עם רדת הערב

מסיבה

הטעות תבוא להתארח זמן מה.
"אתה כועס בגלל מיצי?" אומרת רבֶּקה.
"כמובן שלא," משיב פיטר.
אחד הסוסים האטומים הרתומים לכרכרות תיירים נפגע בגלגלי מכונית אי שם בברודוויי, והתנועה נעצרה עד לרשות הנמלים. פיטר ורבֶּקה מאחרים.
"אולי הגיע הזמן לקרוא לו אית'ן," אומרת רבֶּקה. "אני בטוחה שאף אחד כבר לא קורא לו 'מיצי' חוץ מאתנו."
"מיצי" הוא קיצור המילה "מיסטֵייק", טעות.
מחוץ למונית יונים מעופפות בהמולה וחוצות את שלט "סוֹני" הכחול המהבהב. גבר קשיש ומזוקן במעיל מזוהם המגיע עד לקרסוליו, מרשים בדרכו (האם זה בּאק מאליגן מלכותי, שמנמן?), דוחף עגלת קניות מלאה בשקיות אשפה ובהן כל מיני דברים, מתקדם מהר יותר מכל המכוניות.
חלל המונית מלא במטהר האוויר החריף המטיל תחושת נמנום, מזכיר ריח פרחים אבל לא חורג ממרכיב כימי שנקרא בוודאי "מתוק".
"הוא אמר לך כמה זמן הוא מתכוון להישאר?" שואל פיטר.
"לא ממש."
עיניה מתרככות. הדאגה המוגזמת למיצי (אית'ן) היא הֶרגל שהיא מתקשה להשתחרר ממנו.
פיטר לא מרחיב את הדיבור על כך. מי רוצה ללכת למסיבה תוך כדי ויכוח?
בשיפולי בטנו בחילה, ובראשו סובב סחור סחור שיר. אני מפליג בדרך הפתוחה אל הים הבתולי... מנין הוא צץ כך פתאום? הוא לא שמע את "סְטיקס" מאז למד במכללה.
"אנחנו חייבים להציב גבול," הוא אומר.
היא גונחת, מניחה את ידה בעדינות על ברכו, משקיפה מבעד לחלון אל השדרה השמינית, שהתנועה בה נעצרה לחלוטין. רבֶּקה היא אישה בעלת תווי פנים חזקים - שנוהגים לכנותה "נאה", אך לעולם לא "יפה". אולי היא מודעת למחוות הקטנות שלה, שבעזרתן היא מנחמת את פיטר על הקמצנות שלו עצמו, ואולי לא.
מלאכים מתקבצים מעל לראשי.
פיטר מסב את פניו ומביט מבעד לחלון שלו. המכוניות בנתיב שלצִדם מתקדמות עקב בצד אגודל. מכונית טויוטה־או־משהו־כזה כחולה, חבוטה מעט, מצליחה להתקדם מעט, מלאה גברים צעירים; נערים בני עשרים ומשהו קולניים, מקשיבים למוזיקה בקולי קולות עד שכאשר הם קרבים אל המונית אפילו פיטר חש בבום־בום החודר אליה. שישה, לא, שבעה, נדחסו במכונית, כולם צועקים או שרים בלי קול; נערים חסונים, ערוכים ומוכנים לבילוי של מוצאי שבת, קוצי שערם ספוגים ג'ל, שרשראות או נעצים כסופים מבזיקים פה ושם כשהם מתגוששים ונותנים זה לזה צ'פחות. התנועה במסלול שלהם צוברת תאוצה, ובעוד הם מתקדמים מבחין פיטר, או חושב שהוא מבחין, שאחד מהם, אחד מהארבעה המשתוללים במושב האחורי, הוא למעשה גבר זקן חבוש כנראה פאת קוצים שחורה, שצועק ומתגושש עם חבריו, אך שפתיו דקות ולחייו שקועות. הוא פורע בחיבה את שער ראשו של הנער הצמוד אליו, צועק לאוזנו (וחושף שיניים מבהיקות זעירות?), והם נעלמים בתנועה המתקדמת. מקץ רגעים נעלם גם שובל קולותיהם. עתה נראה הגוש החום של משאית המציעה, בזהב בוהק, את אֵל ההובלות מכונף הקרסוליים. פרחים. מישהו עומד לקבל פרחים.
פיטר שב ופונה אל רבֶּקה. זקן בתחפושת צעיר הוא משהו שראוי להבחין בו יחד; לא סיפור שאפשר לספר לה, נכון? וחוץ מזה, הם כבר בעיצומו של מעין קדם־ויכוח עצבני, לא? בנישואין ממושכים אתה לומד לזהות את שלל האווירות ומזגי האוויר השונים.
רבֶּקה חשה ששימת לבו חוזרת אל המונית. היא נועצת בו מבט אטום, כאילו לא ציפתה לראותו.
אם הוא ימות לפניה, האם היא תוכל לחוש בנוכחותו נטולת הגוף בחדר?
"אל תדאגי," הוא אומר, "לא נזרוק אותו לרחוב."
שפתיה משתפלות בנוקשות. "לא, באמת, אנחנו חייבים להציב לו גבולות," היא אומרת. "לא כדאי לתת לו תמיד כל מה שהוא חושב שהוא רוצה."
מה קורה פה? פתאום היא זו שגוערת בו על אחיה הקטן והאבוד?
"מה נראה לך פרק זמן סביר?" הוא שואל ונדהם על שהיא לא הבחינה כנראה במורת הרוח בקולו. איך ייתכן שאחרי שנים רבות כל כך הם יודעים מעט כל כך זה על זה?
היא שותקת רגע, מהורהרת, וכאילו נזכרה בעניין כלשהו, רוכנת בדחיפות ושואלת את הנהג, "מנין לך שזו היתה תאונה עם סוס?"
אפילו בפרץ הרוגז שלו, פיטר מצליח להתפעל מיכולתן של נשים להציג לגברים שאלות ישירות, בלי לפתוח במריבה.
"הודעה של התורן במשרד," אומר הנהג ומנופף באצבעו אל האוזנייה התקועה באוזנו. ראשו הקירח מונח בחגיגיות על כן צווארו. יש לו, כמובן, סיפור משלו, והוא לא נוגע כלל לזוג ההדור בגיל העמידה היושב במושב האחורי של המונית שלו. שמו, על פי הלוח הצמוד לגב המושב הקדמי, ראנָה סַלים. הודו? איראן? אולי הוא היה רופא במקום שממנו בא. ואולי פועל כפיים. או גנב. אי אפשר לדעת.
רבֶּקה מהנהנת ומתרווחת במושבה. "אני חושבת יותר על גבולות מסוגים אחרים," היא אומרת.
"איזה?"
"הוא לא יכול סתם כך לסמוך על אחרים לנֶצח. וחוץ מזה, כולנו ממשיכים לדאוג לעניין האחר."
"את חושבת שאחות גדולה תוכל לעזור לו במשהו כזה?"
היא עוצמת את עיניה, עכשיו, עכשיו היא נעלבת, דווקא כשהוא התכוון להביע השתתפות ואהדה.
"מה שהתכוונתי לומר," אומר פיטר, "זה ככה. את לא יכולה כנראה לעזור לו לשנות את חייו, אם הוא לא ירצה את זה בעצמו. זאת אומרת, נרקומן זה סוג של בור בלי תחתית."
היא לא פוקחת את עיניה. "הוא נקי כבר שנה שלמה. מתי נפסיק לקרוא לו נרקומן?"
"אני לא בטוח שנוכל להפסיק אי פעם."
האם הוא נעשה צדקני? האם הוא סתם מקשקש מיני אמיתות בנוסח שנים־עשר הצעדים שקלט אלוהים־יודע־היכן?
הבעיה עם האמת היא שלעתים קרובות היא סתמית וקלישאית.
היא אומרת, "אולי הוא כבר מוכן ליציבות אמיתית?"
כן, אולי. מיצי הודיע להם, בדואר האלקטרוני, שהוא החליט שהוא רוצה לעשות משהו בתחום האמנות. זה יהיה "משהו בתחום האמנות", עיסוק שאין לו כנראה כל כוונות להתחייב אליו. לא חשוב. אנשים (כמה אנשים) שמחים כשמיצי מביע נטיות פרודוקטיביות כלשהן, יהיו אשר יהיו.
פיטר אומר, "אז נעשה מה שנוכל כדי לתת לו מעט יציבות."
רבֶּקה לוחצת את ברכו בחיבה. הוא התנהג יפה.
מאחוריהם מישהו צופר. מה בדיוק הוא חושב שהוא ישיג?
"אולי כדאי שנרד כאן וניסע ברכבת," היא אומרת.
"יש לנו תירוץ מושלם לאיחור."
"אתה חושב שבגלל זה נצטרך גם להישאר עד מאוחר?"
"בשום פנים ואופן. אני מבטיח לחלץ אותך משם לפני שמייק ישתכר עד כדי כך שיתחיל להטריד אותך."
"זה יהיה נחמד מאוד מצדך."
לבסוף הם מגיעים לפינת השדרה השמינית ודרום סנטרל פארק, ושם עדיין לא פונו כל שרידי התאונה. ומאחורי הנורים והתומכות הניידות, מאחורי שני השוטרים המכוונים את התנועה לתוך קולומבוס סֶרקל, נראית המכונית המרוסקת, מרצדס לבנה נוטה ברחוב חמישים ותשע, צבועה ורוד מזעזע באור הנור. שם מונחת כנראה גופת הסוס, מכוסה ברזנט שחור. הברזנט, כבד מזפת, משרטט את תלולית אחורי הסוס. שאר גופו קשה לזיהוי.
"אלוהים אדירים," לוחשת רבֶּקה.
פיטר יודע: כל תאונה, כל אזכור ליכולתו של העולם לגרום נזק, גורם לה, גורם לשניהם, להתקף חרדה בגלל בִּי. האם ייתכן שהיא באה לניו יורק בלי להודיע להם? האם ייתכן שהיא נסעה בכרכרת סוסים, למרות שמעולם לא עשתה כדבר הזה?
ההורות, נדמה, גורמת לך חוסר שקט עד אחרית ימיך. גם כאשר בתך בת עשרים, מלאה זעם עליז ובלתי חדיר, ולא מאושרת כל כך בבוסטון, מרחק ארבע מאות וחמישים קילומטרים מכאן. בייחוד אז.
הוא אומר, "אתה לעולם לא מעלה בדעתך שהסוסים האלה עלולים להידרס. אתה בכלל לא חושב עליהם כעל בעלי חיים."
"יש... עניין שלם. בגלל היחס לסוסים האלה."
כמובן שיש. ראנה סלים נוהג כאן מונית במשמרת לילה. גברים ונשים בודדים מהלכים ברחובות, רגליהם עטופות בסמרטוטים. חייהם של הסוסים הרתומים לכרכרות מן הסתם עלובים ומרים, פרסותיהם סדוקות ופצועות מן הבטון. כמה נורא, להמשיך בחייך למרות הכול.
"אם כך, זה יהיה טוב לתומכים בסוסים," הוא אומר.
מדוע הוא נשמע קשוח כל כך? הוא מתכוון להיות נמרץ, לא נוקשה; הוא עצמו מזועזע לשמע קולו. לפעמים נדמה לו שהוא עדיין לא למד את ניב שפתו שלו - שגם בגיל ארבעים וארבע הוא עדיין לא שולט לחלוטין בפיטר־ית.
לא, הוא עדיין בן ארבעים ושלוש. מדוע הוא רוצה שוב ושוב להוסיף עוד שנה לגילו?
לא, רגע, בחודש שעבר מלאו לו ארבעים וארבע.
"אז אולי היצור המסכן הזה לא מת לשווא," אומרת רבֶּקה. היא מעבירה אצבע מנחמת לאורך לסתו של פיטר.
אֵילו נישואין אינם כרוכים בצמיחה שאין לה שיעור, בלשון של מחוות, בתחושת הכרה חריפה וחדה ככאב שיניים? נישואין אומללים, בלי ספק. איזה זוג אינו אומלל, ולו רק במקצת הזמן? אך כיצד יכול שיעור הגירושין להרקיע שחקים, כפי שאומרים? כמה אומלל אתה צריך להיות כדי להיות מסוגל לשאת את הפרידה הממשית, להסתלק לך ולחיות את חייך נטול כל הכרה?
"איזה בלגן," אומר הנהג.
"כן."
אלא שכמובן, פיטר מהופנט משרידי המכונית וגוויית הסוס. זו ההנאה המרירה של ניו יורק, לא? בלגן, כמו פריז של קוּרבֶּה. מזוהמת ומצחינה; מזיקה. מסריחה ממוות.
אם הוא מצטער על משהו, הרי זה על שהסוס כבר מכוסה. הוא רוצה לראות אותו: את השיניים הצהובות החשופות, את הלשון המשורבבת, את הדם השחור על המרצפות. מהסיבות הנתעבות המסורתיות, אך גם לצורכי... ראיות. לשם התחושה שהוא ורבֶּקה לא רק הוטרדו ממותו של בעל החיים הזה, אלא היה להם גם חלק קטן בו; שֶמות הסוס מכיל אותם, את רצונם לציין אותו. והרי כולנו רוצים לראות את הגווייה, לא? כאשר הוא ודן שטפו את גופתו של מתיוּ (אלוהים אדירים, זה קרה לפני כמעט עשרים וחמש שנה), האם לא חש מעין רוממות רוח, ולא הזכיר זאת מאז באוזני דן, או באוזני איש?
המונית מזדחלת לתוך קולומבוס סרקל ומאיצה את נסיעתה. בראש עמוד הבזלת ניצבת דמותו של כריסטופר קולומבוס (אשר עכשיו מתברר שהיה מין רוצח המונים, לא?) עוטה גוון ורדרד מרומז בהשפעת נורי המטפלים בגוויית הסוס.
חשבתי שאלה מלאכים, אך להפתעתי, אנחנו משהו משהו משהו, ושמנו פעמינו אל השמים...

מטרת המסיבה היתה ללכת למסיבה. הגמול היה בארוחת הערב שלאחריה, ארוחה לשניים, ומשם בחזרה הביתה.
הפרטים משתנים. הלילה אלנה פטרובה היא המארחת (בעלה תמיד נמצא הרחק אי שם, ומן הסתם מוטב לא לשאול במה הוא עוסק), חריפת שכל וקולנית, מתריסה בוולגריות שלה (ויכוח מתמשך בין פיטר לרבֶּקה - האם היא יודעת על התכשיטים והשפתון והמשקפיים, האם היא מבקשת להביע עמדה, כיצד היא יכולה להיות כל כך עשירה ונבונה ולא לדעת?); יש אַרטשוואגֶר מצוין ומַרְדֶן גדול וטוב מאוד, וכיור גוּבֶּר, שאחד האורחים - שמעולם לא הזדהה - רוקן לתוכו פעם מאפרה; הנה ג'ק ג'ונסון יושב בהדרת מלכות דמוית שעווה על ספה לצד לינדה נילסון, המדברת בהתלהבות לתוך הטופוגרפיה הארקטית של פניו של ג'ק; יש משקה ראשון (וודקה בקרח; אלנה מגישה סוג לא מוכר שהיא מייבאת ממוסקבה - אבל למען האמת, האם פיטר, או מישהו אחר, יכול להבחין בהבדל?), ולאחריו כוסית שנייה, אך לא שלישית; המסיבה אפופה בַּאז נוצץ שלא מרפה, עושר עצום, משכר קלות גם לאחר שלומדים להכיר אותו היטב; בדיקה מהירה בנוגע לרבֶּקה (היא בסדר, היא משוחחת עם מוֹנָה ואֵיימי, השבח לאל על אישה המסוגלת להסתדר בכוחות עצמה באירועים כאלה); השיחה הבלתי נמנעת עם בֶּטי רַייס (מצטער על שהחמיץ את הפתיחה, הוא שמע שהאינקסים מצוינים, הוא יבוא השבוע) ועם דאג פֶּטרי (ארוחת צהריים ביום שני הבא, בהחלט) ועם לינדה נילסון האחרת (כן, בטח, אבוא לדבר עם הסטודנטים שלך, טלפני אלי לגלריה ונקבע תאריך); הצצה אל מאחורי רישום של קֶלי שנתלה זה לא כבר בחדר השירותים (לאלנה בטח אין מושג - אם היא תלתה את זה בשירותים, היא כנראה רצינית מאוד גם בעניין המשקפיים); והחלטה לשתות כוס וודקה שלישית, למרות הכול; פלרטוט עם אלנה - הֵיי, אהבתי את הוודקה; חמוד, אתה יודע שאתה יכול להשיג אותה כאן בכל רגע שתרצה (הוא יודע שהוא ידוע ביכולתו לעשות את תרגיל ה"היי־הייתי־שמח־לעשות־אותך־אילו־היתה־לי־הזדמנות" - ואולי בזו לו על כך); הנה מייק פוֹרת' הכחוש וההיסטרי, עומד עם אֶמֶט ליד טֶרֶנס קוֹ, מגיע לרמת השִכרות הדרושה כדי להתכוונן אל רבֶּקה (פיטר מרחם על מייק, בניגוד לרצונו, הוא היה במקום הזה - גם כעבור שלושים שנה הוא נדהם על שג'ואנה הֶרסט לא אהבה אותו, אפילו לא טיפה); הנה דמותו של המלצר השׂכיר בעל היופי הבלתי אפשרי, משוחח בחשאי בטלפון הסלולרי שלו במטבח (עם חבר, חברה, סקס לפי שעות - לפחות הנערים המגישים באירועים הללו מקרינים זיק של מסתורין); ובחזרה לחדר המגורים, ששם - אופס - מייק הצליח לדחוק את רבֶּקה לפינה למרות הכול, הוא מדבר איתה בשצף קצף, והיא מהנהנת, תרה אחר ההצלה שפיטר הבטיח לה; הנה הבירור המהיר של פיטר, לוודא שהוא לא התעלם מאיש; דברי פרידה עם אלנה, שמצטערת על שהחמיצה את הווינסֶנטים (טלפני אלי, יש עוד כמה דברים שאני אשמח להראות לך); פרידה נלהבת משום מה מצד בטי רייס (משהו קורה); השתלטות על רבֶּקה (מצטער, אני חייב לקחת אותה עכשיו, ניפגש בקרוב, אני מקווה); חיוך הפרידה המבוהל של מייק, שלום שלום, תודה, להתראות בשבוע הבא, כן, בטח, טלפן אלי, אוקיי, שלום.

עוד מונית, בחזרה לדרום העיר. לפעמים נדמה לפיטר שבסוף, לכשיגיע הסוף, הוא יזכור את הנסיעות במוניות בבהירות לא פחותה משהוא זוכר כל מה שאירע לו בקריירה שלו בעולם הזה. למרות הריחות הדוחים (הפעם אין מטהר אוויר, רק רמיזה קלה למיץ מרה ולאגן שֶמן), והנהיגה התוקפנית וחסרת המיומנות (הפעם זה אחד מאותם שלוחצים על דוושות המאיץ והבלמים בלי סוף), יש תחושה של ציפה בחלל סגור; של תנועה באין מפריע ברחובות העיר הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת.
הם חוצים את סנטרל פארק לאורך רחוב שבעים ותשע, אחת הנסיעות הליליות הנעימות ביותר במונית, הפארק שקוע בחלומו הירוק־שחור על אודות עצמו, אורותיו הזהובים והירוקים מציירים מעגלי דשא ומדרכה בבסיסם. יש שם, כמובן, בני אדם נואשים, קצתם פליטים, קצתם פושעים; אנחנו מסתדרים כמיטב יכולתנו בסתירות הבלתי אפשריות, במלכודות האינסופיות של יופי ורצח.
רבֶּקה אומרת, "לא הצלת אותי ממייק הוריקן."
"הֵיי, חילצתי אותך משם ברגע שראיתי אותך לידו."
היא יושבת מכורבלת בתוך עצמה, מחבקת את כתפיה אף על פי שאין זכר לקור.
היא אומרת, "אני יודעת."
אבל הוא הכזיב אותה, לא?
הוא אומר, "נדמה לי שמשהו קורה לבֶּטי."
"רייס?"
כמה עוד בֶּטיות היו במסיבה? איזה חלק מחייו יוחד לתשובות על שאלות קטנות ומובנות מאליהן שכאלה; עד כמה הוא מתקרב לאירוע המוחי שיתקוף אותו ביום מן הימים, בכל מינִי־התקף־זעם על רבֶּקה שלא הקדישה תשומת לב, שלא השתלבה באיזו תוכנית מזוינת?
"אהממ."
"מה נראה לך שקורה?"
"אין לי מושג. כשהיא אמרה שלום היה משהו. הרגשתי משהו. אני אתקשר אליה מחר."
"בטי הגיעה לגיל מסוים."
"זאת אומרת מנופאוזה?"
"בין השאר."
הן מסעירות אותו, ההפגנות הקטנות של ודאות נשית. היישר מג'יימס ואליוט, לא? למען האמת, כולנו עשויים מהחומר של איזַבֶּל אַרצֶ'ר ודורותיאה בּרוּק.
המונית מגיעה לשדרה החמישית ופונה ימינה. מהשדרה החמישית הפארק לובש צורה של איום לילי מנומנם, של עצים שחורים ושל משהו ממתין, מתכנס. האם המיליארדרים המתגוררים בבתים הללו חשים בו אי פעם? כאשר הנהגים שלהם מביאים אותם הביתה בלילה, האם הם שולחים מבט אל מעבר לשדרה ומדמים שהם בטוחים, בקושי, לפי שעה, מפגעי הפרא הצופה בהם מתחת לעצים בסבלנות ורעב לאין־קץ?
"מתי מיצי מגיע?" הוא שואל.
"הוא אמר שמתישהו בשבוע הבא. אתה מכיר אותו."
"מממ."
אכן, פיטר מכיר אותו. הוא אחד מאותם צעירים חכמים, מרחפים, שמקץ בחינה ושקילה מגיע למסקנה שהוא רוצה לעשות "משהו בתחום האמנות", אבל לא חושב, כנראה לא מסוגל לחשוב במושגים של עבודה ממש; שחושב שהנעורים והשׂכל וכוח הרצון פשוט יזמנו לו עיסוק שאופיו המדויק והמושלם יתגלה בבוא העת.
משפחת הנשים הזאת הרסה את הנער, לא? מי יכול לשרוד מאהבה נואשת שכזו?
רבֶּקה פונה אליו, זרועותיה שלובות על חזה. "זה לא נראה לך מגוחך לפעמים?"
"מה?"
"המסיבות וארוחות הערב, כל האנשים האיומים."
"הם לא כל כך איומים."
"אני יודעת. פשוט נמאס לי לשאול את כל השאלות המוכרות. מחצית האנשים אפילו לא יודעים מה אני עושה."
"לא נכון."
טוב, אולי נכון במקצת. "האור הכחול", כתב־העת של רבֶּקה לענייני אמנות ותרבות, לא נחשב ללהיט גדול בקרב אנשים כאלה, לא כמו "אַרטפוֹרוּם" או "אמנות באמריקה". יש בו אמנות, כמובן, אבל גם שירה וספרות וגם - הזוועה בהתגלמותה! - פה ושם גם כתבה על אופנה.
היא אומרת, "אם אתה מעדיף שמיצי לא יגור אצלנו, אני אמצא לו מקום אחר."
אה, עדיין מדברים על מיצי. האח הקטן, אהבת חייה.
"לא, זה בסדר גמור. כמה זמן לא ראיתי אותו? חמש שנים? שש?"
"נכון. לא באת לאירוע ההוא בקליפורניה."
לפתע משתררת ביניהם שתיקה כואבת, לא צפויה. האם היא כעסה עליו אז כי הוא לא הצטרף אליה לנסיעה לקליפורניה? האם הוא כעס עליה כי היא כעסה עליו? הוא לא זוכר שום דבר. אבל קרה משהו רע בקליפורניה. מה?
היא רוכנת אליו ונושקת לו נשיקה מתוקה על שפתיו.
"הֵיי," הוא לוחש.
היא טומנת את פניה בצווארו. הוא כורך את זרועו סביבה.
"העולם מתיש לפעמים, לא?" היא אומרת.
השתרר שלום. ואף על פי כן. בכל רגע שפורץ ויכוח, רבֶּקה מסוגלת לזכור כל פגיעה, ולהעלות על פני השטח מקץ חודשים ארוכים מיני פשעים שעשה פיטר. האם ביצע עברה כלשהי הלילה, וביוני או ביולי ישמע על זה?
"אהממ," הוא אומר. "אני חושב שאנחנו יכולים לומר בלי היסוס, שאלנה מתייחסת ברצינות רבה לשיער ולמשקפיים ולכל השאר."
"אמרתי לך."
"לא אמרת לי שום דבר."
"אתה פשוט לא זוכר."
ברחוב שישים וחמש המונית נעצרת ברמזור.
זוג בגיל העמידה יושב במושב האחורי של מונית (הפעם שמו של הנהג אֵייבּל היבֶּרט, הוא צעיר ועצבני, שתקן, רתחן). פיטר ואשתו, נשואים עשרים ואחת (כמעט עשרים ושתיים) שנה, היום הם כבר ידידותיים, נוטים להתלוצץ, בלי הרבה סקס אבל עדיין לא הגיעו ל"בלי סקס בכלל", לא כמו זוגות ותיקים אחרים שהוא מכיר, וכן, בגיל מסוים אתה יכול לחלום על הישגים גדולים יותר, על סיפוק עמוק יותר ויוקד יותר, אבל גם מה שהשגת לא רע, לא רע בכלל. פיטר הריס, ילד מלא עוינות, נער מתבגר בלתי נסבל, שזכה בכמה הזדמנויות בפרס שני, הגיע לרגע השגרתי הזה כשהוא מקושר, מעורב, אהוב, הבל נשימתה החמים של אשתו על צווארו, בדרך הביתה.
נפליג יחד, נפליג יחד, נפליג יחד, דוּפּ־דוּפּ־דֶה־דוּפּ...
שוב השיר הזה.
האורות ברמזור מתחלפים. הנהג מאיץ.

מטרת הסקס היא...
לסקס עצמו אין מטרה.
אלא שאחרי כל כך הרבה שנים הוא עלול להסתבך. לפעמים בלילות אתה מרגיש... ככה. אתה לא בדיוק רוצה סקס, אבל אתה לא רוצה להיות חצי של זוג, עם בת בוגרת, עם שלל דאגות, עם ידידות ארוכת ימים, נינוחה אך גם מעט דוקרנית, ידידות שכבר לא כרוכה בסקס במוצאי שבת, לאחר מסיבה, מסוחרר קלות ממאגר הוודקה הפרטי המהולל של אלנה פטרובה בתוספת בקבוק יין בארוחה שלאחריה.
הוא בן ארבעים וארבע. רק בן ארבעים וארבע. היא אפילו לא בת ארבעים ואחת.
הבחילה בשיפולי הבטן לא מסייעת לך להרגיש סקסי. מה קורה? מה התסמינים המוקדמים של כיב קיבה?
במיטה היא לובשת תחתונים, חולצת טי בגזרת וי מתוצרת "הֵיינס" וגרבי כותנה (כפות רגליה קרות עד לשיא הקיץ). הוא לובש תחתונים לבנים. הם מעבירים עשר דקות עם סי־אן־אן (מכונית תופת בפקיסטן, שלושים ושבעה בני אדם; כנסייה הוצתה בקניה, לא ידוע כמה מתפללים היו בתוכה; גבר השליך את ארבעת ילדיו הרכים מגשר שגובהו שלושים מטרים באלבמה - שום אזכור לסוס, אבל ידיעה כזו תופיע במהדורת החדשות המקומיות, לכל היותר), אחר כך מזפזפים, מתעכבים מעט ב"וֶרטיגוֹ", בסצנה שבה ג'יימס סטיוארט לוקח את קים נובק (בגרסת מדליין) למיסיון כדי לשכנע אותה שלא התגלגלה בה נשמתה של זונת צמרת מתה.
"לא כדאי שנתמכר לזה," אומרת רבֶּקה.
"מה השעה?"
"אחרי חצות."
"לא ראיתי את זה כבר שנים."
"הסוס עדיין שם."
"מה?"
"הסוס."
כעבור רגע ג'יימס סטיוארט וקים נובק יושבים למעשה בכרכרה עתיקה מאחורי סוס בגודל טבעי, עשוי פלסטיק־או־משהו־כזה.
"חשבתי שהתכוונת לסוס ההוא מקודם," אומר פיטר.
"אה. לא. מוזר איך הדברים האלה צצים כך סתם, לא? מה המילה?"
"סינכרוניות. מנין לך שהסוס עדיין שם?"
"הלכתי לשם. למיסיון הזה. כשהייתי במכללה. הכול נראה בדיוק כמו בסרט."
"אבל הסוס בטח כבר נעלם."
"לא כדאי שנתמכר לזה."
"למה לא?"
"אני עייפה מדי."
"אבל מחר יום ראשון."
"אתה יודע מה יקרה."
"מה זאת אומרת מה יקרה?"
"בסרט."
"בטח שאני יודע מה יקרה. אני גם יודע שאנה קרנינה נדרסת בגלגלי רכבת."
"אתה יכול לצפות בזה אם אתה רוצה."
"לא, אם את לא רוצה אז לא."
"אני עייפה מדי. מחר אני ארגיש רע. אתה יכול להמשיך לצפות."
"את לא יכולה להירדם עם טלוויזיה דולקת. "
"אני יכולה לנסות."
הם ממשיכים לצפות בסרט עד שג'יימס סטיוארט רואה - חושב שהוא רואה - את קים נובק נופלת מהמגדל. הם מכבים את הטלוויזיה ואת האורות.
"אנחנו צריכים לשכור את הסרט הזה בהזדמנות," אומרת רבֶּקה.
"נכון. הוא נהדר. כמעט שכחתי כמה הוא נהדר."
"הוא אפילו טוב יותר מ'חלון אחורי'."
"את חושבת?"
"לא יודעת, לא ראיתי את שניהם כבר המון זמן."
שניהם מהססים. האם גם היא תשמח כמוהו להירדם מיד? אולי. תמיד יש אחד שמנשק ואחד שמנושק. תודה, פּרוּסט. הוא מרגיש שהיא היתה שמחה לוותר על הסקס. למה היא מתקררת כך כלפיו? אוקיי, הוא העלה כמה קילוגרמים סביב המותניים, וכן, התחת שלו כבר לא כל כך זקור. אולי היא כבר לא מאוהבת בו? זה יהיה טרגי? או אולי משחרר? מה יהיה אם היא תשחרר אותו?
זה לא יעלה על הדעת. עם מי הוא ידבר, איך הוא יקנה מוצרי מכולת או יצפה בטלוויזיה?
הלילה פיטר יהיה המנשק. מרגע שהם ייכנסו לעניין, היא תשמח. לא?
הוא נושק לה. היא משיבה בהתלהבות. על כל פנים, נדמה שהיא מתלהבת.
כיום הוא כבר לא יכול לתאר במילים את תחושת הנשיקה שלה, את טעם פיה - הוא מתערבב בטעם שבפיו. הוא נוגע בשערה, חופן אותו ומושך אותו קלות. בשנים הראשונות נהג בה בגסות רבה יותר, עד שהבין שהיא כבר לא אוהבת את הגסות הזאת, ואולי מעולם לא אהבה אותה. עדיין נותרו שרידי המחוות הללו, שִחזורים רכים של מחוות ישנות מראשית דרכם המשותפת, כשהם הזדיינו כל הזמן, למרות שפיטר ידע כבר אז שהתאווה שלו אליה היא רק חלק מתמונה גדולה יותר; שהיה לו סקס עוצמתי יותר (אבל פחות קסום) עם שלוש נשים אחרות: אחת שהיתה מאוהבת בשותף שלו לדירה; אחת שהיתה מאוהבת בפוֹביסטים, ואחת שהיתה פשוט מגוחכת. הסקס עם רבֶּקה היה יוצא דופן למן הרגע הראשון, משום שזה היה סקס עם רבֶּקה; עם המוח התאוותני שלה ועם הרוך הדרוך שלה ועם הרמיזות, שצצו ככל שהם למדו להכיר זה את זה, לְמה שהוא יכול לכנות רק הישות שלה.
היא מעבירה את ידה לאורך עמוד השדרה שלו ונעצרת על ישבנו. הוא מניח לשערה, עוטף אותה בעיקול זרועו, כפי שהוא יודע שהיא אוהבת - תחושת החיבוק העז (אחת הפנטזיות שלו על הפנטזיות שלה: הוא מרים אותה והמיטה נעלמת). בידו הפנויה, בעזרתה, הוא פושט את חולצת הטי. שדיה עגולים וקטנים (מתי הוא הצמיד לאחד מהם כוס שמפניה, כדי להדגים את גודלו - זה היה בבית הקיץ בטרוּרוֹ, או במלון במַרין?). פטמותיה התעבו וכהו מעט - היום הן בדיוק כגודל קצה הזרת שלו, וצבען כצבע המחק שבקצה העיפרון. האם פעם הן היו קטנות יותר, ורודות יותר? ייתכן. למעשה, הוא אחד מקומץ גברים שאין להם דיבוק לנשים צעירות יותר, אבל היא מסרבת להאמין.
אנחנו תמיד מוטרדים מהדברים הלא נכונים, לא?
הוא מצמיד את שפתיו לפטמה השמאלית שלה, מלקלק אותה בלשונו. היא ממלמלת. זה נעשה משהו ייחודי משלהם, פיו על שדה ותגובתה לו, נשיפת המלמול, הפרכוס הזעיר שהוא חש בו לאורך גופה, כאילו היא לא מאמינה שזה, זה, קורה שוב. עכשיו עומד לו. הוא לא יודע בדיוק, ולא ממש אכפת לו, מתי הוא מתגרה מעצמו, ומתי הוא מתגרה משום שהיא מתגרה. היא נאחזת בגבו, לא מצליחה כבר להגיע לישבנו. הוא אוהב את המשיכה שלה לישבן שלו. הוא מקיף את הפטמה המזדקרת שלה בקצה לשונו ונוגע קלות בפטמה האחרת באצבעו. הלילה הוא יתמקד בלגרום לה לגמור. זה קורה לפעמים, כבר שנים - זה מתגלה בכל לילה נתון (מתי הם הזדיינו בפעם האחרונה שלא בלילה, ולא במיטה?), בדרך כלל ישירות, על פי מי־מנשק־את־מי. הפעם זה הלילה שלה. וזו כל הסקסיות שבעניין.
יש קפל בשר בבטנה, כבדוּת באחוריה. אוקיי. פיטר, גם אתה לא ממש כוכב פורנו.
הוא מעביר את פיו אל בטנה ולא חדל ללטף, מעט יותר בקשיחות, את פטמתה באצבעו. היא פולטת קול חרישי, משתאה. היא מבינה; שניהם מבינים; שניהם יודעים; זה סוד הקסם. הוא חדל ללטף באצבעו ומתחיל בסיבובים. הוא נושך את קצה הגומי של תחתוניה, אחר מעביר את לשונו מתחת לגומי, ומלפף, לא בקשיחות אך גם לא בעדינות, את שער הערווה שלה. ירכיה פונות קדימה. אצבעותיה חודרות לשערו.
הגיעה השעה לפרוץ את המערך ולהתפשט. התענוג שבנישואין - זה כבר לא חייב להיות חלק לגמרי. אין עוד צורך בסטריפטיז איטי. אתה יכול פשוט להפסיק, לפשוט את הטעון הפשטה, ולהמשיך. הוא משיל את תחתוניו מעל לזקפה ומשליך אותם. מאחר שזה הלילה של רבֶּקה, הוא צולל היישר פנימה, קודם שהיא מספיקה לפשוט את גרביה, והיא צוחקת. הוא ממשיך מן הנקודה שבה הפסיק, נוגע בשער הערווה שלה, מלטף את פטמתה הימנית. צילום של פרֵיים־פריים - פתאום הם ערומים (חוץ מהגרביים, גרבי כותנה לבנים ישנים שהצהיבו מעט בעקבים. היא צריכה לקנות חדשים). היא לוחצת על ראשו בשתי ירכיה, והוא חולף בנשיקות על פני משולש השיער, והנה הוא, הוא יודע בדיוק, מומחה־לדגדגן שכמותו, וזה סקסי, הדייקנות הנִצית שלו וההיגררות האקסטטית שלה, לרגע אחד זה עובר את הגבול, ואז היא מתרפה, זה לעולם לא יכול לעבור את הגבול. ירכיה רפות, נשענות נינוחות יותר על כתפיו, והיא לוחשת הו־הו־הו־הו־הו. זה הריח שלה, הרמז הקלוש לשרימפ טרי; כאן הוא מאוהב בגופה ומוקסם ממנו יותר מבכל מקום אחר, אולי אפילו קצת פוחד ממנו, והיא מן הסתם מרגישה כך גם ביחס לזין שלו, למרות שהם מעולם לא דיברו על כך, אולי הם צריכים לדבר אבל כבר מאוחר להתחיל, לא? הוא הכניס אותה לעניין בצביטות בפטמה באגודל ובאצבע, בלקלוק הדגדגן בלשונו, בעקשנות, בעקשנות, הוא יודע (הוא פשוט יודע) שהקשיחות קובעת, שהלשון והשפתיים והאצבעות שלא מפסיקות בשום תנאי, הן ימצאו אותה בכל אשר תלך; זה (ומי יודע מה עוד?) ישכנע אותה - משהו שיביא אותה להודות שאין לאן ללכת, מאוחר מדי, אין טעם להתווכח, זה לא ייגמר. היא אומרת הו־הו־הו־הו־הו, בקול רם יותר, כבר לא לוחשת, היא בדרך, זה תמיד עובד (היא מזייפת אי פעם? מוטב לא לדעת), הוא יגרום לה לגמור כך הלילה, הם עייפים מדי לזיון ממש, ואחר כך היא תטפל בו, גם היא מומחית בכך; שניהם בדרך, שניהם בדרך, אחר כך יוכלו לישון, ואחר כך יהיה יום ראשון.

יש להם שני חתולים, לוּסי וברלין.
מה?
חלום. איפה זה? בחדר השינה. שלו. רבֶּקה לצדו, נשימותיה קצובות.
השעה שלוש ועשר דקות. הוא יודע מה פירוש הדבר.
הוא חומק מהמיטה, נשמר שלא להעיר אותה. זו השעה הרת הגורל. הוא יהיה ער לפחות עד חמש.
הוא סוגר את הדלת בעדינות, מוזג לעצמו וודקה במטבח (לא, הוא לא יודע מה ההבדל בין מה שהוא מחזיק במקפיא לבין מה שאלנה מבריחה תמורת הון עתק מאיזו קרחת יער בהרי אורל). הוא גבר עירום ששותה וודקה מכוס מיץ, והוא מתגורר כאן. הוא נכנס לחדר האמבטיה לקחת גלולה כחולה, אחר כך הולך לחדר המגורים, אותו חלק מהלופט שהם מכנים חדר המגורים, למרות שלמעשה הכול הוא חדר גדול אחד, עם שני חדרי שינה ואמבטיה מאחורי מחיצות.
חלל נהדר, ככה אומרים אנשים. יש להם מזל שהשיגו אותו לפני שהשוק השתגע. ככה אומרים אנשים.
יש לו זקפת לילה, והיא לא נעלמת מאליה. אמור לי, מר הריס, כמה זמן הנדל"ן שלך משפיע עליך כך?
ספת כריס לֶהרֶק, שולחן קפה אימס, כיסא נדנדה מושלם בפשטותו מן המאה התשע־עשרה, נברשת משנות החמישים בהשראת הספּוּטניק שמונעת (כך הם מקווים) מכל השאר מראה יותר מדי רציני ומלא חשיבות עצמית. הספרים והפמוטים והשטיחים. האמנות.
ברגע זה, שתי תמונות וצילום. בּוֹק וינסנט נהדר (רק מחצית המוצגים בתערוכה נמכרו, מה קורה לאנשים?) עטוף בנייר ובחוט. לאקְטִי, סצנה מצוירת להפליא של הזוהמה והעוני של כלכתה (דווקא אלה נמכרו, לך תבין). ציור עשָן של הווארד, מוכן לסתיו הבא, חוזר לגלריה, טוב שיש משהו שעולה מעט פחות, בייחוד בימינו. כל הכסף הלך, אלוהים, לאן? איזה שיר של ה"ביטלס" זה?
הוא ניגש אל החלון ומסיט את הצִלון. בשלוש־פלוס בלילה אין איש ברחוב מֶרסֶר, רק אורו הכתום החיוור של פנס הרחוב נשפך על המרצפות, ונראה כאילו ירד גשם. החלון, כמוהו כחלונות רבים בניו יורק, לא מציע נוף מיוחד: קטע של רחוב מרסר, באמצע הבלוק בין ספּרינג לבּרוּם, החזית השתקנית של האבנים החומות של הבית ממול (לפעמים בלילות דולק אור בקומה הרביעית, הוא חושב על בחור ששנתו קלה, ומקווה - וחושש - שאם ייגש אל החלון יראה אותו); ערֵמת שקיות אשפה שחורות שהושלכו על המדרכה, ושתי שמלות נוצצות, אחת ירוקה ואחת אדומה כהה, בחלון החנות הקטנה והיקרה, שמחיריה סטרטוספריים, שעוד מעט תפשוט גם היא את הרגל; מרסר הוא עדיין סמטה קטנה לעסק ברמה שכזו. כמו מרבית חלונות ניו יורק, גם החלון של פיטר הוא דיוקן חי. ביום אפשר לראות את הולכי הרגל מבעד לשנים עשר המטרים של מסע חייהם. בלילה הרחוב מזכיר תמונה של עצמו בחדות גבוהה. אם אתה מתבונן בו די זמן, הוא יוצר תחושה שמזכירה את "מיפוי הסטודיו" של נאוּמן - ההיקסמות המוזרה המגדירה את עצמה, אט אט, כשאתה מתבונן בחתול, בפרפר או בעכבר החולף במהירות הבזק בחדרי הלילה הללו הריקים לכאורה; התחושה המתעצמת שהחדרים לעולם אינם ריקים, לא רק מחייהם החמקניים של היצורים אלא גם מישותם הדוממת, מערמות הניירות וספלי הקפה הריקים־למחצה, מכל מה שיישאר, לא במודע אך גם לא בתת־מודע ממש - רדוף, אפשר לומר - אם בני האדם ייעלמו לפתע, והחדרים יישארו בדיוק כפי שהיו ברגע שהם קמו והסתלקו. אם הוא עצמו ימות, או אם סתם יתלבש וילך ברגע זה ולא ישוב עוד לעולם, החדר הזה ינצור בתוכו משהו משלו, מעין תערובת של דיוקן ומהות.
לא? אולי רק לשעה קלה?
לא פלא שהוויקטוריאנים נהגו לשזור זרים משׂער אהוביהם המתים.
מה יחשוב זר, אם ייכנס לחדר לאחר שפיטר ייעלם ממנו? סוחר עשוי לחשוב שהוא עשה כמה השקעות מחוכמות. אמן, רוב האמנים, היו חושבים שהאמנות שהוא אסף היא האמנות הלא־נכונה. רוב האחרים היו חושבים, מה זה, ציור עטוף וקשור, למה לא תפתח אותו?
הסובלים מנדודי שינה יודעים יותר מכל אדם אחר מה פירוש להיות רוח רפאים המתהלכת בבית.
חבקי אותי, חשכה. מה זה? שיר רוק ישן או תחושה?
הבעיה היא...
אין שום בעיה. איך הוא יכול? איך יכול מי מ־0.00001 אחוז של האוכלוסייה המשגשגת להעז להיות מוטרד? מי אמר לג'וזף מק־קרתי, "אתה לא מתבייש, אדוני?" אתה לא חייב להיות פנאט ימני פרוע כדי להעלות את השאלה.
ואף על פי כן.
אלה הם חייך, ככל הנראה חייך היחידים. ואף על פי כן, אתה מוצא את עצמך שותה וודקה בשלוש לפנות בוקר, מחכה להשפעת הגלולה, והשעון מתקתק בתוכך, ורוח הרפאים שלך כבר משוטטת בין חדריך.
הבעיה היא...
הוא מרגיש משהו, משהו מעצבן בקצה העולם. איזה קשב עצבני, איזו הילת זהב כהה משובצת אורות חיים, כדגים בלב אוקיינוס שחור עמוק; שילוב של גלקסיה ואוצר הסולטן ואלוהות כאוטית חסרת פשר. הוא אינו דתי, אך הוא אוהב את האיקונות הקדם־רנסנסיים, את הקדושים המוזהבים ואת תיבות שרידי הקדושים המשובצות אבני חן, שלא לדבר על המדונות הצחורות כחלב של בֶּליני ועל המלאכים השוקקים של מיכלאנג'לו. בעידן אחר הוא עשוי היה להיות שוליה של אמן; נזיר שמשימת חייו היא להוציא מתחת ידיו דף מאויר אחד, "הבריחה למצרים", למשל, ובו שני בני אדם זעירים ותינוק קפואים לנצח מתחת לכיפת שמים כחולה משובצת כוכבי זהב נוצצים. לפעמים הוא חש - גם הלילה הוא חש - שעולם החוטאים והקדוש המזדמן של ימי־הביניים נודד מתחת לאינסוף השמימי המצויר. הוא איש תולדות האמנות, אולי הוא היה צריך להיות... מה?... מְשַׁמֵר, למשל, אחד משוכני מרתפי המוזיאון המבלים את חייהם בהסרת הציפוי ושכבות הצבע שנוספו עם הזמן, ומזכירים לעצמם (ומן הסתם גם לעולם), שהעבר היה צעקני ונוצץ - הפרתנון היה מצופה זהב, סֶרָה השתמש בצבעים מסמאי עיניים, אבל הצבע הזול שלו דהה לעמימות קלאסית של בין השמשות.
אלא שפיטר לא רצה לחיות במרתפים. הוא רצה להיות "דילר", המוציא והמביא, אזרח העולם, איש ההווה, למרות שבעצם הוא לא מסוגל לחיות בהווה; הוא לא יכול להתאפק מלקונן על עולם אבוד כלשהו, הוא לא יכול להגדיר בדיוק איזה מין עולם זה, אלא רק שהוא אינו המקום הזה, שאינו ערמות של שקיות אשפה שחורות ברחוב ובוטיקים צעקניים קטנים הצצים ונעלמים כלא היו. זה ארכאי, זה סנטימנטלי, הוא לא מדבר על כך עם איש, אבל לפעמים - כמו למשל ברגע זה - נדמה לו שזה הצד היסודי ביותר באישיותו: האמונה, למרות כל הראיות המנוגדות, שאיזה יופי נורא, מסמא עיניים, עתיד לרדת משמים, וכמו זעם האל, לשאוב הכול, לייתם אותנו, להוליד אותנו, להותיר אותנו תוהים כיצד בדיוק נתחיל הכול מבראשית.