האמת שבין שחור ללבן
(2013)
מפקח לוֹק שנא את צחנת בתי החולים.
הריח האנטיספטי נישא באוויר ותקף את אפו. לא שהיו לו זיכרונות רעים מבתי חולים, אבל הסירחון הזכיר לו חדרי מתים. בעשרים ושבע שנותיו במשטרה ראה אינספור גופות ועדיין לא התרגל לריח.
אבל מי חוץ מנקרופילים מתלהב מגוויות?
לוֹק נאנח. לבו כבד עליו יותר מאשר כשצפה בנתיחות שלאחר המוות. הוא עמד בחליפתו הכחולה המוקפדת והביט בצער על האיש ששכב במיטת היחיד. גבר ששערו לבן ועיניו עצומות, ופניו המקומטים חיוורים כרוח מתחת למסכת ההנשמה. צינורות דקיקים ניקבו את ידיו המרובבות בכתמים חומים וחיברו אותן לכמה מכשירי ניטור. הסימנים החיוניים של החולה — קווים מהבהבים שנעו לאטם משמאל לימין — הוצגו על צג של שבעה־עשר אינץ' מעל למיטתו, והיו הדבר היחיד שהעיד כי הוא עדיין חי ולא גופה שנשמרה היטב.
החולה הזה הוא קְוואן צ'וֹּן־דוֹק, המנטור של מפקח לוֹק זה שנים רבות. האיש שלימד אותו כל מה שידע על פענוח פשעים.
"סאני, חשוב לי שתזכור שלא סוגרים תיקים בציות כנוע לכללים. נכון, ציות לפקודות בקרב לובשי מדים הוא עיקרון מוצק, אבל חובתנו הראשונה כשוטרים היא להגן על האזרחים. אם הכללים פוגעים באזרח חף מפשע או מעכבים את עשיית הצדק, זו כבר סיבה מצוינת להתעלם מהם."
לוֹק חייך בעצב כשנזכר במילים האלה, שגרסאות שונות שלהן נשמעו מפיו של האיש המבוגר שוב ושוב. מאז שקודם בדרגה, לפני ארבע־עשרה שנה, כולם כינו אותו "מפקח לוֹק", אבל המנטור שלו המשיך להשתמש בשם היַלדי המגוחך שלו, סאני. עד כמה שזה נגע לו, לוֹק באמת היה ילד.
לפני פרישתו היה רב פקד קְוואן צ'וֹּן־דוֹק מפקד חטיבה B של אגף המודיעין המרכזי, הסוכנות שעסקה בחקר, איסוף וניתוח של דוחות חקירה שהתקבלו מהמחוזות השונים. אם אגף המודיעין המרכזי, סי־בי־איי, היה המוח של המשטרה, הרי שחטיבה B הייתה האזור הקדם־מצחי בו. הגוף האחראי על הסקת מסקנות, ניפוי ומיון מידע וחיבורן של פיסות מידע לגילויים שאולי אפילו עדי ראייה לא הבחינו בהם.
קְוואן החל להנהיג את החטיבה הזאת ב-1989, ועד מהרה היה לרוח המנחה של חטיבת המודיעין. השוטר סאני לוֹק הועבר לחטיבה B ב-1997 והיה לתלמידו של קְוואן. אף על פי שקְוואן היה מפקדו של לוֹק חצי שנה בלבד, אחרי פרישתו הוא המשיך לעבוד כיועץ למשטרה, וכך ניתנו לו הזדמנויות נוספות להנחות את סאני הצעיר ממנו בעשרים ושתיים שנה. קְוואן חשוך הבנים חש כאילו יש לו בן.
"סאני, מלחמה פסיכולוגית עם חשוד היא כמו משחק פוקר. אתה חייב להטעות אותו, כדי שלא ידע אילו קלפים יש לך. נניח שיש לך זוג אסים, אתה חייב לשכנע אותו שיש לך קלפים נמוכים מסדרות שונות; ככל שהמצב מחמיר, אתה מבלף יותר, משכנע אותו להאמין שהניצחון שלך בהישג יד. כך אתה גורם לו להסגיר את עצמו."
כמו אב המנחה את בנו הנחיל לו קְוואן כל אחד מהתכסיסים שלו.
אחרי שנים רבות יחד הכיר לוֹק את קְוואן לפני ולפנים, והתייחס אליו כאילו היה אביו. האחרים פנו לקְוואן בתואר "מר", אבל לוֹק פנה אליו בשם "סיפוּ" — מנטור בניב הקנטונזי. עמיתיו במשטרה המציאו לקְוואן כינויים מכינויים שונים: "מכונה מפענחת פשעים", "עין השמים" ו"חוקר גאון". לוֹק חשב שהכינוי ההולם ביותר את קְוואן הוא זה שהציעה פעם אשתו המנוחה. היא אמרה: "הוא הטיפוס שיספור כל עלה בעשב מת. כבר אפשר לקרוא לו 'דוֹד דוֹק'."
"דוֹד דוֹק" הוא הכינוי הקנטונזי המקובל לקמצן שבקמצנים. במקרה הוא גם הכיל את ההברה האחרונה בשמו של קְוואן. כשחשב על משחק המילים הישן, לא יכול היה לוֹק לעצור את החיוך שהתפשט על פניו.
מוכשר להחריד, עצמאי להפליא, ער בצורה כפייתית לכל פרט ופרט — זה היה הטיפוס המשונה שעבר את התסיסה השמאלנית של שנות השישים, את מרד השוטרים בשנות השבעים, את הפשעים האלימים של שנות השמונים, את העברת הריבונות מבריטניה לסין בשנות התשעים ואת השינויים החברתיים באלף החדש. במהלך עשרות השנים האלה הוא פענח בשקט מאות תיקים, וכתב בדממה דף מהולל בהיסטוריה של משטרת הונג קונג.
עתה שכבה הדמות האגדית הזאת עם רגל אחת בקבר. התדמית הזוהרת של המשטרה שנוצרה בעיקר בזכותו החלה להתעמעם, ועתה, ב-2013, נראה המקצוע מוכתם.
אחרי שנפטרה מהשחיתות בשנות השבעים, זכתה משטרת הונג קונג למוניטין כארגון מהימן שמעדיף את טובת הזולת. אולי פה ושם נתגלתה כבשה שחורה, אבל רוב הציבור היה מסוגל לראות בה את היוצא מן הכלל. ב-1997, אחרי שבריטניה השיבה את המושבה לסין, החברה, שבעבר הייתה מסוגלת להכיל מערכות ערכים שונות, החלה להתפצל לפלגים פוליטיים. ההפגנות והמחאות נעשו סוערות יותר, והשימוש בטקטיקה נוקשה נגד המפגינים עורר רינונים על הגורמים שלהם נתונה נאמנותה האמיתית של המשטרה. השוטרים היו אמורים להיות ניטרליים, אבל כשההתנגשויות פגעו במוסדות הממשל נראה שהם הבליגו במקום לפעול ביעילות הנפלאה הרגילה שלהם. אנשים התחילו לרמוז שבהונג קונג של היום השלטון מסוגל לרסק את הצדק, ושהשוטרים הם רק הבובות של המשטר. הטענה הרווחת הייתה שהשוטרים עוצמים עין אחת כשהדברים נוגעים לקבוצות שהממשלה תומכת בהן, ושהם משרתים אך ורק את הפוליטיקאים.
בעבר ביטל מפקח לוֹק ביקורות כאלה, אולם עתה התחיל לחשוב שאולי יש בהן גרעין של אמת. יותר ויותר מעמיתיו החלו לראות בתפקידם רק עבודה, לא ייעוד קדוש, ורק צייתו להוראות, בדיוק כמו כל עובד בשכר.
כשהתגייס למשטרה ב-1985, המניע שלו היה כמיהה לסטטוס של שוטר — החובה לשמור על הסדר ולרדוף צדק. נדמה היה לו שהשוטרים החדשים רואים ברעיונות כמו צדק מושגים תיאורטיים בלבד. מטרותיהם היו לשמור שהתיק שלהם יהיה נקי מהערות משמעת, לעלות בדרגות מהר ככל האפשר, להגיע בשלום לגיל פרישה ולקבל את הפנסיה הנדיבה. כשהציבור הבחין ששכיחותו של הלוך הרוח הזה הולך וגובר, דעתו על המשטרה הלכה והורעה.
"סאני, גם אם הציבור שונא אותנו, גם אם המפקדים שלנו מאלצים אותנו לפעול נגד מצפוננו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מותקפים מכל עבר, אל תשכח את חובתה ושליחותה היסודיות של המשטרה. קבל תמיד את ההחלטה הנכונה."
לוֹק הבין היטב מה הן ה"חובה והשליחות". כראש יחידת הפשיעה של מזרח קאולון, הוא ידע שעומדת בפניו משימה אחת בלבד: לתפוס פושעים ולהגן על האזרחים. כשהאמת מטושטשת, עליו להפוך תוהו ובוהו לסדר.
היום הוא יבקש מהמנטור שלו להקדיש את מה שנותר מחייו כדי לעזור לו לפענח פשע.
