הדרך אליך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדרך אליך
הוספה למועדפים

הדרך אליך

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

קרנית גולדווסר

בעלת תואר שני (msc) בהנדסת איכות סביבה מהטכניון ומגישת תוכנית האקטואליה היומית "סטאטוס", המשודרת ב"הוט".

גולדווסר התפרסמה לראשונה בעקבות חטיפתו של בעלה, אודי גולדווסר ז"ל, אשר נהרג במארב מתוכנן של החיזבאללה בלבנון. עם הזמן הפכה קרנית לסמל המאבק למען שיחרורם של חיילי צה"ל החטופים. בשנת 2011 הוציאה ספר בשם "הדרך אליך" בו מגוללת את סיפור חייה האישיים ואת המהפכה הטרגית ששינתה את חייה. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק.
מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. אני מצליחה לשמוע בקול שיש לו הרבה מה להגיד, רק שעדיין אסור לו. צנזורה. הבשר משחים ויורד מהאש. מאליהם מושלכים למחבת הבצל והגזר. הידיים עובדות, והראש לא שם. הוא מתמקד במשפחות שאו-טו-טו יקבלו את הבשורה המרה. רגע. אס-אמ-אס לאודי. רק בלי פאניקה. כמה שהוא שונא פאניקה. אז אני מספרת לו כמה כל הבית מתרגש לקראת בואו, מספרת שאני מכינה לו אוכל טוב, ושוב מזכירה שאני וכל החיות מחכות לו בבית בכליון עיניים.
בדרך כלל זה היה מזכה אותי בתשובה. אודי תמיד היה מתקשר ומודיע שהוא בסדר. היה משתדל לעשות זאת לפני שהודיעו ברדיו. בחור אחראי ביותר האודי הזה שלי
אבל עכשיו שתיקה.''
ב-12 ביולי 2006, בשמונה בבוקר, התהפכו חייה של קרנית גולדווסר. מסטודנטית אלמונית בטכניון, שקמה לעוד בוקר וציפתה בשלווה לשובו של בעלה מהמילואים, היא הפכה לאשת החייל החטוף אודי גולדווסר.
הדרך אליך הוא תיעוד אמיץ וכן של אישה שהבטיחה לבעלה להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה בציפורניים כדי לעמוד בהבטחתה. הספר משחזר את מאבקן הנחוש של אישה אוהבת ומשפחה מסורה להשיב הביתה את הבן האובד. במבט מפוכח,  ישיר וללא שמץ של העמדת פנים, מספרת קרנית איך זה באמת עובד מאחורי הקלעים, איך נראית ההתנהלות היומיומית של מאבק כזה בבית פנימה, מה באמת קורה אחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות, ולמה היה כל כך חשוב להתרוצץ בטירוף בין ראש הממשלה לאפיפיור, בין הילרי קלינטון לאחמדינג'אד.
בשפה קולחת ומלאת חיות מתארת קרנית גולדווסר את ההתמודדות עם שנתיים מייסרות, שבהן אין למדינה כולה, למשפחה שלמה ולאישה אחת אלא לגשש באפלה,  ללקט רמז אחר רמז, כדי לנסות ולהרכיב תמונה שאין שחורה ממנה. ומבעד למילים הולך ונטווה סיפור האהבה העצוב של קרנית ואודי.

פרק ראשון

1

12.7.06, 08:05



כבר כמה זמן אני אומרת לאודי שיש לי הרגשה שאני בהיריון. לא יודעת למה, אבל ככה אני מרגישה. אני אומרת לו שאני אטפל בילד. הוא, מצדו, קורן מאושר. הוא מקווה שיש לי בת בבטן. אני מקווה שזה בן. ככה זה אצלנו, הכול תמיד הפוך. כולם רוצים בנים, הוא רוצה בת. כולן רוצות בנות, אני רוצה בן.

בבוקר היום שאודי צריך לחזור מהמילואים, אני מחליטה לבדוק אם אני באמת בהיריון.
אני לא.
מילא. גם זה יגיע מתישהו.

***

בוקר של סוף מילואים הוא תמיד בוקר של הקלה עצומה. כבר בתחילתו הודעתי לחתולות ולכלבון שהיום אבא בא. זרחתי מאושר. עוד סיוט נגמר. ולחשוב שהפעם דאגתי כל כך. אודי הרי אמר לי לא לדאוג, וכמה שהוא צדק. רציתי כל כך להתקשר להגיד לו בוקר טוב, להגיד שאני שמחה שהנה היום הוא חוזר, אבל כבר אתמול הוא אמר לי שיהיה עסוק בפטרול האחרון שלו בגזרה. הוא גם אמר שמחר הוא בא הביתה, והוא מעדיף שנדבר על הכול בבית. בעוד כמה שעות הוא חוזר הביתה, אז אני יכולה להתאפק.
במצבים האלה בישול הכי מרגיע אותי. כמו תמיד כשאודי חוזר מהמילואים, גם הפעם החלטתי לבשל את המאכלים המיוחדים שהוא אוהב, אלה שדורשים טרחה רבה במטבח. קצת בשבילו, וקצת מפני שכשאני שוקעת בבישול הזמן חולף מהר יותר. בורקס בשר, אם כן. בורקס בשר היה אחד הדברים שאודי אהב שאני מכינה לנו.

בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי, החיבוק.
מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. כמו כל תושבי הצפון גם אני למדתי להקשיב בדריכות לכל ניואנס בקולו של מנחם. הבוקר אני מצליחה לשמוע בקול שיש לו הרבה מה להגיד, רק שעדיין אסור לו. צנזורה. הבשר משחים ויורד מהאש. מאליהם מושלכים למחבת הבצל והגזר. הידיים עובדות, והראש לא שם. הוא מתמקד במשפחות שאו־טו־טו יקבלו את הבשורה המרה. רגע. אס־אם־אס לאודי. רק בלי פאניקה. כמה שהוא שונא פאניקה. אז אני מספרת לו כמה כל הבית מתרגש לקראת בואו, מספרת שאני מכינה לו אוכל טוב, ושוב מזכירה שאני וכל החיות מחכות לו בבית בכליון עיניים.
בדרך כלל זה היה מזכה אותי בתשובה. בדרך כלל הוא היה מקדים אותי. אודי כבר התמודד בעבר עם מצבים מסוכנים במהלך המילואים, ותמיד היה מתקשר ומודיע שהוא בסדר. היה משתדל לעשות זאת עוד לפני שהודיעו ברדיו. לא תמיד ידעתי למה התקשר בכלל, ומה הסיבה האמיתית. לפעמים התקשר רק כדי להודיע שהוא אוהב, לפעמים הודיע שלמרות מה ששמעתי בדיווחים הוא בסדר, לפעמים רק וידא שאני בסדר וכך למעשה עדכן אותי שהוא בסדר. בחור אחראי ביותר האודי הזה שלי.
אבל עכשיו שתיקה. אולי הוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי. הוא בטח קצת עסוק. אני חייבת להוסיף את התבלינים הטריים, את קוביות השום והבזיליקום הקפואות, עוד מעט יגיע תורן של העגבניות. מנחם הורוביץ שוב פורץ אלי למטבח, להודיע שיש חיילים פצועים, יש הרוגים ונחטפו גם שני חיילים. חם לי. אני מוכרחה להתרחק קצת מהמחבת הרותחת. עוד לא שמעתי כלום מאודי. אס־אם־אס נוסף לנייד. הפעם מפורש יותר. "שמעתי שנחטפו חיילים. שלח לי אות חיים שאתה בסדר."
כלום.
להירגע. להירגע. כלום עוד לא קרה. זו רק אני, ההיסטרית. אבל מנחם הורוביץ לא מרפה. הוא מדווח שמקום ההיתקלות הוא גזרת זרעית. זה המקום שאודי מוצב בו. טלפון ללינה, חברה שלי. "לינה, זו הגזרה של אודי." "שוב פעם את דואגת?" היא עונה, ואני שומעת שהיא מחייכת. היא מנסה להרגיע אותי כמו בפעם הקודמת. "את יודעת שבסוף הוא יתקשר, ושוב יוכיח לך שנלחצת לחינם." צודקת. אני סתם היסטרית.
אודי בטח בעיצומו של קרב. בטח יושב במקום מבוטן, בלי קליטה. הוא בטח בכלל לא קיבל את ההודעות שלי. אוקיי, הסבלנות שלי הסתיימה. אני מתקשרת אליו. כמה צלצולים, ואז מענה קולי שאומר שהמנוי אינו זמין. הנה. הוא באמת נמצא במקום בלי קליטה, במוצב מבוטן, שמגן עליו מההפגזה. הוא הרי תמיד אמר לי, "נושה, לא יקרה לי כלום. אל תדאגי." כן, אבל... צלצול הטלפון קוטע את המחשבה. זה ערן, אחד המנחים שלי בתזה. הנה. עסקים כרגיל. אני מתרגלת בקורס שהוא מלמד, ובעוד כמה ימים ייערך המבחן לסטודנטים. ערן מודיע שהוא שלח לי במייל את המבחן. מי יכול בכלל לקרוא מיילים? הוא מבקש שאאשר את המבחן, ואמדוד כמה זמן לוקח לי לפתור אותו. במילואים, ערן הוא סמג"ד בגדוד סיור של חטיבת הצנחנים הדרומית, והגדוד שלו אפילו החליף פעם את הגדוד של אודי. הוא יודע שאודי במילואים עכשיו. אני מרגישה מספיק נוח לומר לו שאני לא מסוגלת לחשוב כרגע. שאודי נמצא בגזרה הבעייתית, ואני חוששת מאוד. הוא כמובן מבין, ואומר שיתעדכן בהמשך. אולי הוא אפילו מנסה להציע את שירותיו ואת קשריו, אבל אני כבר לא איתו. אני מנסה לנשום ולהירגע.
עוד חיוג ועוד חיוג לנייד של אודי. המנוי אינו זמין. אז אני עוזבת קצת את המטבח. הבורקס בתנור. אני שמה עלי את הגופייה והג'ינס שאני אוהבת, שגם אודי אוהב, ואת הנעליים הכתומות שאודי קנה לי בניו יורק כי כתום זה הצבע שלי, ויורדת עם הכלב. להירגע קצת. אני עדיין לא יודעת ששוב לא אנעל אותן בחיים. בראש אני שומעת את הקול של אודי אומר לי להיות רגועה, שיהיה בסדר. באמת שאני משתדלת.
באמצע הסיבוב, בגינה שבפינת הרחוב שלנו, אני מקבלת טלפון מיאיר, אחיו האמצעי של אודי. הוא שואל אם שמעתי ממנו משהו, אני עונה שלא, ושנינו מנסים לשדר עסקים כרגיל. אבל מאותו רגע מתחיל אצל שנינו, בנפרד, המסע הטלפוני בחיפוש אחר אודי, ושנינו מתאמצים להסתיר זה מזה את הלחץ.
עפה חזרה הביתה. הבורקס אפוי ומוכן. מקלחת. חייבת לרוץ לטכניון. לא מסוגלת לצאת מהבית בלי לשמוע שאודי בסדר. אודי לא יאהב את זה. הוא שונא שאני נלחצת. איך לעזאזל משיגים אותו עכשיו. מצדי שיצחק עלי כמה שהוא רוצה.
עוד פעם טלפון. הפעם זה שלמה, אבא של אודי. "קרניתי," הוא אומר, "אני בנמיביה, פתחתי עכשיו סי־אֶן־אֶן. שמעת משהו מאודי?"
והנה הוא בא, הבכי. יבבה חנוקה אחרי יבבה חנוקה, שהופכות לאשד היסטרי שלא אני ולא שלמה מהעבר השני מצליחים לעצור. הסכר שעל בנייתו עמלתי בבלי דעת כל הבוקר נפרץ באחת, אחרי שניים וחצי משפטים של אבא של אודי, האיש הכי רגוע בעולם. כי אם גם שלמה דואג, אז אני לא סתם לחוצה. כי אם הוא התקשר, אני לא סתם דואגת. שלמה מנסה להרגיע אותי דרך הטלפון, ואני משתדלת שלא להלחיץ אותו. שנינו לא מצליחים. הוא אומר שהוא בדרך לארץ. הוא מנתק. אני נשארת לעמוד ליד הטלפון ומנסה להירגע מהבכי.
אחרי דקה שוב טלפון. עוד הפעם שלמה על הקו. עכשיו הוא מבקש שלא אגיד מילה למיקי, אשתו, אם היא תתקשר. הוא מבקש שנסתיר ממנה את הדאגה שלנו, כל זמן שהוא לא נמצא לידה. אני מבטיחה.
בעבר כבר קרה שהסתרתי ממיקי את האמת על אודי. במבצע "חומת מגן" קיבל אודי צו 8 במהלך שירות המילואים שלו. העבירו אותם ממחנה עופר, שם הוצבו לשירות רגיל, והציבו אותם בתוך ג'נין. אז נאלצתי להסתיר ממיקי את המידע הזה, לבקשתם של אודי, יאיר ושלמה. לא רצינו להלחיץ אותה לחינם. התקשיתי מאוד לשקר לה. אחרי שאודי חזר הביתה, ואחרי שגיליתי לה את כל האמת, הבטחתי לה שלעולם לא אשקר לה שוב. והנה, שוב אני עומדת במצב הזה. אבל פשוט אסור שתדע שלא שמעתי כלום מאודי, לא כשהיא נמצאת לבד בבית בדרבן שבדרום אפריקה, רחוקה כל כך מכולנו.
בין שתי שיחות הטלפון האלה התקשר שלמה לסוכן הנסיעות שלו, וביקש ממנו לארגן כרטיסי טיסה לארץ למיקי ולו. הוא תכנן לאסוף אותה מדרום אפריקה, ולטוס איתה ארצה בהקדם האפשרי. הוא הבין שאם אודי לא יצר איתי קשר, המצב לא טוב. כששלמה שמע את הדאגה בקולי, הוא הבין שכדאי שיגיע מיד לארץ. מנמיביה הוא עלה על טיסה ליוהנסבורג, וקיווה שעם נחיתתו נספר לו יאיר או אני שכל הדאגה היתה לשווא.
אחרי השיחה עם שלמה אני מסדירה את הנשימה ומתקשרת לאמא. אמא היא מורה, ועכשיו היא בחופשת הקיץ שלה. כשהתקשרתי היא בישלה מרק. לימים, כשיזכירו לה את היום הזה, מיד יעלה באפה ריח אותו מרק. אני שואלת אותה אם היא שמעה על ההתלקחות בגבול הצפון ועל חטיפת שני החיילים. אמא לא יודעת. מאוחר יותר היא תספר לי שבאותו בוקר גם היא קמה בתחושת הקלה עצומה - הנה אודי חוזר הביתה. כשאני מספרת לאמא מה אמרו ברדיו, ואומרת לה שזאת הגזרה של אודי, היא מיד אומרת שהיא בדרכה אלי. "בשום פנים ואופן," אני חותכת. למה צריך לדאוג סתם? למה שנלחיץ אחת את השנייה? האמת היא שאני חוששת מתגובתו של אודי, כשייוודע לו שאמא שלי באה להחזיק לי את היד. מאותו רגע גם היא מסתובבת בבית כאריה בכלוב.

***

יאיר האן התקשר אלי לשאול אם שמעתי משהו מאודי. יאיר הוא חבר טוב שלי ושל אודי מתקופת התואר הראשון בטכניון. עברנו הרבה יחד. הוא קצין במילואים, וכשחסרו קצינים בפלוגת המילואים של אודי הוא הצליח להביא לשם את יאיר. יאיר עכשיו שמע חדשות והבין שהפלוגה של אודי היא שספגה את הפגיעה. עניתי בשלילה. לא שמעתי מאודי. הוא אמר שהוא מיד בא. יאיר גר במרחק 45 דקות נסיעה ממני, אבל הפעם הוא מגיע תוך חצי שעה או פחות. הוא מתיישב על הכורסה, מנסה להשרות ביטחון ושלווה, אבל שנינו מתוחים כקפיץ. הוא שואל לשלומי, ואם שמעתי משהו. במהלך הדקות המעטות שאנחנו יושבים יחד, הוא מנסה לטלפן למפקדה של הפלוגה. אחרי שלא עונים לו הוא מחליט לעלות לגזרה ולראות מה קורה ומי נפגע. אני מבינה שיאיר עשוי להיות מי שיבהיר לי קצת את התמונה. בהמשך, כשאני מתקשרת אליו, גם הוא לא עונה.
אני חוזרת ומנסה להשיג את יאיר בטלפון. אני מחשבת בראש את הזמנים, ועל פי החשבון שלי הוא כבר היה צריך להגיע לבסיס. למה הוא לא עונה לי? ומנסה שוב. או, הנה הוא עונה לי. אני שואלת, "יאיר, מה קורה? מה יודעים שם? מה גילית על אודי?" הוא עונה לי שהוא רק בשער של זרעית, ולא יודע כלום. אני שומעת בקול שלו שהוא יודע קצת יותר מזה. הוא מסתיר ממני משהו. אני אונסת אותו לספר לי מה הוא יודע. הוא נשבר. הוא מספר לי שהסיור שנתקל זה הסיור של אודי.
עכשיו אני מבינה למה אודי לא עונה לי. הוא שם. הוא בתוך כל הבלגן שמדווחים עליו בחדשות. אודי. אודי שלי. האדמה נעתקת לי מתחת לרגליים. אני עדיין לא יודעת אם הוא בין ההרוגים או בין החטופים. בכלל מקווה שהוא בין הפצועים שמדווחים עליהם. בשיחה עם יאיר האן אני מנסה להישמע הכי בסדר שאני יכולה. לא רוצה שהוא ידאג לי. אודי הוא הבעיה עכשיו, לא אני. אני בולעת את הדמעות שעומדות בגרון. יאיר מנתק. אני נשברת.
אחרי שאני מצליחה להסדיר את הנשימה ולהשתלט על הדמעות אני מצלצלת ליאיר, אח של אודי, ומשתפת אותו במידע החדש. אני מתקשרת גם ללינה, והיא אומרת שהיא מיד מגיעה. בינתיים אני מתחילה לקבל עוד ועוד טלפונים מכל החברים שלנו. כולם ידעו שאודי מוצב בזרעית, וכולם מתקשרים לשאול אם שמעתי ממנו. יסמין, חברה טובה נוספת, התקשרה ושאלה, "קרני, שמעת מאודי?" אחרי ששמעה אותי אמרה שהיא בדרך לעבודה, אבל היא עושה פרסה ובאה ישר אלי.
מתברר שעוד כשיאיר האן היה בדרכו לבסיס, הוא התקשר לאמא שלי ואמר לה לצאת ולבוא אלי הביתה. אמא לא שאלה שאלות, נכנסה לאוטו ונסעה. במהלך הנסיעה התקשרה אלי ואמרה שהיא בדרך. כעסתי עליה, הלוא אמרתי לה לא לבוא. היא ענתה שיאיר האן אמר לה להגיע, שהדבר לא נתון לוויכוח ושהיא כבר בדרך ותגיע הכי מהר שהיא יכולה. בדיעבד אני יודעת שיאיר האן פשוט לא רצה שאהיה לבד בבית כשמישהו יבוא לבשר לי את הבשורה המרה, למרות שהוא עדיין לא ידע מהי. עכשיו יאיר גולדווסר מתקשר ומספר לי שהוא בירר בבתי החולים, שאל אם אודי מופיע ברשימת הפצועים. הוא לא.
לינה נכנסת. גם היא נראית קצת מבוהלת. עכשיו היא כבר לא אומרת לי להפסיק לדאוג. היא לא אומרת כלום. כמה דקות אחר כך גם אמא בדלת. כשנסעה היתה כל כך לחוצה ומבולבלת, עד שלא מצאה את הרחוב, למרות שכבר ביקרה אצלי פעמים רבות. אמא מתחילה לשאול המון שאלות. אני עונה כל מה שאני יודעת. אחד־אחד מגיעים החברים. אחדים בלי להתקשר, אחרים באים למרות ששוחחו איתי בטלפון. יסמין נכנסת כרוח סערה ומסבירה שלא ידעה אם לדפוק, לצלצל או פשוט להיכנס. היא חששה שכל פעולה שתעשה תגרום לנו לחשוב שבדלת נמצאים אנשי קצין העיר. גם היא מאוד מבוהלת. היא מנסה לשמור על אופטימיות ולהצחיק אותנו, אבל כולם אפופים הרגשה רעה. כולם יודעים שאודי נוהג להתקשר אלי במצבי מתח, כולם יודעים שזה לא מתאים לו. אני כועסת על כל חבר שמגיע. אני אומרת לכולם, כשאודי ישמע על הבלגן שאנחנו עושים, הוא יכעס נורא.
בין כל שיחות הטלפון וכל החברים שמגיעים, אני מנסה להשיג את קצין העיר בטלפון. אני רוצה להגיד להם שם שיש לאודי גם אישה, לא רק הורים. אני יודעת שההורים שלו לא בארץ, ושהוא לא הספיק לרשום אותי כקרבה ראשונה. כי הרי מי חושב על דברים רעים שיכולים לקרות? אני מבקשת מהחייל שעונה לי לרשום לפניו שלחייל "אהוד גולדווסר" יש גם אישה. אני גם נותנת את מספר הטלפון שלי למקרה שתידרש הודעה כלשהי. אני מקבלת ממנו תשובה לקונית: "כלומר..." ומבינה שממנו לא תבוא הישועה ושכדאי מאוד להתקשר שוב אל קצין העיר. אני מבקשת מהילה, עורכת הדין שבינינו, שתתקשר שוב ושתהיה קצת יותר תקיפה ממני.
צהריים. בינתיים, הבית כבר ממש מלא באנשים. מוזר איך שתודעת השירות לא עוזבת אותנו אפילו ברגעים הכי קשים. אולי במיוחד ברגעים האלה. אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם שיש אוכל במקרר. האוכל שהכנתי בבוקר לאודי. אני מציעה להם לאכול לו את האוכל. אני צוחקת איתם ואומרת שזו הבעיה שלו שהוא לא הודיע מה קורה איתו. יוסי, בן זוגה של אמא, יזמין אחר כך כמה פיצות מהפיצרייה הקרובה. חצי משולש, זה כל מה שהצלחתי להכניס לפה שלי באותו יום.
אמא נזכרת שדני, אבא של רותם, חברתו של אחי, הוא מזכיר מועצת מעלה יוסף. ההיתקלות התרחשה סמוך למושב זרעית, שמצוי בשטח המועצה שלו. היא מתקשרת לבדוק אם הוא יודע משהו. היא שומעת בקולו שמשהו לא בסדר. הוא שואל אותה איפה אודי רשום בצבא. היא עונה, "בנהריה." היא שומעת את הגוש שנתקע לו בגרון. בימים הבאים הוא יספר לנו שברשימות אצלו אודי היה רשום כחלל, והוא סירב להאמין שמדובר באודי שלנו.
בשלב הזה אני כבר ישובה על הספה הכתומה שלנו. מה זה ישובה? מקובעת. לא מצליחה לזוז, אפילו לא לקחת כוס מים. לינה ויסמין מטפלות בי. אני כבר לא בוכה. חזרתי לנשום. כולנו צופים בשידורים החיים שבטלוויזיה. רואים איך צה"ל מנסה לפרק אנטנה, כך חשבנו באותם רגעים. מנסים לקבל פירורי מידע מדיווחי החדשות.
אני ממשיכה להיות בקשר טלפוני עם יאיר, אח של אודי. לא הוא ולא אני מצליחים לגלות מידע חדש. עדיין לא שמענו מאף אחד, מאף גורם רשמי. כל מה שאנחנו יודעים בשלב הזה הוא שאודי לא מופיע ברשימת הפצועים בבתי החולים. ואז פתאום יאיר מפסיק לענות לי לטלפונים. אני מצלצלת והוא לא עונה. אני צוחקת עם כל החבר'ה, אומרת להם שגם לו כבר נגמרה הסבלנות והוא החליט ללכת לאימון ג'אוג'יטסו. אני אפילו אומרת להם שהוא בטח הלך לשירותים ולא לקח איתו את הטלפון. ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה שהופכים לבנים מול העיניים שלי.

***

אחדים מאנשי קצין העיר לובשים מדי זית ואחרים, משום מה, לובשים מדים אפורים כמו של חיל האוויר. הרופא לבש מדים לבנים. אולי הוא מחיל הים? אינני יודעת. הם שואלים מי זאת קרנית. אני עונה להם, "אני." הם באים לשבת משני צדדי. אמא זזה הצדה, מפנה להם מקום בספה. הם מתיישבים. מספרים לי מה שכבר הבנתי. בעדינות הם אומרים שיש פצועים, הרוגים וחטופים, ולא ידוע אם אודי בין ההרוגים או בין החטופים. הם יודעים בוודאות שאודי לא נמצא באחד מבתי החולים שבצפון. אודי נעדר. אני מקשיבה. הם ממשיכים ומספרים לי שבמקום התקרית נמשך הירי כל הזמן, ולכן קשה להם לבדוק את המקום בבטחה. הם לא שוללים את האפשרות שהוא מתחבא באחד השיחים באזור. ואני...? אני יושבת, בוכה ובוהה בטלוויזיה. אני מחכה שמשהו יקרה. אני בכלל לא יודעת מה צריך לקרות.
אני יודעת שאודי נחטף או נהרג, או אולי הצליח לחמוק מפניהם והוא מחכה לרגע שבו יוכל לצאת ממקום מחבואו. אני מקווה שזה אכן המצב. מקווה שאודי מתחבא לכולנו. זה מתאים לו. אני מכירה את אודי. הוא יכול לשחק משחק כדורסל שלם בג'ינס ובנעלי טימברלנד, אז ברור שהוא מסוגל להתחמק ממחבלים, להתחבא בשיחים ולחכות לרגע המתאים לצאת משם. וכשזה יקרה, הוא מיד יגיד, "למה נלחצתם? אתם לא נורמלים? נסחפתם קצת."
נציגי קצין העיר שואלים אותי שאלות רבות מאוד. אני מעדכנת אותם בכך שההורים של אודי, שלמה ומיקי, שוהים ברגעים אלה בדרום אפריקה, ואילו האח הצעיר גדי מטייל בהודו ואין לי מושג איפה בדיוק. חשוב לי לוודא שימצאו אותם. אני מנסה להתקשר ליאיר והוא עדיין לא עונה. עכשיו אני מבינה למה. אני מבינה שגם אליו הגיעו נציגים מקצין העיר. אני מבקשת מהנציגים שאצלי שיגידו לקולגות שלהם אצל יאיר שייתנו לו להתקשר אלי. כעבור דקה אני מדברת איתו. שנינו בהלם. למרות שכל הבוקר אנחנו עוסקים בעצם רק בזה, שנינו מופתעים מאוד. אני מנתקת את השיחה וממשיכה לשבת ולחכות. כעבור כמה דקות שואלים אותי נציגי הצבא מה אני רוצה לעשות, ואולי אני רוצה לנסוע לנהריה. אני עונה שכן. הם אומרים לי שמחכה למטה מונית גדולה, והיא מוכנה לקחת אותי לאן שרק צריך. אני אומרת להם שאני ואמא רוצות להיות עם אח של אודי. אנחנו נוסעים לבית הוריו, למרות שהם לא שם. אני חושבת שאם לא היו שואלים אותי, הייתי נשארת על הספה בבית בנשר.
אני מתחילה לחשוב מה לקחת איתי לנהריה. החברים עוזרים לי לארוז ולסדר את הבית לקראת הנסיעה. אני עדיין לא יודעת כמה זמן לא אהיה כאן. לינה ויסמין מכינות לי תיק קטן עם כמה חפצים. אני רוצה שמישהו, הכלב שלנו, יבוא איתי, אין לי עדיין שמץ של מושג שהכלבון הזה יהיה המשענת שלי בשבועות הקרובים. במהלך האריזות, נציגי הצבא רוצים לראות את תעודת הנישואים שלנו. הם צריכים אותה בשביל הרשימות, הם אומרים.
זהו. אנחנו ארוזים. אנחנו קובעים מי מביא את הכלב ומי מביא את המכוניות שלי, של אמא ושל אלה שנוסעים יחד איתי במונית. הטויוטה של שלמה ומיקי נשארה אצלנו כל זמן שהם לא היו בארץ, ואני חייבת להעביר אותה לנהריה לפני שהם נוחתים. לפני שאני יוצאת מהבית, אני דואגת לקחת איתי גליל של נייר טואלט. אני לא מפסיקה לבכות. אני דולפת כולי.
למטה מחכה לנו מונית עירונית צהובה, מוזנחת, בלי מיזוג אפקטיבי. אמצע יולי. צהריים. הדרך מנֶשר לנהריה מעולם לא היתה ארוכה כל כך ומיוזעת. אני לא עוזבת את הנייד לרגע. מתקשרת ומודיעה לכולם. וכשאני לא מתקשרת, מתקשרים אלי. אם אודי יֵדע כמה קרינה אני סופגת בנסיעה הזאת הוא יהרוג אותי. איך הוא שנא שאני מדברת הרבה בטלפון הנייד. משיחה לשיחה הולך הקול שלי ונעלם.
בדרך לנהריה, בין כל הטלפונים, אני מסתכלת מהחלון על העוברים ושבים, על הנהגים במכוניות שחולפות ליד, על החיים שממשיכים לידי כרגיל. מעניין אם הם כבר שמעו את החדשות על התקרית בגבול הצפון.
מותשים אנחנו מגיעים לנהריה, לבית הוריו של אודי, ארלוזורוב 20. גם שם מלא. יאיר כבר לא לבד. אני נכנסת ויש סביבי התקהלות קלה. חיבוקים, נישוקים, ניחומים, הרבה "יהיה בסדר". יחד איתי מגיעה משלחת החברים שליוותה אותי כל הבוקר בבית שלי, ואיתם גם מישהו הכלב. אני שמחה שהוא שוב איתי.
צוות קצין העיר שהביא אותי לנהריה מעביר אותי לסמכותו של הצוות מנהריה, שהודיע את הבשורה ליאיר. גם אותם אני שואלת מה הם יודעים ומה דווח להם. אין להם מה לחדש לי. הם אפילו מסתכלים יחד איתנו בטלוויזיה. אנחנו ישובים והם עומדים. אנחנו שואלים מה יש להם להוסיף לנו מעבר, והם עונים שאין. אמא מתעצבנת. היא אומרת שזה ממש אבסורד שהטלוויזיה מעדכנת אותנו בכול, ושקציני העיר לא יודעים דבר. מה יש לומר? בשלב הזה שתינו לא הבנו עדיין את פשר שתיקתם הנבוכה של אנשי קצין העיר.
כחצי שעה לאחר שהגענו לנהריה פונה אלי חורש, ראש הצוות של נהריה, ואומר שיש גופה שלא ניתן לזהות. הם רוצים לשלול את האפשרות שזהו אודי, ולכן הוא מבקש ממני חפץ שיש בו די־אן־איי שלו: מברשת שיניים, שיער. אני עונה לו שאנחנו לא גרים בנהריה, וכל הדברים של אודי נמצאים בבית שלנו בנשר. הם אומרים שיש לנו מונית שמחכה למטה, והיא תיקח אותי ואת המלווים שלי חזרה לנשר, להביא מה שצריך. אני מבקשת שהפעם יהיה בה מיזוג.
לפני שאני עוזבת את נהריה אני נזכרת שייתכן שאתקשה למצוא בבית די־אן־איי של אודי. לפני שיצא למילואים, גילינו שכל השמפו נשפך לו בתיק כלי הרחצה, ולכן החלפנו את כל כלי הרחצה שלו באלה שהיו בבית. מברשת השיניים שלו ומברשת השיער עברו אם כן שטיפה יסודית עם הרבה סבון. כל הכביסה כובסה וכל הסדינים נקיים, הרי הבית לבש חג לקראת בואו הביתה. אני מעדכנת את חורש, והוא מבקש מרופא צבאי שליתר ביטחון ייקח דגימת דם מיאיר, הנציג היחיד ממשפחתו הקרובה של אודי שנמצא כעת בארץ.
אמא מצטרפת אלי לנסיעה ויוסי יחד איתה. אנחנו נוסעים יחד עם חורש אלי הביתה. בתחנת הרכבת בנהריה אנחנו אוספים את רותם, שהגיעה הרגע מתל אביב. גם היא מצטרפת לנסיעה לנשר. יעברו כמה ימים עד שתספר לי שאביה דני אמר לה שהוא יודע שאודי מת, ולכן היא עזבה את עבודתה ובאה. כל הדרך לנהריה היא ידעה שמחר תהיה לנו לוויה, ונאלצה להמשיך לנצור את הסוד הנורא במהלך הנסיעה המשותפת שלנו לבית בנשר וחזרה לנהריה.
בדרך הביתה אני כבר לא חושבת עוד על העוברים ושבים. כל הדרך הלוך ושוב אני מטלפנת לכל מי שאני יכולה ולכל מי שאני מכירה, כל רופא, כל איש צבא, במילואים ובסדיר, בכל דרגה שהיא, ומבקשת מכולם למצוא לי את הגופה. אם זה אודי, אז אני רוצה שייקחו ממנו תרומת זרע. אני רוצה לשמור לי את האופציה להיות אמא לילדים שלו. חשבתי שאעזור לזה להתממש אם כמה שיותר אנשים יֵדעו על הבקשה הזאת, אם אכן קרה הנורא מכול. אמא מקשיבה לדברים האלה שלי ושותקת. היא מבינה שאם יש קושי בזיהוי, אז גם אין סיכוי שיהיה אפשר לקחת תרומת זרע. רותם מקשיבה ושותקת. היא, מבחינתה, יודעת שזאת הגופה של אודי. אף אחת מהן לא מפריעה לי במלאכתי.
כשאנחנו מגיעים הביתה מחכה למטה נציג אחר של הצבא, שבא לקחת את דגימות הדי־אן־איי שאמצא. כולנו עולים הביתה, ואני מרגישה את המועקה. פותחת את הדלת. רואה שהחברים סידרו קצת אחרי שעזבנו, אבל שאריות של ההתקהלות מלפני כמה שעות עדיין מורגשות. אני רואה שהאוכל שהכנתי לאודי הוכנס למקרר. קשה לי להסתובב בבית הזה עכשיו. אני נותנת לנציג הצבא כמה פריטים אחרונים שלא עברו כביסה. אני נותנת גם מעיל של אודי שהוא אוהב מאוד. אני מדגישה בפניהם שלא ישחיתו אותו, כדי שאודי לא יתעצבן כשיחזור. הם מבטיחים שהמעיל יחזור אלי שלם.
לפני שאני עוזבת אני עושה סיבוב נוסף בבית, ונזכרת שאני רוצה לקחת איתי את ציוד הצילום של אודי, שלא ייגנב כשאיעדר מהבית. אבל אני גם רוצה לקחת איתי כמה חולצות שחורות, למקרה שבאמת תתקיים לוויה מחר. אמא רואה שאני עומדת מול ארון הבגדים ובוכה, ולא מרשה לי לקחת בגדים שחורים. בסוף אנחנו יוצאים מהבית וברשותי רק הציוד של אודי, בלי חולצות שחורות.
בדרך חזרה לנהריה אני ממשיכה עם הטלפונים בעניין תרומת הזרע. פתאום מתקשרת מיקי, אמא של אודי. השעה שבע בערך. מיקי פתחה עכשיו את האינטרנט, והיא רואה שיש התלקחות בגבול הצפון. היא עדיין לבד בדרום אפריקה. שלמה הרי עוד לא הגיע אליה מנמיביה. היא קוראת על שני חיילים חטופים, והיא שואלת מה קורה עם אודי. היא ידעה שזה יומו האחרון במילואים, ולכן היתה חצי רגועה. אני אומרת לה: "אודי בסדר." היא שואלת: "הוא חזר הביתה?" אני עונה שכן. היא שואלת: "אז למה הוא לא עונה לי בפלאפון?" אני עונה לה: "לא יודעת, אולי הוא עסוק." היא ממשיכה ושואלת: "ולמה לא עניתם לי בטלפון בבית?" אני מנסה בשארית כוחותי להסתיר ממנה את העובדה שכל היום אני בוכה ושהקול שלי נעשה כבר צרוד, שלא תשמע את המצוקה, ואומרת לה, ככה, בשיא העוז: "מיקי, את יודעת, הוא חזר ממילואים אחרי הרבה זמן שלא התראינו, הוא במקלחת." "אה," היא אומרת לי, "אז אני רוצה לדבר איתו." אני אומרת לה: "הוא במקלחת, הוא לא יכול לדבר." והיא לא מוותרת, "אז למה לא עניתם לי בטלפון בבית?" "את יודעת, הוא חזר ממילואים וזה, אחרי הרבה זמן, בכל זאת לא התראינו וזה." היא אומרת לי: "אה, יופי, יופי. תמסרי לו המון נשיקות ממני." "אין בעיה," אני מבטיחה, והיא מנתקת. שקט במונית. רותם, שיושבת לידי, המומה. חורש ואמא שלי ויוסי והנהג לא מוציאים מילה. המונית ממשיכה בדרכה צפונה.

***

כשאני מגיעה לבית ההורים שבנהריה, כבר כמעט שמונה בערב. יותר ממאה איש מתקהלים מחוץ לבית ובתוכו. כולם מחבקים, מנשקים, מעודדים ושואלים הרבה שאלות. החיבוק הזה קצת מלחיץ אותי. לא צפיתי את זה.
אני יוצאת החוצה ויושבת על הדשא. סביבי נמצאים כל החברים שלי. אלה שנמצאים איתי מהבוקר יודעים שלא אכלתי כלום כל היום, ומנסים לתת לי עוגייה. אני מנסה בכוח לאכול, אבל ממש לא מצליחה לבלוע.
חורש מגיע ונותן לנו הערכה מספרית. הוא אומר שיש שני חטופים, שלושה הרוגים, שני נעדרים ושני פצועים. פתאום אני שומעת שיש גם נעדרים וגם חטופים. משהו לא מסתדר לנו. דני, אח של אבא שלי, הוא מג"ד בשריון. הוא עושה את החשבון תכף ומיד, ומבין שאין סיכוי שבשני רכבים מסוג האמר יימצאו כל כך הרבה אנשים. אנחנו מבקשים מחורש שיבדוק שוב עם מפקדת העיר. הוא חוזר אלי כעבור חצי שעה ואומר שהחטופים הם למעשה הנעדרים. עכשיו התמונה קצת מתבהרת. הצבא לא יודע אם אודי חטוף או הרוג.
בכל פעם שאנחנו מקבלים עדכון מהצבא, הוא נמסר בצורה דיסקרטית. הבית הרי מלא באנשים ואני עטופה בחברים, משפחה, שכנים ומכרים. כבר מהבוקר. לי ולנציגי קצין העיר חשוב שהעדכונים יימסרו בראשונה רק ליאיר ולי. השעה כבר קצת אחרי אחת־עשרה בלילה, וחורש שוב מבקש לדבר ביחידות עם יאיר ואיתי. אנחנו נכנסים לחדר הירוק בבית, סוגרים את דלת ההזזה, ובין הררי הכביסה הוא מספר שזוהתה הגופה האחרונה ושזה לא אודי. הוא בקושי מסיים את המשפט, והדלת נפתחת. הראש של אמא מציץ, ומאחוריו מלא ראשים אחרים. כולם אומרים שדיווחו הרגע בטלוויזיה שזוהתה הגופה האחרונה ושהחייל החטוף הוא מנהריה.
קשה לתאר את הצהלה והשמחה שפרצו בבית משהבנו שאודי "רק" חטוף. בכל בית נורמלי השמים היו נופלים. וכאן, בין שישים לשמונים איש בבית אחד, צוהלים, שמחים, מתחבקים. יצאנו החוצה וצעקנו: "אודי חטוף! אודי חטוף!"
בחיים, בחיים, אבל בחיים, באף סרט אי־אפשר לתסרט את הסיטואציה הזאת. הפנמנו שאודי חטוף ולא מת, ואם אודי חטוף, אנחנו הולכים לשנות את הגורל שלו ואנחנו נחזיר אותו הביתה. בטוח נצליח להחזיר אותו הביתה. דבר לא יעמוד בדרכי. בדרכנו. אמא עולה לנאום בפאתוס, וככה, עם האצבע למעלה היא מכריזה: "נעשה הכול, נגיע לכל מקום, לא נפספס אף אבן, לא נוותר, אנחנו נחזיר את אודי הביתה. נגיע לכל אחד, אפילו לג'ורג' בוש אנחנו נגיע." אנחנו מסתכלים עליה, לא מבינים מה היא רוצה מהחיים שלנו. מאיפה היא באה, ומה פתאום בוש? ואיך בכלל אני, קרנית אבני מנהריה, אז עוד הייתי קרנית אבני, איך אנחנו מגיעים עד בוש וכל זה? אבל נחישות היתה שם עד אין קץ.
עשרים דקות אחרי ההתרגשות הגדולה נשמעת דפיקה בדלת. בכניסה עומד קצין גבוה מאוד בדרגת רב־סרן. הוא אומר שקוראים לו עודד, והוא ישמש מעכשיו קצין הקשר למשפחה. ברגע ההוא בכלל לא הבנתי מאיפה הוא בא, מה תפקידו, ולמה עוד אחד מגיע אלינו, הרי כבר הבנו שאין להם הרבה מה לחדש לנו.
לאחר שעודד נכנס ומציג את עצמו, הוא מתחיל לשאול מי אשתו של אודי, מי האח ומי מכל האנשים שנמצאים הם בני המשפחה.
עודד מבקש ממני לשבת איתו ולמלא טפסים. זאת הפעם הראשונה שאני מתבקשת למלא טפסים, ואני מתחילה להרגיש שנעשה קצת סדר בבלגן שליווה אותי לאורך כל היום. בתוך כל ההמולה של המשפחה והחברים, עודד ואני מוצאים לנו פינה שקטה, מתעלמים מכל השאר, נמצאים בבועה משל עצמנו. המשפחה הקרובה רוצה להיות לי לעזר, אבל אני מצדי צריכה את השקט שלי עם עודד. לפני שאנחנו מתחילים, עודד מספר לי שהוא בא עכשיו מהיישוב ינוח, מהמשפחה שבהתחלה חשבו שבנם הוא החייל החטוף, משפחתו של ואסים נאזל. עודד מתנצל על שהוא נראה עייף ומותש, מפני שהוא נאלץ למלא את הטפסים האלה עם משפחתו של ואסים לפני זמן לא רב, וקצת קשה לו לעשות זאת פעמיים תוך שעה וחצי, אבל אין צורך לדאוג, כי הוא מאופס. הוא מסביר לי שבגללי הוא כאן. ברגע שיש אישה, היא מחליטה לגבי הכול. אם החטוף אינו נשוי, ההורים הם במוקד. כבר ברגע הזה אני יודעת שלא אעשה דבר וחצי דבר בלי אישורם של שלמה ומיקי.
עודד גם מספר לי שבעבר כבר ליווה משפחה שנקלעה למצוקה שכזאת, משפחת סואעד, משפחתו של עומָר, מחטופי הר דב. לראשונה בכל היום אני פוגשת מישהו שמכיר את המצב שבו אנו מצויים, מישהו בעל ניסיון. סוף־סוף יש פה מישהו שיודע מה קורה. מהרגע הזה ולאורך כל השבועות הבאים, אני בוטחת בעודד בכל דבר, מקטן עד גדול.
בתחילה היה תפקידו של עודד לוודא שאנחנו ישנים, נחים, אוכלים, שפויים, מלוכדים כמשפחה. לייצר שגרה. בשום מקום הרי לא מלמדים אף אחד מה צריך לעשות כשנחטף לו הבעל או בן המשפחה. אין הרבה אנשים שיכולים לספר מהניסיון שלהם מה לעשות. זה לא בטבע שלנו, להיחטף. המערכות לא ערוכות למצבים כאלה. כשמישהו נפצע, אתה יודע שיש בית חולים, יש חדרי המתנה, יש ניתוחים, יש עליות ומורדות, יש רופאים, יש אחיות - יש איזשהו מענה. אפילו עם שכול אנחנו יודעים להתמודד, לפחות ברמה של הפרוצדורה. יש קצין העיר ויש לוויה ויש שבעה ויש לארוז, יש הרבה מה לעשות. אבל חטוף? מה עושים בחטוף? יש קצין העיר שמלווה, אין קצין העיר שמלווה? מה עושים עם זה עכשיו? מחכים בשקט? שואלים שאלות?
בינתיים בעיקר מארחים. עודד מדבר לרגע בטלפון ואז שואל אותי: "ראש אכ"א רוצה להגיע, אלעזר שטרן. את מרשה?" כבר חצות. שטרן ביקר בינוח, אצל משפחתו של ואסים, ההרוג הדרוזי שחשבו שהוא חטוף, בעת שהכניסו לו פתק שנמסר בו שבעצם ואסים הרוג. אפשר רק לנחש מה עבר עליו שם. כשהוא סיים שם, הוא רצה לבוא אלינו, לנהריה. לא יכולנו לסרב כמובן. הוא בא בשתים־עשרה בלילה, יושב עם כולם בסלון, ומספר כמה קשה להיכנס למשפחה ולהגיד: "הבן שלכם חטוף," ואז להגיד: "סליחה, הוא לא חטוף, הוא מת," ואז להיכנס למשפחה אחרת. כשהוא רוצה ללכת, אני אומרת לו: "יש לי שאלה, כשאודי יחזור - וזה לא שאלה, הוא יחזור, אני בטוחה - נעשה מסיבה. אתה תסכים לבוא למסיבה שלו?" הוא מבטיח לי: "אני הראשון שאהיה שם." אלעזר שטרן הוא איש חובש כיפה, אבל אנחנו נפרדים בחיבוק ובנשיקה.
אחרי ששטרן הולך עודד מבקש מבני המשפחה בקרבה ראשונה לעלות איתו למעלה למרפסת. יאיר, אמא ואני עולים איתו לשיחה רצינית למעלה. השיחה נמשכת יותר משעתיים. הוא מרחיב את הדיבור על מה שצפוי להיות, כפי שהוא חווה את זה בעברו. לא עודד ולא אנחנו יודעים שכבר מחר יתחילו ליפול קטיושות על נהריה.
בסביבות 03:30 עודד נפרד מאיתנו, והולך לישון בבית החייל בחיפה. הוא מבטיח שמחר יתייצב אצלנו כבר ב־07:30. אנחנו מנסים לשכנע אותו להישאר לישון אצל אמא, אבל הוא מסרב בנימוס. בדיעבד, אני מבינה כמה חשוב היה לנו ולו להתנתק בסוף היום, לפני שמתחיל יום חדש. גם הוא היה זקוק למקום משלו בסוף אותו יום.
בעקבות עודד, הולכים גם אמא ויוסי לביתה. היא רוצה שאבוא איתה, אבל אני רוצה להישאר בבית ההורים של אודי. למחרת כולנו עוברים לבית של אמא, וגרים שם כולנו בכל תקופת המלחמה כמו קומונה בקיבוץ.
בערך בארבע לפנות בוקר נשארים רק ארבעה בבית: יאיר, לינה, הכלבון ואני. שלושה ילדים וכלב, שנאלצים להתמודד מול כל העולם. אנחנו בבית הוריו של אודי, בבית של שלמה ומיקי, והם אינם ואודי חטוף. אני בסרט על חיים של מישהו אחר. אלה לא החיים שלי ולא אנחנו השחקנים הראשיים. הבית מבולגן מאוד. דואר ושטויות בכל מקום. מנסים לסדר קצת. אנחנו לוקחים שקיות זבל שחורות ומתחילים למלא אותן. כעבור שעה, הבית נראה מסודר וייצוגי קצת יותר. מחר אפשר יהיה לקבל אורחים.
בחמש בבוקר לינה ואני נכנסות למיטה של גדי, האח הצעיר. אני לא מצליחה להירדם. גם היא לא. הנשימות שלנו כבדות, לא סדירות. אנחנו לא מדברות. בכל פעם שנעצמות לי העיניים, אני ישר מתעוררת, בטוחה שאני במין סיוט. כנראה גם היא. ככה אנחנו מסתובבות במיטה שתינו, כל אחת מנסה לא להפריע לשנייה, לא יודעת אם היא ישנה או לא. כעבור שעה, בשש בבוקר בערך, אנחנו נשברות וקמות מהמיטה. הסיוט לא חלף. הוא רק מתחיל.

קרנית גולדווסר

בעלת תואר שני (msc) בהנדסת איכות סביבה מהטכניון ומגישת תוכנית האקטואליה היומית "סטאטוס", המשודרת ב"הוט".

גולדווסר התפרסמה לראשונה בעקבות חטיפתו של בעלה, אודי גולדווסר ז"ל, אשר נהרג במארב מתוכנן של החיזבאללה בלבנון. עם הזמן הפכה קרנית לסמל המאבק למען שיחרורם של חיילי צה"ל החטופים. בשנת 2011 הוציאה ספר בשם "הדרך אליך" בו מגוללת את סיפור חייה האישיים ואת המהפכה הטרגית ששינתה את חייה. 

סקירות וביקורות

ynet ביקורת מאת אריאנה מלמד, 27.9.2011 15/11/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ynet ביקורת מאת אריאנה מלמד, 27.9.2011 15/11/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
הדרך אליך קרנית גולדווסר

1

12.7.06, 08:05



כבר כמה זמן אני אומרת לאודי שיש לי הרגשה שאני בהיריון. לא יודעת למה, אבל ככה אני מרגישה. אני אומרת לו שאני אטפל בילד. הוא, מצדו, קורן מאושר. הוא מקווה שיש לי בת בבטן. אני מקווה שזה בן. ככה זה אצלנו, הכול תמיד הפוך. כולם רוצים בנים, הוא רוצה בת. כולן רוצות בנות, אני רוצה בן.

בבוקר היום שאודי צריך לחזור מהמילואים, אני מחליטה לבדוק אם אני באמת בהיריון.
אני לא.
מילא. גם זה יגיע מתישהו.

***

בוקר של סוף מילואים הוא תמיד בוקר של הקלה עצומה. כבר בתחילתו הודעתי לחתולות ולכלבון שהיום אבא בא. זרחתי מאושר. עוד סיוט נגמר. ולחשוב שהפעם דאגתי כל כך. אודי הרי אמר לי לא לדאוג, וכמה שהוא צדק. רציתי כל כך להתקשר להגיד לו בוקר טוב, להגיד שאני שמחה שהנה היום הוא חוזר, אבל כבר אתמול הוא אמר לי שיהיה עסוק בפטרול האחרון שלו בגזרה. הוא גם אמר שמחר הוא בא הביתה, והוא מעדיף שנדבר על הכול בבית. בעוד כמה שעות הוא חוזר הביתה, אז אני יכולה להתאפק.
במצבים האלה בישול הכי מרגיע אותי. כמו תמיד כשאודי חוזר מהמילואים, גם הפעם החלטתי לבשל את המאכלים המיוחדים שהוא אוהב, אלה שדורשים טרחה רבה במטבח. קצת בשבילו, וקצת מפני שכשאני שוקעת בבישול הזמן חולף מהר יותר. בורקס בשר, אם כן. בורקס בשר היה אחד הדברים שאודי אהב שאני מכינה לנו.

בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי, החיבוק.
מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. כמו כל תושבי הצפון גם אני למדתי להקשיב בדריכות לכל ניואנס בקולו של מנחם. הבוקר אני מצליחה לשמוע בקול שיש לו הרבה מה להגיד, רק שעדיין אסור לו. צנזורה. הבשר משחים ויורד מהאש. מאליהם מושלכים למחבת הבצל והגזר. הידיים עובדות, והראש לא שם. הוא מתמקד במשפחות שאו־טו־טו יקבלו את הבשורה המרה. רגע. אס־אם־אס לאודי. רק בלי פאניקה. כמה שהוא שונא פאניקה. אז אני מספרת לו כמה כל הבית מתרגש לקראת בואו, מספרת שאני מכינה לו אוכל טוב, ושוב מזכירה שאני וכל החיות מחכות לו בבית בכליון עיניים.
בדרך כלל זה היה מזכה אותי בתשובה. בדרך כלל הוא היה מקדים אותי. אודי כבר התמודד בעבר עם מצבים מסוכנים במהלך המילואים, ותמיד היה מתקשר ומודיע שהוא בסדר. היה משתדל לעשות זאת עוד לפני שהודיעו ברדיו. לא תמיד ידעתי למה התקשר בכלל, ומה הסיבה האמיתית. לפעמים התקשר רק כדי להודיע שהוא אוהב, לפעמים הודיע שלמרות מה ששמעתי בדיווחים הוא בסדר, לפעמים רק וידא שאני בסדר וכך למעשה עדכן אותי שהוא בסדר. בחור אחראי ביותר האודי הזה שלי.
אבל עכשיו שתיקה. אולי הוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי. הוא בטח קצת עסוק. אני חייבת להוסיף את התבלינים הטריים, את קוביות השום והבזיליקום הקפואות, עוד מעט יגיע תורן של העגבניות. מנחם הורוביץ שוב פורץ אלי למטבח, להודיע שיש חיילים פצועים, יש הרוגים ונחטפו גם שני חיילים. חם לי. אני מוכרחה להתרחק קצת מהמחבת הרותחת. עוד לא שמעתי כלום מאודי. אס־אם־אס נוסף לנייד. הפעם מפורש יותר. "שמעתי שנחטפו חיילים. שלח לי אות חיים שאתה בסדר."
כלום.
להירגע. להירגע. כלום עוד לא קרה. זו רק אני, ההיסטרית. אבל מנחם הורוביץ לא מרפה. הוא מדווח שמקום ההיתקלות הוא גזרת זרעית. זה המקום שאודי מוצב בו. טלפון ללינה, חברה שלי. "לינה, זו הגזרה של אודי." "שוב פעם את דואגת?" היא עונה, ואני שומעת שהיא מחייכת. היא מנסה להרגיע אותי כמו בפעם הקודמת. "את יודעת שבסוף הוא יתקשר, ושוב יוכיח לך שנלחצת לחינם." צודקת. אני סתם היסטרית.
אודי בטח בעיצומו של קרב. בטח יושב במקום מבוטן, בלי קליטה. הוא בטח בכלל לא קיבל את ההודעות שלי. אוקיי, הסבלנות שלי הסתיימה. אני מתקשרת אליו. כמה צלצולים, ואז מענה קולי שאומר שהמנוי אינו זמין. הנה. הוא באמת נמצא במקום בלי קליטה, במוצב מבוטן, שמגן עליו מההפגזה. הוא הרי תמיד אמר לי, "נושה, לא יקרה לי כלום. אל תדאגי." כן, אבל... צלצול הטלפון קוטע את המחשבה. זה ערן, אחד המנחים שלי בתזה. הנה. עסקים כרגיל. אני מתרגלת בקורס שהוא מלמד, ובעוד כמה ימים ייערך המבחן לסטודנטים. ערן מודיע שהוא שלח לי במייל את המבחן. מי יכול בכלל לקרוא מיילים? הוא מבקש שאאשר את המבחן, ואמדוד כמה זמן לוקח לי לפתור אותו. במילואים, ערן הוא סמג"ד בגדוד סיור של חטיבת הצנחנים הדרומית, והגדוד שלו אפילו החליף פעם את הגדוד של אודי. הוא יודע שאודי במילואים עכשיו. אני מרגישה מספיק נוח לומר לו שאני לא מסוגלת לחשוב כרגע. שאודי נמצא בגזרה הבעייתית, ואני חוששת מאוד. הוא כמובן מבין, ואומר שיתעדכן בהמשך. אולי הוא אפילו מנסה להציע את שירותיו ואת קשריו, אבל אני כבר לא איתו. אני מנסה לנשום ולהירגע.
עוד חיוג ועוד חיוג לנייד של אודי. המנוי אינו זמין. אז אני עוזבת קצת את המטבח. הבורקס בתנור. אני שמה עלי את הגופייה והג'ינס שאני אוהבת, שגם אודי אוהב, ואת הנעליים הכתומות שאודי קנה לי בניו יורק כי כתום זה הצבע שלי, ויורדת עם הכלב. להירגע קצת. אני עדיין לא יודעת ששוב לא אנעל אותן בחיים. בראש אני שומעת את הקול של אודי אומר לי להיות רגועה, שיהיה בסדר. באמת שאני משתדלת.
באמצע הסיבוב, בגינה שבפינת הרחוב שלנו, אני מקבלת טלפון מיאיר, אחיו האמצעי של אודי. הוא שואל אם שמעתי ממנו משהו, אני עונה שלא, ושנינו מנסים לשדר עסקים כרגיל. אבל מאותו רגע מתחיל אצל שנינו, בנפרד, המסע הטלפוני בחיפוש אחר אודי, ושנינו מתאמצים להסתיר זה מזה את הלחץ.
עפה חזרה הביתה. הבורקס אפוי ומוכן. מקלחת. חייבת לרוץ לטכניון. לא מסוגלת לצאת מהבית בלי לשמוע שאודי בסדר. אודי לא יאהב את זה. הוא שונא שאני נלחצת. איך לעזאזל משיגים אותו עכשיו. מצדי שיצחק עלי כמה שהוא רוצה.
עוד פעם טלפון. הפעם זה שלמה, אבא של אודי. "קרניתי," הוא אומר, "אני בנמיביה, פתחתי עכשיו סי־אֶן־אֶן. שמעת משהו מאודי?"
והנה הוא בא, הבכי. יבבה חנוקה אחרי יבבה חנוקה, שהופכות לאשד היסטרי שלא אני ולא שלמה מהעבר השני מצליחים לעצור. הסכר שעל בנייתו עמלתי בבלי דעת כל הבוקר נפרץ באחת, אחרי שניים וחצי משפטים של אבא של אודי, האיש הכי רגוע בעולם. כי אם גם שלמה דואג, אז אני לא סתם לחוצה. כי אם הוא התקשר, אני לא סתם דואגת. שלמה מנסה להרגיע אותי דרך הטלפון, ואני משתדלת שלא להלחיץ אותו. שנינו לא מצליחים. הוא אומר שהוא בדרך לארץ. הוא מנתק. אני נשארת לעמוד ליד הטלפון ומנסה להירגע מהבכי.
אחרי דקה שוב טלפון. עוד הפעם שלמה על הקו. עכשיו הוא מבקש שלא אגיד מילה למיקי, אשתו, אם היא תתקשר. הוא מבקש שנסתיר ממנה את הדאגה שלנו, כל זמן שהוא לא נמצא לידה. אני מבטיחה.
בעבר כבר קרה שהסתרתי ממיקי את האמת על אודי. במבצע "חומת מגן" קיבל אודי צו 8 במהלך שירות המילואים שלו. העבירו אותם ממחנה עופר, שם הוצבו לשירות רגיל, והציבו אותם בתוך ג'נין. אז נאלצתי להסתיר ממיקי את המידע הזה, לבקשתם של אודי, יאיר ושלמה. לא רצינו להלחיץ אותה לחינם. התקשיתי מאוד לשקר לה. אחרי שאודי חזר הביתה, ואחרי שגיליתי לה את כל האמת, הבטחתי לה שלעולם לא אשקר לה שוב. והנה, שוב אני עומדת במצב הזה. אבל פשוט אסור שתדע שלא שמעתי כלום מאודי, לא כשהיא נמצאת לבד בבית בדרבן שבדרום אפריקה, רחוקה כל כך מכולנו.
בין שתי שיחות הטלפון האלה התקשר שלמה לסוכן הנסיעות שלו, וביקש ממנו לארגן כרטיסי טיסה לארץ למיקי ולו. הוא תכנן לאסוף אותה מדרום אפריקה, ולטוס איתה ארצה בהקדם האפשרי. הוא הבין שאם אודי לא יצר איתי קשר, המצב לא טוב. כששלמה שמע את הדאגה בקולי, הוא הבין שכדאי שיגיע מיד לארץ. מנמיביה הוא עלה על טיסה ליוהנסבורג, וקיווה שעם נחיתתו נספר לו יאיר או אני שכל הדאגה היתה לשווא.
אחרי השיחה עם שלמה אני מסדירה את הנשימה ומתקשרת לאמא. אמא היא מורה, ועכשיו היא בחופשת הקיץ שלה. כשהתקשרתי היא בישלה מרק. לימים, כשיזכירו לה את היום הזה, מיד יעלה באפה ריח אותו מרק. אני שואלת אותה אם היא שמעה על ההתלקחות בגבול הצפון ועל חטיפת שני החיילים. אמא לא יודעת. מאוחר יותר היא תספר לי שבאותו בוקר גם היא קמה בתחושת הקלה עצומה - הנה אודי חוזר הביתה. כשאני מספרת לאמא מה אמרו ברדיו, ואומרת לה שזאת הגזרה של אודי, היא מיד אומרת שהיא בדרכה אלי. "בשום פנים ואופן," אני חותכת. למה צריך לדאוג סתם? למה שנלחיץ אחת את השנייה? האמת היא שאני חוששת מתגובתו של אודי, כשייוודע לו שאמא שלי באה להחזיק לי את היד. מאותו רגע גם היא מסתובבת בבית כאריה בכלוב.

***

יאיר האן התקשר אלי לשאול אם שמעתי משהו מאודי. יאיר הוא חבר טוב שלי ושל אודי מתקופת התואר הראשון בטכניון. עברנו הרבה יחד. הוא קצין במילואים, וכשחסרו קצינים בפלוגת המילואים של אודי הוא הצליח להביא לשם את יאיר. יאיר עכשיו שמע חדשות והבין שהפלוגה של אודי היא שספגה את הפגיעה. עניתי בשלילה. לא שמעתי מאודי. הוא אמר שהוא מיד בא. יאיר גר במרחק 45 דקות נסיעה ממני, אבל הפעם הוא מגיע תוך חצי שעה או פחות. הוא מתיישב על הכורסה, מנסה להשרות ביטחון ושלווה, אבל שנינו מתוחים כקפיץ. הוא שואל לשלומי, ואם שמעתי משהו. במהלך הדקות המעטות שאנחנו יושבים יחד, הוא מנסה לטלפן למפקדה של הפלוגה. אחרי שלא עונים לו הוא מחליט לעלות לגזרה ולראות מה קורה ומי נפגע. אני מבינה שיאיר עשוי להיות מי שיבהיר לי קצת את התמונה. בהמשך, כשאני מתקשרת אליו, גם הוא לא עונה.
אני חוזרת ומנסה להשיג את יאיר בטלפון. אני מחשבת בראש את הזמנים, ועל פי החשבון שלי הוא כבר היה צריך להגיע לבסיס. למה הוא לא עונה לי? ומנסה שוב. או, הנה הוא עונה לי. אני שואלת, "יאיר, מה קורה? מה יודעים שם? מה גילית על אודי?" הוא עונה לי שהוא רק בשער של זרעית, ולא יודע כלום. אני שומעת בקול שלו שהוא יודע קצת יותר מזה. הוא מסתיר ממני משהו. אני אונסת אותו לספר לי מה הוא יודע. הוא נשבר. הוא מספר לי שהסיור שנתקל זה הסיור של אודי.
עכשיו אני מבינה למה אודי לא עונה לי. הוא שם. הוא בתוך כל הבלגן שמדווחים עליו בחדשות. אודי. אודי שלי. האדמה נעתקת לי מתחת לרגליים. אני עדיין לא יודעת אם הוא בין ההרוגים או בין החטופים. בכלל מקווה שהוא בין הפצועים שמדווחים עליהם. בשיחה עם יאיר האן אני מנסה להישמע הכי בסדר שאני יכולה. לא רוצה שהוא ידאג לי. אודי הוא הבעיה עכשיו, לא אני. אני בולעת את הדמעות שעומדות בגרון. יאיר מנתק. אני נשברת.
אחרי שאני מצליחה להסדיר את הנשימה ולהשתלט על הדמעות אני מצלצלת ליאיר, אח של אודי, ומשתפת אותו במידע החדש. אני מתקשרת גם ללינה, והיא אומרת שהיא מיד מגיעה. בינתיים אני מתחילה לקבל עוד ועוד טלפונים מכל החברים שלנו. כולם ידעו שאודי מוצב בזרעית, וכולם מתקשרים לשאול אם שמעתי ממנו. יסמין, חברה טובה נוספת, התקשרה ושאלה, "קרני, שמעת מאודי?" אחרי ששמעה אותי אמרה שהיא בדרך לעבודה, אבל היא עושה פרסה ובאה ישר אלי.
מתברר שעוד כשיאיר האן היה בדרכו לבסיס, הוא התקשר לאמא שלי ואמר לה לצאת ולבוא אלי הביתה. אמא לא שאלה שאלות, נכנסה לאוטו ונסעה. במהלך הנסיעה התקשרה אלי ואמרה שהיא בדרך. כעסתי עליה, הלוא אמרתי לה לא לבוא. היא ענתה שיאיר האן אמר לה להגיע, שהדבר לא נתון לוויכוח ושהיא כבר בדרך ותגיע הכי מהר שהיא יכולה. בדיעבד אני יודעת שיאיר האן פשוט לא רצה שאהיה לבד בבית כשמישהו יבוא לבשר לי את הבשורה המרה, למרות שהוא עדיין לא ידע מהי. עכשיו יאיר גולדווסר מתקשר ומספר לי שהוא בירר בבתי החולים, שאל אם אודי מופיע ברשימת הפצועים. הוא לא.
לינה נכנסת. גם היא נראית קצת מבוהלת. עכשיו היא כבר לא אומרת לי להפסיק לדאוג. היא לא אומרת כלום. כמה דקות אחר כך גם אמא בדלת. כשנסעה היתה כל כך לחוצה ומבולבלת, עד שלא מצאה את הרחוב, למרות שכבר ביקרה אצלי פעמים רבות. אמא מתחילה לשאול המון שאלות. אני עונה כל מה שאני יודעת. אחד־אחד מגיעים החברים. אחדים בלי להתקשר, אחרים באים למרות ששוחחו איתי בטלפון. יסמין נכנסת כרוח סערה ומסבירה שלא ידעה אם לדפוק, לצלצל או פשוט להיכנס. היא חששה שכל פעולה שתעשה תגרום לנו לחשוב שבדלת נמצאים אנשי קצין העיר. גם היא מאוד מבוהלת. היא מנסה לשמור על אופטימיות ולהצחיק אותנו, אבל כולם אפופים הרגשה רעה. כולם יודעים שאודי נוהג להתקשר אלי במצבי מתח, כולם יודעים שזה לא מתאים לו. אני כועסת על כל חבר שמגיע. אני אומרת לכולם, כשאודי ישמע על הבלגן שאנחנו עושים, הוא יכעס נורא.
בין כל שיחות הטלפון וכל החברים שמגיעים, אני מנסה להשיג את קצין העיר בטלפון. אני רוצה להגיד להם שם שיש לאודי גם אישה, לא רק הורים. אני יודעת שההורים שלו לא בארץ, ושהוא לא הספיק לרשום אותי כקרבה ראשונה. כי הרי מי חושב על דברים רעים שיכולים לקרות? אני מבקשת מהחייל שעונה לי לרשום לפניו שלחייל "אהוד גולדווסר" יש גם אישה. אני גם נותנת את מספר הטלפון שלי למקרה שתידרש הודעה כלשהי. אני מקבלת ממנו תשובה לקונית: "כלומר..." ומבינה שממנו לא תבוא הישועה ושכדאי מאוד להתקשר שוב אל קצין העיר. אני מבקשת מהילה, עורכת הדין שבינינו, שתתקשר שוב ושתהיה קצת יותר תקיפה ממני.
צהריים. בינתיים, הבית כבר ממש מלא באנשים. מוזר איך שתודעת השירות לא עוזבת אותנו אפילו ברגעים הכי קשים. אולי במיוחד ברגעים האלה. אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם שיש אוכל במקרר. האוכל שהכנתי בבוקר לאודי. אני מציעה להם לאכול לו את האוכל. אני צוחקת איתם ואומרת שזו הבעיה שלו שהוא לא הודיע מה קורה איתו. יוסי, בן זוגה של אמא, יזמין אחר כך כמה פיצות מהפיצרייה הקרובה. חצי משולש, זה כל מה שהצלחתי להכניס לפה שלי באותו יום.
אמא נזכרת שדני, אבא של רותם, חברתו של אחי, הוא מזכיר מועצת מעלה יוסף. ההיתקלות התרחשה סמוך למושב זרעית, שמצוי בשטח המועצה שלו. היא מתקשרת לבדוק אם הוא יודע משהו. היא שומעת בקולו שמשהו לא בסדר. הוא שואל אותה איפה אודי רשום בצבא. היא עונה, "בנהריה." היא שומעת את הגוש שנתקע לו בגרון. בימים הבאים הוא יספר לנו שברשימות אצלו אודי היה רשום כחלל, והוא סירב להאמין שמדובר באודי שלנו.
בשלב הזה אני כבר ישובה על הספה הכתומה שלנו. מה זה ישובה? מקובעת. לא מצליחה לזוז, אפילו לא לקחת כוס מים. לינה ויסמין מטפלות בי. אני כבר לא בוכה. חזרתי לנשום. כולנו צופים בשידורים החיים שבטלוויזיה. רואים איך צה"ל מנסה לפרק אנטנה, כך חשבנו באותם רגעים. מנסים לקבל פירורי מידע מדיווחי החדשות.
אני ממשיכה להיות בקשר טלפוני עם יאיר, אח של אודי. לא הוא ולא אני מצליחים לגלות מידע חדש. עדיין לא שמענו מאף אחד, מאף גורם רשמי. כל מה שאנחנו יודעים בשלב הזה הוא שאודי לא מופיע ברשימת הפצועים בבתי החולים. ואז פתאום יאיר מפסיק לענות לי לטלפונים. אני מצלצלת והוא לא עונה. אני צוחקת עם כל החבר'ה, אומרת להם שגם לו כבר נגמרה הסבלנות והוא החליט ללכת לאימון ג'אוג'יטסו. אני אפילו אומרת להם שהוא בטח הלך לשירותים ולא לקח איתו את הטלפון. ואז דופקים בדלת. לינה פותחת. אני עדיין לא רואה מי עומד בכניסה. אני רק רואה את הפנים של לינה שהופכים לבנים מול העיניים שלי.

***

אחדים מאנשי קצין העיר לובשים מדי זית ואחרים, משום מה, לובשים מדים אפורים כמו של חיל האוויר. הרופא לבש מדים לבנים. אולי הוא מחיל הים? אינני יודעת. הם שואלים מי זאת קרנית. אני עונה להם, "אני." הם באים לשבת משני צדדי. אמא זזה הצדה, מפנה להם מקום בספה. הם מתיישבים. מספרים לי מה שכבר הבנתי. בעדינות הם אומרים שיש פצועים, הרוגים וחטופים, ולא ידוע אם אודי בין ההרוגים או בין החטופים. הם יודעים בוודאות שאודי לא נמצא באחד מבתי החולים שבצפון. אודי נעדר. אני מקשיבה. הם ממשיכים ומספרים לי שבמקום התקרית נמשך הירי כל הזמן, ולכן קשה להם לבדוק את המקום בבטחה. הם לא שוללים את האפשרות שהוא מתחבא באחד השיחים באזור. ואני...? אני יושבת, בוכה ובוהה בטלוויזיה. אני מחכה שמשהו יקרה. אני בכלל לא יודעת מה צריך לקרות.
אני יודעת שאודי נחטף או נהרג, או אולי הצליח לחמוק מפניהם והוא מחכה לרגע שבו יוכל לצאת ממקום מחבואו. אני מקווה שזה אכן המצב. מקווה שאודי מתחבא לכולנו. זה מתאים לו. אני מכירה את אודי. הוא יכול לשחק משחק כדורסל שלם בג'ינס ובנעלי טימברלנד, אז ברור שהוא מסוגל להתחמק ממחבלים, להתחבא בשיחים ולחכות לרגע המתאים לצאת משם. וכשזה יקרה, הוא מיד יגיד, "למה נלחצתם? אתם לא נורמלים? נסחפתם קצת."
נציגי קצין העיר שואלים אותי שאלות רבות מאוד. אני מעדכנת אותם בכך שההורים של אודי, שלמה ומיקי, שוהים ברגעים אלה בדרום אפריקה, ואילו האח הצעיר גדי מטייל בהודו ואין לי מושג איפה בדיוק. חשוב לי לוודא שימצאו אותם. אני מנסה להתקשר ליאיר והוא עדיין לא עונה. עכשיו אני מבינה למה. אני מבינה שגם אליו הגיעו נציגים מקצין העיר. אני מבקשת מהנציגים שאצלי שיגידו לקולגות שלהם אצל יאיר שייתנו לו להתקשר אלי. כעבור דקה אני מדברת איתו. שנינו בהלם. למרות שכל הבוקר אנחנו עוסקים בעצם רק בזה, שנינו מופתעים מאוד. אני מנתקת את השיחה וממשיכה לשבת ולחכות. כעבור כמה דקות שואלים אותי נציגי הצבא מה אני רוצה לעשות, ואולי אני רוצה לנסוע לנהריה. אני עונה שכן. הם אומרים לי שמחכה למטה מונית גדולה, והיא מוכנה לקחת אותי לאן שרק צריך. אני אומרת להם שאני ואמא רוצות להיות עם אח של אודי. אנחנו נוסעים לבית הוריו, למרות שהם לא שם. אני חושבת שאם לא היו שואלים אותי, הייתי נשארת על הספה בבית בנשר.
אני מתחילה לחשוב מה לקחת איתי לנהריה. החברים עוזרים לי לארוז ולסדר את הבית לקראת הנסיעה. אני עדיין לא יודעת כמה זמן לא אהיה כאן. לינה ויסמין מכינות לי תיק קטן עם כמה חפצים. אני רוצה שמישהו, הכלב שלנו, יבוא איתי, אין לי עדיין שמץ של מושג שהכלבון הזה יהיה המשענת שלי בשבועות הקרובים. במהלך האריזות, נציגי הצבא רוצים לראות את תעודת הנישואים שלנו. הם צריכים אותה בשביל הרשימות, הם אומרים.
זהו. אנחנו ארוזים. אנחנו קובעים מי מביא את הכלב ומי מביא את המכוניות שלי, של אמא ושל אלה שנוסעים יחד איתי במונית. הטויוטה של שלמה ומיקי נשארה אצלנו כל זמן שהם לא היו בארץ, ואני חייבת להעביר אותה לנהריה לפני שהם נוחתים. לפני שאני יוצאת מהבית, אני דואגת לקחת איתי גליל של נייר טואלט. אני לא מפסיקה לבכות. אני דולפת כולי.
למטה מחכה לנו מונית עירונית צהובה, מוזנחת, בלי מיזוג אפקטיבי. אמצע יולי. צהריים. הדרך מנֶשר לנהריה מעולם לא היתה ארוכה כל כך ומיוזעת. אני לא עוזבת את הנייד לרגע. מתקשרת ומודיעה לכולם. וכשאני לא מתקשרת, מתקשרים אלי. אם אודי יֵדע כמה קרינה אני סופגת בנסיעה הזאת הוא יהרוג אותי. איך הוא שנא שאני מדברת הרבה בטלפון הנייד. משיחה לשיחה הולך הקול שלי ונעלם.
בדרך לנהריה, בין כל הטלפונים, אני מסתכלת מהחלון על העוברים ושבים, על הנהגים במכוניות שחולפות ליד, על החיים שממשיכים לידי כרגיל. מעניין אם הם כבר שמעו את החדשות על התקרית בגבול הצפון.
מותשים אנחנו מגיעים לנהריה, לבית הוריו של אודי, ארלוזורוב 20. גם שם מלא. יאיר כבר לא לבד. אני נכנסת ויש סביבי התקהלות קלה. חיבוקים, נישוקים, ניחומים, הרבה "יהיה בסדר". יחד איתי מגיעה משלחת החברים שליוותה אותי כל הבוקר בבית שלי, ואיתם גם מישהו הכלב. אני שמחה שהוא שוב איתי.
צוות קצין העיר שהביא אותי לנהריה מעביר אותי לסמכותו של הצוות מנהריה, שהודיע את הבשורה ליאיר. גם אותם אני שואלת מה הם יודעים ומה דווח להם. אין להם מה לחדש לי. הם אפילו מסתכלים יחד איתנו בטלוויזיה. אנחנו ישובים והם עומדים. אנחנו שואלים מה יש להם להוסיף לנו מעבר, והם עונים שאין. אמא מתעצבנת. היא אומרת שזה ממש אבסורד שהטלוויזיה מעדכנת אותנו בכול, ושקציני העיר לא יודעים דבר. מה יש לומר? בשלב הזה שתינו לא הבנו עדיין את פשר שתיקתם הנבוכה של אנשי קצין העיר.
כחצי שעה לאחר שהגענו לנהריה פונה אלי חורש, ראש הצוות של נהריה, ואומר שיש גופה שלא ניתן לזהות. הם רוצים לשלול את האפשרות שזהו אודי, ולכן הוא מבקש ממני חפץ שיש בו די־אן־איי שלו: מברשת שיניים, שיער. אני עונה לו שאנחנו לא גרים בנהריה, וכל הדברים של אודי נמצאים בבית שלנו בנשר. הם אומרים שיש לנו מונית שמחכה למטה, והיא תיקח אותי ואת המלווים שלי חזרה לנשר, להביא מה שצריך. אני מבקשת שהפעם יהיה בה מיזוג.
לפני שאני עוזבת את נהריה אני נזכרת שייתכן שאתקשה למצוא בבית די־אן־איי של אודי. לפני שיצא למילואים, גילינו שכל השמפו נשפך לו בתיק כלי הרחצה, ולכן החלפנו את כל כלי הרחצה שלו באלה שהיו בבית. מברשת השיניים שלו ומברשת השיער עברו אם כן שטיפה יסודית עם הרבה סבון. כל הכביסה כובסה וכל הסדינים נקיים, הרי הבית לבש חג לקראת בואו הביתה. אני מעדכנת את חורש, והוא מבקש מרופא צבאי שליתר ביטחון ייקח דגימת דם מיאיר, הנציג היחיד ממשפחתו הקרובה של אודי שנמצא כעת בארץ.
אמא מצטרפת אלי לנסיעה ויוסי יחד איתה. אנחנו נוסעים יחד עם חורש אלי הביתה. בתחנת הרכבת בנהריה אנחנו אוספים את רותם, שהגיעה הרגע מתל אביב. גם היא מצטרפת לנסיעה לנשר. יעברו כמה ימים עד שתספר לי שאביה דני אמר לה שהוא יודע שאודי מת, ולכן היא עזבה את עבודתה ובאה. כל הדרך לנהריה היא ידעה שמחר תהיה לנו לוויה, ונאלצה להמשיך לנצור את הסוד הנורא במהלך הנסיעה המשותפת שלנו לבית בנשר וחזרה לנהריה.
בדרך הביתה אני כבר לא חושבת עוד על העוברים ושבים. כל הדרך הלוך ושוב אני מטלפנת לכל מי שאני יכולה ולכל מי שאני מכירה, כל רופא, כל איש צבא, במילואים ובסדיר, בכל דרגה שהיא, ומבקשת מכולם למצוא לי את הגופה. אם זה אודי, אז אני רוצה שייקחו ממנו תרומת זרע. אני רוצה לשמור לי את האופציה להיות אמא לילדים שלו. חשבתי שאעזור לזה להתממש אם כמה שיותר אנשים יֵדעו על הבקשה הזאת, אם אכן קרה הנורא מכול. אמא מקשיבה לדברים האלה שלי ושותקת. היא מבינה שאם יש קושי בזיהוי, אז גם אין סיכוי שיהיה אפשר לקחת תרומת זרע. רותם מקשיבה ושותקת. היא, מבחינתה, יודעת שזאת הגופה של אודי. אף אחת מהן לא מפריעה לי במלאכתי.
כשאנחנו מגיעים הביתה מחכה למטה נציג אחר של הצבא, שבא לקחת את דגימות הדי־אן־איי שאמצא. כולנו עולים הביתה, ואני מרגישה את המועקה. פותחת את הדלת. רואה שהחברים סידרו קצת אחרי שעזבנו, אבל שאריות של ההתקהלות מלפני כמה שעות עדיין מורגשות. אני רואה שהאוכל שהכנתי לאודי הוכנס למקרר. קשה לי להסתובב בבית הזה עכשיו. אני נותנת לנציג הצבא כמה פריטים אחרונים שלא עברו כביסה. אני נותנת גם מעיל של אודי שהוא אוהב מאוד. אני מדגישה בפניהם שלא ישחיתו אותו, כדי שאודי לא יתעצבן כשיחזור. הם מבטיחים שהמעיל יחזור אלי שלם.
לפני שאני עוזבת אני עושה סיבוב נוסף בבית, ונזכרת שאני רוצה לקחת איתי את ציוד הצילום של אודי, שלא ייגנב כשאיעדר מהבית. אבל אני גם רוצה לקחת איתי כמה חולצות שחורות, למקרה שבאמת תתקיים לוויה מחר. אמא רואה שאני עומדת מול ארון הבגדים ובוכה, ולא מרשה לי לקחת בגדים שחורים. בסוף אנחנו יוצאים מהבית וברשותי רק הציוד של אודי, בלי חולצות שחורות.
בדרך חזרה לנהריה אני ממשיכה עם הטלפונים בעניין תרומת הזרע. פתאום מתקשרת מיקי, אמא של אודי. השעה שבע בערך. מיקי פתחה עכשיו את האינטרנט, והיא רואה שיש התלקחות בגבול הצפון. היא עדיין לבד בדרום אפריקה. שלמה הרי עוד לא הגיע אליה מנמיביה. היא קוראת על שני חיילים חטופים, והיא שואלת מה קורה עם אודי. היא ידעה שזה יומו האחרון במילואים, ולכן היתה חצי רגועה. אני אומרת לה: "אודי בסדר." היא שואלת: "הוא חזר הביתה?" אני עונה שכן. היא שואלת: "אז למה הוא לא עונה לי בפלאפון?" אני עונה לה: "לא יודעת, אולי הוא עסוק." היא ממשיכה ושואלת: "ולמה לא עניתם לי בטלפון בבית?" אני מנסה בשארית כוחותי להסתיר ממנה את העובדה שכל היום אני בוכה ושהקול שלי נעשה כבר צרוד, שלא תשמע את המצוקה, ואומרת לה, ככה, בשיא העוז: "מיקי, את יודעת, הוא חזר ממילואים אחרי הרבה זמן שלא התראינו, הוא במקלחת." "אה," היא אומרת לי, "אז אני רוצה לדבר איתו." אני אומרת לה: "הוא במקלחת, הוא לא יכול לדבר." והיא לא מוותרת, "אז למה לא עניתם לי בטלפון בבית?" "את יודעת, הוא חזר ממילואים וזה, אחרי הרבה זמן, בכל זאת לא התראינו וזה." היא אומרת לי: "אה, יופי, יופי. תמסרי לו המון נשיקות ממני." "אין בעיה," אני מבטיחה, והיא מנתקת. שקט במונית. רותם, שיושבת לידי, המומה. חורש ואמא שלי ויוסי והנהג לא מוציאים מילה. המונית ממשיכה בדרכה צפונה.

***

כשאני מגיעה לבית ההורים שבנהריה, כבר כמעט שמונה בערב. יותר ממאה איש מתקהלים מחוץ לבית ובתוכו. כולם מחבקים, מנשקים, מעודדים ושואלים הרבה שאלות. החיבוק הזה קצת מלחיץ אותי. לא צפיתי את זה.
אני יוצאת החוצה ויושבת על הדשא. סביבי נמצאים כל החברים שלי. אלה שנמצאים איתי מהבוקר יודעים שלא אכלתי כלום כל היום, ומנסים לתת לי עוגייה. אני מנסה בכוח לאכול, אבל ממש לא מצליחה לבלוע.
חורש מגיע ונותן לנו הערכה מספרית. הוא אומר שיש שני חטופים, שלושה הרוגים, שני נעדרים ושני פצועים. פתאום אני שומעת שיש גם נעדרים וגם חטופים. משהו לא מסתדר לנו. דני, אח של אבא שלי, הוא מג"ד בשריון. הוא עושה את החשבון תכף ומיד, ומבין שאין סיכוי שבשני רכבים מסוג האמר יימצאו כל כך הרבה אנשים. אנחנו מבקשים מחורש שיבדוק שוב עם מפקדת העיר. הוא חוזר אלי כעבור חצי שעה ואומר שהחטופים הם למעשה הנעדרים. עכשיו התמונה קצת מתבהרת. הצבא לא יודע אם אודי חטוף או הרוג.
בכל פעם שאנחנו מקבלים עדכון מהצבא, הוא נמסר בצורה דיסקרטית. הבית הרי מלא באנשים ואני עטופה בחברים, משפחה, שכנים ומכרים. כבר מהבוקר. לי ולנציגי קצין העיר חשוב שהעדכונים יימסרו בראשונה רק ליאיר ולי. השעה כבר קצת אחרי אחת־עשרה בלילה, וחורש שוב מבקש לדבר ביחידות עם יאיר ואיתי. אנחנו נכנסים לחדר הירוק בבית, סוגרים את דלת ההזזה, ובין הררי הכביסה הוא מספר שזוהתה הגופה האחרונה ושזה לא אודי. הוא בקושי מסיים את המשפט, והדלת נפתחת. הראש של אמא מציץ, ומאחוריו מלא ראשים אחרים. כולם אומרים שדיווחו הרגע בטלוויזיה שזוהתה הגופה האחרונה ושהחייל החטוף הוא מנהריה.
קשה לתאר את הצהלה והשמחה שפרצו בבית משהבנו שאודי "רק" חטוף. בכל בית נורמלי השמים היו נופלים. וכאן, בין שישים לשמונים איש בבית אחד, צוהלים, שמחים, מתחבקים. יצאנו החוצה וצעקנו: "אודי חטוף! אודי חטוף!"
בחיים, בחיים, אבל בחיים, באף סרט אי־אפשר לתסרט את הסיטואציה הזאת. הפנמנו שאודי חטוף ולא מת, ואם אודי חטוף, אנחנו הולכים לשנות את הגורל שלו ואנחנו נחזיר אותו הביתה. בטוח נצליח להחזיר אותו הביתה. דבר לא יעמוד בדרכי. בדרכנו. אמא עולה לנאום בפאתוס, וככה, עם האצבע למעלה היא מכריזה: "נעשה הכול, נגיע לכל מקום, לא נפספס אף אבן, לא נוותר, אנחנו נחזיר את אודי הביתה. נגיע לכל אחד, אפילו לג'ורג' בוש אנחנו נגיע." אנחנו מסתכלים עליה, לא מבינים מה היא רוצה מהחיים שלנו. מאיפה היא באה, ומה פתאום בוש? ואיך בכלל אני, קרנית אבני מנהריה, אז עוד הייתי קרנית אבני, איך אנחנו מגיעים עד בוש וכל זה? אבל נחישות היתה שם עד אין קץ.
עשרים דקות אחרי ההתרגשות הגדולה נשמעת דפיקה בדלת. בכניסה עומד קצין גבוה מאוד בדרגת רב־סרן. הוא אומר שקוראים לו עודד, והוא ישמש מעכשיו קצין הקשר למשפחה. ברגע ההוא בכלל לא הבנתי מאיפה הוא בא, מה תפקידו, ולמה עוד אחד מגיע אלינו, הרי כבר הבנו שאין להם הרבה מה לחדש לנו.
לאחר שעודד נכנס ומציג את עצמו, הוא מתחיל לשאול מי אשתו של אודי, מי האח ומי מכל האנשים שנמצאים הם בני המשפחה.
עודד מבקש ממני לשבת איתו ולמלא טפסים. זאת הפעם הראשונה שאני מתבקשת למלא טפסים, ואני מתחילה להרגיש שנעשה קצת סדר בבלגן שליווה אותי לאורך כל היום. בתוך כל ההמולה של המשפחה והחברים, עודד ואני מוצאים לנו פינה שקטה, מתעלמים מכל השאר, נמצאים בבועה משל עצמנו. המשפחה הקרובה רוצה להיות לי לעזר, אבל אני מצדי צריכה את השקט שלי עם עודד. לפני שאנחנו מתחילים, עודד מספר לי שהוא בא עכשיו מהיישוב ינוח, מהמשפחה שבהתחלה חשבו שבנם הוא החייל החטוף, משפחתו של ואסים נאזל. עודד מתנצל על שהוא נראה עייף ומותש, מפני שהוא נאלץ למלא את הטפסים האלה עם משפחתו של ואסים לפני זמן לא רב, וקצת קשה לו לעשות זאת פעמיים תוך שעה וחצי, אבל אין צורך לדאוג, כי הוא מאופס. הוא מסביר לי שבגללי הוא כאן. ברגע שיש אישה, היא מחליטה לגבי הכול. אם החטוף אינו נשוי, ההורים הם במוקד. כבר ברגע הזה אני יודעת שלא אעשה דבר וחצי דבר בלי אישורם של שלמה ומיקי.
עודד גם מספר לי שבעבר כבר ליווה משפחה שנקלעה למצוקה שכזאת, משפחת סואעד, משפחתו של עומָר, מחטופי הר דב. לראשונה בכל היום אני פוגשת מישהו שמכיר את המצב שבו אנו מצויים, מישהו בעל ניסיון. סוף־סוף יש פה מישהו שיודע מה קורה. מהרגע הזה ולאורך כל השבועות הבאים, אני בוטחת בעודד בכל דבר, מקטן עד גדול.
בתחילה היה תפקידו של עודד לוודא שאנחנו ישנים, נחים, אוכלים, שפויים, מלוכדים כמשפחה. לייצר שגרה. בשום מקום הרי לא מלמדים אף אחד מה צריך לעשות כשנחטף לו הבעל או בן המשפחה. אין הרבה אנשים שיכולים לספר מהניסיון שלהם מה לעשות. זה לא בטבע שלנו, להיחטף. המערכות לא ערוכות למצבים כאלה. כשמישהו נפצע, אתה יודע שיש בית חולים, יש חדרי המתנה, יש ניתוחים, יש עליות ומורדות, יש רופאים, יש אחיות - יש איזשהו מענה. אפילו עם שכול אנחנו יודעים להתמודד, לפחות ברמה של הפרוצדורה. יש קצין העיר ויש לוויה ויש שבעה ויש לארוז, יש הרבה מה לעשות. אבל חטוף? מה עושים בחטוף? יש קצין העיר שמלווה, אין קצין העיר שמלווה? מה עושים עם זה עכשיו? מחכים בשקט? שואלים שאלות?
בינתיים בעיקר מארחים. עודד מדבר לרגע בטלפון ואז שואל אותי: "ראש אכ"א רוצה להגיע, אלעזר שטרן. את מרשה?" כבר חצות. שטרן ביקר בינוח, אצל משפחתו של ואסים, ההרוג הדרוזי שחשבו שהוא חטוף, בעת שהכניסו לו פתק שנמסר בו שבעצם ואסים הרוג. אפשר רק לנחש מה עבר עליו שם. כשהוא סיים שם, הוא רצה לבוא אלינו, לנהריה. לא יכולנו לסרב כמובן. הוא בא בשתים־עשרה בלילה, יושב עם כולם בסלון, ומספר כמה קשה להיכנס למשפחה ולהגיד: "הבן שלכם חטוף," ואז להגיד: "סליחה, הוא לא חטוף, הוא מת," ואז להיכנס למשפחה אחרת. כשהוא רוצה ללכת, אני אומרת לו: "יש לי שאלה, כשאודי יחזור - וזה לא שאלה, הוא יחזור, אני בטוחה - נעשה מסיבה. אתה תסכים לבוא למסיבה שלו?" הוא מבטיח לי: "אני הראשון שאהיה שם." אלעזר שטרן הוא איש חובש כיפה, אבל אנחנו נפרדים בחיבוק ובנשיקה.
אחרי ששטרן הולך עודד מבקש מבני המשפחה בקרבה ראשונה לעלות איתו למעלה למרפסת. יאיר, אמא ואני עולים איתו לשיחה רצינית למעלה. השיחה נמשכת יותר משעתיים. הוא מרחיב את הדיבור על מה שצפוי להיות, כפי שהוא חווה את זה בעברו. לא עודד ולא אנחנו יודעים שכבר מחר יתחילו ליפול קטיושות על נהריה.
בסביבות 03:30 עודד נפרד מאיתנו, והולך לישון בבית החייל בחיפה. הוא מבטיח שמחר יתייצב אצלנו כבר ב־07:30. אנחנו מנסים לשכנע אותו להישאר לישון אצל אמא, אבל הוא מסרב בנימוס. בדיעבד, אני מבינה כמה חשוב היה לנו ולו להתנתק בסוף היום, לפני שמתחיל יום חדש. גם הוא היה זקוק למקום משלו בסוף אותו יום.
בעקבות עודד, הולכים גם אמא ויוסי לביתה. היא רוצה שאבוא איתה, אבל אני רוצה להישאר בבית ההורים של אודי. למחרת כולנו עוברים לבית של אמא, וגרים שם כולנו בכל תקופת המלחמה כמו קומונה בקיבוץ.
בערך בארבע לפנות בוקר נשארים רק ארבעה בבית: יאיר, לינה, הכלבון ואני. שלושה ילדים וכלב, שנאלצים להתמודד מול כל העולם. אנחנו בבית הוריו של אודי, בבית של שלמה ומיקי, והם אינם ואודי חטוף. אני בסרט על חיים של מישהו אחר. אלה לא החיים שלי ולא אנחנו השחקנים הראשיים. הבית מבולגן מאוד. דואר ושטויות בכל מקום. מנסים לסדר קצת. אנחנו לוקחים שקיות זבל שחורות ומתחילים למלא אותן. כעבור שעה, הבית נראה מסודר וייצוגי קצת יותר. מחר אפשר יהיה לקבל אורחים.
בחמש בבוקר לינה ואני נכנסות למיטה של גדי, האח הצעיר. אני לא מצליחה להירדם. גם היא לא. הנשימות שלנו כבדות, לא סדירות. אנחנו לא מדברות. בכל פעם שנעצמות לי העיניים, אני ישר מתעוררת, בטוחה שאני במין סיוט. כנראה גם היא. ככה אנחנו מסתובבות במיטה שתינו, כל אחת מנסה לא להפריע לשנייה, לא יודעת אם היא ישנה או לא. כעבור שעה, בשש בבוקר בערך, אנחנו נשברות וקמות מהמיטה. הסיוט לא חלף. הוא רק מתחיל.