איזו סונטה נאלחת של קמילו פֵּסַנְיָה, כשנהר הטֵז'וּ זורם ברקע, וייתכן שבאחד הרגעים הללו קראתי באוזניה שיר מתוך הספר בעודי מתרפק על ירכיה העירומות ומנשק את שדיה, שני תאומי צבייה) אבל גם אם לא, כשראיתי את הספר המוטל באשפה הרגשתי שאני בתוך שיר של שיקו בּוּאַרְקִי. האירוע הפעוט הזה חסך לי חודשים של טיפול פסיכולוגי ותרופות נגד דיכאון. יגידו מה שיגידו, הנחמה שמוצאים באמנות היא תחליף סביר לדת.
אימא שלי קיבלה אותי לביתה ברגש אחריות ללא דופי, ובאותה תחושה של אי־נוחות לא ממש מוסתרת של אדם שמקבל מתנה שאינו מעריך או שאין לו צורך בה. היא השלימה עם מר גורלה. באותו זמן האשמתי אותה בסתר ליבי על קבלת הפנים הזאת. אנצל את ההזדמנות הזאת ואתקן את השגיאה. אנו משכנעים את עצמנו שהאימהות הקתוליות סובלות עמוקות כשבניהן יוצאים מהבית, ושהן תמיד מייחלות לשובם ופועלות לשם כך בתחבולות קטנות - ביקורת על הכלה ושאר כלי נשק מאשפתה של האם הלטינית. אבל האֵם הפורטוגלית מסוגלת למידה רבה של אכזריות פרוטסטנטית, להתנתקות שקשה עוד יותר לעכל מרוב שהיא לא צפויה וזרה לטבעה. למרות זאת, היום אני יודע שהנסיגה שחלה בחיי הסבה סבל לאימא שלי, ושהיא לא רצתה לנחם אותי יותר מדי ולהיעשות כך שותפה מוסרית למפלה.
וכך מצאתי את עצמי שוב בשכונת אמליה: מובטל, שברירי, קצת יתום שחוזר מחופשה רחוקה אל המקום המאושר ומוצא שם רק את הנוף הגשמי,1 בלי אף אחת מהסיבות הרוחניות שהיו פעם לאושר.2 החברים שלי מפעם כבר לא היו שם, האנשים שאהבתי מתו, מפאת הגיל לא יכולתי לחזור למקומות האהובים - בית הספר היסודי, הגן הציבורי, מגרש הכדורגל, המרפסת בביתי, שהשמש קופחת עליה משלוש אחרי הצהריים - בלי להרגיש שגופי גדול ממידת מרחבי הזיכרון האלה, שאני צעיר מכדי להתנחם בנוסטלגיה וזקן מכדי לשוב ולחוות בלי אשמה שמחות ילדות מסוימות. נכון שלא הייתה זו הפעם הראשונה שחזרתי לשכונה - באתי לבקר את אימא שלי, להלוויה של פרננדו, להצביע בבחירות בכיתה שבה כתבתי פעם בחיבור בוסרי שאין הגדרה לאהבה - ונכון שבשיבות הקצרות האלה הבטתי בעצמי, באיש שנעשיתי ולא במקום ילדותי, והתמלאתי סיפוק תמים לנוכח הדרך שעשיתי.
לחזור כפי שחזרתי היה כמו להיכנע, הפסקת אש כפויה. מאז ומעולם ריתק אותי סיפור המפלה היפנית במלחמת העולם השנייה, בייחוד השמדת הירושימה ונגסאקי. אפשר שהסיפור ריתק אותי כל כך בגלל הדרך שבה התוודעתי אליו. אחת השכנות שלנו, דונה אילְדָה, הפיצה בלהט רב טקסטים מיסיונריים של עדי יהווה. אלה היו עלונים ששמותיהם כמו יצאו מימי הביניים: "הזקיף", או "עורו!" זה האחרון עסק בנושאים כלליים, ורק בסוף הכפיף אותם לקריאה הדתית הנוחה. מדפי העיתונים האלה התוודעתי לראשונה לטביעת הטיטניק, לאיידס ולהפצצת הירושימה.
נעשיתי מומחה לאסונות. בלי שידעתי, בגיל שבע כבר הייתי מחשב קיצין, להוט אחר רעיון סוף העולם. קראתי את העיתונים פעם אחר פעם. בכל פעם הם ריגשו אותי. הסיפור נפרש בקצב של סרט אסונות: השמיים הכחולים, הילדים בדרכם לבית הספר, ההפלגה מנמל סאות'אמפטון בעשרה באפריל 1912, הים השקט, האווירה החגיגית של מיניות משוחררת, ואז באופק העננים הראשונים, מבשרי האסון, ההתנגשות בקרחון, ההבזק הקטלני, ראשוני הקורבנות של המחלה שנקראה אז "המגפה ההומוסקסואלית". ופתאום אנחנו ניצבים מול טרגדיה בלתי נתפסת בהיקפה. ואחר כך החקירה, הגורמים, גראונד זירו, חולה מספר אפס. התעכבתי ברגעים המקדימים. רציתי שהמתח יישאר בנקודה שעוד אפשר לחזור ממנה לאחור: הסיפורים הקטנים של נוסעי הטיטניק - האישה שלא רצתה לנטוש את התא שלה, התזמורת שהמשיכה לנגן בספינה השוקעת - ההומוסקסואלים בסן פרנסיסקו, חייהם של תושבי הירושימה ערב הפיצוץ - למשל, סיפורו של האב שיקונן לעד על כך שלא נתן לבנו אורז בסעודה האחרונה. מבחינתי, הסיפור איבד את מרירותו האופיינית בתחילת הפסקה שבה האסון נודע או התממש. בסוף באו המסקנות והלקחים המוסריים, ולא אהבתי את הסיומים האלה, הברורים מאליהם. בהתמקדותן ברעיון הסוף, הדתות יוצרות צבאות של אנשים נוחים להשפעה, הרגישים לתמונות אסונות, לסיפורי פורענות.
פיתחתי רגישות אפוקליפטית. משם השיגעון שלי לנפילת היפנים אחרי השמדת הירושימה ונגסאקי. אני משווה בין ההשפעה הפרטית שיש למפלות אישיות מסוימות לבין זו שחווה העם היפני כשראו את הקיסר השמימי נעשה כאחד האדם ומניף דגל לבן של כניעה. ההקבלה לא מדויקת לחלוטין, כי אם נבחן את הדברים בקפידה, המבטים החוקרים והטורפניים שמפנים אליך האחרים, על סקרנותם שנסוכה בה גם מידה של רוע לב, הם שופטים חמורים יותר מכל טריבונל בינלאומי ואף מצדק האומות עצמן. מהי לאדם החרפה המופשטת של מדינה בהשוואה לחרפתו האישית, לכאבים הדוממים של השפלתו? במישור ההיסטורי הגדול, הקולקטיב מאדיר את הסבל וההמון מדלל אותו. בתוך גבולות הפרט יש לעכל את החרדות בקור, בבדידות, ואין בכוחו של איש לעזור.
באחד הבקרים, זמן־מה אחרי שובי לשכונה, הלכתי לקנות לחם, ותכננתי לשתות קפה ולקנות ברגים ודיבלים כדי להתקין מדפים בחדר שלי; הייתי זקוק למקום לשים בו כמה עשרות ספרים וסרטי די־וי־די, השלל היחיד שנותר לי מהפרידה. היה זה לי העימות הראשון עם היקום הזה, שבחלקו כבר לא הכרתי.
הילדים שטיילו ברחוב עוד לא נולדו כשעזבתי את השכונה, כמה חנויות נסגרו, אחרות החליפו בעלים, רחובות התכסו באספלט, שוק חדש נבנה, מודרני ושימושי, וכמעט כל המרפסות נסגרו בתריסי אלומיניום. זיהיתי אנשים - עכשיו מבוגרים ועייפים יותר - שהכרתי את פניהם, וזה הסב לי תחושת נוחיות מסוימת, כאילו היה בפרצופים האלה סמל לקביעוּת, קשר למה שהייתי פעם, ולמרות זאת הם לא יכלו לשפוט אותי כי לא זיהו אותי או שלא זכרו אותי. הם היו כמו פסלים, שמות רחובות, עצים, זיכרונות נצחיים מעידן אחר. הרגשתי אסיר תודה שהם עוד קיימים. לא יכולתי לדבר אליהם כי הייתי שרוי במין כישוף - אדם ההולך בשנתו ברחובות השכונה, ברייה מחוץ לזמן ומחוץ לעצמה, לבושה בבגדים שכבר לא מתאימים לה, לבושה באדם שכבר לא מתאים לה.
נכנסתי לבית קפה שעבר שיפוץ כשלא הייתי. הבעלים הקודמים היו זוג חיות חששניות שחוו הפתעה קשה, על סף ההלם, בכל פעם שלקוח ביקש מהם משהו מעבר לקפה וכוס מים. הרגשתי אלמוני, כמעט בלתי נראה. בבית הקפה משל ניקיון קליני: כל ההודעות החוקיות לגבי מכירת משקאות משכרים וצריכתם התנוססו במקומות הנכונים, טבלאות שעליהן רישומי טמפרטורות וניקיונות בהתאם לנדרש, הקירות בצבעים חמים, שולחנות וכיסאות עשויים חיקוי מהגוני, ארון ללחם, תאורה נעימה, חברותית - בקיצור, כל דבר שאינו החן המיושן של בתי הקפה שהיו פעם בשכונה. עכשיו זה היה "חלל", וגרוע מכך גם "מודרני". נורא. לא הכרתי את הבחורה שהייתה שם אבל הרגשתי כאילו נפגשנו לפני זמן רב, או כמו שאומרים אנשים שקוראים רק צהובונים, כאילו הכרנו בחיים קודמים. אינני רוצה לצבוע את הדברים בגוון על־טבעי. היה לה פרצוף רגיל. היא הזכירה לי מישהי. רק לא ידעתי אם זו שחקנית קולנוע או טלוויזיה, מישהי שהכרתי בחיים האמיתיים או דמות שהופיעה לי בחלום. חוסר הוודאות הזה המריץ אותי והטריד אותי, כי יותר מכל דבר אחר החרידה אותי המחשבה שחלקנו איזה עבר נורא. היא הייתה בחורה חביבה, ושערה המסולסל וחיוכה הספונטני עוררו בי טלטלת רגשות שייחסתי לפגיעוּתי הזמנית, העונתית, כמו נער מתבגר שמתלהב מיופייה של הנערה שמגיעה ממקום אחר, ורק בגלל זה נעשית מושכת. לגמתי את הקפה לאט, הארכתי את העונג, לקחתי עיתון.
בכל הנוגע לרכש עיתונים יומיים, ידוע לכול שבתי קפה מצייתים לחוק דמיוני שמחייב אותם להעמיד לרשות הלקוחות את קוֹרֵאוּ דָה מַנְיָה ועיתון ספורט. קראתי ידיעה או שתיים בלי עניין. הדבר היחיד שצד את עיני היה ידיעה קצרה בעמוד האחרון, על עוד אדם שנפגע בתאונת דרכים שמעורב בה טרקטור. הפעם אירעה התאונה בפֵּנָקוֹבָה שבמחוז קוֹאימְבְּרָה, מקום שבמקרה שהיתי בו לפני שנים רבות, או כך לפחות נדמה לי.3 גבר בשנות השישים לחייו נלכד מתחת לטרקטור, ולמרות התגובה המהירה מצד שירותי ההצלה הוא הגיע לבית החולים בקואימברה ללא רוח חיים. זמן־מה לפני כן התחלתי לשים לב לתופעה הזאת של תאונות דרכים קטלניות שמעורבים בהן טרקטורים. לפי הספירה שלי הייתה זו התאונה השמינית או התשיעית מסוג זה שדווח עליה בעיתונות בחודשיים האחרונים. לא סדר גודל של מלחמת אזרחים ברחובות - יותר כמו התקוממות מזוינת קטנה בשדות. חשבונאות המוות הזאת לא טרדה את מנוחתי. יצאתי מבית הקפה ובידי שקית שבה ארבע לחמניות באיכות ירודה.
ככל שהתקדמתי ברחובות גיליתי דברים מפחידים שהתרחשו שם מאז ומעולם מאחורי מסכת נורמליות דקה: גבר אלמן שמיום שיצא לגמלאות העביר את אחרי הצהריים בישיבה במכונית, בדלת פתוחה, רגל שמאל בחוץ, רגל ימין בפנים; איש שהיה רזה כל כך שהיה יכול להיחשב דמות גזורה מקרטון, והוא העצים את הרושם בכך שרכב על אופניים, בייחוד מפני שעל האופניים העמיס קרטונים שאסף מהאשפה; האישה שניגשה לחלון בעקביות של שעון, הביטה לצד זה ולצד האחר, כאילו כבר מזמן היא מחכה לבואו של מישהו. אלה שלוש דוגמאות למצבים אשר - דומני שזה הניסוח הטוב ביותר - התרחשו מאז ומעולם ובפעם הראשונה. אם אנו מביטים בדברים ממרחק מסוים, מחוץ להקשרם, ומאפשרים לזרוּת להכתים אותנו, אז הכול, הכול ממש נעטף הילה קודרת חוזרת ונשנית, ייחודית, מזוהה, שמתערבבת בחומר החלומות, חומר הנפשות הטרודות. אינני יודע למה, אבל אני חושב שאולי התשובה טמונה באותו עלון ישן שהעשים אכלו: השורדים מהירושימה, האור המוחלט שעיוור אותם, העולם הלא מציאותי שנגזר עליהם לחיות בו מאותו רגע והלאה, השנייה שבה אור מופלא ונורא ניצת והאיר למענם את חיי החשכה.4 כדאי שגם אנחנו נביט בדברים בזווית האור החדשה הזאת, שנעביר את אצבעותינו על השוליים הלא נראים, שניצור קישורים מוזיקליים, סימפוניים - למשל, בין רגלו השמאלית של האיש במכונית ובין קצב ליבה של האישה שמביטה מהחלון. אולי לא יתקיים סדר מטאפיזי בסדרת המאורעות הללו, האקראיים למראית עין, אך תהיה לבטח הרמוניה, יהיה מקצב, תהיה שירה, יהיה סוד שאינו נשמע ואינו נראה ולמרות זאת הוא קיים. הערוגות ששיחים קוצניים צמחו בהן שימרו מראית נצחית של הזנחה וצמיחה טבעית, כאילו כל תפקידם של עובדי המועצה הוא להבטיח שהטבע ימשיך במסלולו בלי התערבות מוניציפלית. שום סדר מטאפיזי עלום לא יכול להכילם.
נכנסתי לחנות לחומרי בניין מָקוֹנְדוֹ.5 המוכר היה אדון נֵבֶש. הוא מכיר אותי מילדותי, אבל דבר בהתנהגותו לא העיד על כך. שערו הלבין לגמרי. ידיו רעדו קלות. ניכר שהוא מתקשה מעט להבחין בין אנשים. הערכתי שהוא סנילי. הנחתי שהוא לא מזהה אותי. דקלמתי את תפילת השיפוץ שלי וביקשתי ברגים ודיבלים של שישה מילימטרים. בזמן שאדון נֵבֶש עסק בחיפוש ארכני בעמקי החנות התבוננתי באותו יקום של כלים, מכשירים קטנים וחלקים חשמליים, ובעל כורחי עלו בי ימים מימי ילדותי, בין גיל שש לתשע: ארגז הכלים שסבא שלי שמר בארון המים, מגירה בארון המטבח ובה ברגים ומסמרים, נעצים ושקעים, חוטי ברזל עודפים וגומיות בתוך מעטפות או בכלוב עתיק לצרצרים. העציב אותי לחשוב על תפוחי השעווה והפלסטיק בסלסלת הפירות במטבח, על ריח המטריות המסודרות באחת מפינות חדר הרחצה, על שלוש המראות על דלתות ארון הבגדים שהצצתי בהן אל אזורים מרוחקים בגופי. הרגשתי מבולבל, מעורפל, זר. אדון נֵבֶש חזר בגרירת רגליים. הוא עטף את החפצים בדף מספר טלפונים, ערך את החשבון בפנקס, ובזמן שספר את העודף שאל אותי:
"אז אתה פה עכשיו?" כיוון שלא עניתי מייד הוא המשיך: "אתה הבן של סֵלֶשְטֶה, לא?"
מרוב הפתעה עניתי בהתלהבות מוגזמת כדי להוכיח שגם אני זיהיתי אותו, גם אם פירוש הדבר שאיאלץ לחשוף את הניסיון הקלוש להסתיר את זהותי:
"כן, אדון נֵבֶש, זה אני."
עניתי מהר, כמו פושע לא מנוסה שנתפס על חם. כדי להחמיר את המצב ניסיתי להתוודות על הכול מייד, לספר לו בלי ששאל למה חזרתי לשכונה, לספר על הפיטורים, על הפרידה, על חוסר היכולת לקיים חיים מעשיים. בגלל איזו הצטנעות לא ברורה לא סיפרתי לו על אנה מֶנְדֶס הכלבה. שבגללה החוזה לא חודש והנפילה התחילה. שמה לא היה באמת אנה מנדס הכלבה. בחרתי את השם באקראי, ורק אחר כך נזכרתי שמישהי בשם זה למדה איתי בבית הספר התיכון. עד כמה שאני זוכר הייתי ביחסים תקינים איתה, שפירושו שמעולם לא הגענו מעבר לשיחה מזדמנת. מטריד אותי שבחרתי את השם הזה. מתחת לפני השטח כנראה נטרתי טינה כלשהי לאותה נערה חפה מפשע, איזו תשוקה חבויה לכפות את עצמי עליה - ובזה אני מתבייש. למרות זאת, עלי לדבר על אנה מנדס הכלבה בת הכלבה, מכורה לעבודה, כדורים נגד אלרגיה ומים מינרליים בטעמים, סמל חי ליעילות האהובה על הבוסים, המוצגת לעובדים כדגם התנהלות יחיד, אנדרטה מהלכת על שתיים של הקרבת החיים הפרטיים, קדושת האין־חיים־מחוץ־לטבלאות־האקסל, גרפים של מכירות, מלאי וקבלות, גלעד לעקרוּת. לפעמים נכפה עלינו לבוא במגע עם אנשים שטבעם כה שונה משלנו שדי בחמש דקות כדי להבין שהסכרים שבולמים את העוינות המודחקת ייפרצו במוקדם או במאוחר, וככל שנגביר את הלחץ עליהם כן יגדל האסון. אנו שואלים את עצמנו אם מוטב לעבור מייד לשלב העימות הגלוי, או שמא לחכות בדיפלומטיות, כמו שאומרים יודעי דבר, ולהניח לדברים להתקדם בקצב שלהם, בתקוות שווא שייתכן קשר פתוח והגון, גם אם קשה. מי שחווה מלחמה יודע שהדיפלומטיה כרוכה באלימות פנימית גדולה. בכל הנוגע ליחסים ביני ובין אנה מנדס הכלבה, ניכר לעין ששני הצדדים משקיעים את עיקר מאמציהם בניסיון הנואש לא להתנצח זה עם זה. ייתכן שמאנה מנדס הכלבה נדרש מאמץ גדול יותר, כי היא הייתה מורגלת לרדות באנשים, להשפיל אותם בכל שלל העלבונות המקצועיים ששימשו אותה במיומנות מיוחדת, וגם כי אני לא הייתי יריב למידתה (למעשה היינו שונים מאוד זה מזה: אני הייתי מהסוג המהורהר, המסוגל לעצור וללכת לאחורי הבניין כדי לצפות בפרות הסדורות שרעו בשדה הסמוך, והיא מהסוג ההיפראקטיבי, רזה מאוד, הוורידים בולטים, הַנהיגה תוקפנית - היא העבירה לשני רק בארבעים) אלא יצור מסוג אחר שהיא עוד לא מצאה את הדרך המיטבית לתקשר איתו. ביחסיה עם כל המנהלים האחרים היא צברה יתרון מספיק למטרת פגיעה, וכיוון שאיתי זה לא קרה, היא שפכה עלַי קיתונות של בוז.
