פיטר סאתרלנד התגנב בין העצים, לבוש חליפה בצבע כחול כהה, חולצת כפתורים לבנה, ולרגליו נעלי אוקספורד שחורות, מבריקות ומצוחצחות. כל פרט בהופעתו ובמהותו היו התגלמות תקן
האף-בי-איי, הקוד אשר לו ציית בהקפדה כה רבה במשך זמן רב. מרובע מושלם.
אך הגרזן שבידו היה חדש וגם האקדח השאוּל, חסר המספר הסידורי, שהיה צמוד לירכו.
צד אחד של צווארו היה מכוסה חתכים וחבלות. הוא לא ישן עשרים וארבע שעות.
הגרזן היה יפהפה, להב הפלדה הבהיק כתער בקצה ידית מעץ מֵילָה, שאורכה תשעים סנטימטר.
הוא הלך אל עבר טירת הלבנים האדומות ובחן אותה. פיטר ידע כיצד להיכנס לבית ולצאת ממנו בלי להשאיר עקבות. זה היה מקצועו. מעקב ותצפית. עיקוב וניטור. לראות בלי להיראות.
אבל העת להסתתר הסתיימה. הוא חצה את המדשאה הרכה לכיוון חלקו האחורי של הבית.
היום היה קריר, אך לחייו היו סמוקות. לבו געש באוזניו כמו גלים משתברים. הוא קידם זאת בברכה, בירך על האדרנלין שהציף אותו כשעלה במדרגות הדֵק האחורי שתיים־שתיים עד לדלת.
הבית ודאי מצויד במערכת אזעקה, אבל לא היה לו אכפת. שיבואו. כולם. משטרה. שירות חשאי. הרוצחים קרי הלב שהעמידו פנים שהם סוכני ביון.
פיטר התמיד להקפיד מאוד על הכללים. לא היתה לו ברירה. אביו בגד בארצו. חשד רדף את פיטר כצל רוב חייו. כל כמה שהקפיד להיות נקי מרבב הוא לא הצליח אף פעם להתנער מהסיפור, ועכשיו
הם תייגו גם אותו כבוגד.
הוא המשיך ללכת והטה את הגרזן למטה, מחליק אותו בין אצבעותיו עד שאחז ממש בקצה הידית. הוא הידק את כף ידו השמאלית על העץ ממש מעל ידו הימנית, והניף את הגרזן לאחור מעל ראשו עד שהלהב — במשקל של כשני קילוגרמים — כמעט נגע בעמוד השדרה שלו. הוא הניף את הגרזן קדימה במלוא הכוח של כל שרירי גופו.
ארבע־עשרה שנים של כעס מודחק. ארבע־עשרה שנים של ציות לכללים הצבועים שלהם, ועם כל הזעם שנכבש בו כשראה אנשים תמימים מתים בידי בעלי הכוח והשררה — כל זה התנקז לחבטת
הגרזן. די כבר עם הבולשיט של ילד טוב ותמים.
הלהב חתך את האוויר בשריקה ופגע בדלת קרוב לקצה, קורע אותה לגזרים כאילו היה מטען לפריצת דלת. המנעול והידית נתלשו ממקומם.
הוא פתח את הדלת בבעיטה. בדיוק מולו היתה מצלמה.
מושלם. הוא רצה שהם יראו, שהאזעקה בבית הלבן תופעל.
הוא עלה ישר לקומה השנייה, מחפש אחר הכספת.
הבוגדים רצחו חפים מפשע ופתחו במלחמה על ארצם שלהם. הפיכה שקטה. בקרוב תהיה השליטה בידיהם. בקרוב ימותו עוד אנשים אם הוא לא יעמוד על שלו. ייתכן שייאלץ לשלם על כך בחייו. הוא ידע זאת.
הוא ידע כי ייתכן שייאלץ להרוג מישהו לפני שכל זה יסתיים. רק לפני יום לא היה מסוגל בכלל להעלות בדעתו דבר כזה, אבל הוא אף פעם לא נתקל בבגידה כזאת במולדת. הוא מעולם לא חש
זעם כזה. הוא כבר לא ידע מיהו, אבל ידע מה עליו לעשות. וזה יסתיים רק בדרך אחת. במבט ישיר אל קנה אקדח.
