשתי היום ברחוב את ידידתי סַלמָה. היא למדה אתי בבית הספר היסודי ובשנה הבאה תיגש לבחינות הבגרות."
"אילו הרשה לה סבך להמשיך ללמוד," הגיבה עאישה במורת רוח, "הישגייך היו גבוהים מהישגיה, אבל הוא לא הרשה."
אמינה השגיחה בקובלנה הצפונה בהערה "אבל הוא לא הרשה" ואמרה: "לסבא יש עקרונות שאינו מוכן לוותר עליהם. והאומנם היית את מרשה שתמשיך בלימודים חרף המאמצים הכרוכים בזה? הלוא היקירה עדינה עד כי אינה מסוגלת לעמוד בשום מאמץ."
עאישה נענעה בראשה בלי לפצות את פיה ואילו נעימה נאנחה: "הייתי רוצה לסיים את לימודי. כל הבנות לומדות היום כמו הבנים."
"הן לומדות," הפטירה אוּם־חָנָפי בבוז, "משום שאינן משיגות חתן. ואילו יפהפייה כמוך..."
אמינה נענעה בראשה. "והרי את משכילה ואת פאר הבנות. את היסודי סיימת, מה נחוץ לך יותר מזה? אינך זקוקה למשרה, נבקש מאלוהים שיחזק אותך ויוסיף בריאות, בשר ומשמנים ליופייך השובה לב."
"אבקש עבורה בריאות ולא שומן," הגיבה עאישה ביבושת." השומן הוא פגם, בפרט אצל נערות. אני הייתי היפה בנערות בזמני, אף שלא הייתי שמנה."
"נכון," אמרה אמינה בעדינות והתחייכה. "אמך היתה היפה בנערות."
עאישה נאנחה. "ואחר כך הפכתי לאומללות בהתגלמותה."
"אלוהים ינחמך נעימה," מלמלה אוּם־חָנָפי.
"אמן, ריבון עולם," הפטירה אמינה וטפחה בחיבה על גבה של נעימה.
שוב שקעו בשתיקה והקשיבו לזמר אחר ששר: "אוהב לראותך יום־יום." לפתע נפתחה דלת הבית ונסגרה. "האדון הגדול!" קראה אוּם־חָנָפי, ונחפזה החוצה כדי להעלות אור במדרגות. כעבור רגע נשמעו הנקישות הרגילות של מקלו, וכעבור רגע נוסף נראה בפתח הסלון. כולן קמו על רגליהן מתוך נימוס. הוא עמד רגע קט, הביט בהן בנשימה מקוטעת ואחר כך הפטיר: "ערב טוב."
"ערב טוב," קראו בקול אחד. אמינה חלפה על פניו, אצה לחדרו והעלתה בו אור. האיש הלך בעקבותיה.
הוא הקרין כבוד של זקנה כסופת שיער. אחר כך התיישב כדי להשיב את רוחו. השעה היתה רק תשע בערב. האדון שמר על הידורו. רצועת הצמר הכרוכה על כרסו, הקפטאן וכיפת המשי עודם כפי שהיו בימים עברו, ואילו הראש שהלבין, השפם הכסוף והגוף הרזה שבשרו כחש, כל אלה, כמו שובו בשעה מוקדמת, היו מאותות התקופה החדשה. מאותות העידן החדש. היו גם קערת החלב והתפוז שהוגשו לו לארוחת ערב, ללא יין וקינוח, בשר וביצים. חרף זאת העיד הברק בעיניו הכחולות והגדולות שתאוות החיים עודנה חזקה ועמוקה.
כהרגלו, החל להתפשט בסיועה של אמינה. אחר כך לבש את גלימת הצמר, כרך את העבאיה על גופו, חבש את הכיפה והתיישב על הספה. מגש ארוחת הערב הוצע לפניו והוא אכל ללא התלהבות. לאחר מכן הגישה לו אמינה כוס מלאה למחצה מים, והוא נטל את צלוחית התרופה, והזליף שש טיפות שגמע בפנים מתעוותים ובסלידה. "השבח לריבון עולם," מלמל.
הרופא חזר ושינן באוזניו שהתרופה היא זמנית, ואילו הדיאטה היא דבר של קבע. גם חזר והזהיר אותו מפני הזנחה וקלות ראש, כי לחץ הדם גבר והלב נפגע בשל כך. מתוך ניסיונו למד להעריך את הוראותיו של הרופא, לאחר הייסורים שסבל עקב הזלזול בהן. ברגע שחרג מגדרו הגיע מיד העונש. לבסוף נכנע לרופא, ועתה הוא שותה ואוכל רק כפי שהתיר לו. הוא עולה על משכבו בשעה תשע, אולם מוסיף להשתעשע בתקווה שבאחד הימים ישוב בעזרת השם לאיתנו, וייהנה מחיים נעימים ושלווים, אף שחיי העבר חלפו ללא שוב. הוא הקשיב בקורת רוח לשירים שבקעו מהרדיו, ומעל השטיחון שהתיישבה עליו, סחה לו אמינה על צינת היום ועל הגשם שירד לפני הצהריים. לא שת לבו לדבריה והפטיר בעליזות, "נאמר לי שהלילה ישדרו שירים ישנים." האישה חייכה בשמחה כי אהבה סוג זה של שירים, מתוך הזדהות עם נטיית לבו של בעלה יותר מכל סיבה אחרת. העליצות זהרה בעיניו של האדון עד שהועמה. כבר אינו מסוגל ליהנות הנאה מלאה ללא הסתייגות. הכול כמו התהפך בקרבו והיה מתעורר מחלומו לנוכח המציאות המכאיבה, מציאות שאיימה עליו מכל עבר.
העבר היה חלום. כיצד ניתן לשמוח כשהלכו ללא שוב ימי הבילוי, השירה והבריאות? וכשהוא מתנזר ממנעמי המאכלים והמשקאות הטעימים? והיכן פסיעת הגמלים שלו עלי אדמות? והיכן הצחוק הרועם הנובע ממעמקי הלב? ואיפה השחר שהיה עולה בעודו שיכור מהנאות? עתה נאלץ לסיים את בילוייו בשעה תשע, ולעלות על משכבו בשעה זו. האכילה, השתייה וההליכה רשומות במידה מדויקת בפנקסו של הרופא. הבית שהיה לו משכן יקר ללב, ירדה עליו עצבות. כקוץ בבשרו היתה עאישה האומללה. אין בידו לשקם את חייה, ולעולם לא יידע שלווה באשר לעתידה. הלוא מחר היא עלולה להיוותר בודדה, מוכת יגון, ללא אב ואם. נוסף על אלה, גדולה היתה חרדתו לבריאותו הרופפת, שסכנת החולשה והסיבוכים מרחפת מעליה. יותר מכול חשש פן יבגוד בו כוחו וייפול למשכב — לא מת ולא חי, כרבים מידידיו ואהובי נפשו. ההרהורים האלה הטרידו אותו כזבובים והוא ביקש את חסות אללה מפגיעתם. אכן, הוא חייב להקשיב לשירים הישנים, ואולי יישן בעודו מקשיב ללחנים. "השאירי את הרדיו דלוק," אמר, "אפילו אחרי שארדם."
הנהנה בראשה וחייכה לו. נאנח האיש. "כל כך קשה לי העלייה במדרגות."
"תנוח אדוני על כל מדרגה."
"האוויר שם לח מאוד, ארור החורף הזה," אמר והוסיף: "מוכן להתערב שביקרת אצל אל־חוסיין כהרגלך, חרף הצינה."
"הקשיים אינם ולא כלום כשמבקשים לבקר אצלו, אדוני," השיבה בביישנות נבוכה.
"אני אשם בעצמי!"
נחפזה להפיס את דעתו. "אני מקיפה את הקבר הקדוש כשאני מאחלת לך בריאות וכוח."
הוא זקוק לאיחולים כנים. כל הדברים הטובים נשללו ממנו. אפילו המקלחת הקרה שאהב לרענן בה את גופו מדי בוקר נאסרה עליו, כך נאמר לו, כי הוא מסכן את כלי הדם. אם כל דבר טוב נעשה מזיק, אזי נותר רק לבקש את רחמי אלוהים.
כעבור זמן קצר נשמע בחדר קול סגירת הדלת החיצונית. אמינה נשאה את עיניה ומלמלה: "כמאל."
אחרי כמה דקות נכנס כמאל לחדר במעילו השחור, שהדגיש את גופו הצנום והארוך. התבונן באביו מבעד למשקפיים זהובי מסגרת. שפמו המלבני, השחור והשופע, שיווה לו חזות מכובדת וגברית. הוא רכן בברכה על ידו של אביו, שהזמין אותו לשבת וכדרכו שאל בחיוך: "היכן היית, אדוני?"
כמאל אהב את הנעימה החביבה והידידותית הזאת, שזכה בה רק כעבור שנים רבות. הוא ישב על הספה והפטיר: "הייתי בבית הקפה עם ידידים."
מה טיבם של הידידים האלה? הוא נראה כבד ראש, רציני ומכובד הרבה מעבר לגילו. יתר על כן, הוא מבלה את רוב לילותיו בספרייתו. עד כמה שונים זה מזה כמאל ויאסין. עם זאת, איש־איש וחולשתו. שוב חייך אליו ושאל: "נכחת היום בוועידת מפלגת ה'וַפד'?"
"כן. ושמעתי את נאומו של מוּצטפה אַל נחאס, זה היה יום גדול."
"אמרו לי שזה מאורע גדול, אך נבצר ממני ללכת ומסרתי את ההזמנה לידיד. מצב בריאותי אינו מניח לי להתאמץ יתר על המידה."
"אלוהים יעניק לך כוח," מלמל כמאל בחיבה.
"לא היו תקריות?"
"הכול עבר בשלום. המשטרה, בניגוד לדרכה, הסתפקה בבילוש."
האדון הניד ראש בשביעות רצון והפטיר בנעימה מודגשת: "נחזור לנושא הישן. עדיין אתה עומד על דעתך המוטעית, בנוגע לשיעורים פרטיים?"
עודנו מגיב במבוכה ובמצוקת נפש כל אימת שהוא מתנגד לדעותיו של אביו. "כבר אמרנו את הכול בנושא הזה," השיב בעדינות.
"מדי יום מבקשים ממני ידידים שתיתן שיעורים לילדיהם, אל תדחה כסף טוב כזה. השיעורים הפרטיים הם מקור לא אכזב של פרנסה עבור המורים, ואלה שמבקשים אותך נמנים עם נכבדי הרובע."
כמאל לא פצה פה, אך פניו הביעו התנגדות מנומסת. האב הביע את צערו: "אתה מסרב כדי לבזבז את זמנך על קריאה אין־סופית ועל כתיבה שאין שכר בצדה. האם זה יאה לאדם בר־דעת כמוך?"
"עליך להעריך כסף כפי שאתה מעריך את המדע," אמרה אמינה לכמאל, ונפנתה לאדון בחיוך גאה. "הוא דומה לסבו. אהבת המדע אצלו מעל לכול."
האדון הגיב בזעף. "שוב חזרנו לסבא שלו. מי היה הסבא הזה? האימאם מוחמד עַבּדָה?"
אף שלא ידעה דבר על האימאם השיבה בהתלהבות: "ומדוע לא, אדוני? כל השכנים היו פונים אליו בענייני דת וחולין."
בדחנותו של האדון גברה עליו ופרץ בצחוק: "שכמותו היום — כל עשרה בגרוש."
פניה של האישה הביעו הסתייגות, אך לא לשונה. כמאל חייך בחיבה ובמבוכה. ביקש רשות לפרוש ויצא מהחדר. בסלון עצרה אותו נעימה וביקשה להראות לו את שמלתה החדשה. הלכה להביא אותה והוא ישב והמתין ליד עאישה. ככל שאר בני הבית, גילה את אהדתו לעאישה באמצעות נעימה. נוסף על כך, התפעל מהנערה היפהפייה כפי שהתפעל מאמה בעבר. נעימה הביאה את השמלה והוא פרש אותה על זרועותיו, התבונן בה והביע את הערכתו. הסתכל בנערה בחיבה ובאהבה, מוקסם מיופייה הנעים והשלֵו. יופי זך, עדין ומקרין אורה.
כמאל יצא בלב כבד, הטרידה אותו המחשבה על החיים במחיצת המשפחה עד זִקנתה המעוררת תוגה. אין זה קל לחזות באבא בחולשתו אחרי עריצותו ושתלטנותו, לראות את כמישתה והצטמקותה של אמו עם השנים, או לראות את עאישה בבלייתה ובהידרדרותה. אווירה רוויית יגון הרומזת על הסוף. עלה במדרגות לקומה העליונה — "הדירה שלו", כהגדרתו. שם העביר את שעותיו בגפו בחדר השינה ובספרייתו המשקיפים אל בּין אל־קַצרין. התפשט ולבש את גלימתו ואת הבגד העליון, ועבר לספרייה שעמדה בה מכתבה גדולה ליד החלון הבולט והסגור. משני עברי המכתבה היו שורות של ארונות ספרים. אמר לקרוא לפחות פרק ב' ב"מקורות הדת וההתנהגות" לברגסון, ולעבור בפעם האחרונה על מאמרו החודשי לירחון "ההגות", שבמקרה דן בנושא הפרגמטיזם. השעות האלו שהוקדשו לפילוסופיה והתמשכו עד חצות היו המאושרות בשעות יומו. חש בהן — כפי שהתבטא — שהוא בן אדם. יומו היה חולף בעבודת ההוראה בבית הספר היסודי "אל־סַלחָדאר", או כדי לספק את הצרכים החיוניים של חייו, צרכים שכללו את הדאגה לחיָה הרובצת בתוכו והחותרת תמיד להבטחת עצמה ולסיפוק תאוותיה. כמאל לא אהב את משרתו הממשלתית, גם לא רחש לה כבוד, ועם זאת לא גילה התמרמרות, בפרט בבית, פן ישמחו לאידו. אולם היה מורה מצוין שזכה להערכה, עד שהמנהל נטה להטיל על שכמו אחריות לפעילות הכללית בבית הספר. בהלצה האשים את עצמו שהוא עֶבד, הלוא העבד רוכש מיומנות בעבודה שאינו אוהב. האמת היא ששאף להצטיינות שהיה רגיל לה משחר ילדותו. שאיפתו זו דרבנה אותו ללא לאות למסירות ולהישגים. מראשית דרכו גמר אומר להיות אישיות מעוררת כבוד בקרב התלמידים והמורים. הוא השיג את שלו, ולא זו בלבד שהיה אישיות מעוררת כבוד, אלא גם אישיות אהובה חרף חוטמו וראשו האדירים. אין צל של ספק כי חוטמו וראשו או המודעות המייסרת בהם, היוו גורם מכריע בנחישות רצונו, נחישות שעיצבה את אישיותו המעוררת כבוד. הוא ידע כי חוטמו וראשו עתידים לעודד מתנכלים, והחלטתו היתה נחרצת להגן עליהם ועל עצמו מפני זדים. אמנם לא ניצַל מרמזים ומפגיעות, הן במהלך השיעורים והן בחצר בית הספר, אך הגיב על המתקפות ביד קשה, ואחר כך ריכך את הרושם בחביבותו הטבעית. זאת בנוסף על כושרו הגדול להסביר ולפרש, ונטייתו מפעם לפעם לדון בנושאים מעניינים ומעוררי התלהבות, כגון השאלה הלאומית ותולדות המרד. כל זה היטה את "דעת הקהל" של התלמידים לצִדו, ומאידך גם קשיחותו הנחרצת בשעת הצורך הבטיחה את הכשלת המזימות בעודן באיבן. תחילה חש סבל נורא בעטיים של הרמזים הגסים שעוררו אצלו זיכרונות כאובים שנשכחו. בסופו של דבר זכה במעמדו הרם בקרב הזאטוטים והדרדקים, שנשאו אליו את עיניהם בהתפעלות, באהבה ובהערצה.
התעוררה בעיה נוספת שעמדה לו בדרכו והיתה קשורה במאמריו שהתפרסמו מדי חודש ב"ההגות". הפעם חשש פן יתבעו ממנו המנהל והמורים הסבר לפילוסופיה הישנה והמודרנית שסקר במאמריו, שהתייחסו לפעמים בביקורת לאמונה ולמסורת, דבר שאינו מתיישב עם האחריות של מורה. אולם, למרבה המזל איש מקרב האחראים לא נמנה עם קוראי "ההגות". לאחר מכן התחוור לו שתפוצתו של כתב העת אינה עולה על אלף, ומחצית נמכרת בארצות ערביות אחרות. הוא התעודד בשל כך והוסיף לכתוב ללא חשש לעצמו או למשׂרתו.
בשעות המעטות הללו היה המורה לשפה האנגלית בבית הספר היסודי "אל־סַלחָדאר" הופך למעין תייר חופשי הפורץ לעבר אופקים אין־קץ של הגות. הוא קורא, מהרהר ורושם הערות שלאחר מכן ישתמש בהן במאמריו. בחתירתו זו מדרבנות אותו הסקרנות לדעת, אהבת האמת, נטייתו להרפתקנות רוחנית והצורך לנחמה והפגת המועקה והבדידות. באחדוּת הקיום של שפינוזה מצא מפלט מפני תחושת הבדידות. קורטוב מהפילוסופיה של לייבניץ על הרע סייע בידו לשאת את יגונה של עאישה. הליריות של ברגסון הרוותה את לבו הצמא לאהבה. אולם שקדנותו המתמשכת לא הקהתה את עוקצה של המבוכה המייסרת. האמת מפונקת מהאישה האהובה, סרבנית יותר, ומצטיינת כמוה בבלבול המוחין שלה ובכושרה לעורר ספקות וקינאה, זאת עם תאווה עזה לשתלטנות והזדווגות. כמו אהובה, האמת נוטה ללבוש פנים שונים, והיא הפכפכה ובעלת שיגיונות. פעמים רבות מגלה ערמומיות, נוכלות, קשיחות ויהירות. כל אימת שגברו עליו המבוכה והעייפות ניחם את עצמו: "אפשר שאני אכן מתייסר, אבל אני חי. אני אדם חי. האדם זוכה בתואר החיים תמורת מחיר מסוים."

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

עוד על הספר

בית בקהיר - חלק ג: דור שלישי נגיב מחפוז
פתח דבר
 
 
פרופ' ששון סומך 
באדיבות אתר ynet
 
הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז, ששלושת כרכיה נקראים בגרסתם הישראלית "בית בקהיר", תורגמה לעברית בידי הסופר סמי מיכאל והופיעה בארץ בין השנים 1984-1981. אעיר מיד, שזה היה התרגום הראשון של הטרילוגיה בשלמותה לשפה כלשהי. רק אחרי שמחפוז זכה בפרס נובל לספרות ב-1988 התעוררו מו"לים ומתרגמים בשפות שונות ברחבי העולם לתרגם את היצירה הגדולה הזאת, גדולה תרתי־משמע, שהיקף שלושת הכרכים שלה במקור הערבי מתקרב ל-1500 עמודים (ובעברית — לאלף עמודים).
הסופר המצרי, תומך נמרץ בתהליך ההתפייסות בין מצרים וישראל, קיבל בשמחה גלויה את הידיעה שיצירתו המרכזית תורגמה ללשון המקרא. באחד מביקורי בדירתו שבקהיר ראיתי את שלושת הכרכים בגרסתם העברית עומדים על כוננית ספרים ליד שולחן הכתיבה שלו. "מה טעם?" שאלתי. "והלוא עברית אינך קורא!" הסופר השיב לאלתר: "הסמליות שבתרגום הזה מעניקה לו ערך מיוחד." בריאיון שניתן לאחר מות הסופר על ידי אחד מידידיו הקרובים, תופיק סאלח, במאי סרטים מצרי ידוע, הבהיר סאלח שהתרגומים שנעשו מיצירת מחפוז בישראל, והמחקרים שכתבו ישראלים על יצירתו, הסבו לו נחת מרובה וביססו את אהדתו לישראל. 
 
קרוב לנהר האדיר
 
שלושת הכרכים של הטרילוגיה הקהירית הופיעו לראשונה במצרים בשנים 1957-1956. זהו רומן קהירי מובהק ואולי אפשר לומר: הרומן של קהיר בת־זמננו בה"א הידיעה. וכפי שדבלין העיר נקשרה לרומן הידוע של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", כך נקשרה קהיר לשלושת הכרכים של מחפוז. הוא נולד בעיר הזאת בשנת 1911 ומת בה ב-2006 בהיותו בן 95. ילדותו עברה עליו באחת משכונותיה העתיקות ביותר של קהיר, ולמעשה זהו האזור הראשון שנתקרא קהיר / אל־קאהרה על ידי מייסדי העיר, שליטי השושלת הפ'אטימית־שיעית שכבשה את קהיר ב-969 למניין העמים.
זהו האזור שבמרכזו עומד מסגד "אל־אזהר", מעין אוניברסיטה איסלאמית, שאף היא נוסדה בידי הפולשים הפ'אטמים בשנה ההיא. שם שוכן גם הבזאר הגדול של קהיר הקרוי "ח'אן אל־ח'לילי". בסמטותיה המצטלבות של השכונה הזאת שיחק הנער נגיב מחפוז, בן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך. משפחתו עקרה לאזור "מודרני" יותר, עבאסייה, בהיות הילד עול ימים. שם התגורר עד נישואיו לפני כחמישים שנה; ולאחר מכן העדיף להתגורר עם משפחתו־שלו על שפת הנילוס עד יום מותו, בדירה הממוקמת בקומה התחתונה של בית דירות, בחפשו קרבה מרבית לנהר האדיר.
זהו רומן משפחתי הכתוב על פי דגמי הטרילוגיות המשפחתיות של תומאס מאן הגרמני, גולסוורת'י האנגלי ומרטן די גאר הצרפתי. ביצירה שלנו שלושה דורות בני משפחה אחת, הלוא היא משפחתו של סוחר מצליח בבזאר, שהכול מכנים אותו אל־סייד ("האדון"). בכרך הראשון האב הוא הגיבור המרכזי, בעל בעמיו השולט ביד רמה בביתו ובמשפחתו, איש מכובד המקיים את מצוותיו בקפידה, לכאורה, אך בהסתר הוא איש לילה, גיבור תענוגות המאוהב במיטב הרקדניות־זמרות שפעלו בקהיר של ימי מלחמת העולם הראשונה, ושותה ויסקי לשוכרה עם רעיו מדי ערב.
אמינה רעייתו היא אישה יראת שמים ועקרת בית למופת, אישה חכמה ורבת־תושייה, צופייה הליכות ביתה ומסורה לבעלה ולילדיה. בבית מתגוררים גם חמשת ילדיו של אל־סייד, אחד מנישואים קודמים וארבעה — שתי בנות ושני בנים — פרי בטנה של אמינה. כל הדמויות האלה מעוצבות לאורך היצירה בתחכום רב, כל אחת עם צרור הנושאים הממלאים את חייה. הכרך הראשון מסתיים בכך שפהמי, בנה בכורה של אמינה, סטודנט למשפטים, נהרג באש החיילים הבריטים ששלטו אז בעיר בעת שצעד בהפגנה חגיגית שנועדה להקביל את פניו של סעד זע'לול, המנהיג הלאומי הגולה, בשובו מגלותו. בכך מסתיימים ימי השלווה של אמינה ולמעשה של כל המשפחה.
גם אם הפוליטיקה ממלאת תפקיד חשוב בטרילוגיה של מחפוז, אין זה רומן פוליטי מפורש; ולכל היותר ניתן לראות בו רומן היסטורי, המשחזר היסטוריה קרובה בזמן. המרד העממי המתואר בכרך זה, ושבו נהרג פהמי, סימל את המפנה שחל במצרים ושקבע את דמותה החדשה כדמוקרטיה שבירה בין שתי מלחמות העולם. רק עם בוא הפיכת "הקצינים החופשיים" של 1952 באה תקופה זו על סיומה.
 
קהיר במלוא ססגוניותה
 
הכרך השני נקרא בגרסתו העברית "כמאל". הוא אכן הכרך שבו יהפוך כמאל, צעיר בניה של אמינה, לנער מתבגר, תלמיד תיכון ואחר כך סטודנט לפילוסופיה. הסופר העניק לכמאל תכונות אחדות המזכירות את עלומיו שלו; אך אין מדובר ביצירה אוטוביוגרפית. כמאל הוא דמות בעלת מזג אינטלקטואלי, אינטרוספקטיבי. עם התוודעותו לתורת דארווין החל מתרחק ת"ק פרסה מאווירת הדתיות שאפיינה את משפחתו.
באותן שנים הוא מתאהב בצעירה קהירית ממוערבת, בת־שועים, אך יוצא מאהבתו וידיו על ראשו. בעקבות אכזבתו הרגשית נותר כמאל רווק מובהק. כמאל מייצג במפורש את ההתרחקות הרבה של מעמד הביניים המצרי בין שתי מלחמות העולם ממושגי ימי־הביניים וקבלת המערב ותרבותו כבסיס לחיים ולהגות.
הכרך השלישי והאחרון של הטרילוגיה מציג לפנינו סוג חדש של צאצאים למשפחת אל־סייד. מדובר בבני דור שלישי שנולדו לבנו הבכור ולשתי בנותיו של האדון בשנות השלושים. זהו דור פעלתני, חסר־נחת, שאינו מאמין בחשיבות ההגות כשהיא לעצמה ומעדיף לפנות למעשים. אחד מנכדיו של אל־סייד הופך לקומוניסט, ואחיו — לפעיל בחוגי האסלאם הרדיקלי. היצירה הגדולה מסתיימת ביום שבו המשטרה מובילה את שני האחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה, למאסר ולמשפט, כשאשתו של אחד מהם כורעת ללדת.
לנוכח שפע ההיסטוריה החברתית והתרבותית האצורה בטרילוגיה של מחפוז לא ייפלא שהיא זכתה ביוקרה רבה. ועדת פרס נובל ציינה אותה בהבלטה בנמקה את מתן הפרס לסופר המצרי. קהיר־של־אתמול ביצירה זו נפרשת לפני הקורא במלוא ססגוניותה ותהפוכותיה, אך גם קהיר־של־היום אינה חסרה באלף עמודי הספר. החברה המצרית, וליתר דיוק — החברה של קהיר, תוארה מבפנים תוך יכולת חדירה פסיכולוגית מופלאה; וגם אם קהיר גדלה והשתנתה ללא הכר, כביכול, ביותר מחמישים השנים שחלפו מהתקופה המתוארת בטרילוגיה, הרי שורשי החוויה האורבנית של הטרילוגיה לא נעקרו כליל, ואשרינו שהיצירה כולה עומדת לרשותו של הקורא הישראלי.
 
 
1
 
ראשים התקבצו מסביב למַחתָה ואל הגחלים הלוחשות הושטו ידיים — ידי אָמינה הרזות והגרומות, ידי עאישה הצפודות, ידיה של אוּם־חָנָפי שדמוּ לשריונו של צב, ואילו הידיים הלבנות, הצחות והנאות, היו ידיה של נָעימה. צינת ינואר רבצה כקרח בפאתי הסלון. דבר לא השתנה בסלון על מחצלותיו הצבעוניות ועל כורסאותיו המפוזרות בפינות, חוץ מהנברשת הישנה עם מנורת הגז. הנברשת נעלמה ובמקומה השתלשלה מהתקרה נורת חשמל. עוד שינוי התרחש במקום, מפגש הקפה הועתק לקומה הראשונה. לאמיתו של דבר, הקומה העליונה כולה עברה לקומה זו מתוך התחשבות באב, שמצב לבו לא הרשה שיעלה במדרגות. תמורה גדולה מזו עברה על בני המשפחה עצמם. גופה של אמינה הצטמק ושׂערה נהפך להילה כסופה. אף שלא הגיעה לשישים נראתה כבת שבעים. שינוי זה שניכר באמינה היה כאין וכאפס לעומת התבלותה והתפוררותה של עאישה. למרבה הגיחוך או הדאבה, שׂערה עודנו זהוב ועיניה תכולות, אולם מבטה לא הביע ערנות ועורה החיווריין כמו שיקף חולי. האם הפנים האלה, שעצמותיהם הזדקרו והעיניים והלחיים שקעו בהם, הם פניה של אישה בת שלושים וארבע? ואילו אוּם־חָנָפי, דומה שהשנים לא פגעו בה ולא נגסו בבשרה ובמשמניה, אלא נערמו כמו אבק או נסורת על עורה והקיפו את צווארה ואת פיה. רק במבטה התועה ניכר שהיא משתתפת עם בני המשפחה בצערם השתוק. נָעימה נראתה בחבורה זו כוורד הצומח בחצר של בית עלמין. נערה יפהפייה בת שש־עשרה. נזר של שיער זהוב עיטר את ראשה ואת פניה קישטו עיניים כחולות. דומה היתה לעאישה בימי נעוריה ואף יפה ממנה. אך היתה צנומה ועדינה כצל, בעיניה השתקף מבט שלֵו וחולמני שהביע טוהר ותמימות והיתה כזרה בעולם הארצי הזה. היא נצמדה אל כתפיה של אמהּ כחוששת להיפרד ממנה ולוּ לרגע אחד.
שפשפה אוּם־חָנָפי את ידיה מעל למַחתָה והפטירה: "השבוע עומדים הפועלים לסיים את הבניין לאחר עבודה של שנה וחצי."
"הבניין של הדוד בָּיוּמי מוכר המיץ," העירה נעימה בלעג.
עיניה של עאישה נישאו מן המַחתָה ונתלו לרגע בפניה של אוּם־חָנָפי ולא פצתה פיה. בזמנו נודע להם על הריסתו של הבית, שפעם היה ביתו של אדון מוחמד רַדוואן. תחתיו התנוסס בניין בן ארבע קומות על שמו של הדוד בָּיוּמי מוכר המיץ. זיכרונות ישנים — מרים ויאסין. היכן הם עתה, מרים, אמהּ של מרים ובָּיוּמי מוכר המיץ, ששם ידו על הבית בתוקף הירושה והרכישה? אלה היו ימים של חיים, חיים של ממש, כשהלב היה חסר דאגות.
"גבירתי," הוסיפה אוּם־חָנָפי, "הדבר היפה ביותר בבניין הוא החנות החדשה של הדוד בָּיוּמי — מיץ, גלידה וממתקים, כולה מראות ואור חשמל, הרדיו פועל יומם ולילה. לבי לבי לעלי חוסיין הספּר ולדַרוויש מוכר הפוּל, לאל־פוּלי מוכר הלֶבּן ולאבּוּ סָריע בעל בית הקלייה, כשהם מעבירים את מבטם מהחנויות המַטות ליפול שלהם לחנות ולבניין החדש של עמיתם הוותיק..."
אמינה הידקה את הצעיף סביב כתפיה. "ישתבח שמו שמעניק ברוחב יד," לאטה.
נעימה חיבקה את צווארה של אמהּ בזרועותיה. "קיר הבנייה חוסם את הגג מהעבר הזה, איך נבלה על הגג כשישתכנו בו דיירים?"
נבצר מאמינה להתעלם משאלתה של נכדתה היפה. מעל לכול ביקשה לגלות התחשבות בעאישה. "אל תשימי לב לדיירים," אמרה. "תיהני ותבלי על הגג ככל העולה על רוחך." הגניבה מבט אל עאישה כדי לעמוד על תגובתה לתשובתה הנאה. מרוב חשש לה היתה כחוששת ממנה. אך באותו רגע היתה עאישה שקועה בהתבוננות במראה שניצבה על שולחן שבין חדרו של האדון לבין חדרה שלה. הרגלה להתבונן במראה השתמר אף שההרגל הזה קיפח את משמעותו. עם חלוף הזמן חדלה להזדעזע מחזות פניה הבלויים. מעין קול פנימי היה שואל: איפה עאישה של הימים ההם? בלי משים היתה משיבה: ואיפה מוחמד, עותמָן וחָליל? אמינה הבחינה בכל זה ולבה נצבט בקרבה. מיד נצבט גם לבה של אוּם־חָנָפי, שכה התערתה במשפחה עד שקיבלה עליה גם את הצער. נעימה ניגשה אל הרדיו שהוצב בין חדר האורחים לבין חדר האוכל וסובבה את המתג. "אמא," אמרה, "הגיעה שעת התקליטים."
עאישה הציתה סיגריה ושאפה עמוקות. אמינה עקבה אחר העשן המתפשט כעננה קלילה מעל למַחתָה. מן הרדיו בקע קול שירה: "אהובֵי נפשי מן הימים היפים, הלוואי שתשובו."
נעימה שבה אל מקומה והידקה את שמלתה סביב גופה. כמו אמה, בימיה המאושרים שחלפו יצאה נפשה לשירים, היטיבה להקשיב, למדה בעל פה ושרה בקול ערב. נטייתה זו לא נפגמה בשל תחושותיה הדתיות, תחושות שגברו על כל רחשי הלב האחרים. היא שקדה על תפילותיה והתחילה לצום בגיל עשר. היתה שוקעת תדיר בחלומות על העולם הנסתר ונענית בלב נפעם כשהזמינה אותה סבתה לבקר אצל אל־חוּסיין. עם זאת, לא פחתה משיכתה לשירים, והיתה שרה כל אימת שהיתה בגפה, בחדרה או במקלחת. עאישה סמכה ידיה על כל מעשיה של בתה, יחידתה, שהיתה מעֵין תקווה שהבליחה באופק האפל של חייה. התפעלה מאדיקותה כפי שהתפעלה מקולה. גם אהבה את תלותה המוגזמת של הנערה בה, ואף עודדה את התלות ונהנתה ממנה ולא אבתה שיעירו לה על כך. אדרבה, הגיבה בדרך כלל בזעף על הביקורת הקלה ביותר, גם אם היתה כוונתה טובה. לא היה לה לעאישה דבר שתעסוק בו בבית חוץ מהישיבה ולגימת קפה ועישון. כשקראה לה אמהּ לסייע בידה במלאכה כלשהי, לא משום שהיתה זקוקה לעזרתה אלא כדי להסיח את דעתה, גילתה עאישה קוצר רוח וחזרה על משפטה הרגיל: "אוף, הניחי לי." עאישה לא הרשתה לנעימה לנגוע בעבודה כלשהי, כביכול חששה לה מעצם התנועה. אילו יכלה היתה מתפללת תחתיה וחוסכת ממנה את יגיעת התפילה. פעמים רבות דנה עמה אמהּ בנושא זה והעירה שנעימה "הגיעה לפרקה" ומן הראוי שתלמד את חובותיה של "עקרת בית".
על זה היתה עאישה משיבה בנעימה של חוסר סבלנות, "אינך רואה שהיא כמו צל? בתי אינה מסוגלת לשאת מאמץ כלשהו, על כן הניחי לה. היא התקווה היחידה שנותרה לי בחיים."
אמינה היתה סוכרת את פיה ובלב דואב התבוננה בבתה וראתה בה את התגלמות הייאוש, ואת פניה האומללים שקיפחו את טעם החיים, והיא עצמה שקעה באנחות. לפיכך חששה להציק לה, והסכינה לשאת בסבלנות ובאהבה סלחנית את תגובותיה הנוקשות של עאישה ואת פגיעתן הרעה של הערותיה.
הזמר הוסיף לשיר: "אהובֵי נפשי מן הימים היפים, הלוואי שתשובו." עאישה עישנה את הסיגריה והאזינה. עודנה נמשכת כמו בעבר לשירים, כמיהתה אליהם לא נפגמה בשל הצער והייאוש. אפשר שהכמיהה גברה דווקא בגלל תוכני הייסורים והאנחות שבשירים. עם זאת ידעה ששום דבר בעולם לא ישיב לה את אהובֵי הנפש מן הימים היפים. לעתים היתה תוהה: ההיו הימים ההם אמיתיים, ושמא היו סתם חלום והזיה. שאם לא כן, היכן הבית השוקק חיים? היכן הבעל הנדיב? והיכן עותמן ומוחמד? הייתכן שרק שמונה שנים מפרידות בינה לבין הימים ההם?
לעתים נדירות רוותה אמינה נחת מהשירים האלה. מעלתו הראשונה של הרדיו בעיניה היא שהעניק לה את האפשרות להאזין לפסוקים מהקוראן ולחדשות. לעומת זאת, תוכניהם העצובים של השירים עוררו בה חרדה, והיא חששה מהתמכרותה של בתה להם. פעם אמרה לאוּם־חָנָפי: "האם השירים האלה אינם כמו בכי?" היא הרהרה כל העת בעאישה עד שהתעלמה מהסבל של לחץ הדם שלקתה בו. הנחמה היחידה שנותרה לה היו הביקורים שערכה אצל אל־חוסיין ואצל הקדושים האחרים. נשאה תודה לאדון שנתן לה דרור והניח לה לבקר בבתי היִראה כאוות נפשה. היא עצמה חדלה להיות אותה אמינה של ימים עברו. המחושים והיגון שינו אותה ללא הכר. עם השנים רפו שקדנותה הכפייתית ונטייתה המוגזמת לסדר, לניקיון ולטיפוח הבית. מלבד צורכיהם של האדון ושל כמאל, איבדה עניין בכול. הניחה לאוּם־חָנָפי לעשות כחפצה בחדר האפייה ובמזווה, והסתפקה בהשגחה בלבד. ולעתים הזניחה גם את ההשגחה. אמונה באוּם־חָנָפי, לא היה לו גבול. אין היא זרה בבית ולבני המשפחה. יתר על כן, היתה ידידה ותיקה ושותפה בעתות שמחה ויגון, והתערתה במשפחה עד שנהפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. ובכל לבה הזדהתה עמה בשמחה ובצער.
הדממה התמשכה זמן מה כאילו שקעו בזמרה. לאחר מכן העירה נעימה: "פגשתי היום ברחוב את ידידתי סַלמָה. היא למדה אתי בבית הספר היסודי ובשנה הבאה תיגש לבחינות הבגרות."
"אילו הרשה לה סבך להמשיך ללמוד," הגיבה עאישה במורת רוח, "הישגייך היו גבוהים מהישגיה, אבל הוא לא הרשה."
אמינה השגיחה בקובלנה הצפונה בהערה "אבל הוא לא הרשה" ואמרה: "לסבא יש עקרונות שאינו מוכן לוותר עליהם. והאומנם היית את מרשה שתמשיך בלימודים חרף המאמצים הכרוכים בזה? הלוא היקירה עדינה עד כי אינה מסוגלת לעמוד בשום מאמץ."
עאישה נענעה בראשה בלי לפצות את פיה ואילו נעימה נאנחה: "הייתי רוצה לסיים את לימודי. כל הבנות לומדות היום כמו הבנים."
"הן לומדות," הפטירה אוּם־חָנָפי בבוז, "משום שאינן משיגות חתן. ואילו יפהפייה כמוך..."
אמינה נענעה בראשה. "והרי את משכילה ואת פאר הבנות. את היסודי סיימת, מה נחוץ לך יותר מזה? אינך זקוקה למשרה, נבקש מאלוהים שיחזק אותך ויוסיף בריאות, בשר ומשמנים ליופייך השובה לב."
"אבקש עבורה בריאות ולא שומן," הגיבה עאישה ביבושת." השומן הוא פגם, בפרט אצל נערות. אני הייתי היפה בנערות בזמני, אף שלא הייתי שמנה."
"נכון," אמרה אמינה בעדינות והתחייכה. "אמך היתה היפה בנערות."
עאישה נאנחה. "ואחר כך הפכתי לאומללות בהתגלמותה."
"אלוהים ינחמך נעימה," מלמלה אוּם־חָנָפי.
"אמן, ריבון עולם," הפטירה אמינה וטפחה בחיבה על גבה של נעימה.
שוב שקעו בשתיקה והקשיבו לזמר אחר ששר: "אוהב לראותך יום־יום." לפתע נפתחה דלת הבית ונסגרה. "האדון הגדול!" קראה אוּם־חָנָפי, ונחפזה החוצה כדי להעלות אור במדרגות. כעבור רגע נשמעו הנקישות הרגילות של מקלו, וכעבור רגע נוסף נראה בפתח הסלון. כולן קמו על רגליהן מתוך נימוס. הוא עמד רגע קט, הביט בהן בנשימה מקוטעת ואחר כך הפטיר: "ערב טוב."
"ערב טוב," קראו בקול אחד. אמינה חלפה על פניו, אצה לחדרו והעלתה בו אור. האיש הלך בעקבותיה.
הוא הקרין כבוד של זקנה כסופת שיער. אחר כך התיישב כדי להשיב את רוחו. השעה היתה רק תשע בערב. האדון שמר על הידורו. רצועת הצמר הכרוכה על כרסו, הקפטאן וכיפת המשי עודם כפי שהיו בימים עברו, ואילו הראש שהלבין, השפם הכסוף והגוף הרזה שבשרו כחש, כל אלה, כמו שובו בשעה מוקדמת, היו מאותות התקופה החדשה. מאותות העידן החדש. היו גם קערת החלב והתפוז שהוגשו לו לארוחת ערב, ללא יין וקינוח, בשר וביצים. חרף זאת העיד הברק בעיניו הכחולות והגדולות שתאוות החיים עודנה חזקה ועמוקה.
כהרגלו, החל להתפשט בסיועה של אמינה. אחר כך לבש את גלימת הצמר, כרך את העבאיה על גופו, חבש את הכיפה והתיישב על הספה. מגש ארוחת הערב הוצע לפניו והוא אכל ללא התלהבות. לאחר מכן הגישה לו אמינה כוס מלאה למחצה מים, והוא נטל את צלוחית התרופה, והזליף שש טיפות שגמע בפנים מתעוותים ובסלידה. "השבח לריבון עולם," מלמל.
הרופא חזר ושינן באוזניו שהתרופה היא זמנית, ואילו הדיאטה היא דבר של קבע. גם חזר והזהיר אותו מפני הזנחה וקלות ראש, כי לחץ הדם גבר והלב נפגע בשל כך. מתוך ניסיונו למד להעריך את הוראותיו של הרופא, לאחר הייסורים שסבל עקב הזלזול בהן. ברגע שחרג מגדרו הגיע מיד העונש. לבסוף נכנע לרופא, ועתה הוא שותה ואוכל רק כפי שהתיר לו. הוא עולה על משכבו בשעה תשע, אולם מוסיף להשתעשע בתקווה שבאחד הימים ישוב בעזרת השם לאיתנו, וייהנה מחיים נעימים ושלווים, אף שחיי העבר חלפו ללא שוב. הוא הקשיב בקורת רוח לשירים שבקעו מהרדיו, ומעל השטיחון שהתיישבה עליו, סחה לו אמינה על צינת היום ועל הגשם שירד לפני הצהריים. לא שת לבו לדבריה והפטיר בעליזות, "נאמר לי שהלילה ישדרו שירים ישנים." האישה חייכה בשמחה כי אהבה סוג זה של שירים, מתוך הזדהות עם נטיית לבו של בעלה יותר מכל סיבה אחרת. העליצות זהרה בעיניו של האדון עד שהועמה. כבר אינו מסוגל ליהנות הנאה מלאה ללא הסתייגות. הכול כמו התהפך בקרבו והיה מתעורר מחלומו לנוכח המציאות המכאיבה, מציאות שאיימה עליו מכל עבר.
העבר היה חלום. כיצד ניתן לשמוח כשהלכו ללא שוב ימי הבילוי, השירה והבריאות? וכשהוא מתנזר ממנעמי המאכלים והמשקאות הטעימים? והיכן פסיעת הגמלים שלו עלי אדמות? והיכן הצחוק הרועם הנובע ממעמקי הלב? ואיפה השחר שהיה עולה בעודו שיכור מהנאות? עתה נאלץ לסיים את בילוייו בשעה תשע, ולעלות על משכבו בשעה זו. האכילה, השתייה וההליכה רשומות במידה מדויקת בפנקסו של הרופא. הבית שהיה לו משכן יקר ללב, ירדה עליו עצבות. כקוץ בבשרו היתה עאישה האומללה. אין בידו לשקם את חייה, ולעולם לא יידע שלווה באשר לעתידה. הלוא מחר היא עלולה להיוותר בודדה, מוכת יגון, ללא אב ואם. נוסף על אלה, גדולה היתה חרדתו לבריאותו הרופפת, שסכנת החולשה והסיבוכים מרחפת מעליה. יותר מכול חשש פן יבגוד בו כוחו וייפול למשכב — לא מת ולא חי, כרבים מידידיו ואהובי נפשו. ההרהורים האלה הטרידו אותו כזבובים והוא ביקש את חסות אללה מפגיעתם. אכן, הוא חייב להקשיב לשירים הישנים, ואולי יישן בעודו מקשיב ללחנים. "השאירי את הרדיו דלוק," אמר, "אפילו אחרי שארדם."
הנהנה בראשה וחייכה לו. נאנח האיש. "כל כך קשה לי העלייה במדרגות."
"תנוח אדוני על כל מדרגה."
"האוויר שם לח מאוד, ארור החורף הזה," אמר והוסיף: "מוכן להתערב שביקרת אצל אל־חוסיין כהרגלך, חרף הצינה."
"הקשיים אינם ולא כלום כשמבקשים לבקר אצלו, אדוני," השיבה בביישנות נבוכה.
"אני אשם בעצמי!"
נחפזה להפיס את דעתו. "אני מקיפה את הקבר הקדוש כשאני מאחלת לך בריאות וכוח."
הוא זקוק לאיחולים כנים. כל הדברים הטובים נשללו ממנו. אפילו המקלחת הקרה שאהב לרענן בה את גופו מדי בוקר נאסרה עליו, כך נאמר לו, כי הוא מסכן את כלי הדם. אם כל דבר טוב נעשה מזיק, אזי נותר רק לבקש את רחמי אלוהים.
כעבור זמן קצר נשמע בחדר קול סגירת הדלת החיצונית. אמינה נשאה את עיניה ומלמלה: "כמאל."
אחרי כמה דקות נכנס כמאל לחדר במעילו השחור, שהדגיש את גופו הצנום והארוך. התבונן באביו מבעד למשקפיים זהובי מסגרת. שפמו המלבני, השחור והשופע, שיווה לו חזות מכובדת וגברית. הוא רכן בברכה על ידו של אביו, שהזמין אותו לשבת וכדרכו שאל בחיוך: "היכן היית, אדוני?"
כמאל אהב את הנעימה החביבה והידידותית הזאת, שזכה בה רק כעבור שנים רבות. הוא ישב על הספה והפטיר: "הייתי בבית הקפה עם ידידים."
מה טיבם של הידידים האלה? הוא נראה כבד ראש, רציני ומכובד הרבה מעבר לגילו. יתר על כן, הוא מבלה את רוב לילותיו בספרייתו. עד כמה שונים זה מזה כמאל ויאסין. עם זאת, איש־איש וחולשתו. שוב חייך אליו ושאל: "נכחת היום בוועידת מפלגת ה'וַפד'?"
"כן. ושמעתי את נאומו של מוּצטפה אַל נחאס, זה היה יום גדול."
"אמרו לי שזה מאורע גדול, אך נבצר ממני ללכת ומסרתי את ההזמנה לידיד. מצב בריאותי אינו מניח לי להתאמץ יתר על המידה."
"אלוהים יעניק לך כוח," מלמל כמאל בחיבה.
"לא היו תקריות?"
"הכול עבר בשלום. המשטרה, בניגוד לדרכה, הסתפקה בבילוש."
האדון הניד ראש בשביעות רצון והפטיר בנעימה מודגשת: "נחזור לנושא הישן. עדיין אתה עומד על דעתך המוטעית, בנוגע לשיעורים פרטיים?"
עודנו מגיב במבוכה ובמצוקת נפש כל אימת שהוא מתנגד לדעותיו של אביו. "כבר אמרנו את הכול בנושא הזה," השיב בעדינות.
"מדי יום מבקשים ממני ידידים שתיתן שיעורים לילדיהם, אל תדחה כסף טוב כזה. השיעורים הפרטיים הם מקור לא אכזב של פרנסה עבור המורים, ואלה שמבקשים אותך נמנים עם נכבדי הרובע."
כמאל לא פצה פה, אך פניו הביעו התנגדות מנומסת. האב הביע את צערו: "אתה מסרב כדי לבזבז את זמנך על קריאה אין־סופית ועל כתיבה שאין שכר בצדה. האם זה יאה לאדם בר־דעת כמוך?"
"עליך להעריך כסף כפי שאתה מעריך את המדע," אמרה אמינה לכמאל, ונפנתה לאדון בחיוך גאה. "הוא דומה לסבו. אהבת המדע אצלו מעל לכול."
האדון הגיב בזעף. "שוב חזרנו לסבא שלו. מי היה הסבא הזה? האימאם מוחמד עַבּדָה?"
אף שלא ידעה דבר על האימאם השיבה בהתלהבות: "ומדוע לא, אדוני? כל השכנים היו פונים אליו בענייני דת וחולין."
בדחנותו של האדון גברה עליו ופרץ בצחוק: "שכמותו היום — כל עשרה בגרוש."
פניה של האישה הביעו הסתייגות, אך לא לשונה. כמאל חייך בחיבה ובמבוכה. ביקש רשות לפרוש ויצא מהחדר. בסלון עצרה אותו נעימה וביקשה להראות לו את שמלתה החדשה. הלכה להביא אותה והוא ישב והמתין ליד עאישה. ככל שאר בני הבית, גילה את אהדתו לעאישה באמצעות נעימה. נוסף על כך, התפעל מהנערה היפהפייה כפי שהתפעל מאמה בעבר. נעימה הביאה את השמלה והוא פרש אותה על זרועותיו, התבונן בה והביע את הערכתו. הסתכל בנערה בחיבה ובאהבה, מוקסם מיופייה הנעים והשלֵו. יופי זך, עדין ומקרין אורה.
כמאל יצא בלב כבד, הטרידה אותו המחשבה על החיים במחיצת המשפחה עד זִקנתה המעוררת תוגה. אין זה קל לחזות באבא בחולשתו אחרי עריצותו ושתלטנותו, לראות את כמישתה והצטמקותה של אמו עם השנים, או לראות את עאישה בבלייתה ובהידרדרותה. אווירה רוויית יגון הרומזת על הסוף. עלה במדרגות לקומה העליונה — "הדירה שלו", כהגדרתו. שם העביר את שעותיו בגפו בחדר השינה ובספרייתו המשקיפים אל בּין אל־קַצרין. התפשט ולבש את גלימתו ואת הבגד העליון, ועבר לספרייה שעמדה בה מכתבה גדולה ליד החלון הבולט והסגור. משני עברי המכתבה היו שורות של ארונות ספרים. אמר לקרוא לפחות פרק ב' ב"מקורות הדת וההתנהגות" לברגסון, ולעבור בפעם האחרונה על מאמרו החודשי לירחון "ההגות", שבמקרה דן בנושא הפרגמטיזם. השעות האלו שהוקדשו לפילוסופיה והתמשכו עד חצות היו המאושרות בשעות יומו. חש בהן — כפי שהתבטא — שהוא בן אדם. יומו היה חולף בעבודת ההוראה בבית הספר היסודי "אל־סַלחָדאר", או כדי לספק את הצרכים החיוניים של חייו, צרכים שכללו את הדאגה לחיָה הרובצת בתוכו והחותרת תמיד להבטחת עצמה ולסיפוק תאוותיה. כמאל לא אהב את משרתו הממשלתית, גם לא רחש לה כבוד, ועם זאת לא גילה התמרמרות, בפרט בבית, פן ישמחו לאידו. אולם היה מורה מצוין שזכה להערכה, עד שהמנהל נטה להטיל על שכמו אחריות לפעילות הכללית בבית הספר. בהלצה האשים את עצמו שהוא עֶבד, הלוא העבד רוכש מיומנות בעבודה שאינו אוהב. האמת היא ששאף להצטיינות שהיה רגיל לה משחר ילדותו. שאיפתו זו דרבנה אותו ללא לאות למסירות ולהישגים. מראשית דרכו גמר אומר להיות אישיות מעוררת כבוד בקרב התלמידים והמורים. הוא השיג את שלו, ולא זו בלבד שהיה אישיות מעוררת כבוד, אלא גם אישיות אהובה חרף חוטמו וראשו האדירים. אין צל של ספק כי חוטמו וראשו או המודעות המייסרת בהם, היוו גורם מכריע בנחישות רצונו, נחישות שעיצבה את אישיותו המעוררת כבוד. הוא ידע כי חוטמו וראשו עתידים לעודד מתנכלים, והחלטתו היתה נחרצת להגן עליהם ועל עצמו מפני זדים. אמנם לא ניצַל מרמזים ומפגיעות, הן במהלך השיעורים והן בחצר בית הספר, אך הגיב על המתקפות ביד קשה, ואחר כך ריכך את הרושם בחביבותו הטבעית. זאת בנוסף על כושרו הגדול להסביר ולפרש, ונטייתו מפעם לפעם לדון בנושאים מעניינים ומעוררי התלהבות, כגון השאלה הלאומית ותולדות המרד. כל זה היטה את "דעת הקהל" של התלמידים לצִדו, ומאידך גם קשיחותו הנחרצת בשעת הצורך הבטיחה את הכשלת המזימות בעודן באיבן. תחילה חש סבל נורא בעטיים של הרמזים הגסים שעוררו אצלו זיכרונות כאובים שנשכחו. בסופו של דבר זכה במעמדו הרם בקרב הזאטוטים והדרדקים, שנשאו אליו את עיניהם בהתפעלות, באהבה ובהערצה.
התעוררה בעיה נוספת שעמדה לו בדרכו והיתה קשורה במאמריו שהתפרסמו מדי חודש ב"ההגות". הפעם חשש פן יתבעו ממנו המנהל והמורים הסבר לפילוסופיה הישנה והמודרנית שסקר במאמריו, שהתייחסו לפעמים בביקורת לאמונה ולמסורת, דבר שאינו מתיישב עם האחריות של מורה. אולם, למרבה המזל איש מקרב האחראים לא נמנה עם קוראי "ההגות". לאחר מכן התחוור לו שתפוצתו של כתב העת אינה עולה על אלף, ומחצית נמכרת בארצות ערביות אחרות. הוא התעודד בשל כך והוסיף לכתוב ללא חשש לעצמו או למשׂרתו.
בשעות המעטות הללו היה המורה לשפה האנגלית בבית הספר היסודי "אל־סַלחָדאר" הופך למעין תייר חופשי הפורץ לעבר אופקים אין־קץ של הגות. הוא קורא, מהרהר ורושם הערות שלאחר מכן ישתמש בהן במאמריו. בחתירתו זו מדרבנות אותו הסקרנות לדעת, אהבת האמת, נטייתו להרפתקנות רוחנית והצורך לנחמה והפגת המועקה והבדידות. באחדוּת הקיום של שפינוזה מצא מפלט מפני תחושת הבדידות. קורטוב מהפילוסופיה של לייבניץ על הרע סייע בידו לשאת את יגונה של עאישה. הליריות של ברגסון הרוותה את לבו הצמא לאהבה. אולם שקדנותו המתמשכת לא הקהתה את עוקצה של המבוכה המייסרת. האמת מפונקת מהאישה האהובה, סרבנית יותר, ומצטיינת כמוה בבלבול המוחין שלה ובכושרה לעורר ספקות וקינאה, זאת עם תאווה עזה לשתלטנות והזדווגות. כמו אהובה, האמת נוטה ללבוש פנים שונים, והיא הפכפכה ובעלת שיגיונות. פעמים רבות מגלה ערמומיות, נוכלות, קשיחות ויהירות. כל אימת שגברו עליו המבוכה והעייפות ניחם את עצמו: "אפשר שאני אכן מתייסר, אבל אני חי. אני אדם חי. האדם זוכה בתואר החיים תמורת מחיר מסוים."