איש האמונה הבודד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איש האמונה הבודד
מכר
מאות
עותקים
איש האמונה הבודד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

איש האמונה הבודד

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד או הרי"ד; י"ב באדר ה'תרס"ג, 11 במרץ 1903 - י"ח בניסן ה'תשנ"ג, 8 באפריל 1993). היה מן הבולטים באנשי ההלכה של המאה העשרים והוגה דעות חדשני ומקורי. "הרב", כפי שכונה ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות לבין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.

תקציר

את המסה "איש האמונה הבודד" כתב הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק באמצע המאה שעברה, ומאז ראתה אור בקיץ תשכ"ה (1965) כבשה לה לבבות רבים ונהפכה לחיבור מרכזי בהגות היהודית בת זמננו, חיבור שהוכר כיצירת מופת גם על ידי הוגים לא-יהודים.
 
במסה זו מתמודד הרב סולוביצ'יק עם המתח השורר בין האדם ההישגי והטכנולוגי לאדם העורג לא-לוהים. הוא עושה זאת דרך לימוד מעמיק של סיפור בריאת האדם, המציג שני טיפוסים: "איש ההוד", זה הרוצה לכבוש את כוחות הטבע, לנצלם לצרכיו ולשלוט בהם, ו"איש האמונה", הנקרא לוויתור ולהקרבה כדי לממש את בריתו עם האל. לדעת הרב סולוביצ'יק שני אנשים אלה, שאותם הוא מכנה אדם-א ואדם-ב, טבועים בכל אדם באשר הוא נברא ומעצבים את תודעתו.
 
המסה "איש האמונה הבודד" היטיבה לתאר, תוך כדי פרשנות יצירתית של המקרא, את שני הממדים הקיימים בעולמו של האדם – המעורבות בחיי העולם הזה בצד השאיפה לנשגב – את היחס ביניהם, את המצוקה הקיומית ואת האתגר הטמון בכך, ולפיכך נהפכה לקלאסיקה בעולם המחשבה היהודית.

פרק ראשון

הקדמת המחבר
 
הרעיונות העיקריים של המאמר הזה נוסחו בהרצאות שלי לתלמידי התוכנית "נישואים ומשפחה" - מטעם הפרויקט של המוסד הלאומי לבריאות הנפש בישיבה אוניברסיטה בניו יורק. הערת המתרגם: הערות ותוספות שלי מובאות במהלך הספר בסוגריים מרובעים.
 
 
אין בכוונת מאמר זה לדון בשאלת האמונה והשכל, שאלה בת אלף שנה. ברגע זה, אינני עוסק בתיאוריה. אני רוצה במקום זאת להתמקד במצב של חיים אנושיים שבו סבוך איש האמונה, כאישיות יחידה וקונקרטית, בדאגותיו ותקוותיו, עיסוקיו וצרכיו, שמחותיו ותוגותיו. על כן, כל מה שאומר כאן נובע לא מתוך דיאלקטיקה פילוסופית, התבוננות מופשטת או מחשבות מנותקות מן העולם הפנימי, אלא ממצבים ממשיים ומחוויות ממשיות שמצאתי את עצמי עומד מולם. בהקשר זה יהיה זה לא נכון לכנות את דבריי "הרצאה". הם בעצם סיפור של דילמה אישית. במקום לשוחח בשפת התיאולוגיה, בסגנון דידקטי, ברהיטות ובמשפטים מדודים, ברצוני לגלות לכם את אשר על לבי, בהיסוס ובגמגום, ולשתף אתכם בכמה מן הדאגות אשר מכבידות עלי ואשר לעתים קרובות מגיעות לממדי תודעת משבר.
אין לי מחשבות המכוונות לפתרון הבעיה. אין בכוונתי להציע שיטה חדשה לרפא את המצב האנושי אשר אני עומד לתאר. אדרבה, אינני מאמין שהוא ניתן כלל לריפוי. תפקידו של איש האמונה, אשר חווייתו הדתית גדושה במאבקים פנימיים ובסתירות, המתנדנד בין האקסטזה שבקרבת א־להים לבין הייאוש כשהוא חש שא־להים נטש אותו, ואשר קרוע עקב הניגוד החריף בין הערכה עצמית לביטול עצמי - קשה הוא מאז ימי אברהם ומשה. תהיה זו חוצפה מצדי לנסות להמיר את חוויית האמונה רוויית הסבל והסתירות בחוויית אושר והרמוניה, כאשר אבירי האמונה של המקרא חיו חיים הרואיים תוך כדי חוויה זו, הטרגית והפרדוקסלית.
כל רצוני הוא לשעות לעצתו של אליהוא בן ברכאל בימי קדם שאמר "אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי" (איוב לב, כ); שהרי יש בכוחה של המילה המדוברת לגאול חשיבה נסערת ובכוחו של וידוי להביא רוגע לנפש מיוסרת.
 
 
 
 
חלק ראשון
 
א
 
ניתן לתאר את אופיה של הדילמה במשפט בן שתי מילים: הנני בודד.
אולם, עלי להדגיש, שבקביעה "הנני בודד" אינני מתכוון לתת לכם את הרושם שאני לבד. ברוך השם, אני נהנה מאהבה ומידידות מצד רבים. אני נפגש עם אנשים, משוחח, דורש ברבים, מתווכח ומשתתף בדיונים. אני מוקף חברים ומכרים. ועדיין, הרעוּת והחברוּת אינן מפיגות את החוויה המיוסרת של הבדידות העוקבת אחרי תמיד. אני בודד משום שלעתים אני מרגיש דחוי ונטוש על ידי הכול, כולל חבריי האינטימים ביותר. דברי המשורר בתהלים "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" (תהלים כז, י) מצלצלים באוזניי לעתים די קרובות כקולו הנוגה של התור. זאת חוויה מוזרה ובאופן מצער אף אבסורדית היוצרת כאב חד ומשתק יחד עם תחושה מעוררת ומזככת. אני מתייאש משום שאני בודד, ולפיכך, הנני מרגיש מתוסכל. מצד שני, אני גם מתמלא מרץ משום שעצם חוויה זאת של הבדידות דוחסת את כל ישותי לעבודת ה'. פתגם מפורסם של פלוטינוס מדבר על התפילה כמסע של "הבודד אל הבודד".1 בפרפרזה לדבריו אומר, שב"בְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב, י) שבי, אני חווה מודעות גוברת שעבודה זו שאני, יחיד, בודד וגלמוד, מחויב אליה, רצויה ומתקבלת בחסדו של א־להים, בבדידותו הטרנסצנדנטלית וגלמודיותו הנומינוזית.
עלי להתייחס לשאלה המתבקשת: מפני מה רדוף אני בתחושת הבדידות והדחייה הזו?
האם זו החרדה הקירקגוריאנית - פחד אונטולוגי הניזון מהמודעות להיעדר המאיים על קיומו של אדם - התוקפת אותי, או שמא אין תחושת הבדידות הזו אלא בשל לחצים, דאגות ותסכולים אישיים? או שמא היא התוצאה של מצב הרוח שפשט באדם המערבי שהתנכר לעצמו, מצב המוכר לכולנו כבני המערב?
אני מאמין שאף שייתכן שכל שלושת ההסברים עשויים להיות נכונים במידה מסוימת, הסיבה האמיתית והמרכזית לתחושת הבדידות שממנה אינני יכול לשחרר את עצמי, נמצאת בממד אחר - הווי אומר בעצם חוויית האמונה. אני בודד משום שבדרכי הצנועה והבלתי־מספקת אני איש אמונה, שבעבורו "להיות" משמע "להאמין", שהמיר את ה"cogito" (אני חושב) ב"credo" (אני מאמין), באימרה הוותיקה של דקארט "אני חושב, על כן אני קיים" (cogito ergo sum).2 כפי הנראה, בתפקיד זה של איש אמונה עלי לחוות תחושה של בדידות מורכבת. היא מיזוג של מה ששזור באופן בל־יינתק בתוך עצם המארג של מחוות האמונה - המאפיין את גורלו המטפיזי של איש האמונה הבלתי־מתנודד - עם מה שחיצוני לעצם מעשה ההאמנה ונובע מתוך המצב האנושי־היסטורי המשתנה תמיד, על כל גחמותיו. מצד אחד, איש האמונה היה דמות בודדה לאורך דורות ואף עידנים, ואיש עוד לא הצליח להימלט מגורל זה שלא ניתן לשינוי, שהוא תודעה "אובייקטיבית" ולא הרגשה סובייקטיבית. מצד שני, אין להתכחש לאמת שמודעות בסיסית זו מתבטאת במגוון דרכים, בעשותה שימוש בכל מנעד החיים הרגשיים של האדם, הנענים בצורה נמרצת לאתגרים חיצוניים ונעים על גלי השינוי התרבותי־היסטורי. על כן, בכוונתי לנתח חוויה זו בשני המישורים כאחד: האונטולוגי, המשקף מודעות שורשית, וגם ההיסטורי, שבו לב רגיש ונרגש, ההמום מהדף כוחות חברתיים וכלכליים, מסנן אותה מודעות שורשית עצמה באמצעות רגשות כואבים ומתסכלים.
לאמיתו של דבר, עיסוקי העיקרי כאן הוא החקירה במישור השני. זאת, משום שאני מעוניין בעיקר באיש האמונה בן זמננו אשר הנו בודד באופן ייחודי, עקב מיקומו הייחודי בחברה החילונית שלנו. ככל שהחדירה ההדדית של אמונה ובדידות היא עתיקת יומין וראשיתה בוודאי בשחר הברית עם ישראל, איש האמונה בן זמננו חווה משבר קשה ומענה במיוחד.
הרשו לי לתאר בפרוטרוט את חוויית הייסורים של איש האמונה בן זמננו.
הוא רואה עצמו זר בחברה המודרנית אשר מכוונת להישגים טכניים, מרוכזת בעצמה ומאוהבת בעצמה (באופן הגובל בנרקיסיסטיות חולנית), זוכה בכבוד על גבי כבוד, מערימה ניצחון על גבי ניצחון, מושיטה את ידה לעבר הגלקסיות הרחוקות, ורואה בעולם המוחש כאן־ועכשיו את הביטוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר לה איש אמונה כמוני - החי על פי דוקטרינה החסרה יכולת טכנית, על פי חוק שאיננו ניתן לבדיקת מעבדה, נחוש בנאמנותו לחזון אחרית הימים, אשר את הגשמתו גם החישובים המתמטיים המורכבים והמתקדמים ביותר אינם יכולים לחזות בכל רמה של הסתברות, שלא לדבר על ודאות? מה איש כזה יכול לבשר לחברה פונקציונלית תועלתנית המכוונת לעולם הזה ואשר שיקולים מעשיים של השכל מזמן עקרו אצלה את השיקולים הרגשיים של הלב?
כדאי להוסיף את המילים הבאות כדי למקד את הדילמה כראוי. התורה המקראית על אודות הבריאה לעומת הסיפור המדעי של האבולוציה, הן ברמה הקוסמית והן ברמה האורגנית, מעולם לא הטרידה אותי בצורה רצינית. כמו כן, העימות בין התפיסה המכניסטית של הנפש האנושית ובין המושג המקראי הרוחני של האדם לא הדאיג אותי. חוסר היכולת להתאים את המסתורין של ההתגלות למסגרת של אימפיריציזם היסטורי לא גרם לי מעולם מבוכה. יתר על כן, אף התיאוריות של ביקורת המקרא הסותרות את עצם היסודות שעליהם עומדת קדושתם ושלמותם של כתבי הקודש, לא העיקו עלי. ובכל זאת, אף שסתירות ודיכוטומיות תיאורטיות לא ייסרו את מחשבותיי, לא יכולתי להיפטר מן התחושה הטורדת את מנוחתי שתפקידו המעשי של איש האמונה בתוך החברה המודרנית הוא קשה עד מאוד, ואף פרדוקסלי.
על כן, מטרת מאמר זה היא להגדיר את הדילמה הגדולה העומדת בפני איש האמונה בן זמננו. כמובן, כפי שכבר אמרתי, בעצם הגדרת הדילמה איננו מצפים למצוא את פתרונה, משום שהיא איננה ניתנת כלל לפתרון. אולם, עצם פעולת ההגדרה היא מחווה קוגניטיבית כדאית שממנה, אני מקווה, יהיה אפשר להפיק הבנה טובה יותר של עצמנו ושל מחויבותנו. הידע בכלל וידע עצמי בפרט מושגים לא רק על ידי גילוי תשובות לוגיות, אלא גם מניסוח שאלות לוגיות, גם אם לא ניתן להשיב עליהן. למחשבה האנושית יש עניין בחקירה כנה אודות אנטינומיה בלתי־פתירה - המביאה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה - ממש כמו שהיא מעוניינת בפתרון אמיתי וללא משוא פנים של בעיה מורכבת, המעורר שמחה והמעשיר את הנחישות והתעוזה האינטלקטואליות של האדם.
לפני שניגש לניתוח הדילמה, עלינו להכריע בשאלה - במסגרת איזו מערכת התייחסות עליה להיות מתוארת: פסיכולוגית־אמפירית או תיאולוגית־מקראית. סבורני שתסכימו איתי שבנוגע לזה אין לנו הרבה בחירה; שכן, בעבור איש האמונה, לידיעה עצמית יש רק משמעות אחת: להבין את מקומו ותפקידו בתוך מערך האירועים והמעשים שנתהוו ברצונו ובאישורו של הא־ל, כשהוא ציווה שהסופי יופיע מתוך האינסופי ושהיקום, כולל האדם, ישתלשל. ידיעה עצמית מסוג כזה לא תמיד תהיה נעימה או מנחמת. אדרבה, היא עלולה מעת לעת להתבטא בהערכה כואבת של הקשיים שאיתם איש האמונה, הלכוד בגורלו הפרדוקסלי, חייב להתמודד. שכן ידיעה בשני המישורים, האובייקטיבי־טבעי והסובייקטיבי־אישי, איננה תמיד חוויית אושר. ובכל זאת, אסור שחזות קשה זו תרתיע אותנו ממה שקיבלנו על עצמנו לעשות.
לפני שאמשיך, ברצוני להוסיף הסתייגות. יש לראות את כל מה שאני עומד לומר כניסיון צנוע מצד איש אמונה אחד לפרש את הבנותיו ורגשותיו הרוחניים בקטגוריות תיאולוגיות־פילוסופיות מודרניות. המעשה הפרשני שלי הוא סובייקטיבי לחלוטין ואיננו מתיימר להציג פילוסופיה הלכתית מוסמכת. אם קהל שומעיי יחוש שפרשנויות אלה הן רלבנטיות לתפיסותיהם ולתחושותיהם, ארגיש שבאתי על שכרי כראוי. אולם, לא אחוש נפגע אם למחשבותיי לא יהיה כל הד בלבם של שומעיי.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד או הרי"ד; י"ב באדר ה'תרס"ג, 11 במרץ 1903 - י"ח בניסן ה'תשנ"ג, 8 באפריל 1993). היה מן הבולטים באנשי ההלכה של המאה העשרים והוגה דעות חדשני ומקורי. "הרב", כפי שכונה ברבים, הראה כיצד מציעות ההלכה וההגות היהודית כלים לביאור ניסיון החיים המודרני ולהערכתו. הוא הקים גשרים בין היהדות לבין העולם המודרני, תוך שהוא עומד בתוקף על שלמותה ועל עצמאותה של מחויבותו הדתית של היהודי, ובמיוחד מחויבותו לחיים על פי ההלכה.

עוד על הספר

איש האמונה הבודד יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק
הקדמת המחבר
 
הרעיונות העיקריים של המאמר הזה נוסחו בהרצאות שלי לתלמידי התוכנית "נישואים ומשפחה" - מטעם הפרויקט של המוסד הלאומי לבריאות הנפש בישיבה אוניברסיטה בניו יורק. הערת המתרגם: הערות ותוספות שלי מובאות במהלך הספר בסוגריים מרובעים.
 
 
אין בכוונת מאמר זה לדון בשאלת האמונה והשכל, שאלה בת אלף שנה. ברגע זה, אינני עוסק בתיאוריה. אני רוצה במקום זאת להתמקד במצב של חיים אנושיים שבו סבוך איש האמונה, כאישיות יחידה וקונקרטית, בדאגותיו ותקוותיו, עיסוקיו וצרכיו, שמחותיו ותוגותיו. על כן, כל מה שאומר כאן נובע לא מתוך דיאלקטיקה פילוסופית, התבוננות מופשטת או מחשבות מנותקות מן העולם הפנימי, אלא ממצבים ממשיים ומחוויות ממשיות שמצאתי את עצמי עומד מולם. בהקשר זה יהיה זה לא נכון לכנות את דבריי "הרצאה". הם בעצם סיפור של דילמה אישית. במקום לשוחח בשפת התיאולוגיה, בסגנון דידקטי, ברהיטות ובמשפטים מדודים, ברצוני לגלות לכם את אשר על לבי, בהיסוס ובגמגום, ולשתף אתכם בכמה מן הדאגות אשר מכבידות עלי ואשר לעתים קרובות מגיעות לממדי תודעת משבר.
אין לי מחשבות המכוונות לפתרון הבעיה. אין בכוונתי להציע שיטה חדשה לרפא את המצב האנושי אשר אני עומד לתאר. אדרבה, אינני מאמין שהוא ניתן כלל לריפוי. תפקידו של איש האמונה, אשר חווייתו הדתית גדושה במאבקים פנימיים ובסתירות, המתנדנד בין האקסטזה שבקרבת א־להים לבין הייאוש כשהוא חש שא־להים נטש אותו, ואשר קרוע עקב הניגוד החריף בין הערכה עצמית לביטול עצמי - קשה הוא מאז ימי אברהם ומשה. תהיה זו חוצפה מצדי לנסות להמיר את חוויית האמונה רוויית הסבל והסתירות בחוויית אושר והרמוניה, כאשר אבירי האמונה של המקרא חיו חיים הרואיים תוך כדי חוויה זו, הטרגית והפרדוקסלית.
כל רצוני הוא לשעות לעצתו של אליהוא בן ברכאל בימי קדם שאמר "אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי" (איוב לב, כ); שהרי יש בכוחה של המילה המדוברת לגאול חשיבה נסערת ובכוחו של וידוי להביא רוגע לנפש מיוסרת.
 
 
 
 
חלק ראשון
 
א
 
ניתן לתאר את אופיה של הדילמה במשפט בן שתי מילים: הנני בודד.
אולם, עלי להדגיש, שבקביעה "הנני בודד" אינני מתכוון לתת לכם את הרושם שאני לבד. ברוך השם, אני נהנה מאהבה ומידידות מצד רבים. אני נפגש עם אנשים, משוחח, דורש ברבים, מתווכח ומשתתף בדיונים. אני מוקף חברים ומכרים. ועדיין, הרעוּת והחברוּת אינן מפיגות את החוויה המיוסרת של הבדידות העוקבת אחרי תמיד. אני בודד משום שלעתים אני מרגיש דחוי ונטוש על ידי הכול, כולל חבריי האינטימים ביותר. דברי המשורר בתהלים "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" (תהלים כז, י) מצלצלים באוזניי לעתים די קרובות כקולו הנוגה של התור. זאת חוויה מוזרה ובאופן מצער אף אבסורדית היוצרת כאב חד ומשתק יחד עם תחושה מעוררת ומזככת. אני מתייאש משום שאני בודד, ולפיכך, הנני מרגיש מתוסכל. מצד שני, אני גם מתמלא מרץ משום שעצם חוויה זאת של הבדידות דוחסת את כל ישותי לעבודת ה'. פתגם מפורסם של פלוטינוס מדבר על התפילה כמסע של "הבודד אל הבודד".1 בפרפרזה לדבריו אומר, שב"בְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב, י) שבי, אני חווה מודעות גוברת שעבודה זו שאני, יחיד, בודד וגלמוד, מחויב אליה, רצויה ומתקבלת בחסדו של א־להים, בבדידותו הטרנסצנדנטלית וגלמודיותו הנומינוזית.
עלי להתייחס לשאלה המתבקשת: מפני מה רדוף אני בתחושת הבדידות והדחייה הזו?
האם זו החרדה הקירקגוריאנית - פחד אונטולוגי הניזון מהמודעות להיעדר המאיים על קיומו של אדם - התוקפת אותי, או שמא אין תחושת הבדידות הזו אלא בשל לחצים, דאגות ותסכולים אישיים? או שמא היא התוצאה של מצב הרוח שפשט באדם המערבי שהתנכר לעצמו, מצב המוכר לכולנו כבני המערב?
אני מאמין שאף שייתכן שכל שלושת ההסברים עשויים להיות נכונים במידה מסוימת, הסיבה האמיתית והמרכזית לתחושת הבדידות שממנה אינני יכול לשחרר את עצמי, נמצאת בממד אחר - הווי אומר בעצם חוויית האמונה. אני בודד משום שבדרכי הצנועה והבלתי־מספקת אני איש אמונה, שבעבורו "להיות" משמע "להאמין", שהמיר את ה"cogito" (אני חושב) ב"credo" (אני מאמין), באימרה הוותיקה של דקארט "אני חושב, על כן אני קיים" (cogito ergo sum).2 כפי הנראה, בתפקיד זה של איש אמונה עלי לחוות תחושה של בדידות מורכבת. היא מיזוג של מה ששזור באופן בל־יינתק בתוך עצם המארג של מחוות האמונה - המאפיין את גורלו המטפיזי של איש האמונה הבלתי־מתנודד - עם מה שחיצוני לעצם מעשה ההאמנה ונובע מתוך המצב האנושי־היסטורי המשתנה תמיד, על כל גחמותיו. מצד אחד, איש האמונה היה דמות בודדה לאורך דורות ואף עידנים, ואיש עוד לא הצליח להימלט מגורל זה שלא ניתן לשינוי, שהוא תודעה "אובייקטיבית" ולא הרגשה סובייקטיבית. מצד שני, אין להתכחש לאמת שמודעות בסיסית זו מתבטאת במגוון דרכים, בעשותה שימוש בכל מנעד החיים הרגשיים של האדם, הנענים בצורה נמרצת לאתגרים חיצוניים ונעים על גלי השינוי התרבותי־היסטורי. על כן, בכוונתי לנתח חוויה זו בשני המישורים כאחד: האונטולוגי, המשקף מודעות שורשית, וגם ההיסטורי, שבו לב רגיש ונרגש, ההמום מהדף כוחות חברתיים וכלכליים, מסנן אותה מודעות שורשית עצמה באמצעות רגשות כואבים ומתסכלים.
לאמיתו של דבר, עיסוקי העיקרי כאן הוא החקירה במישור השני. זאת, משום שאני מעוניין בעיקר באיש האמונה בן זמננו אשר הנו בודד באופן ייחודי, עקב מיקומו הייחודי בחברה החילונית שלנו. ככל שהחדירה ההדדית של אמונה ובדידות היא עתיקת יומין וראשיתה בוודאי בשחר הברית עם ישראל, איש האמונה בן זמננו חווה משבר קשה ומענה במיוחד.
הרשו לי לתאר בפרוטרוט את חוויית הייסורים של איש האמונה בן זמננו.
הוא רואה עצמו זר בחברה המודרנית אשר מכוונת להישגים טכניים, מרוכזת בעצמה ומאוהבת בעצמה (באופן הגובל בנרקיסיסטיות חולנית), זוכה בכבוד על גבי כבוד, מערימה ניצחון על גבי ניצחון, מושיטה את ידה לעבר הגלקסיות הרחוקות, ורואה בעולם המוחש כאן־ועכשיו את הביטוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר לה איש אמונה כמוני - החי על פי דוקטרינה החסרה יכולת טכנית, על פי חוק שאיננו ניתן לבדיקת מעבדה, נחוש בנאמנותו לחזון אחרית הימים, אשר את הגשמתו גם החישובים המתמטיים המורכבים והמתקדמים ביותר אינם יכולים לחזות בכל רמה של הסתברות, שלא לדבר על ודאות? מה איש כזה יכול לבשר לחברה פונקציונלית תועלתנית המכוונת לעולם הזה ואשר שיקולים מעשיים של השכל מזמן עקרו אצלה את השיקולים הרגשיים של הלב?
כדאי להוסיף את המילים הבאות כדי למקד את הדילמה כראוי. התורה המקראית על אודות הבריאה לעומת הסיפור המדעי של האבולוציה, הן ברמה הקוסמית והן ברמה האורגנית, מעולם לא הטרידה אותי בצורה רצינית. כמו כן, העימות בין התפיסה המכניסטית של הנפש האנושית ובין המושג המקראי הרוחני של האדם לא הדאיג אותי. חוסר היכולת להתאים את המסתורין של ההתגלות למסגרת של אימפיריציזם היסטורי לא גרם לי מעולם מבוכה. יתר על כן, אף התיאוריות של ביקורת המקרא הסותרות את עצם היסודות שעליהם עומדת קדושתם ושלמותם של כתבי הקודש, לא העיקו עלי. ובכל זאת, אף שסתירות ודיכוטומיות תיאורטיות לא ייסרו את מחשבותיי, לא יכולתי להיפטר מן התחושה הטורדת את מנוחתי שתפקידו המעשי של איש האמונה בתוך החברה המודרנית הוא קשה עד מאוד, ואף פרדוקסלי.
על כן, מטרת מאמר זה היא להגדיר את הדילמה הגדולה העומדת בפני איש האמונה בן זמננו. כמובן, כפי שכבר אמרתי, בעצם הגדרת הדילמה איננו מצפים למצוא את פתרונה, משום שהיא איננה ניתנת כלל לפתרון. אולם, עצם פעולת ההגדרה היא מחווה קוגניטיבית כדאית שממנה, אני מקווה, יהיה אפשר להפיק הבנה טובה יותר של עצמנו ושל מחויבותנו. הידע בכלל וידע עצמי בפרט מושגים לא רק על ידי גילוי תשובות לוגיות, אלא גם מניסוח שאלות לוגיות, גם אם לא ניתן להשיב עליהן. למחשבה האנושית יש עניין בחקירה כנה אודות אנטינומיה בלתי־פתירה - המביאה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה - ממש כמו שהיא מעוניינת בפתרון אמיתי וללא משוא פנים של בעיה מורכבת, המעורר שמחה והמעשיר את הנחישות והתעוזה האינטלקטואליות של האדם.
לפני שניגש לניתוח הדילמה, עלינו להכריע בשאלה - במסגרת איזו מערכת התייחסות עליה להיות מתוארת: פסיכולוגית־אמפירית או תיאולוגית־מקראית. סבורני שתסכימו איתי שבנוגע לזה אין לנו הרבה בחירה; שכן, בעבור איש האמונה, לידיעה עצמית יש רק משמעות אחת: להבין את מקומו ותפקידו בתוך מערך האירועים והמעשים שנתהוו ברצונו ובאישורו של הא־ל, כשהוא ציווה שהסופי יופיע מתוך האינסופי ושהיקום, כולל האדם, ישתלשל. ידיעה עצמית מסוג כזה לא תמיד תהיה נעימה או מנחמת. אדרבה, היא עלולה מעת לעת להתבטא בהערכה כואבת של הקשיים שאיתם איש האמונה, הלכוד בגורלו הפרדוקסלי, חייב להתמודד. שכן ידיעה בשני המישורים, האובייקטיבי־טבעי והסובייקטיבי־אישי, איננה תמיד חוויית אושר. ובכל זאת, אסור שחזות קשה זו תרתיע אותנו ממה שקיבלנו על עצמנו לעשות.
לפני שאמשיך, ברצוני להוסיף הסתייגות. יש לראות את כל מה שאני עומד לומר כניסיון צנוע מצד איש אמונה אחד לפרש את הבנותיו ורגשותיו הרוחניים בקטגוריות תיאולוגיות־פילוסופיות מודרניות. המעשה הפרשני שלי הוא סובייקטיבי לחלוטין ואיננו מתיימר להציג פילוסופיה הלכתית מוסמכת. אם קהל שומעיי יחוש שפרשנויות אלה הן רלבנטיות לתפיסותיהם ולתחושותיהם, ארגיש שבאתי על שכרי כראוי. אולם, לא אחוש נפגע אם למחשבותיי לא יהיה כל הד בלבם של שומעיי.