1
כשהשקיף ויל רובי מבעד לחלון המטוס, הוא ידע שעשרים וארבע השעות הבאות עשויות להיות האחרונות שלו עלי אדמות.
למרות שמבחינתו היה מדובר ביום עבודה רגיל.
כני הנסע על שלל גלגליהם המחושלים נשלחו מטה לגעת במסלול, והמנועים הפכו דחף. מטוס הנוסעים הגדול בעולם המשיך בנסיעה איטית לעבר השער. הדלתות, בחזית המטוס ובירכתיו, נפתחו הן בקומה העליונה והן בתחתונה, והנוסעים צעדו לאורך הגשר לתוך טרמינל חמש בנמל התעופה היתרו.
שמי אנגליה היו משוחים בשכבה עבה של עננים כהים, וגשם ירד. מזג אוויר המוכר לכל בריטי.
רובי, לבוש חליפה מחויטת כחולה־כהה וחולצת כפתורים לבנה צרת גזרה, נמנה עם מאות הנוסעים שירדו מסיפון הג'מבו 380A של בריטיש איירווייז, שבדיוק נחת מוושינגטון הבירה.
למרות שהיו לא מעט כיסי אוויר מעל האטלנטי, רובי לא חש בכך. הוא השכיב לאחור את המושב במחלקת העסקים, וישן פחות או יותר כל הדרך.
הוא עבר בביקורת, מדווח לנציג במעבר הגבול שבא לצורך עסקים בתחום האקדמיה. הוא נשא רק תיק קטן, כך שלא הייתה לו סיבה להמשיך לאיסוף כבודה. כל מה שיצטרך נמצא כבר בלונדון, ואת רובו ממילא לא יכול היה להעלות למטוס.
השעה המקומית הייתה שבע וחצי בבוקר, כשעזב סופית את שדה התעופה.
רובי לקח מונית רגילה לעיר, נסיעה שעם התנועה ומזג האוויר הגשום ארכה למעלה משעה. הרכב הוריד אותו סמוך לדרך מֶרילָבּון. לא במלון אלא בבית פרטי סתמי בטור בתים צמודים, קרוב להצטלבות של מרילבון ורחוב בייקר. רובי הקיש קוד בלוח המקשים לצד הדלת, והשער המבוצר נפתח. הוא נכנס, מקפיד לסגור אחריו את הדלת, ועלה למעלה.
הוא החליף את החליפה והחולצה האלגנטית בבגדים פשוטים יותר, ואחר כך פתח כספת בקיר הארון והוציא מתוכה דיסק און קי. הסוכנות שלו השתמשה במחשוב ענן, אבל הבוסים לא היו משוכנעים לחלוטין שהוא בלתי ניתן לפריצה, מאחר שברור שהכול ניתן לפריצה. הוא שלף את המחשב הנייד שלו ונעץ את ההחסן בכונן ה-USB. כמה הקשות על המקלדת ועל המסך הופיעה הסיבה היחידה לבואו ללונדון.
מסמך לקריאה בלבד, נטול כל קשר ולו הקלוש ביותר לעסקים בתחום האקדמיה.
הוא שינן את המידע שעל המסך. בסיומו הופיעה הערה מהממונה על רובי, איש־כחול. שמו האמיתי היה רוג'ר וולטון. הכינוי איש־כחול נבע ממעמדו הבכיר בסוכנות. ההערה נכתבה שבוע קודם לכן והייתה קצרה ולעניין, כמנהגו של איש־כחול.
אתה מסוגל לעשות את זה מסיבה אחת פשוטה: אתה ויל רובי. נתראה אחרי ששנינו נחזור. ממשיכים קדימה.
רובי ידע שהמילים הספורות צופנות משמעות עמוקה.
אני ויל רובי ועברתי גיהינום עלי אדמות. אני אעבור את זה.
ממשיכים קדימה.
אחר כך ניקה את ההחסן הנייד ברמת אבטחה של הסוכנות לביטחון לאומי, השקולה לריסוקו לרסיסים בלבנה ואז הצתתו באש. הספרות אפס ואחת נגוזו לצמיתות, מתקיימות כעת רק בזיכרונו שלו.
הוא השתרע על המיטה ובהה בתקרה.
מיסיסיפי נראתה כמו זיכרון רחוק.
אבא שלו נראה כמו זיכרון רחוק.
הכול נראה כמו זיכרון רחוק.
הוא חזר למשוך בעול ושמח על כך משום שכל הצדדים האחרים בחייו היו על הפנים.
די עם החרא הזה. אלה החיים שלך.
הוא מחה את המחשבות מראשו כמו במחיקה היסודית שביצע בהחסן, ועצם עיניים. למרות שנח במטוס נזקק לשינה. לא יהיה לו זמן לנוח בהמשך הלילה.
הוא קם לקראת ערב ובדק את מצב השמיים. עדיין מעונן, אבל הגשם פסק. אם כי בלונדון זה יכול להשתנות בכל רגע.
הוא אכל בפאב סמוך ויצא לסיבוב ברחובות, עובר בצעד מהיר בתים על בתים ומאות עוברים ושבים שבתמימותם, ידע, כלל לא העלו על דעתם אפשרות של מתקפה נוספת על לונדון. מצד שני, הידיעה הייתה עלולה לעורר פאניקה. והם לא מעוניינים שזה יקרה, נכון? הלונדונים ספגו לא מכבר מספר מתקפות טרור. מכוניות נהוגות ביד זדונית התנגשו בהולכי רגל חפים מפשע על גשר וסטמיניסטר וגשר לונדון, ובכל זאת המשיכו אזרחי העיר בחייהם באומץ ושלווה מעוררי קנאה. אבל כעת מתרקם משהו נוסף שצריך לטפל בו.
ולכן שלחו את ויל רובי.
הוא חזר לבית הטורי, וערך כמה שיחות בקו מאובטח שעבר דרך ציפור מאוד מסוימת בשמיים, בהן נאמר לו שנכון לעכשיו הכול בתוקף. אך כמו עם מזג האוויר, היה לו ברור שזה תמיד נתון לשינוי.
כמו הזנקת שווא במרוץ מאה מטר, שנטענת ונדרכת ונורית ואז מבוטלת. זה יכול מאוד לערער.
פלא שלא נדפק לו השכל מזה.
טוב, אולי נדפק.
רובי ישב ליד החלון שעתיים, כמו זקיף על משמרתו, לא מחמיץ דבר. המקום אובטח ופוקח בכבדות — אך בחשאיות — 24/7 על ידי עיניים ביבשת אחרת. ועדיין היה לו כלל חקוק באבן לסמוך אך ורק על עצמו. הוא זה שימות אם הכול יתחרבן. העיניים ביבשת האחרת כנראה רק יקבלו מזכר איך לפתור את הבלגן בעתיד.
מבחינתו זה יהיה קצת מאוחר מדי.
כדור הארץ סב על צירו והביא עימו חשכה, מניח לאזור אחר בעולם לראות את האור.
הוא הציץ בשעון. הציפור הבודדה ברקיע אמרה לו שהמשימה עדיין בתוקף.
מאוחר יותר הכה הביג־בן חצות. צליל מוכר ומרגיע למרבית בני בריטניה, אך לרובי הוא נשמע כמו החתמת כרטיס נוכחות.
הוא עטה חליפת סערה שחורה, משופצרת וקלת משקל, המותאמת לרכיבה על אופנוע, ויצא מהדלת האחורית. בסמטה מאחור פתח את דלת החניה הנעולה, התיישב על גב דוקאטי דיאבֶל X שחור שחנה שם, והתניע במפתח. המנוע העוצמתי הגיר שאון וכוח מבעד לאגזוז האליפטי הכפול בצידו האחד של הכלי. הוא חבש קסדה, הרים את הרגלית, שם גז ופרץ מתוך החניה רכוב על תחנת־כוח המצוידת בלמעלה מאלף ומאתיים סמ"ק שמגיעים עד 9,500 סל"ד, ומערכת הזרקת דלק מתוצרת בּוש כולל מצערת חשמלית.
בשביל רוב האנשים מדובר בצעצוע יקר, שבאבזור מלא ירוקן מהחשבון לפחות עשרים אלף דולר.
אבל הלילה, זה כלי הרכב שאיתו נסע רובי לעבודה.
הוא פנה לכיוון צפון־מזרח.
צמיגי האופנוע נאחזו היטב באספלט והתיזו מי גשם כשחלף במהירות ברחובות השוממים כמעט. כעבור זמן קצר נתגלה היעד מלפניו. טוב, היעד הראשון לאותו לילה. הוא דהר לתוך סמטה והאט במהירות.
הוא כיבה את האופנוע, קפץ מעל גבו, ובעזרת כלי שהוסתר מאחורי פח אשפה הרים מכסה ביוב סמוך. זה היה יעד מס' 1. הוא ירד בשלבי המתכת בערך שלושים מטר מטה.
הוא נשאר חבוש בקסדה מסיבה מסוימת.
הוא לחץ על כפתור בחלקה האחורי של הקסדה, וזו הפכה למערכת ראיית לילה פנורמית מתקדמת, דומה לזו שבשימוש טייסי קרב אמריקאים. היא הגבירה את המראות במנהרת השירות החשוכה ברמה כזאת שכמעט הרגיש שהוא עומד על פני השמש, רק בלי החום. חוקרים מפתחים כיום עדשות מגע המכילות שכבת גְרָפין דקיקה בין שכבות דקות של זכוכית, שיחליפו את המכשירים המסורבלים הקיימים בימינו. אך אחוז קליטת האור לא הגיע עדיין לרמה שתהפוך את הפיתוח לבר־יישום, כך שלעת עתה נאלץ רובי לחבוש קסדה מסורבלת כדי לראות בחושך.
טכנולוגיית הרג מתקדמת.
אבל זה לא שהצד השני התייצב לקרב חמוש באקדח תופי ומשקפות ממלחמת העולם השנייה.
הוא הציץ בשעונו. הוא הקדים את הלו"ז בדקה. הוא האט קצב. במקצוע שלו אף פעם לא טוב להקדים.
הוא היה בן ארבעים ואחת, מטר שמונים וחמישה, שמונים ומשהו קילו, ובכושר גבוה משום שהעבודה חייבה זאת. הסיבולת שלו והעמידות לכאב היו הרבה מעל לנורמה — שוב, משום שנדרשו לכך. הוא נבחר לתפקיד הזה כבר מצויד בדרישות הבסיסיות: היה לו גוף, היה לו שכל, והוא לא פחד כמעט מכלום.
ואז במהלך השנים הטמיעו בו ישות שלמה נוספת, כזאת שהחזיקה עדיין בכישורים הבסיסיים אך בתוספת מערך מיומנויות שלם שרוב האנשים לא היו אפילו מעלים על דעתם, ובטח שלא שולטים בו.
לעיתים התקשה רובי להבחין איפה נגמרת המכונה ומתחיל בן האדם. ואם בן האדם עדיין שם בכלל. הוא נחשף במיסיסיפי. אבל עכשיו? הוא נחבא.
אולי לעד.
פניו היו צנומים וסחופים, עיניו שקועות עמוק וערניות. שערו מסופר תמיד קצר, כי לא היה לו זמן להתעסק איתו. פלג גופו העליון וגפיו נשאו צלקות וסימני פציעות ישנות, שכל אחת מהן העידה על כמעט־שנפגע שהיה מעדיף לשכוח.
תוך כדי התקדמות הניע את זרועו הימנית בסיבובים איטיים. הזרוע שוקמה בניתוח שהסיר את רקמת הצלקת, וסידר את הגידים והרצועות במקומם היאות, כמו שהבריטים נוהגים לומר. הרופאים הבטיחו לו שהיד חזרה לתשעים ותשעה אחוזי תפקוד. זה טוב מאוד. אבל טוב מאוד בדרך כלל לא מספיק בעולם של רובי.
בנו אותי מחדש. אבל האם אני טוב כשהייתי? או אולי גרסה קצת פחות טובה?
הערב יגלה אם האחוז החסר הבודד עתיד להכריע בין משימה שהושלמה בהצלחה לבין הישארות כגופה בשטח.
יעד מס' 2 המתין לו בהמשך.
אם הגיע ליעד מס' 1 על הדוקאטי, מה שעתיד לבוא עומד להחזיר אותו.
בחיים.
הוא פתח בעזרת מפתח דלת בקיר המנהרה.
מאחורי הדלת נתגלה חדר אחסון קטן שבו התחמש ועטה ציוד מגן, שכלל אפוד מגן אישי מהסוג המתקדם ביותר.
התחמושת העיקרית שלו כללה תת־מקלע הֶקלר אנד קוֹך 0.45 ACP עם מחסנית שלושים כדורים. הוא בדק את מנגנון הנשק ותלה אותו על הכתף. אחר כך הכניס שתי מחסניות רזרביות לכיסים ייעודיים בחליפה, שעוצבו בדיוק למטרה זו.
הוא יצא מתוך הנחה שאם לא יצליח לבצע את המשימה עם תשעים כדורים, כנראה לא מגיע לו לחזור. אבל לכל צרה שלא תבוא היו גם צמד זיג זאוארים צבאיים מסוג 11M קוטר 10 מ"מ עם כוונת לייזר בנויה מתחת לקנה. היכן שהצביעה הנקודה, שם פגע הקליע.
הוא חגר את חגורת הנשק סביב מותניו. שני האקדחים היו תלויים בצידו השמאלי כדי שיוכל לשלוף אותם בידו הימנית השלטת, למרות שבעת הצורך היה מסוגל להרוג בשתי ידיים ביעילות רבה.
מהחגורה השתלשלה גם סכין קומנדו גרמנית מסוג 2000MK בִּנְדנה, ושני רימוני הלם 84M היו טמונים בתאים בצידה האחורי.
רובי סגר אחריו את הדלת והמשיך הלאה.
יעד מס' 3 נמצא במרחק שש־מאות וחמישים מטר.
תוך זמן לא רב יֵדע ויל רובי אם יזכה לראות את השמש זורחת שוב או לא.
