את המוות את רוצה לראות בעיניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
את המוות את רוצה לראות בעיניים
הוספה למועדפים

את המוות את רוצה לראות בעיניים

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

אפשר לומר שמירי היא גיבורה בעל-כורחה. כאלה הם כנראה כל חייה, ולה אין ברירה אלא למצוא דרכי התמודדות. בעבר שלה, לצד אמה ואביה, היתה כבולה ובנתה לעצמה תכסיסי הגנה כמעט מכל דבר: מהורים, מילדים בני גילה, מחפצים, מבגדים ומגוף. ומה עושה מירי היום? ובכן, היום העניינים עשויים להסתבך. לבדה, עם אמא ואבא חולים נזקקים, רוכשת הבת עבורם "בובה מטפלת" וחוזרת לבית הילדות שלה, מביאה אתה את הבובה, עזר כנגדה. 
 
מכאן ואילך נדמה שדברים יוצאים משליטה. מערכות היחסים המרובדות הנוצרות בזמן קצר בין "המטפלת החדשה" לבין כל אחד מן ההורים בנפרד, מובילות להתרחשויות מפתיעות ובלתי שגרתיות, וכך גם בין מירי לבין הבובה, שמקבלת עצמאות בנוכחותה. אולם, תהיה זו טעות לראות את המקרים בעין פרודית והומוריסטית. שכן, עם הזמן הופכת "המציאות החדשה" של החיים בדירה למציאות אפשרית ומתקבלת על הדעת. האמא והאבא, לצד מירי והבובה, והמטפלת הפרסייה – כולם משתתפים במופע דרמטי אנושי ומכמיר לב, מופע השזור בפעולות נדרשות של היומיום ובקטעי זיכרון יוצאי דופן מן העבר של ההורים. אין זו עלילה שמוכתבת על-פי המקרה "הלא רגיל" שלה, כי אם סיפור של בני-אדם בארץ הזאת, שגורלם הוביל אותם להתנהגויות כאלה ואחרות, להבנת החיים בתור "כאלה" ולביטויי הרגש על-פי מזגם, כך שגם "אֶת המוות" הם רוצים לראות בעיניים, לא מתוך חולשה ודיכאון, אלה דווקא מן הכוח העצמי שלהם. 
 
ספרה הראשון של אורית וולפיילר "שווייצריה זה כאן" (2014) זיכה אותה ב"פרס לסופרים בראשית דרכם" מטעם משרד התרבות והספורט, והתקבל בעיני הביקורת בשבחים. 

פרק ראשון

היתרון הכי גדול בשביל מירי בְּלעבוד בספריה העירונית הוא שעובדים, מה שנקרא, מפוצל. זה אומר שבחלקים הכי גדולים של היום מירי לא נמצאת לגמרי לבד, כמו שהיא מאוד לא אוהבת. זה גם אומר שבאותם החלקים של היום היא לא צמודה לאנשים, כמו שגם את זה היא מאוד לא אוהבת. מירי מרוכזת בעבודה שלה. אתה נמצאות שאר העובדות והאנשים שבאים לשאול ספרים, שבהתנהלות שלהם מסביבה הם מדמים לה את הקצב והשגרה של החיים בחוץ.
הן ארבע נשים בסך־הכל שעובדות בספריית המבוגרים, מחלקת עיון והשאלה. שלוש הספרניות הן היחידות בחיים של מירי, חוץ מההורים שלה שכבר זקנים והמטפלת שלהם, הפרסייה, שגם היא כבר לא צעירה. בשמונה־וחצי בבוקר ארבעתן מגיעות לספריה, מחתימות כרטיס ומיד ניגשות למטבחון של העובדים להכין לעצמן כוס נס־קפה. הספלים של כולן הם באותה צורה ובאותו הצבע, הן קיבלו אותם שי לחג מהעירייה, על כל אחד כתובה מלה אחרת. על הספל של מירי כתוב "בריאות", על זה של תמר ה. "שלווה", הספל של יוכי הוא "אהבה" ושל דיתה "שלום". כל אחת שותה רק מהספל שלה.
הן טובלות בקפה עוגיות, שכל פעם מישהי אחרת מביאה, כאלה שאפו אתמול בערב, או מאלה שנשארו להן בבית מסוף השבוע האחרון. מירי אף־פעם לא מביאה, גם לא קנוי, אין לה את החוש שיודע לחשוב על דברים כאלה. שלוש הספרניות לא כועסות עליה, הן חושבות שזה בגלל שאין לה משפחה משלה, זאת־אומרת בעל וילדים, שכשיש אותם, אז העניינים האלה באים לבנאדם ככה טבעי. אם לבנאדם העניינים האלה באים ככה טבעי, זה אומר שיש לו בעל וילדים, ואז גם אפשר לדבר אתו על בעיות, מה שקוראים אינטימיות. עם מירי אי־אפשר בנושאים האלה לדבר, מאותן סיבות שבענייני כיבוד אי־אפשר. כל השאר, שהוא לא הרבה, אז אפשר, ודווקא טובות לה השיחות שנגמרות עם הלגימה האחרונה של הקפה.
אחרי השתייה של הבוקר מירי ניגשת לעמדה ליד הניילון של העטיפות. לפי העין היא כבר יודעת מהו גודל החתיכה המתאים כדי לעטוף כל ספר חדש, ומהו האורך של כל רצועת נייר דבק, שעכשיו היא צריכה לחתוך. אחרי שהספר נעטף היא מקטלגת אותו ופותחת על שמו רשומה במחשב. יותר עבודה יש לה עם הספרים הישנים, אלה הקרועים שצריך להדביק, ואלה שבתוכם הצטבר לכלוך על הדפים וצריך לגרד אותו. מכל הבנות רק מירי לא נגעלת לגרד. היא משתמשת בציפורן של האמה שלה, ולא בסכין שמיועדת לכך. רוב הלכלוכים הם חתיכות קטנות של אוכל שנמרחו על המלים. מירי מנסה לנחש מה הן, להבין איזה טעם היה לקורא בפה שלו כשקרא את העמוד. גושים צהבהבים אבקתיים הם בשבילה פירורי חלמון שנפלו מתוך כריך, ובדרך־כלל יופיעו כמה עמודים אחריהם כתמים ירקרקים של אבוקדו, או גרעין אדום דהוי של עגבנייה.
כשמירי מסיימת לטפל בספרים היא מעמיסה אותם על העגלה והולכת למקם אותם על המדפים לפי הנושאים. היא מקפידה על כך ולא מניחה סתם ככה ספר שהשם שלו "תמורות מדיניות בעת העתיקה" במחלקה של "העת העתיקה", כמו שהבנות האחרות עושות. מירי קודם פותחת את הספר, קוראת את תוכן העניינים ובודקת האם מדובר ברומא או ביוון, ורק אז ממקמת את הספר במדף המתאים למדינה שלו.
 
משמונה עד רבע לאחת ככה היא עושה.
ברבע לאחת מירי עוזבת את הספריה ויוצאת לכיוון הבית, להפסקה. היא הולכת ברחוב הראשי. מאז שהיתה ילדה השורשים של הפיקוסים מפוצצים לו את המדרכה. אין אחד בעיר הזאת שלא נפל על האספלט בגלל הפיצוצים האלה. לפני שנים גם אמא שלה נפלה, ומירי שהלכה לידה צחקה. בצדי הרחוב קמו חנויות חדשות שמציעות סחורה שלא צריכים אותה, זוגות של עגורים מחימר, או דובים מפרווה שעל הבטן שלהם רקומות המלים "גיוס נעים". "רוקמים גם על מגבות, על חלוקים, על סינרים, אפילו על נעלי בית רוקמים", בכל יום מירי קוראת את השלט שמחוץ לחנות. קוראת גם את "קונים ומוכרים אבנים" שמעל חנות היהלומים ושואלת את עצמה איך זה שהמוכר טורח להתלבש כל־כך אלגנט כשנפש חיה לא נכנסת אליו לעסק.
בסוף הדרך מירי תמיד עוברת במכולת של האחים מאהלר כדי לקנות את אריזת הוואקוּם של לחם הפומפרניקל הגרמני שלה, בכל אחת חמש פרוסות, בכל יום היא מסיימת חבילה שלמה. ברגע שמירי נכנסת אל המכולת, האחים קוראים אליה ביחד:
"גברת מירי, תראי איך שהחתיכות הדקות האלה משאירות אותך כזאתי רזה. בשביל האחים מאהלר תיקחי לך רק היום לחמנייה אחת רגילה, נפוחה, עם שומשום למעלה גם יש, אם את רוצה".
מירי מחייכת אליהם תמיד מתוך הלב ועונה:
"אני לא יכולה סתם בצק, אני חייבת להרגיש בפה גם כל מיני סוגים של גרגרים".

עוד על הספר

את המוות את רוצה לראות בעיניים אורית וולפיילר
היתרון הכי גדול בשביל מירי בְּלעבוד בספריה העירונית הוא שעובדים, מה שנקרא, מפוצל. זה אומר שבחלקים הכי גדולים של היום מירי לא נמצאת לגמרי לבד, כמו שהיא מאוד לא אוהבת. זה גם אומר שבאותם החלקים של היום היא לא צמודה לאנשים, כמו שגם את זה היא מאוד לא אוהבת. מירי מרוכזת בעבודה שלה. אתה נמצאות שאר העובדות והאנשים שבאים לשאול ספרים, שבהתנהלות שלהם מסביבה הם מדמים לה את הקצב והשגרה של החיים בחוץ.
הן ארבע נשים בסך־הכל שעובדות בספריית המבוגרים, מחלקת עיון והשאלה. שלוש הספרניות הן היחידות בחיים של מירי, חוץ מההורים שלה שכבר זקנים והמטפלת שלהם, הפרסייה, שגם היא כבר לא צעירה. בשמונה־וחצי בבוקר ארבעתן מגיעות לספריה, מחתימות כרטיס ומיד ניגשות למטבחון של העובדים להכין לעצמן כוס נס־קפה. הספלים של כולן הם באותה צורה ובאותו הצבע, הן קיבלו אותם שי לחג מהעירייה, על כל אחד כתובה מלה אחרת. על הספל של מירי כתוב "בריאות", על זה של תמר ה. "שלווה", הספל של יוכי הוא "אהבה" ושל דיתה "שלום". כל אחת שותה רק מהספל שלה.
הן טובלות בקפה עוגיות, שכל פעם מישהי אחרת מביאה, כאלה שאפו אתמול בערב, או מאלה שנשארו להן בבית מסוף השבוע האחרון. מירי אף־פעם לא מביאה, גם לא קנוי, אין לה את החוש שיודע לחשוב על דברים כאלה. שלוש הספרניות לא כועסות עליה, הן חושבות שזה בגלל שאין לה משפחה משלה, זאת־אומרת בעל וילדים, שכשיש אותם, אז העניינים האלה באים לבנאדם ככה טבעי. אם לבנאדם העניינים האלה באים ככה טבעי, זה אומר שיש לו בעל וילדים, ואז גם אפשר לדבר אתו על בעיות, מה שקוראים אינטימיות. עם מירי אי־אפשר בנושאים האלה לדבר, מאותן סיבות שבענייני כיבוד אי־אפשר. כל השאר, שהוא לא הרבה, אז אפשר, ודווקא טובות לה השיחות שנגמרות עם הלגימה האחרונה של הקפה.
אחרי השתייה של הבוקר מירי ניגשת לעמדה ליד הניילון של העטיפות. לפי העין היא כבר יודעת מהו גודל החתיכה המתאים כדי לעטוף כל ספר חדש, ומהו האורך של כל רצועת נייר דבק, שעכשיו היא צריכה לחתוך. אחרי שהספר נעטף היא מקטלגת אותו ופותחת על שמו רשומה במחשב. יותר עבודה יש לה עם הספרים הישנים, אלה הקרועים שצריך להדביק, ואלה שבתוכם הצטבר לכלוך על הדפים וצריך לגרד אותו. מכל הבנות רק מירי לא נגעלת לגרד. היא משתמשת בציפורן של האמה שלה, ולא בסכין שמיועדת לכך. רוב הלכלוכים הם חתיכות קטנות של אוכל שנמרחו על המלים. מירי מנסה לנחש מה הן, להבין איזה טעם היה לקורא בפה שלו כשקרא את העמוד. גושים צהבהבים אבקתיים הם בשבילה פירורי חלמון שנפלו מתוך כריך, ובדרך־כלל יופיעו כמה עמודים אחריהם כתמים ירקרקים של אבוקדו, או גרעין אדום דהוי של עגבנייה.
כשמירי מסיימת לטפל בספרים היא מעמיסה אותם על העגלה והולכת למקם אותם על המדפים לפי הנושאים. היא מקפידה על כך ולא מניחה סתם ככה ספר שהשם שלו "תמורות מדיניות בעת העתיקה" במחלקה של "העת העתיקה", כמו שהבנות האחרות עושות. מירי קודם פותחת את הספר, קוראת את תוכן העניינים ובודקת האם מדובר ברומא או ביוון, ורק אז ממקמת את הספר במדף המתאים למדינה שלו.
 
משמונה עד רבע לאחת ככה היא עושה.
ברבע לאחת מירי עוזבת את הספריה ויוצאת לכיוון הבית, להפסקה. היא הולכת ברחוב הראשי. מאז שהיתה ילדה השורשים של הפיקוסים מפוצצים לו את המדרכה. אין אחד בעיר הזאת שלא נפל על האספלט בגלל הפיצוצים האלה. לפני שנים גם אמא שלה נפלה, ומירי שהלכה לידה צחקה. בצדי הרחוב קמו חנויות חדשות שמציעות סחורה שלא צריכים אותה, זוגות של עגורים מחימר, או דובים מפרווה שעל הבטן שלהם רקומות המלים "גיוס נעים". "רוקמים גם על מגבות, על חלוקים, על סינרים, אפילו על נעלי בית רוקמים", בכל יום מירי קוראת את השלט שמחוץ לחנות. קוראת גם את "קונים ומוכרים אבנים" שמעל חנות היהלומים ושואלת את עצמה איך זה שהמוכר טורח להתלבש כל־כך אלגנט כשנפש חיה לא נכנסת אליו לעסק.
בסוף הדרך מירי תמיד עוברת במכולת של האחים מאהלר כדי לקנות את אריזת הוואקוּם של לחם הפומפרניקל הגרמני שלה, בכל אחת חמש פרוסות, בכל יום היא מסיימת חבילה שלמה. ברגע שמירי נכנסת אל המכולת, האחים קוראים אליה ביחד:
"גברת מירי, תראי איך שהחתיכות הדקות האלה משאירות אותך כזאתי רזה. בשביל האחים מאהלר תיקחי לך רק היום לחמנייה אחת רגילה, נפוחה, עם שומשום למעלה גם יש, אם את רוצה".
מירי מחייכת אליהם תמיד מתוך הלב ועונה:
"אני לא יכולה סתם בצק, אני חייבת להרגיש בפה גם כל מיני סוגים של גרגרים".