הותר לפרסום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הותר לפרסום
מכר
מאות
עותקים
הותר לפרסום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הותר לפרסום

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ניסים משעל

ניסים משעל (בערבית: نسيم مشعل ; נולד ב-25 במאי 1949), הוא עיתונאי, איש טלוויזיה ואיש רדיו ישראלי.

ב-1997, ערך והגיש את התוכנית "משעל חם" בערוץ 2, ולמשך שנה את התוכנית "פופוליטיקה". בתוכניות הללו משעל אירח אישים שהופיעו בכותרות הדיווחים התקשורתיים באותו שבוע, ודן איתם בנושאי אקטואליה שונים, חשיפות, כתבות שטח וסקרים.
 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בקצה המערבי המרוחק של המזנון ישב איש בודד. הוא התמסר לכוס התה ולצלחת הביסקוויטים. זה היה שר החוץ משה דיין. ניגשתי אליו.
"שלום אדוני השר", אמרתי.
הוא הרים את עינו מכוס התה ובחן אותי במבט צונן.
"מה שלומך?" מיהרתי להוסיף.
"למה אתה שואל לשלומי?", הוא ירה, "אתה מתעניין בסרטן שלי?"
איך נתניהו מתכונן לשידור החי? מדוע הוא שכב על רצפת המחלקה האורטופדית ב"שערי צדק"? איך טיפלה לילי שרון באריק בחדר האיפור? מה גרם לאהוד ברק לאיים בנטישת האולפן דקות לפני הריאיון על אסון צאלים? מה קרה בהפסקת הפרסומות בעימות בין נתניהו למרדכי? למה בגין מדד את אורך הראיונות איתו? איך חשף אריה דרעי את החוקר שרצה לספק לנו מידע לפני הריאיון איתו? עשרים הפרקים של הספר הותר לפרסום חושפים את הסיפורים, את ההדלפות ואת הדרמות שמאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית.
נוסף על הסיפורים חושף ניסים משעל תיעוד של שיחות אישיות שקיים עם דמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית, על רקע המשברים, הסערות והדרמות שסיקר מקרוב במשך למעלה משלושים שנות קריירה. בין לבין מופיעים קטעים נבחרים מהראיונות שערך איתן לאורך השנים. הותר לפרסום לא מבקש לתאר את הביוגרפיות הפוליטיות של האישים אותם ראיין משעל, אלא מספק נקודת מבט ייחודית, המוגשת לקורא בתמהיל מרתק של מפגשים אישיים בלשכות השרים, במזנון הכנסת, באולפן, בחדר האיפור ובביתם הפרטי.
ניסים משעל, מבכירי העיתונאים בארץ, הוא חתן פרס סוקולוב לתקשורת לשנת 2006. היה מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית וראש מנהלת ההקמה של ערוץ 2. בטלוויזיה מילא שורה של תפקידים עיתונאיים בכירים. כמו כן ערך והנחה תוכניות אקטואליה ובהן: "מוקד", "פופוליטיקה", "שיחת ועידה" ו-"משעל חם". משעל הוא בעל תואר שני במדעי המדינה. ספריו הקודמים: ואלה שנות – 50 לישראל, ואלה תולדות – 2000 שנות יהדות, ישראל 60 והמוסד – המבצעים הגדולים.

פרק ראשון

מבוא



קיץ 1979. אני מגיע למזנון הכנסת בכובע של הכתב לענייני מפלגות של הטלוויזיה הישראלית. התרגשתי מאוד. כל הדמויות המפורסמות, מנהיגי האומה, ראשי המדינה, כולם יושבים סביב שולחנות גדושים בעוזרים, במקורבים ובעיתונאים.
הנה ראש הממשלה מנחם בגין, נותן את ההצגה הכי טובה בעיר. בשולחן לידו עזר ויצמן, שמשולחנו בוקעים קולות צחוק בלתי־פוסקים, והנה שם יצחק רבין חמור הסבר, שנראה כי עדיין לא התאושש מהתפטרותו מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים של אשתו, ועוד רבים אחרים.
הקפתי את המזנון הצפוף במבטי. בקצה המערבי המרוחק של המזנון ישב איש בודד. רחוק מהמולת המקום. איש לא ניגש אליו. איש לא הטריד אותו. הוא התמסר לכוס התה ולצלחת הביסקוויטים שהיו מונחים לפניו. טבל ואכל, טבל ואכל. קל היה לזהות את האיש עם הרטייה השחורה המפורסמת כל כך. משה דיין.
"לא כדאי לך אפילו לנסות," אמר לי יהושע ביצור ז"ל, הכתב הוותיק של "מעריב" בכנסת, שהבחין במבטי. "כולנו כבר ניסינו לקבל ממנו איזה ריאיון קטן במזנון. שום דבר. דיין לא רוצה שייגשו אליו ככה סתם בלי לקבוע פגישה מראש. זה כלל ברזל כאן בכנסת."

אולי מפני שהייתי אז כתב צעיר ושאפתן, החלטתי באופן פתאומי לשבור את הכללים. חציתי את המזנון, חולף על פני שרים, חברי כנסת ועיתונאים, ועוצר ליד שולחנו של משה דיין.
"שלום אדוני השר," אמרתי.
הוא הרים את עינו מכוס התה ובחן אותי במבט צונן.
"מה שלומך?" מיהרתי להוסיף.
"למה אתה שואל לשלומי," הוא ירה, "אתה מתעניין בסרטן שלי?"
התגובה של דיין היתה מפתיעה ומשתקת. דוגריות שלא הכרתי.
עמדתי ליד השולחן, תוהה אם לא כדאי להתנצל ולסגת מהמפגש הבלתי־מתוכנן שקיבל תפנית מביכה, אבל החלטתי להישאר ולהתמודד. גייסתי לטובתי את סיפורו של האדם הראשון בספר בראשית.
"מר דיין," אמרתי, "כששאלתי אותך מה שלומך, זו היתה שאלה בבחינת 'אדם אייכה?'. שמוזכר בסיפורו של האדם הראשון. כשאלוהים הגיע לגן עדן כדי להעניש את אדם וחוה על שהפרו את הוראתו ואכלו מעץ הדעת, הוא שאל 'אדם אייכה?'. שואלים כל המְפרשׁים בצדק, איך זה שאלוקים שואל שאלה כזאת, וכי לא ידע היכן הוא נמצא?"
דיין היה משועשע. "טוב, אם כבר הגעת עד לכאן, אז שב," אמר. "אז מה אומרים המפרשים?"
עכשיו גייסתי לטובתי את רש"י, שהסביר: "'אייכה?' כדי להיכנס עמו בשיחה."
דיין חייך. פניו התרככו. זאת היתה תחילתה של ידידות ארוכה.
את הסיפור הזה, שאת המשכו תוכלו לקרוא בפרק "אתה מתעניין בסרטן שלי?", סיפרתי לחברי הטוב דובי איכנולד ולבת זוגי איימי קורמן בפגישה בבית קפה תל אביבי. שוחחנו אז על מעצרו המתוקשר של אסי דיין בנו ונזכרתי במשה דיין ובקשרַי ארוכי השנים איתו.
"יש לך עוד סיפורים כאלה?" שאל דובי, מנכ"ל ההוצאה לאור של "ידיעות אחרונות".
"יש לי תיעוד על הרבה שיחות," השבתי.
"על מי עוד?" התעניינה איימי, שסיפרה, כתמריץ, על הספר החדש של ברברה וולטרס שבו תיעדה את כל הראיונות שעשתה במהלך הקריירה שלה.
"על בגין, שרון, רבין, פרס, נתניהו, ברק, דרעי..." אמרתי.
"ואת כל השיחות והסיפורים אתה זוכר?" המשיך דובי.
"יש לי מחברות, יומנים, פתקאות וזיכרון לא רע..." הסברתי.
"נהדר," אמר דובי, "זה שווה ספר."
היססתי. די חששתי בשלב זה של חיי להתמודד עם הזיכרונות, היומנים והפתקאות.
"תן לי לחשוב," אמרתי.
"כתוֹב פרק אחד," הציע דובי, "ואז נראה..."
כך נולד הספר.

במהלך הקריירה שלי כמראיין בתוכניות הטלוויזיה "מוקד", "שיחת ועידה", "פופוליטיקה" ו"משעל חם" ערכתי מאות ראיונות. מאחורי הראיונות האלה יש סיפורים רבים על מה שקדם להם, על השיחות בחדר האיפור, על הרגעים המתוחים של הספירה לאחור ועל התפרקות המתח לאחר שכּבוּ המצלמות. לעתים ה"מאחורי הקלעים" היה מרתק אפילו יותר מהריאיון עצמו.
את הסיפורים האלה על הדרמות הגדולות והקטנות שעברתי עם מרואייני הרבים אני מביא כאן בהותר לפרסום.
נוסף לסיפורים, אני חושף תיעוד של שיחות אישיות שקיימתי לאורך השנים עם האישים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. השיחות מלמדות יותר מכול על הדינמיקה ועל מערכת היחסים המורכבת שנוצרות בין כתב טלוויזיה לבין אנשי ציבור שאותם הוא מסקר ומראיין. יחסים שיש בהם חשדנות וסקרנות הדדית, משיכה ודחייה כאחד. כמראיין בתוכניות טלוויזיה מרכזיות ראיתי את מנהיגי האומה ברגעי אמת, בלא איפור ובלא פוזה: מתוחים, חרדים, מלאי תחושת רדיפה וזקוקים נואשות לאהבתם של הצופים.
הייתי עֵד, בשיחות איתם, לחשדנות אובססיבית, ליצרים מלאי שנאה ותיעוב, לציניות וסרקזם, לרגישות עצומה לכל ביקורת, לדיכאון שלאחר הפסד וגם לרגעים גדולים של אופוריה ושמחת ניצחון.
במשך השנים שמחתי לגלות שעל אף השאלות הקשות והנוקבות ששאלתי והכעס העצום שעוררתי בהם, כל מרואייני המשיכו לשמור איתי על יחסים נאותים ואיש מהם לא סירב לבקשה להתארח שוב באולפן. אני מודה שלפעמים איבדתי את סבלנותי ונקטתי סגנון תוקפני ובוטה מול מרואיין שחשב "למרוח" את הצופים ואותי בתשובות מתחמקות. כשהרגשתי שעברתי את הגבול, לא היססתי להתנצל בפני המרואיין בשידור חי.
הספר הזה לא נועד לתאר את הביוגרפיות הפוליטיות של המרואיינים שסיקרתי, אלא הוא מתאר מנקודת מבט אישית את המפגשים בינינו: בלשכות השרים, במזנון הכנסת, באולפן, בחדר האיפור ובביתם הפרטי.
במשך שלושים שנות עבודה כאיש טלוויזיה הייתי עד לאירועים מרכזיים בתולדות המדינה: מהפכים שלטוניים, חתימה על הסכמי שלום, רצח ראש ממשלה, מלחמות אכזריות, פיגועים קשים, ההתנתקות מרצועת עזה, מערכות בחירות סוערות, ועוד ועוד... בתקופה הזאת התחלפו שמונה ראשי ממשלה, מפלגות חדשות נוצרו יש מאין ומפלגות ותיקות התרסקו ונעלמו מהנוף הפוליטי, שרים וחברי כנסת שזינקו למרכז המפה הפוליטית נעלמו כעבור קדנציה וחדשים באו במקומם ולא ידעו את יוסף...
הייתי עד, בתקופה הזו של הסיקור הפוליטי, גם לעלייתה של אליטה טלוויזיונית, שהפכה למובילה, עם כניסתם של הערוצים המסחריים למשחק התקשורתי. הפוליטיקאים שנמנו עם אליטה זו אימצו לעצמם את הסגנון האמריקני, ששם דגש על המיומנות הטלוויזיונית, החשיבה השיווקית והניסוחים הקצרים. הם הרבו להופיע בתוכניות האירוח בזכות ההופעה הקצבית, השוטפת והתיאטרלית שלהם. המדיום הטלוויזיוני "אהב" אותם והעדיף אותם על פני נציגי הדור הישן, שלא היו מנוסים בהופעות בטלוויזיה ובמיוחד לא בוויכוחים ועימותים בשידור חי.
כניסת הערוצים 2 ו־10 הביאה לשינוי בדפוסי הסיקור הפוליטי. שכן, אם בעידן הערוץ הראשון, עד תחילת שנות התשעים, הסיקור התבסס על תיעוד ההתנהלות של המפלגות ומאבקי הכוח בתוכן, הרי שבעידן החדש הסיקור התמקד במנהיגי המפלגות עצמם. חוקרי התקשורת כינו זאת הפרסונליזציה של הפוליטיקה. במילים אחרות: הצופים העדיפו לראות את הפוליטיקה הישראלית בחזותם של האישים הבולטים במערכת הפוליטית. האולפנים, שבהם התגוששו הפוליטיקאים, הפכו עד מהרה תחליף לאסֵפות העם בכיכרות, למרכז המפלגה ולחוגי הבית המסורתיים.
התוצר הבולט של האליטה הזו הוא בנימין נתניהו - מלך האולפנים, שידע לנהל רומן אהבה עם מצלמות הטלוויזיה והשכיל לנצל את המדיום לטובתו. לראיין את נתניהו ב"משעל חם" היה מבחינתי הבטחה לשואו גדול, לשיחה מרתקת ולרייטינג גבוה. למי ששכח, נתניהו הצליח בתוך זמן קצר יחסית לכבוש את צמרת הליכוד (1992) וכעבור ארבע שנים (1996) את ראשות הממשלה, וכל זאת במידה רבה בשל הכריזמה הטלוויזיונית שלו.
הפוליטיקה הפכה מאז למשחק - או אם תרצו, לדרמה טלוויזיונית. האולפנים הפכו לזירה של קרבות פוליטיים מרתקים והפוליטיקאים ממשיכים לייחס לטלוויזיה השפעה עצומה - כמעט מאגית - על דעת הקהל. אני בין אלה שמטילים ספק בהשפעתה של הטלוויזיה על שינויים בדפוסי ההצבעה או בקביעת עתידו של פוליטיקאי זה או אחר. ישנם מקרים יוצאי דופן, כמו במקרה של נתניהו, אבל אסור לשכוח שאותו מדיום שהעלה אותו ידע גם לגבות ממנו מחיר כבד על כישלונותיו ב־1999, כשהפסיד בגדול לאהוד ברק.
גם לאהוד אולמרט לא עזרה הכריזמה הטלוויזיונית שעה שהיה צריך להתמודד עם החשדות למעשים פליליים. אולמרט הוא "שואו־מן". הופעותיו באולפן, שהיו תמיד מרתקות ומעניינות, הקנו לו פופולריות רבה בראשית כהונתו כראש ממשלה אבל הביקורת הקשה שנמתחה עליו מכל עבר, ובמיוחד זו של אהוד ברק, הביאה להדחתו מראשות הממשלה. רוצה לומר שהמדיום הטלוויזיוני הוא חרב פיפיות עבור הפוליטיקאי, ברצותו הוא מרומם וברצותו הוא מפיל, הכול תלוי בתפקודו ובהצלחתו. תשאלו על כך גם את אהוד ברק, אריה דרעי ודן מרידור.
הרצון להעתיק את המציאות האמריקנית לזו שבישראל בעייתי מאוד ולוקה בחסר. לכאורה, קל מאוד להיכנס למלכודת דבש זו, שמייחסת עוצמה אדירה לטלוויזיה, השפעה על דעת הקהל וקביעת עתידו של השלטון. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת, הרבה פחות חד־משמעית מכפי שרבים נוטים לחשוב.
ועוד היבט על האליטה הטלוויזיונית: פרופ' חווה עציוני הלוי, שחקרה את נושא האליטות, טוענת כי האליטות בישראל - והאליטה הטלוויזיונית בכללן - מחוברות בקשרים חזקים זו עם זו. התוצאה היא הפרדה מודגשת בין האליטות והמעגלים המקיפים אותן לבין הקבוצות הרחוקות שאינן שייכות לאליטות. הסיבה לכך היא שלאליטות בארץ אין מחויבות לאידיאולוגיה שוויונית ורוב חבריה הגיעו לצמרת במסלולים אליטיסטיים. כאלו הם ביבי נתניהו, אהוד אולמרט, אהוד ברק, טומי לפיד, דן מרידור, בני בגין ועוד.
לשון אחר: הטלוויזיה מטפחת טיפוח ארוך טווח אך ורק את הגיבורים האליטיסטיים ואילו בגיבורים העממיים היא משתמשת אד־הוק לצרכיה ואחר כך היא בועטת בהם ונוטשת אותם לאנחות. בשורה התחתונה, הריבוד החברתי והתיחום בין המעגל הפוליטי לזה האליטיסטי נשאר יציב ובלתי־ניתן לחדירה.
אף על פי שהאישים הפוליטיים תופסים חלק מרכזי בספר, יש בו גם כמה פרקים שהם חשובים לי. אני מספר בהם על חוויות אישיות, על נסיעות מיוחדות ועל מפגשים עם דמויות יוצאות דופן בתקופת עבודתי ככתב הטלוויזיה הישראלית בארצות הברית. במסגרת הזאת אני מתאר את חוויותי ככתב הטלוויזיה הראשון ששידר ממוסקבה ומבייג'ין.
סיפורים אחרים בספר מתארים את "מאחורי הקלעים" של מערכת "משעל חם" על דמויותיה הססגוניות - העורך המיתולוגי ישראל סגל, צייד הדרמות חיים הכט - ועל התקפי הלב שקיבלו שלושה מהאנשים המרכזיים בתוכנית.
פרק אחד ("אני נלחם בכל העולם כדי להיות חלק ממנו") עוסק בי עצמי, כפי שלא סיפרתי מעולם. יסלחו לי הקוראים על חוסר צניעותי אבל חשבתי ש"ריאיון" עם עצמי יהווה השלמה ראויה לראיונות הרבים שערכתי במשך שלושים שנות עבודתי: "אני ממשיך לרוץ, ממשיך ללחום. לעתים אני מרגיש שהתנועה המתמדת הזו לעבר פסגת ההר משאירה אותי חסר נשימה. אבל אני ממשיך לשעוט קדימה, מחפש עוד הישגים, עוד יעדים, עוד ראיונות. האמביציה שהריצה אותי עד כה עדיין לא נותנת מנוח, היא ממשיכה לתבוע את שלה, רוצה עוד ועוד. אמנם יצאתי מהמעברה אבל מתברר שהמעברה לא יצאה ממני..."

ניסים משעל

ניסים משעל (בערבית: نسيم مشعل ; נולד ב-25 במאי 1949), הוא עיתונאי, איש טלוויזיה ואיש רדיו ישראלי.

ב-1997, ערך והגיש את התוכנית "משעל חם" בערוץ 2, ולמשך שנה את התוכנית "פופוליטיקה". בתוכניות הללו משעל אירח אישים שהופיעו בכותרות הדיווחים התקשורתיים באותו שבוע, ודן איתם בנושאי אקטואליה שונים, חשיפות, כתבות שטח וסקרים.
 

עוד על הספר

הותר לפרסום ניסים משעל

מבוא



קיץ 1979. אני מגיע למזנון הכנסת בכובע של הכתב לענייני מפלגות של הטלוויזיה הישראלית. התרגשתי מאוד. כל הדמויות המפורסמות, מנהיגי האומה, ראשי המדינה, כולם יושבים סביב שולחנות גדושים בעוזרים, במקורבים ובעיתונאים.
הנה ראש הממשלה מנחם בגין, נותן את ההצגה הכי טובה בעיר. בשולחן לידו עזר ויצמן, שמשולחנו בוקעים קולות צחוק בלתי־פוסקים, והנה שם יצחק רבין חמור הסבר, שנראה כי עדיין לא התאושש מהתפטרותו מראשות הממשלה בגלל חשבון הדולרים של אשתו, ועוד רבים אחרים.
הקפתי את המזנון הצפוף במבטי. בקצה המערבי המרוחק של המזנון ישב איש בודד. רחוק מהמולת המקום. איש לא ניגש אליו. איש לא הטריד אותו. הוא התמסר לכוס התה ולצלחת הביסקוויטים שהיו מונחים לפניו. טבל ואכל, טבל ואכל. קל היה לזהות את האיש עם הרטייה השחורה המפורסמת כל כך. משה דיין.
"לא כדאי לך אפילו לנסות," אמר לי יהושע ביצור ז"ל, הכתב הוותיק של "מעריב" בכנסת, שהבחין במבטי. "כולנו כבר ניסינו לקבל ממנו איזה ריאיון קטן במזנון. שום דבר. דיין לא רוצה שייגשו אליו ככה סתם בלי לקבוע פגישה מראש. זה כלל ברזל כאן בכנסת."

אולי מפני שהייתי אז כתב צעיר ושאפתן, החלטתי באופן פתאומי לשבור את הכללים. חציתי את המזנון, חולף על פני שרים, חברי כנסת ועיתונאים, ועוצר ליד שולחנו של משה דיין.
"שלום אדוני השר," אמרתי.
הוא הרים את עינו מכוס התה ובחן אותי במבט צונן.
"מה שלומך?" מיהרתי להוסיף.
"למה אתה שואל לשלומי," הוא ירה, "אתה מתעניין בסרטן שלי?"
התגובה של דיין היתה מפתיעה ומשתקת. דוגריות שלא הכרתי.
עמדתי ליד השולחן, תוהה אם לא כדאי להתנצל ולסגת מהמפגש הבלתי־מתוכנן שקיבל תפנית מביכה, אבל החלטתי להישאר ולהתמודד. גייסתי לטובתי את סיפורו של האדם הראשון בספר בראשית.
"מר דיין," אמרתי, "כששאלתי אותך מה שלומך, זו היתה שאלה בבחינת 'אדם אייכה?'. שמוזכר בסיפורו של האדם הראשון. כשאלוהים הגיע לגן עדן כדי להעניש את אדם וחוה על שהפרו את הוראתו ואכלו מעץ הדעת, הוא שאל 'אדם אייכה?'. שואלים כל המְפרשׁים בצדק, איך זה שאלוקים שואל שאלה כזאת, וכי לא ידע היכן הוא נמצא?"
דיין היה משועשע. "טוב, אם כבר הגעת עד לכאן, אז שב," אמר. "אז מה אומרים המפרשים?"
עכשיו גייסתי לטובתי את רש"י, שהסביר: "'אייכה?' כדי להיכנס עמו בשיחה."
דיין חייך. פניו התרככו. זאת היתה תחילתה של ידידות ארוכה.
את הסיפור הזה, שאת המשכו תוכלו לקרוא בפרק "אתה מתעניין בסרטן שלי?", סיפרתי לחברי הטוב דובי איכנולד ולבת זוגי איימי קורמן בפגישה בבית קפה תל אביבי. שוחחנו אז על מעצרו המתוקשר של אסי דיין בנו ונזכרתי במשה דיין ובקשרַי ארוכי השנים איתו.
"יש לך עוד סיפורים כאלה?" שאל דובי, מנכ"ל ההוצאה לאור של "ידיעות אחרונות".
"יש לי תיעוד על הרבה שיחות," השבתי.
"על מי עוד?" התעניינה איימי, שסיפרה, כתמריץ, על הספר החדש של ברברה וולטרס שבו תיעדה את כל הראיונות שעשתה במהלך הקריירה שלה.
"על בגין, שרון, רבין, פרס, נתניהו, ברק, דרעי..." אמרתי.
"ואת כל השיחות והסיפורים אתה זוכר?" המשיך דובי.
"יש לי מחברות, יומנים, פתקאות וזיכרון לא רע..." הסברתי.
"נהדר," אמר דובי, "זה שווה ספר."
היססתי. די חששתי בשלב זה של חיי להתמודד עם הזיכרונות, היומנים והפתקאות.
"תן לי לחשוב," אמרתי.
"כתוֹב פרק אחד," הציע דובי, "ואז נראה..."
כך נולד הספר.

במהלך הקריירה שלי כמראיין בתוכניות הטלוויזיה "מוקד", "שיחת ועידה", "פופוליטיקה" ו"משעל חם" ערכתי מאות ראיונות. מאחורי הראיונות האלה יש סיפורים רבים על מה שקדם להם, על השיחות בחדר האיפור, על הרגעים המתוחים של הספירה לאחור ועל התפרקות המתח לאחר שכּבוּ המצלמות. לעתים ה"מאחורי הקלעים" היה מרתק אפילו יותר מהריאיון עצמו.
את הסיפורים האלה על הדרמות הגדולות והקטנות שעברתי עם מרואייני הרבים אני מביא כאן בהותר לפרסום.
נוסף לסיפורים, אני חושף תיעוד של שיחות אישיות שקיימתי לאורך השנים עם האישים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. השיחות מלמדות יותר מכול על הדינמיקה ועל מערכת היחסים המורכבת שנוצרות בין כתב טלוויזיה לבין אנשי ציבור שאותם הוא מסקר ומראיין. יחסים שיש בהם חשדנות וסקרנות הדדית, משיכה ודחייה כאחד. כמראיין בתוכניות טלוויזיה מרכזיות ראיתי את מנהיגי האומה ברגעי אמת, בלא איפור ובלא פוזה: מתוחים, חרדים, מלאי תחושת רדיפה וזקוקים נואשות לאהבתם של הצופים.
הייתי עֵד, בשיחות איתם, לחשדנות אובססיבית, ליצרים מלאי שנאה ותיעוב, לציניות וסרקזם, לרגישות עצומה לכל ביקורת, לדיכאון שלאחר הפסד וגם לרגעים גדולים של אופוריה ושמחת ניצחון.
במשך השנים שמחתי לגלות שעל אף השאלות הקשות והנוקבות ששאלתי והכעס העצום שעוררתי בהם, כל מרואייני המשיכו לשמור איתי על יחסים נאותים ואיש מהם לא סירב לבקשה להתארח שוב באולפן. אני מודה שלפעמים איבדתי את סבלנותי ונקטתי סגנון תוקפני ובוטה מול מרואיין שחשב "למרוח" את הצופים ואותי בתשובות מתחמקות. כשהרגשתי שעברתי את הגבול, לא היססתי להתנצל בפני המרואיין בשידור חי.
הספר הזה לא נועד לתאר את הביוגרפיות הפוליטיות של המרואיינים שסיקרתי, אלא הוא מתאר מנקודת מבט אישית את המפגשים בינינו: בלשכות השרים, במזנון הכנסת, באולפן, בחדר האיפור ובביתם הפרטי.
במשך שלושים שנות עבודה כאיש טלוויזיה הייתי עד לאירועים מרכזיים בתולדות המדינה: מהפכים שלטוניים, חתימה על הסכמי שלום, רצח ראש ממשלה, מלחמות אכזריות, פיגועים קשים, ההתנתקות מרצועת עזה, מערכות בחירות סוערות, ועוד ועוד... בתקופה הזאת התחלפו שמונה ראשי ממשלה, מפלגות חדשות נוצרו יש מאין ומפלגות ותיקות התרסקו ונעלמו מהנוף הפוליטי, שרים וחברי כנסת שזינקו למרכז המפה הפוליטית נעלמו כעבור קדנציה וחדשים באו במקומם ולא ידעו את יוסף...
הייתי עד, בתקופה הזו של הסיקור הפוליטי, גם לעלייתה של אליטה טלוויזיונית, שהפכה למובילה, עם כניסתם של הערוצים המסחריים למשחק התקשורתי. הפוליטיקאים שנמנו עם אליטה זו אימצו לעצמם את הסגנון האמריקני, ששם דגש על המיומנות הטלוויזיונית, החשיבה השיווקית והניסוחים הקצרים. הם הרבו להופיע בתוכניות האירוח בזכות ההופעה הקצבית, השוטפת והתיאטרלית שלהם. המדיום הטלוויזיוני "אהב" אותם והעדיף אותם על פני נציגי הדור הישן, שלא היו מנוסים בהופעות בטלוויזיה ובמיוחד לא בוויכוחים ועימותים בשידור חי.
כניסת הערוצים 2 ו־10 הביאה לשינוי בדפוסי הסיקור הפוליטי. שכן, אם בעידן הערוץ הראשון, עד תחילת שנות התשעים, הסיקור התבסס על תיעוד ההתנהלות של המפלגות ומאבקי הכוח בתוכן, הרי שבעידן החדש הסיקור התמקד במנהיגי המפלגות עצמם. חוקרי התקשורת כינו זאת הפרסונליזציה של הפוליטיקה. במילים אחרות: הצופים העדיפו לראות את הפוליטיקה הישראלית בחזותם של האישים הבולטים במערכת הפוליטית. האולפנים, שבהם התגוששו הפוליטיקאים, הפכו עד מהרה תחליף לאסֵפות העם בכיכרות, למרכז המפלגה ולחוגי הבית המסורתיים.
התוצר הבולט של האליטה הזו הוא בנימין נתניהו - מלך האולפנים, שידע לנהל רומן אהבה עם מצלמות הטלוויזיה והשכיל לנצל את המדיום לטובתו. לראיין את נתניהו ב"משעל חם" היה מבחינתי הבטחה לשואו גדול, לשיחה מרתקת ולרייטינג גבוה. למי ששכח, נתניהו הצליח בתוך זמן קצר יחסית לכבוש את צמרת הליכוד (1992) וכעבור ארבע שנים (1996) את ראשות הממשלה, וכל זאת במידה רבה בשל הכריזמה הטלוויזיונית שלו.
הפוליטיקה הפכה מאז למשחק - או אם תרצו, לדרמה טלוויזיונית. האולפנים הפכו לזירה של קרבות פוליטיים מרתקים והפוליטיקאים ממשיכים לייחס לטלוויזיה השפעה עצומה - כמעט מאגית - על דעת הקהל. אני בין אלה שמטילים ספק בהשפעתה של הטלוויזיה על שינויים בדפוסי ההצבעה או בקביעת עתידו של פוליטיקאי זה או אחר. ישנם מקרים יוצאי דופן, כמו במקרה של נתניהו, אבל אסור לשכוח שאותו מדיום שהעלה אותו ידע גם לגבות ממנו מחיר כבד על כישלונותיו ב־1999, כשהפסיד בגדול לאהוד ברק.
גם לאהוד אולמרט לא עזרה הכריזמה הטלוויזיונית שעה שהיה צריך להתמודד עם החשדות למעשים פליליים. אולמרט הוא "שואו־מן". הופעותיו באולפן, שהיו תמיד מרתקות ומעניינות, הקנו לו פופולריות רבה בראשית כהונתו כראש ממשלה אבל הביקורת הקשה שנמתחה עליו מכל עבר, ובמיוחד זו של אהוד ברק, הביאה להדחתו מראשות הממשלה. רוצה לומר שהמדיום הטלוויזיוני הוא חרב פיפיות עבור הפוליטיקאי, ברצותו הוא מרומם וברצותו הוא מפיל, הכול תלוי בתפקודו ובהצלחתו. תשאלו על כך גם את אהוד ברק, אריה דרעי ודן מרידור.
הרצון להעתיק את המציאות האמריקנית לזו שבישראל בעייתי מאוד ולוקה בחסר. לכאורה, קל מאוד להיכנס למלכודת דבש זו, שמייחסת עוצמה אדירה לטלוויזיה, השפעה על דעת הקהל וקביעת עתידו של השלטון. אבל המציאות הרבה יותר מורכבת, הרבה פחות חד־משמעית מכפי שרבים נוטים לחשוב.
ועוד היבט על האליטה הטלוויזיונית: פרופ' חווה עציוני הלוי, שחקרה את נושא האליטות, טוענת כי האליטות בישראל - והאליטה הטלוויזיונית בכללן - מחוברות בקשרים חזקים זו עם זו. התוצאה היא הפרדה מודגשת בין האליטות והמעגלים המקיפים אותן לבין הקבוצות הרחוקות שאינן שייכות לאליטות. הסיבה לכך היא שלאליטות בארץ אין מחויבות לאידיאולוגיה שוויונית ורוב חבריה הגיעו לצמרת במסלולים אליטיסטיים. כאלו הם ביבי נתניהו, אהוד אולמרט, אהוד ברק, טומי לפיד, דן מרידור, בני בגין ועוד.
לשון אחר: הטלוויזיה מטפחת טיפוח ארוך טווח אך ורק את הגיבורים האליטיסטיים ואילו בגיבורים העממיים היא משתמשת אד־הוק לצרכיה ואחר כך היא בועטת בהם ונוטשת אותם לאנחות. בשורה התחתונה, הריבוד החברתי והתיחום בין המעגל הפוליטי לזה האליטיסטי נשאר יציב ובלתי־ניתן לחדירה.
אף על פי שהאישים הפוליטיים תופסים חלק מרכזי בספר, יש בו גם כמה פרקים שהם חשובים לי. אני מספר בהם על חוויות אישיות, על נסיעות מיוחדות ועל מפגשים עם דמויות יוצאות דופן בתקופת עבודתי ככתב הטלוויזיה הישראלית בארצות הברית. במסגרת הזאת אני מתאר את חוויותי ככתב הטלוויזיה הראשון ששידר ממוסקבה ומבייג'ין.
סיפורים אחרים בספר מתארים את "מאחורי הקלעים" של מערכת "משעל חם" על דמויותיה הססגוניות - העורך המיתולוגי ישראל סגל, צייד הדרמות חיים הכט - ועל התקפי הלב שקיבלו שלושה מהאנשים המרכזיים בתוכנית.
פרק אחד ("אני נלחם בכל העולם כדי להיות חלק ממנו") עוסק בי עצמי, כפי שלא סיפרתי מעולם. יסלחו לי הקוראים על חוסר צניעותי אבל חשבתי ש"ריאיון" עם עצמי יהווה השלמה ראויה לראיונות הרבים שערכתי במשך שלושים שנות עבודתי: "אני ממשיך לרוץ, ממשיך ללחום. לעתים אני מרגיש שהתנועה המתמדת הזו לעבר פסגת ההר משאירה אותי חסר נשימה. אבל אני ממשיך לשעוט קדימה, מחפש עוד הישגים, עוד יעדים, עוד ראיונות. האמביציה שהריצה אותי עד כה עדיין לא נותנת מנוח, היא ממשיכה לתבוע את שלה, רוצה עוד ועוד. אמנם יצאתי מהמעברה אבל מתברר שהמעברה לא יצאה ממני..."