כלל מספר אחת
תגידי שקר
הצליל הוא סתם התראה על הודעה בטלפון הנייד, צפצוף לילי חרישי שלא מעיר את אוֹוֶן, ושלא היה מעיר גם אותי לולא הייתי ערה ממילא, שוכבת ולוטשת עיניים בחושך. התינוקת הצמודה לחזי מתנשפת. היא לא ממש יונקת, אבל גם לא מחלצת את הפטמה מפיה.
אני שוכבת רגע וחושבת על ההודעה, שואלת את עצמי ממי היא יכולה להיות. מי שולח סמס בשעה כזו? לא ייתכן שמישהו מהחברים שלי ער... אלא אם כן מילי נתקפה צירים... אלוהים, לא יכול להיות שזו מילי. הבטחתי לקחת אליי את נוֹאָה, אם הוריה של מילי לא יספיקו להגיע מדֶבוֹן בזמן כדי להשגיח עליו, אבל לא חשבתי על זה עד הסוף...
אני לא ממש יכולה להושיט את היד אל הטלפון בתנוחה שאני שוכבת בה, ולבסוף אני נועצת אצבע בזווית פיה של פְרֶיָה, מנתקת אותה מהשד ומניחה אותה בעדינות על גבה. היא רוותה חלב, ועיניה מפלבלות כעיני מסוממת. אני מביטה בה לרגע. כף ידי מונחת בעדינות על גופה הקטן והמוצק, אני חשה בפעימות ליבה בכלוב הצלעות כשהיא נרגעת, ואז אני פונה להציץ בטלפון שלי, וקצב דפיקות הלב שלי מתגבר, כהד קלוש לפעימות ליבה של בתי.
כשאני מקישה את הסיסמה שלי וממצמצת קצת בגלל בהירות המסך, אני אומרת לעצמי להפסיק להילחץ — יש עוד ארבעה שבועות עד שמילי צריכה ללדת, ומן הסתם זו סתם הודעת זבל: האם עלה בדעתך לדרוש החזר כספי על ביטוח כיסוי חדלות הפירעון שלך?
אבל כשאני פותחת את נעילת המסך, זה לא ממילי. ההודעה היא בת שלוש מילים בלבד.
אני זקוקה לכן.
השעה שלוש וחצי לפנות בוקר ואני ערה לחלוטין. אני צועדת הלוך ושוב על הרצפה הקרה של המטבח וכוססת את הציפורניים כדי לנסות לשכך את הערגה לסיגריה. כבר כמעט עשר שנים לא נגעתי בסיגריה, אבל הצורך בסיגריה אורב לי ברגעי מתח וחרדה.
אני זקוקה לכן.
אני לא צריכה לשאול למה הכוונה — כי אני יודעת, ממש כפי שאני יודעת מי שלחה את ההודעה אף על פי שמספר הטלפון לא מוכר לי.
קייט.
קייט אטגוֹן.
די בצליל שמה כדי להחזיר אותה אליי, כמעין עוררות רגשית — ריח הסבון שלה, הנמשים שעל גשר אפה, קינמון על רקע זית. קייט. פטימה. תיאה. ואני.
אני עוצמת את עיניי ורואה בדמיוני את כולן. הטלפון עדיין חמים בכיס שלי, מצפה להודעות שיזרמו.
פטימה בטח ישנה לצד עלי, צמודה אל גבו. היא תענה בערך בשש בבוקר, כשתקום להכין ארוחת בוקר לנדיה ולסמיר ולהכין אותם לבית הספר.
תיאה — את תיאה קשה יותר לדמיין. אם היא עובדת במשמרת לילה, היא תהיה בקזינו, שם נאסר על אנשי הצוות להחזיק את מכשירי הטלפון עליהם, והם נעולים במלתחות עד תום המשמרת. היא תסיים אותה בערך בשמונה בבוקר, תשתה משהו עם שאר הבחורות ורק אז תענה, נרגשת לאחר לילה מוצלח של חלוקת קלפים ללקוחות, סידור ז'יטונים, ועמידה על המשמר כדי לאתר עברייני קלפים ומהמרים מקצועיים.
וקייט. קייט בטח ערה — הרי היא זו ששלחה את ההודעה. היא יושבת מן הסתם אל שולחן העבודה של אבא שלה — שאני מניחה שהוא השולחן שלה עכשיו — ליד החלון המשקיף על הנהר, שמימיו מאפירים באור של טרם שחר ומשקפים את העננים ואת טחנת המים האפלה. היא בטח מעשנת, כמו תמיד. עיניה נעוצות במים הגואים ומשתפלים ומתערבלים ללא הרף, בנוף שאינו משתנה לעולם, ובכל זאת הוא משתנה מרגע לרגע — ממש כמו קייט עצמה.
שערה הארוך ודאי אסוף לאחור וחושף את עצמות הפנים המחוטבות ואת הקמטים, ששלושים ושתיים שנות רוח וים חרטו בזוויות עיניה. אצבעותיה ודאי מוכתמות בצבעי שמן, ציפורניה כסוסות עד לעור שתחת הציפורניים, ולעיניה הגוון הכחול־אפרפר הכהה ביותר שלהן, גוון עמוק וטמיר. היא תחכה לתשובות שלנו. אבל היא יודעת מה נגיד — מה אמרנו תמיד בכל פעם שקיבלנו את ההודעה הזו, את שלוש המילים האלו.
אני באה.
אני באה.
אני באה.
״אני באה!״ אני צועקת מתחתית המדרגות כשאוון קורא משהו כלפי מטה, על רקע יבבותיה הישנוניות של פריה.
כשאני מגיעה אל החדר הוא מחזיק אותה על הידיים ופוסע הלוך ושוב. פניו ורודות ומעוכות עדיין מהכרית.
״מצטער,״ הוא אומר ומחניק פיהוק. ״ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא מוכנה להירגע. את יודעת איך היא כשהיא רעבה.״
אני נכנסת למיטה ומחליקה לאחור על הכריות עד שאני נשענת על קרש המיטה, ואוון מושיט לי את פריה סמוקת הפרצוף והממורמרת, ששולחת אליי מבט נכלם אחד, ומסתערת מייד על השד שלי באנקה קלה של שביעות רצון.
הכול שקט, חוץ מקולות היניקה התאוותניים שלה. אוון מפהק שוב, מעביר יד בשערו ומציץ בשעון. ואז הוא מתחיל ללבוש תחתונים.
״אתה קם?״ אני שואלת בפליאה. הוא מהנהן בראשו.
״עדיף שאקום. אין טעם שאחזור לישון כשממילא אני צריך לקום בשבע. יום שני הארור.״
אני מציצה בשעון. השעה שש בבוקר. מאוחר משחשבתי. בטח צעדתי במטבח זמן רב יותר משהיה נדמה לי.
״מה עשית בכלל?״ הוא שואל. ״משאית הזבל העירה אותך?״
אני מנענעת את ראשי לשלילה.
״לא. פשוט לא הצלחתי להירדם.״
אני משקרת. כמעט שכחתי את התחושה של השקרים על לשוני, חלקלקה ומבחילה. אני חשה בבליטה הנוקשה והחמימה של הטלפון בכיס החלוק שלי ומחכה שירטוט.
״הגיוני.״ הוא מחניק פיהוק נוסף ומכפתר את חולצתו. ״אני מכין לי קפה. רוצה גם?״
״כן, בטח,״ אני אומרת, וממש כשהוא עומד לצאת מהחדר אני מוסיפה: ״אוון...״
אבל הוא כבר יצא, והוא לא שומע אותי.
עשר דקות לאחר מכן הוא חוזר עם הקפה, והפעם היה לי זמן להתאמן על הטקסט, לתכנן את מה שאני עומדת להגיד ואת האופן הספק אגבי שבו אומר את זה. ובכל זאת אני בולעת את הרוק ומלקקת את השפתיים, ופי יבש מעצבנות.
״אוון, קייט שלחה לי הודעה אתמול.״
״קייט מהעבודה?״ הוא מניח את הקפה בחבטה קלה. הוא נשפך קצת, ואני מנגבת את שלולית הקפה בשרוול החלוק ומגינה על הספר שלי, מה שמעניק לי זמן לענות.
״לא. קייט אטגון. אתה יודע, זאת שלמדתי איתה בתיכון?״
״אה. קייט הזאת. זו שהביאה את הכלב שלה לחתונה שהלכנו אליה?״
״כן. את הכלב שלה. צל.״
אני חושבת עליו. צל — רועה גרמני בעל חוטם שחור וגב הזרוע כתמים שחורים כפיח. אני חושבת איך הוא עומד בפתח, נוהם על זרים, חושף את בטנו הצחורה בפני אלה שהוא אוהב.
״אז...?״ ממריץ אותי אוון, ואני מבינה שהשתתקתי, שחוט המחשבה שלי נקטע.
״אה, כן. אז היא הזמינה אותי לבוא אליה. וחשבתי שאולי אסע.״
״נשמע רעיון טוב. מתי?״
״כאילו... עכשיו. היא מזמינה אותי עכשיו.״
״ומה עם פריה?״
״אקח אותה איתי.״
אני כמעט מוסיפה: כמובן. אבל לא עושה את זה. פריה לא ינקה מעולם מבקבוק, למרות הניסיונות הרבים שלי ושל אוון. בלילה היחיד שיצאתי למסיבה היא צרחה ברציפות משבע וחצי בערב ועד אחת־עשרה חמישים ושמונה בלילה, אז נכנסתי בסערה אל הדירה כדי לחלץ אותה מזרועותיו הרפויות והמותשות של אוון.
משתררת שתיקה נוספת. פריה משעינה את ראשה לאחור ומתבוננת בי במצח מקומט מעט, ולאחר מכן מגהקת בשקט וחוזרת אל המלאכה הרצינית של היניקה. אני רואה את המחשבות חולפות על פניו של אוון... שהוא יתגעגע אלינו... שתהיה לו מיטה שלמה לעצמו... שהוא יוכל לישון עד שעת בוקר מאוחרת...
״אני אוכל להמשיך לארגן את חדר הילדים,״ הוא אומר לבסוף. אני מהנהנת בראשי אף על פי שזה המשך של דיון ממושך בינינו — אוון רוצה את חדר השינה, ואותי, בחזרה לעצמו וחושב שפריה תעבור לחדר משלה בגיל חצי שנה. ואני... אני לא. וזו אחת הסיבות לכך שאני לא מוצאת את הזמן לפנות את כל הבלגן מהחדר הפנוי ולסייד אותו בצבעים ידידותיים לתינוקות.
״ברור,״ אני אומרת.
״אז לכי על זה, נראה לי,״ אומר אוון לבסוף. הוא מסתובב ומתחיל לבחור עניבה מתוך העניבות שלו. ״את רוצה את המכונית?״ הוא מפנה את ראשו אחורה ושואל.
״לא, זה בסדר. אני אסע ברכבת. קייט תאסוף אותי מהתחנה.״
״את בטוחה? לא כדאי לך לסחוב את כל החפצים של פריה ברכבת. היא ישרה?״
״מה?״ לרגע אני לא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר, ואז אני מבינה — העניבה. ״אה, כן, היא ישרה. לא, באמת. אין לי בעיה לנסוע ברכבת. זה יהיה קל יותר, ואוכל להניק את פריה אם היא תתעורר. אני פשוט אשים את הדברים שלה בחלק התחתון של העגלה.״ הוא לא עונה, ואני קולטת שהוא עובר כבר על אירועי היום שלפניו, מסמן דברים ברשימה שבזיכרונו, כפי שגם אני נהגתי לעשות רק לפני כמה חודשים — אלא שאני מרגישה שזה היה בחיים אחרים. ״אוקיי. תראה, אני אולי אסע כבר היום, אם זה בסדר מצידך.״
״היום?״ הוא גורף את הכסף הקטן משידת המגירות, טומן אותו בכיסו וניגש לנשק לי נשיקת פרידה על קודקודי. ״מה כל כך דחוף?״
״שום דבר לא דחוף,״ אני משקרת. אני חשה שסומק עולה בלחיי. אני שונאת לשקר. זה היה כיף פעם — עד שלא הייתה לי יותר ברירה. אני לא חושבת על זה הרבה עכשיו, אולי כי עשיתי את זה כל כך הרבה זמן, אבל זה תמיד ברקע, כמו שן שכואבת כל הזמן, ופתאום נתקפת כאב חד.
אבל אני הכי שונאת לשקר לאוון. איכשהו הצלחתי תמיד לשמור אותו מחוץ לרשת הקורים, ועכשיו הוא נגרר לתוכה. אני חושבת על ההודעה של קייט, שנמצאת בטלפון שלי, ואני מרגישה כאילו רעל מחלחל ממנה לתוך החדר — ומאיים להרוס הכול.
״קייט פשוט בין פרויקטים, אז זה תזמון נוח בשבילה ו... אני הרי חוזרת לעבודה עוד כמה חודשים, אז זה באמת עיתוי נוח.״
״בסדר,״ הוא אומר נבוך מעט, אבל לא חשדני. ״נראה לי שאם ככה אני צריך לתת לך נשיקת פרידה ראויה לשמה.״
והוא נושק לי נשיקת פרידה ראויה לשמה — נשיקה ממושכת, שמזכירה לי למה אני אוהבת אותו ולמה אני שונאת לרמות אותו. לאחר מכן הוא מתנתק ממני ומנשק את פריה. היא מסִבה את עיניה הצידה ומביטה בו בחשדנות, מפסיקה לינוק לרגע וממשיכה מייד בנחישות הנחרצת שאני אוהבת בה.
״אני אוהב גם אותך, ערפדית קטנה,״ אומר אוון בחיבה ומוסיף: ״כמה זמן נמשכת הנסיעה?״
״ארבע שעות אולי? תלוי אם צריך להחליף רכבת באמצע.״
״אוקיי. טוב, אז תעשי חיים ותסמסי לי כשתגיעי לשם. כמה זמן את חושבת להישאר?״
״כמה ימים?״ אני מנחשת. ״אחזור לפני הסופשבוע.״ עוד שקר. אני לא יודעת. אין לי מושג. כמה שקייט תצטרך אותי. ״אראה כשאגיע לשם.״
״אוקיי,״ אומר אוון שוב. ״אוהב אותך.״
״גם אני אוהבת אותך.״ סוף סוף משהו שאני יכולה להגיד את האמת לגביו.
אני זוכרת בדיוק מוחלט את היום וכמעט את השעה והרגע שבהם פגשתי את קייט בפעם הראשונה. זה היה בחודש ספטמבר. עמדתי לתפוס את הרכבת לסַלְטֶן — רכבת מוקדמת כדי שאגיע לבית הספר לארוחת הצהריים.
״סליחה!״ קראתי בעצבנות על הרציף. קולי היה צווחני מרוב חרדה. הנערה שלפנַי הסתובבה. היא הייתה גבוהה מאוד ויפהפייה במיוחד. היו לה פנים מוארכות, יהירות במקצת, כמו ציור של מודיליאני, ושיער שחור באורך המותן שהובהר בקצותיו לגוון זהוב שנטמע בשחור. במכנסי הג'ינס שלה היו קרעים באזור הירכיים.
״כן?״
״סליחה, זאת הרכבת לסלטן?״ התנשפתי.
היא סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, וחשתי ממש איך היא אומדת אותי במבטה, בוחנת את תלבושת בית הספר 'סלטן האוּס', את החצאית הכחולה כהה, החדשה והנוקשה, ואת הבלייזר השמרני שהורדתי באותו בוקר מהקולב בפעם הראשונה.
״אני לא יודעת,״ אמרה לבסוף ופנתה אל הנערה שמאחוריה. ״קייט, זאת הרכבת לסלטן?״
״אל תהיי סתומה, תיאה,״ אמרה הנערה. קולה הצרוד נשמע מבוגר מדי לגילה — לא נראה לי שהייתה יותר מבת שש־עשרה או שבע־עשרה. היה לה שיער חום בהיר, גזוז בתספורת קצרה מאוד שהקיפה את פניה, וכשחייכה אליי התקמטו הנמשים החומים הפזורים על חוטמה. ״כן. זאת הרכבת לסלטן. אבל תוודאי שאת בחצי הנכון. היא מתחלקת לשניים בהמְפְּטוֹנְס לִי.״
ואז הן הסתובבו והגיעו כבר למרכז הרציף, כשעלה בדעתי שלא שאלתי מהו החצי הנכון.
הרמתי את עיניי אל לוח הזמנים.
הנוסעים לסלטן מתבקשים לעלות לשבעת הקרונות הקדמיים, היה כתוב על לוח התצוגה, אבל למה הכוונה ב״קדמיים״? האם הכוונה לקרונות הקרובים יותר למחסום הכרטיסים, או לאלה הקרובים לכיוון הנסיעה כשהרכבת יוצאת מהתחנה?
לא היו שם עובדים שאפשר לשאול אותם, אבל השעון שמעל ראשי הראה שנותרו רק רגעים ספורים. בסופו של דבר עליתי לקצה המרוחק יותר, זה שאליו פנו גם שתי הנערות. גררתי בעקבותיי את המזוודה הכבדה שלי לתוך הקרון.
זה היה תא. רק שישה מושבים, וכולם ריקים. ממש ברגע שטרקתי את הדלת נשמעה שריקת השומר. התיישבתי בתחושה איומה שאני נמצאת אולי בחלק הלא־נכון לחלוטין של הרכבת. מגעו של ריפוד הצמר הדוקרני לא היה נעים.
בקול קרקוש וחריקת מתכת יצאה הרכבת מחללה החשוך של התחנה, והשמש הציפה את התא בפתאומיות שסימאה את עיניי. השענתי את ראשי על המושב, עצמתי את עיניי בגלל האור המסנוור, וברגע שהתחלנו להאיץ מצאתי את עצמי מדמיינת מה יקרה אם לא אגיע ל'סלטן האוס', שם חיכתה לי מנהלת הבית. מה יהיה אם אגיע בטעות לברייטון או לקנטרברי או למקום אחר לחלוטין? וגרוע מכך — מה יהיה אם בסופו של דבר אתפצל גם אני לשניים כשהרכבת תתחלק, ואחיה שני מחזורי חיים שכל אחד מהם מסתעף מהאחר ומתרחק יותר ויותר מהאדם שעליי להיות.
״שלום,״ אמר קול. עיניי נפקחו לרווחה. ״אני רואה שהצלחת לעלות לרכבת.״
זו הייתה הנערה הגבוהה מהרציף, זו שהנערה השנייה קראה לה תיאה. היא עמדה בפתח התא, נשענה על מסגרת העץ ופיתלה סיגריה לא דלוקה בין אצבעותיה.
״כן,״ אמרתי, מרוגזת קצת על כך שהיא וחברתה לא חיכו ולא הסבירו לי לאיזה קצה של הרכבת עליי לפנות. ״אני מקווה לפחות. זה הקצה שמגיע לסלטן, נכון?״
״כן,״ ענתה הנערה קצרות. היא סקרה אותי שוב במבטה מכף רגל ועד ראש, טפחה בסיגריה הכבויה על מסגרת הדלת, ואמרה בהבעה של אדם העומד להרעיף עלייך מחסדו: ״תראי, אל תחשבי שאני ביצ'ית, אבל רק רציתי שתדעי. אנשים לא לובשים את התלבושת ברכבת.״
״מה?״
״הם מחליפים בגדים בהמפטונס לי. זה... לא יודעת. זה פשוט קטע כזה. חשבתי שכדאי להגיד לך את זה. רק תלמידות השנה הראשונה ובנות חדשות לובשות אותם כל הנסיעה. זה קצת גורם לך לבלוט בשטח.״
״אז... גם את לומדת ב'סלטן האוס'?״
״כן, בעוונותיי הרבים.״
״העיפו את תיאה,״ אמר קול מאחוריה, וראיתי את הנערה השנייה, זו עם השיער הקצר. היא עמדה בפרוזדור, ובידיה שני ספלי תה. ״העיפו אותה משלושה בתי ספר אחרים. 'סלטן האוס' זו התחנה האחרונה שלה. שום בית ספר אחר לא יקבל אותה.״
״לפחות אני לא מקרה סעד,״ אמרה תיאה, אבל הרגשתי על פי האופן שאמרה את זה שהשתיים חברות, ושהעקיצות המבודחות האלו הן חלק מההצגה שלהן. ״אבא של קייט הוא המורה לאמנות,״ אמרה לי. ״אז לימודים חינם לבת שלו הם חלק מהעסקה.״
״אין סיכוי שתיאה תגיש בקשה לסיוע,״ אמרה קייט. כפית זהב בפה, הגתה ללא קול מעל כוסות התה וקרצה. השתדלתי לא לחייך.
היא ותיאה החליפו מבט, והרגשתי שאיזו שאלה חולפת ביניהן, ותשובה אילמת, ואז שאלה תיאה:
״איך קוראים לך?״
״אַיְיזָה,״ עניתי.
״טוב, אייזה. למה שלא תצטרפי אליי ואל קייט?״ היא זקפה גבה אחת. ״התא שלנו ממש בקצה הפרוזדור.״
נשמתי נשימה עמוקה, ובתחושה שאני עומדת לזנק ממקפצה גבוהה מאוד הנהנתי קלות בראשי. כשהרמתי את המזוודה שלי ופסעתי אחרי גבה המתרחק של תיאה, לא היה לי מושג שמעשה פשוט אחד ישנה את חיי לצמיתות.
משונה להיות שוב בתחנת ויקטוריה. הרכבת לסלטן חדשה ויש בה קרונות מרווחים, ללא תאים, ודלתות אוטומטיות. לא הדלתות בנוסח הישן, כאלה שנסגרות בטריקה ושהיו ברכבות שנסענו בהן לבית הספר. אבל הרציף לא השתנה כמעט, ואני קולטת שבמשך שבע־עשרה שנה נמנעתי באופן לא מודע מלהגיע למקום הזה — נמנעתי מכל מה שקשור לאותה תקופה.
ביד אחת, ובצורה מסוכנת, אני מחזיקה את הקפה שקניתי קודם, ובמקביל מרימה את העגלה של פריה אל הרכבת, שומטת את ספל הקפה על שולחן ריק, ואז מגיע רגע ממושך של מאבק שבו אני מנסה לפרק את העריסה מהתושבת ונאבקת עם אבזמים שלא מוכנים להיפתח ועם סגרים שלא משתחררים. תודה לאל שהרכבת שקטה והקרון כמעט ריק, כך שאני לא חשה במבוכה הצורבת הרגילה בגלל האנשים שמתקהלים בתור לפניי או מאחוריי או נדחקים על פניי במרחב הלא־מתאים. לבסוף — בדיוק כשנשמעת שריקת השומר, והרכבת מתנודדת ונאנקת ומתחילה להתקדם אל מחוץ לתחנה — נכנע הקליפס האחרון, והעריסה של פריה מתנתקת, קלה בידיי. פריה עדיין ישנה, ואני ממקמת אותה בבטחה מול השולחן שעליו השארתי את הקפה שלי.
אני לוקחת איתי את הקפה כשאני חוזרת להביא את התיקים. לנגד עיניי עוברות תמונות חדות — הרכבת מיטלטלת, הקפה החם נשפך על פריה. אני יודעת שזה לא הגיוני. הרי היא בצד השני של המעבר, אבל נהייתי אדם כזה מאז ילדתי אותה. כל הפחדים שלי — הפחדים מקרונות מתפצלים, מדלתות של מעלית, מנהגי מוניות משונים ומדיבור עם אנשים שאני לא מכירה — כל החרדות האלו מתנקזות כעת אל פריה.
לבסוף שתינו ממוקמות בנוחיות, אני עם הספר ועם הקפה שלי, ופריה ישנה כשהשמיכה שלה צמודה ללחיהּ. אפילו באור השמש הבהיר של חודש יוני פניה הן פני מלאך — עורה בהיר וצח באופן בל יתואר - ואני מוצפת בגל צורב של אהבה אליה, כואב ומהמם, כאילו הקפה נשפך על הלב שלי. אני יושבת, ולרגע אני רק אימא שלה, ואין אף אחד בעולם מלבד שתינו בשלולית אור השמש והאהבה.
ואז אני קולטת שהטלפון שלי מזמזם.
פטימה חודרי, כתוב על המסך, וליבי מנתר ניתור קל בחזי.
אני פותחת את ההודעה באצבעות רועדות.
אני באה, כתוב בה, אסע הלילה אחרי שהילדים ילכו לישון. אהיה איתכן בערך בשעה תשע או עשר.
אז זה מתחיל. בינתיים לא שמענו מתיאה, אבל אני יודעת שנשמע בקרוב. הקסם פג — האשליה שרק אני ופריה כאן, ושאנחנו יוצאות לחופשה בשתיים בחוף הים. אני נזכרת למה אני נמצאת כאן בעצם. אני נזכרת במה שעשינו.
אני ברכבת של 12:05 מתחנת ויקטוריה, אני מסמסת ליתר הבנות. קייט, תאספי אותי מסלטן?
אין תשובה, אבל אני יודעת שהיא לא תאכזב אותי.
אני עוצמת את העיניים, מניחה את ידי על חזה של פריה כדי שאדע שהיא נמצאת כאן, ומנסה להירדם.
אני מתעוררת בבהלה ובלב הולם בגלל קול חבטה המתריע על מעבר למסילה צדדית, והאינסטינקט הראשון שלי הוא להושיט את היד אל פריה. לרגע אני לא יודעת בדיוק מה העיר אותי, אבל מבינה מייד: הרכבת מתפצלת. אנחנו בהמפטונס לי. פריה מתפתלת בעצבנות בעריסה. נראה שהיא עשויה להירגע אם יהיה לי מזל — אבל אז הרכבת נוטה בחבטה קולנית יותר מהראשונה. עיניה של פריה נפקחות בהלם ובעלבון, ופניה מתעוותות ביללה פתאומית של רוגז ורעב.
״ששש...״ אני מהמהמת ומרימה את התינוקת החמה והמתפתלת מפקעת השמיכות והצעצועים. ״ששש... הכול בסדר, מתוקונת. הכול בסדר, בובה שלי. אל תדאגי.״
עיניה כהות והיא כועסת, חובטת בחזי בפרצופה הקטן והכעוס כשאני מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתי וחשה בזרימת החלב — דבר שהפך לשגרה, אם כי הוא זר תמיד.
בזמן שהיא יונקת נשמעת חבטה נוספת וצליל כרסום, ולאחר מכן שריקת משרוקית. אנחנו מתחילים לנוע לאיטנו אל מחוץ לתחנה, והרציפים מפנים את מקומם למסילות צדדיות ואחר כך לבתים, ולבסוף מופיעים השדות ועמודי הטלגרף.
זה מוכר עד כדי עצירת הנשימה. בכל שנות מגוריי בלונדון השתנתה העיר ללא הרף. היא כמו פריה, משתנה מיום ליום. חנות נפתחת כאן, פאב נסגר שם. בניינים צצים לפתע — מגדל ״המלפפון החמוץ״, מגדל ״השארְד״ — סופרמרקט המשתרע על חלקה שוממת, ובנייני דירות צצים בן לילה כפטריות אחר הגשם מהקרקע הלחה ומהבטון השבור.
אבל המסילה הזו, הנסיעה הזו — הן לא השתנו כלל.
הנה עץ הבוקיצה החרוך.
הנה עמדת הירי העשויה בטון מתפורר מימי מלחמת העולם השנייה.
הנה הגשר הרעוע. גלגלי הרכבת נשמעים חלולים מעל החלל הריק.
אני עוצמת את עיניי, והנה אני שוב בתא עם קייט ועם תיאה, צוחקת כשהן לובשות את חצאיות התלבושת האחידה מעל מכנסי הג'ינס שלהן, מכפתרות חולצות ועונבות עניבות מעל הגופיות הקיציות שלהן. תיאה גורבת גרבונים, ואני נזכרת איך גלגלה אותם על רגליה הארוכות והדקות להדהים, ואיך תחבה את ידה אחר כך תחת החצאית התקנית של בית הספר כדי לרכוס את הביריות שלה. אני זוכרת את הסומק הלוהט שעלה בלחיי למראה הירך שנגלתה לפתע, איך הסבתי את עיניי אל שדות החיטה הסתוויים, ואיך ליבי הלם כשצחקה לצניעותי.
״כדאי שתזדרזי,״ אמרה קייט בעצלתיים לתיאה. היא כבר הייתה לבושה וארזה את הג'ינס ואת הנעליים הגבוהות שלה במזוודה שהייתה מונחת על מדף המטען. ״עוד מעט נגיע לוֶוסְטְרידְג'. יש שם תמיד המון נופשים. את לא רוצה לעשות התקף לב לאחד התיירים.״
תיאה רק חרצה לשון, אבל סיימה לפרוף את הביריות והחליקה על חצאיתה בדיוק כשנכנסנו לתחנת וסטרידג'.
בדיוק כפי שחזתה קייט, עד מהרה הייתה התקהלות של תיירים על הרציף, ותיאה גנחה כשהרכבת האטה ונעצרה. ליד דלת התא שלנו הייתה משפחת קייטנים בת שלוש נפשות — אם, אב וילד קטן בערך בן שש. הילד החזיק דלי ואת ביד אחת וקסטה מטפטפת בידו השנייה.
״יש כאן מקום לעוד שלושה נוסעים?״ שאל האב בעליצות כשפתח את הדלת, והם נכנסו פנימה וסגרו בחבטה את הדלת מאחוריהם. התא הקטן נראה לפתע צפוף מאוד.
״אני ממש מצטערת,״ אמרה תיאה ונשמעה באמת כאילו היא מצטערת. ״היינו שמחים שתצטרפו אלינו, אבל החברה שלנו,״ היא הורתה עליי באצבעה, ״קיבלה יום חופש, ואחד התנאים של תקופת המבחן שלה הוא שנאסר עליה כל קשר עם קטינים. פסק הדין של בית המשפט היה נוקשה מאוד בעניין.״
הגבר עפעף, ואשתו פלטה צחקוק עצבני. הילד לא הקשיב. הוא היה עסוק בליקוט פיסות שוקולד מחולצת הטריקו שלו.
״אני חושבת על הילד שלכם,״ אמרה תיאה בכובד ראש. ״ומובן שאריאדנה לא רוצה לחזור למוסד לעברייניות צעירות.״
״התא הסמוך ריק,״ אמרה קייט, וראיתי שהיא משתדלת לשמור על ארשת פנים חמורה. היא נעמדה ופתחה את הדלת אל הפרוזדור. ״אני ממש מצטערת. אנחנו לא רוצות לגרום לכם אי נוחות, אבל אני חושבת שעדיף ככה, למען ביטחון כולם.״
הגבר נעץ בנו מבט חשדני והוביל את אשתו ואת בנו הקטן אל הפרוזדור.
אחרי שיצאו פרצה תיאה בצחוק לעגני ולא המתינה אפילו עד שדלת התא תיסגר, אבל קייט נענעה את ראשה לשלילה.
״את לא מקבלת נקודה על זה,״ אמרה. פניה היו מעוותות בצחוק כבוש. ״הם לא האמינו לך.״
״אוי, ברצינות!״ תיאה שלפה סיגריה מהחפיסה שבכיס הבלייזר שלה, הציתה אותה ושאפה שאיפה עמוקה, חרף המודעה שעל החלון שהכריזה שהעישון אסור. ״הם יצאו, נכון?״
״כן, אבל רק כי הם חשבו שאת תמהונית מסריחה. זה לא נחשב!״
״זה... זה משחק?״ שאלתי בהיסוס.
השתררה שתיקה ממושכת.
תיאה וקייט הביטו זו בזו, וראיתי שוב את התקשורת האילמת החולפת ביניהן כמו מטען חשמלי הזורם מהאחת אל האחרת, כאילו הן מתלבטות מה לענות. ואז קייט חייכה חיוך קטן, כמעט חשאי, וגחנה קדימה מעל המרווח בין המושבים, קרוב כל כך שממש ראיתי את הפסים הכהים שבעיניה הכחולות־אפרפרות.
״זה לא משחק,״ אמרה. ״זה המשחק בה' הידיעה. זה משחק השקרים.״
משחק השקרים.
זה חוזר אליי עכשיו, חד וחי כמו ריח הים וכמו צווחת השחפים מעל הנהר, וקשה לי להאמין שכמעט שכחתי את זה — שכמעט שכחתי את גיליון התוצאות שקייט תלתה מעל מיטתה. הוא היה מכוסה בסימנים עלומים של שיטת הניקוד המסובכת שלה. כך וכך נקודות על קורבן חדש. כך וכך נקודות על אמונה מוחלטת. נקודות אקסטרה על פרט מורכב ומעניין או על פיתוי מחודש של מישהו שכמעט תפס אותך בשקר. כל כך הרבה שנים לא חשבתי על זה, אבל מבחינה מסוימת אני משחקת את זה כל הזמן.
אני נאנחת ומביטה בפניה השלוות של פריה היונקת, בהתרכזות המוחלטת שלה ברגע היניקה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחזור לאחור.
מה קרה? מה גרם לקייט להתקשר אלינו בפתאומיות ובבהילות באמצע הלילה?
אני מסוגלת לחשוב רק על דבר אחד... ואני לא מסוגלת לסבול את המחשבה הזו.
רק כשהרכבת נכנסת לאיטה לסלטן, בוקע צפצוף אחרון מהטלפון שלי. אני מוציאה אותו במחשבה שזו ודאי קייט, שמאשרת שתיקח אותי מהתחנה. אבל זו לא קייט. זאת תיאה.
אני באה.
