סוד האות החסרה

פרק ראשון

מראות אלהים

א
בערבו של יום חורף ירושלמי קר וגשום הביאה רחל מבורך את יהונתן בנה אל מרפאת הדוקטור אהרן לוריא, השוכנת ברחוב המדרגות אשר בשכונת נחלאות בירושלים.
באותו היום ראה הבורא כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, והמטיר גשם זלעפות על הארץ, לזכך את הארץ מסיגיה. הבריקו הברקים והרעימו הרעמים, שרקו הרוחות וארובות השמים נפתחו ונבקעו כל מעיינות תהום רבה.
ניטלטלו רחל ויהונתן כשני עלים הנהדפים ברוח: היא מתעופפת לימין והוא מתעופף לשמאל, ורק ידה הענוגה של רחל האוחזת בכף ידו הקטנה של בנה מחזיקה את שניהם קשורים יחדיו בעין הסערה.
משהעמידו את רגליהם על סף דלת המרפאה היו כבר רטובים עד לשד עצמותיהם.
נתיישבו רחל ויהונתן על שני הכיסאות שניצבו בפינת חדר ההמתנה. הסירה רחל מעל צווארה את צעיף הצמר השחור שסרגה במו ידיה בלילות החורף הקרים, וביקשה למחות בו את פניו ואת שיער ראשו של בנה. משהבחינה כי צעיף הצמר רטוב כולו והוא נוזל ונוטף, סקרה את כל פינות החדר אחר מגבת יבשה אך לא מצאה דבר.
נפתחה דלת חדר הרופא ואחות לבושה לבן פסעה אל טבורו של חדר ההמתנה. שלחה האחות מבט חטוף אל רחל ואל בנה, הסיטה מהם את עיניה באחת והעמיקה מבטה אל קובץ ניירות שהחזיקה בידה. מתחה את צווארה אל חלל החדר וקראה: "יהונתן, יהונתן מבורך!"
קשר יהונתן את עיניו בעיני אמו ולא אמר דבר. שמעה רחל את שמו של בנה מהדהד בחלל החדר. מחתה באצבעותיה את טפטוף הגשם שכיסה את פניה היפות. הצביעה על בנה ואמרה לאחות, "זהו יהונתן... אני אמו, רחל, רחל מבורך."
אמרה להם האחות בקול מצווה, "היכנסו! הרופא יראה את הילד עכשיו!"
הגביהה את קובץ הניירות שהחזיקה בידה כדגל הנישא בראש המחנה, הסיטה את ראשה בתנועה חדה לכיוון חדר הרופא ופילסה לרחל וליהונתן את הדרך לפנים.
השתרכו אחריה רחל ויהונתן, עקב בצד אגודל. כף ידו של יהונתן נתונה בכף ידה של אמו. מימי הגשם נוטפים מכיפתו השחורה ומנעליו השחורות, מצעיפה השחור של אמו ומשובל שמלתה. בכל צעד וצעד שהם דורכים בו על רצפת המרפאה נקוות אחריהם שלוליות מים זעירות.
נכנסו לחדרו הפנימי של הרופא. הצביעה האחות על שני כיסאות לבנים ואמרה להם, "שבו! אביא לכם מגבות יבשות!"
יצאה מן החדר ושבה אליו כרוח סערה. החזיקה בידה שתי מגבות צחורות. נתנה מגבת אחת בידה של רחל וביקשה למחות במו ידיה את טיפות הגשם הנוטפות מראשו של יהונתן במגבת השנייה.
הסיט יהונתן את ראשו לצדדים ופלט קול נאקה צורמנית. נסוגה האחות לאחור בבהלה. אמרה בלבה: מוטב שאמו של הילד תמחה בעצמה את מי הגשם מראשו. נטלה את המגבת השנייה והניחה אותה על ברכיה של רחל. אמרה לה, "כדאי שתנגבי את הילד טרם שיחלה בדלקת ריאות." אמרה ויצאה מן החדר.
הזדרזה רחל ונעמדה במקומה. אחזה בידיה את שתי המגבות והחלה למחות בהן את מי הגשם הנוטפים משיער ראשו של יהונתן. הסיט יהונתן את ראשו לצדדים כמי שממאן למסור את עצמו לידיה האמונות של אמו. אמרה לו בקול רך ומפנק, "קירידו מיו, איז'יקו מיו, אתה רוצה לחלות בדלקת ריאות? הרי שמעת את דברי האחות... חייבים לנגב את הראש."
הסיע יהונתן את רגליו לפנים ולאחור והתענג על טיפות הגשם הנוטפות מתלתלי הזהב אשר בשערו.

ב
נכנס לחדר הדוקטור אהרן לוריא. הביט ביהונתן ושאל את אמו בקול עמוק, "גברת מבורך, מה קורה עם הילד?"
השיבה לו רחל בקול מלא דאגה ואמרה, "הילד חולה."
התקרב הרופא אל יהונתן. תקע את מבטו באישוני עיניו של הילד ושאל, "ומהם, לפי דעתך, סימני המחלה?"
כחכחה רחל בגרונה והשיבה באנחה, "סימנים קשים, דוקטור לוריא, סימנים קשים. הילד חולה, חולה מאוד."
התיישב הרופא על כיסאו וסימן באצבעו ליהונתן לקום ממקומו ולהתייצב למולו.
נדבק יהונתן לכיסאו ולא זז ממנו כמלוא הנימה. שאל אותו הרופא בקול מלטף, "אינך רוצה שאבדוק אותך?" הסיע יהונתן את עיניו וחיבר אותן בעיני אמו כמי שמבקש עצה ותושייה. אמרה לו אמו בנעימת תוכחה, "יהונתן, קום ועמוד לפני הרופא מיד!"
קם יהונתן ממקומו כמי שכפו עליו הר כגיגית. פסע שתיים-שלוש פסיעות קטנות לפנים ונעמד ללא אומר לפני הרופא. נתקעו עיניו בציור ילדים התלוי מנגד על גבי הקיר. ראה ארנבת צחורה יושבת על סלע בשדה קוצים ומחללת בחליל. ליטף את הארנבת בעיניו והתפעם מאוזניה הארוכות.
הרהר ואמר בלבו: האם בגלל אוזניהן הארוכות שומעות הארנבות דברים שאפילו הילדים אינם שומעים...?!
הבחין הרופא שהילד בוהה בציור.
שאל אותו, "אתה אוהב ארנבות?"
הניד יהונתן קלות בראשו.
הוסיף הרופא ושאל, "אתה מוכן לומר לי מה שמך?"
השפיל הילד את עיניו וענה בקול חלוש, "יהונתן... יהונתן מבורך."
אמר לו הרופא, "יו־נ־תן, שם יפה."
תיקן אותו הילד ואמר, "יהו־נתן."
הניד הרופא את ראשו פעם ופעמיים כמי שקיבל עליו את התיקון ברוח טובה.
הוסיף ושאל, "ובן כמה שנים אתה, יהו־נתן?"
נשך יהונתן את שפתיו ואמר, "בן שבע."
מישש הרופא את עורפו של הילד ומדד את חום גופו, הקשיב לקצב חדרי לבו ולקול מנגינת ריאותיו, בדק את לשונו והציץ אל תוך תעלות השמע של אוזניו והעמיק את מבטו אל עיניו ואל מעגלי אישוניו.
משסיים את הבדיקה מתח את צווארו לאחור ושאל, "האם לפי דעתך אתה חולה, יהונתן?"
משך יהונתן בכתפיו והגביה את גבותיו כמי שאומר: אינני יודע אם כן ואינני יודע אם לאו.
הישיר הרופא את מבטו אל עיניה הבוערות של אם הילד. אמר לה, "גברת מבורך, כשאת אומרת שהילד חולה... למה בדיוק את מתכוונת?"
נתנערה רחל ממקומה בחוסר מנוחה.
אמרה לרופא בנעימת דאגה, "דוקטור לוריא, הילד לא ישן כל הלילה. שלוש-ארבע פעמים שמעתי אותו מדבר בשנתו. כמו חולה הקודח בחומו דיבר בשנתו... כמו מי שנתקף בהזיות ובסיוטים..."
שאל אותה הרופא, "האם ניגשת אליו בשעה שדיבר בשנתו?"
הזדרזה רחל ואמרה בקול נרגש, "ניגשתי אליו, ודאי שניגשתי אליו. אך בכל פעם שניגשתי אליו התהפך על צדו והשתתק. פעמיים-שלוש נגעתי במצחו והרגשתי שהילד בוער כמו אש ולהבה."
הניד הרופא בראשו והפנה את מבטו לעבר עיני התכלת העמוקות של יהונתן. אמר לו, "יהונתן, האם אתה רוצה לספר לי על החלום שחלמת אתמול בלילה?" משך יהונתן בכתפיו והגביה את גבותיו עוד יותר מבראשונה כמי שאומר: אינני יודע אם חלמתי ואינני יודע אם לאו.
לרגע אחד נשתררה בחדר דומייה.
שברה רחל את השתיקה. הרכינה קמעה את ראשה ואמרה בלחישה, "לפעמים הילד מרחף." תמה הרופא על דבריה. הביט בה ושאל, "מרחף?" עמדה על דעתה ואמרה, "מרחף."
מצמץ הרופא בעיניו, קימט את מצחו והביט באישה ובילד בשתיקה. לבסוף שאל, "גברת מבורך, למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת שהילד מרחף?"
השיבה לו רחל ואמרה, "הילד מרחף... עומד בין שמים וארץ."
גלגל הרופא את עיניו והגביה את גבותיו. ביקש לרדת לסוף דעתה.
אמר לה, "גברת מבורך, את מתכוונת אולי לומר שהילד אומר לפעמים דברים מוזרים... שהוא חווה חוויות שאינן קיימות במציאות... שהוא, דרך משל, שומע קולות...?"
השיבה לו רחל ואמרה בלחישה, "דוקטור לוריא, יהונתן בני ניחן בשכל עליון ובתבונה יתרה. הוא רק בן שבע וחצי שנים וכבר יודע פרקים שלמים בעל פה מספר בראשית ומספר שמות ומספרי הנביאים ישעיה ויחזקאל, והוא מצרף אותיות ומחברן למילים, ומחשב גימטריות ופותר תרגילי חשבון קשים ומסובכים. ואם לא די בכל אלה, הרי הוא מושך בקולמוס ומצייר אותיות. כל מי שרואה את ציורי האותיות של יהונתן אומר עליהם שירות ותשבחות."
נשמה נשימה עמוקה והוסיפה ואמרה באנחה, "אינני יודעת אם הוא חווה חוויות שאינן קיימות במציאות, ובכלל, אינני יודעת על איזו מציאות אדוני הרופא מדבר, ואינני יודעת אם בני שומע קולות... אך זאת אני יודעת גם יודעת: יהונתן בני מרחף. במו עיני ראיתי אותו מתרומם מעל פני האדמה. במו עיני ראיתי אותו עומד באוויר, בין שמים וארץ."
השתומם הרופא על דבריה של רחל. פקח את עיניו לרווחה וחזר על דבריה בנעימת תמיהה וחשדנות.
אמר לה, "במו עינייך ראית אותו מתרומם ועומד בין שמים וארץ?!"
הנידה רחל בראשה.
הנמיכה את קולה ואמרה בקול רועד, "ביום השבת לאחר התפילה, בדרכנו הביתה חזרה מבית הכנסת 'אהל משה', נעמד יהונתן ליד בור המים הניצב מתחת לעץ התות בשכונה ולא רצה לזוז ממקומו. בתחילה צעד עמי את צעידת השבת מ'אהל משה' לרחוב אבולעפיה ומרחוב אבולעפיה לרחוב סוכת שלום עד שהגענו לביתנו אשר ברחוב מסילת ישרים. כידוע לך, דוקטור לוריא, לפני כמה חודשים עברנו מדירתנו הישנה בסמטת רחוב ענתות לדירתנו החדשה ברחוב מסילת ישרים. משהגענו לרחוב התעקש הילד שנרחיב את מעגל הליכתנו ונשוב אל בית הכנסת 'אהל משה'. הוא צועד ואני צועדת אחריו. צעדנו מעגלים מעגלים. עברנו דרך חנות המכולת של צפתי וחנותו של החייט יעקב שמאי. אני כבר נשברו לי הרגליים, אך הוא מתעקש ותובע ממני לצעוד אחריו. צעדנו דרך בתי ראנד הסמוכים לבתי מונקאטש של האשכנזים ונכנסנו משם לרחוב שיריזלי וממנו לרחוב עיניים למשפט. ביקשתי לזרז אותו, שכן מאז שנפל בעלי, ה' ייקום דמו, מגיע אלינו מדי שבת קודש לאחר התפילה הרב עזרא שמוש לקדש על היין ולברך המוציא על החלה על מנת לזכותנו במצוות סעודת השבת. כשהגענו חזרה לרחוב אהל משה נעמד יהונתן ליד בור המים מתחת לעץ התות ולא רצה לזוז ממקומו. שני ניצוצות של אש נדלקו בעיניו. לפתע פתאום ראיתי שהוא מתרומם מעל פני האדמה ועומד בין שמים וארץ, תלוי באוויר, כאילו יד נעלמה אוחזת בו ולא מרפה... כאילו כוח נעלם אוחז בו ואינו נותן לו ליפול ארצה. נחרדתי חרדה גדולה. אמרתי לעצמי: ה' ישמור, רחל מבורך, את מאמינה למראה עינייך? בנך יהונתן מרחף כמלאך אלהים...! ביקשתי מן הקדוש ברוך הוא שייתן לי סימן כדי שאדע אל נכון שאינני חולמת... שאדע שלא נטרפה עלי דעתי... והנה אני מוצאת את עצמי ניצבת לבדי עם בני יחידי ליד בור המים."
נדהם הרופא מסיפורה של רחל.
אמר לה, "ומה קרה אחר כך?"
אמרה לו, "אחר כך ראיתי אותו נוחת על הקרקע בקלילות מופלאה, כמו ציפור קלת רגליים הנוחתת על ענף דקיק מענפי עץ הזית."
הרכינה ראשה ונשתתקה.
הבחין הרופא כי זלגו עיניה דמעות.
אמר לה, "גברת מבורך, אני מכיר אותך משחר נעורייך. הרי אביך, עליו השלום, הרב שלמה קארדוזו, ערך את טקס החופה והקידושין שלי ביום נישואי. עד כמה שידוע לי, את לא אישה בעלת דמיונות שווא."
נסערה נפשה של רחל.
אמרה לרופא בעיניים דומעות, "דוקטור לוריא, חס וחלילה וחס. ודאי שאינני אישה בעלת דמיונות שווא. כל מה שאני מספרת לך אמת לאמיתה אני מספרת לך. והנה אתמול בלילה, כאילו לא די לי בצרותי, שמעתי את הילד מדבר בשנתו כמי שנתקף סיוטים והזיות."
אמר לה הרופא, "האם שאלת את הילד כיצד ריחף בין שמים וארץ?"
מחתה דמעותיה באצבעות ידיה הענוגות ואמרה, "הוא לא רוצה לדבר איתי על כך."
הסיט הרופא את מבטו מעיניה הדומעות של רחל ונעץ את עיניו בעיני יהונתן.
אמר לו בקול שקט, "אמא אומרת שאתה מצרף אותיות ומחבר אותן למילים. האם תוכל לומר לי, יהונתן, כמה אותיות יש בלשון העברית?"
הסיע יהונתן את עיניו בין כותלי החדר וצחקק.
חייך ושתק.
כחכחה רחל בגרונה ואמרה, "אמש, כשדיבר בשנתו, נדמה היה לי ששמעתי אותו אומר דברים מוזרים על הלשון העברית. נדמה לי שמלמל ואמר: עשר ספירות בלימה... עשרים ושתיים אותיות... מאתיים ושלושים שערים."
תיקן הילד את דברי אמו ואמר, "מאתיים ושלושים ואחד שערים."
תמה הרופא על דברי הילד ועל דברי אמו.
אמר ליהונתן, "למה אתה מתכוון כשאתה אומר מאתיים ושלושים ואחד שערים?"
עצם יהונתן את עיניו כמי שעומד בכוונה עמוקה בשעת התפילה ולחש ממעמקים, "עשרים ושתיים אותיות יסוד קבען בגלגל כמין חומה ברל"א שערים."
לאחר רגע קל של שתיקה פקח את ריסי עיניו לאט לאט, הציץ בעיניו הבוחנות של הרופא והוסיף ואמר בלחישה כמי שממתיק סוד עם בעל בריתו, "רל"א בגימטריא הם מאתיים ושלושים ואחד."
נתעצמה סקרנותו של הרופא.
קירב את פניו אל תלתלי הזהב של הילד וחיבר את עיניו בתכלת עיניו של יהונתן.
אמר לו בקול חרישי, "ספר לי, יהונתן, מה עוד אתה יודע על הלשון העברית?"

תקע יהונתן את עיניו בתקרת החדר ואמר בלחישה:

"בשלושים ושניים נתיבות
חקק ה' צבאות
וברא את עולמו
בספר וספר וספור."

ארשת של תדהמה נפרשה על פניו של הרופא.
שאל את יהונתן, "בשלושים ושניים נתיבות...? מה פירוש הדברים הללו, יהונתן?"
ניצתו עיניו של יהונתן כעין החשמל.
השיב ואמר, "נתיב שווה בגימטריא ארבע מאות ושישים ושניים, שהם פעמיים רל"א. כל אות מחזיקה שתי אותיות, וביחד הן ארבע מאות ושישים ושתיים אותיות ברל"א שערים."
התפעל הרופא מחשיבתו המהירה של הילד ומלשון הצחות שבפיו. ביקש לרדת לסוף דעתו. חיקה את נעימת דיבורו של הילד ואמר, "כל אות מחזיקה שתי אותיות...? למה אתה מתכוון, יהונתן?"
ניגן יהונתן נעימה תלמודית בקולו ואמר בקול חרישי:

"אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף,
בי"ת עם כולם וכולם עם בי"ת,
וחוזרות חלילה,
ונמצאות ברל"א שערים."

קירב הרופא את פניו אל פני יהונתן עד כי יכול היה לחוש את נשימת אפו.
אמר לו בלחישה, "בן כמה שנים אתה, יהו־נתן?"
הגביה יהונתן את קולו ואמר בקול צורמני, "כבר אמרתי לך: בן שבע שנים."
גערה בו אמו. אמרה לו, "דרך ארץ, יהונתן. זכור, דרך ארץ קדמה לתורה."
הפנה הרופא את מבטו אל רחל ואמר לה, "מהיכן יונק הילד את כל הנסתרות הללו? האם בנך לומד קבלה?"
קיפלה רחל את צעיפה הרטוב בין ידיה ואמרה, "כפי שכבר אמרתי לאדוני הרופא, בכל יום שבת קודש לאחר התפילה מגיע אלינו הרב עזרא שמוש לזכותנו במצוות סעודת השבת. אחר כך יושב הרב עם יהונתן ומלמד אותו תורה. בשעות הללו אני נוהגת לפקוד מדי שבת את בית הרבנית, מרת חנה בן אמוזג, לשמוע ממנה שיעור במוסר ובפרקי אבות. אינני יודעת דברים לאשורם, אבל אפשר ששיחתם של הרב שמוש ויהונתן מתגלגלת גם אל ספרי הקבלה, כי הרב שמוש מלמד קבלה בישיבת המקובלים 'רזא דרזין' בשכונת נחלת ציון."
הניד הרופא בראשו כמי שהבין דבר מתוך דבר. אמר ליהונתן, "אמא אומרת שאתה מרחף בין שמים וארץ."
החווירו פניה של רחל. הרכין הילד את ראשו ולא אמר דבר. אמר לו הרופא, "אשמח לראות כיצד אתה מתרומם ומרחף מעל פני האדמה."
הניד יהונתן את ראשו מימין לשמאל כמי שממאן למלא אחר רצונו של הרופא. לחש ואמר, "אני מרחף רק ליד בור המים."
שאל אותו הרופא, "למה רק ליד בור המים?"
ענה לו יהונתן ואמר, "כי המים באים מכוח החסד."
שאל הרופא, "ומהו כוח החסד?"
עצם יהונתן את עיניו ואמר בלחישה, "כוח החסד הוא רוח אלהים חיים: רוח מרוח, מים מרוח, אש ממים."
החליף הרופא מבט מלא דאגה עם אמו של הילד. אמר ליהונתן בנעימה אבהית, "ספר לי, יהונתן, מי לימד אותך את כל הסודות האלה?"
הגביה יהונתן קמעה את ראשו, תקע את מבטו בציור התלוי על גבי הקיר וחזר והתפעם מאוזניה הארוכות של הארנבת המחללת בחליל. הרהר ואמר בלבו: האם בגלל אוזניהן הארוכות שומעות הארנבות דברים שאפילו הגדולים אינם שומעים...?! בהה בחלל החדר ולא אמר דבר. אמרה לו אמו בקול מפנק, "קירידו מיו, איז'יקו מיו, לא השבת לשאלת הרופא."
השיב יהונתן ואמר בלחישה, "הרב שמוש אומר שרבי עקיבא היה מבין מדעתו."

ג
בן חמש שנים היה יהונתן מבורך ביום שבו הודיעו לאמו כי אביו נהרג בקרב תל פאחר ברמת הגולן, ביום החמישי למלחמת ששת הימים. אילו היו מודיעים לרחל כי עזריאל בעלה נהרג במקום ידוע ובשעה ידועה, ושגופת בעלה ממתינה לקבורה בחדר המתים, היתה זוכה לפחות ללוות אותו בדרכו האחרונה. אלא שצרה רודפת צרה: באותו היום שבו באו אנשי הבשורה המרה אל ביתה והודיעוה כי נפל בעלה, הוסיפו ואמרו לה כי לאחר שנהרג נעלמה גופתו יחד עם שלוש גופות חבריו מחטיבת גולני ועל כן אין הם מחזיקים בגופה הממתינה לקבורה.
חודשים רבים התרוצצה רחל כאחוזת טירוף בין חדרי הממונים על משפחות הנופלים באגף הנעדרים במשרד הביטחון ויהונתן בנה משתרך אחריה בימים ובלילות כתינוק הנדבק אל שדי אמו. בתום שנה תמימה של יגון ושברון לב באו אנשי משרד הביטחון לביתה והודיעוה כי השיבו ארצה את גופת עזריאל בעלה במסגרת הסכם מיוחד להחזרת גופות החללים שנחתם עם מדינת האויב. ביום המחרת הובאה גופת עזריאל לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
בן שש שנים היה יהונתן ביום שבו עמד ליד קברו הפתוח של אביו. באותו היום נשתרשה בנפשו תמונת ילדותו הקודרת והיתה לו לזיכרון עולם. לעולם לא ישכח כיצד הורידו הקברנים את גופת אביו אל תחתית הקבר הרענן וכיסוה בעפר. לעולם לא ישכח את הקדיש שאמר הרב עזרא שמוש על הקבר הפתוח ואת הד קולו הנשבר לרסיסים. לעולם לא יימחו מזיכרונו קול בכייתה של אמו ומראה דמעותיה המתמזגות בטיפות הגשם שנזלו לפתע פתאום משבר ענן שנבקע בשמים באמצע הקיץ השרבי. באותו הרגע היה נדמה לו כי מלאכי עליון מזילים דמעות שליש על אביו ומשתתפים עם אמו בצערה.
שבועות רבים לאחר ההלוויה היה נדבק אל שמלת אמו והולך עמה אל כל אשר תלך. כף ידו הקטנה היתה אוחזת חזק בכף ידה, מצייתת בכל מאודה לקול פנימי שהיה מלחש לו על אוזנו ואומר לו: היזהר, יהונתן. אל תרפה מכף ידה של אמא, שמא גם אמא תיעלם לך כמו אבא ולא תשוב לעולמים.
לילות רבים אחר כך היה רואה בחלומו את נשמת אביו עולה מן הקבר ומעופפת מעל גגות הבתים של שכונת מזכרת משה והיא היתה נדמית בעיניו כהשגחה העליונה המשגיחה על בניה ובנותיה של ירושלים עיר הקודש.
פעמים כה רבות נתאווה לשוחח עם אביו בחלומו. ביקש לשאול אותו, מה הרגיש ברגע שבו נהרג...? מה הרגיש באותו הרגע ממש...? האם הרגיש כאב? האם היה הכאב חד ופולח, כמו כאב של סכין החותכת בבשר החי, או שמא היה זה כאב קהה ועמום? האם ידע ברגע שבו נהרג מנין הוא בא ולאן הוא הולך? האם ראה מלאכים המחשבים את ימיו...? האם עמד לפניהם והתוודה בפיו, ונתן חשבון על מעשיו בגוף וברוח? ומה היתה התמונה האחרונה שחלפה במוחו לפני שהחזיר את נשמתו לבורא? ומה היה הצליל האחרון ששמע? ומה היתה מחשבתו האחרונה? האם חשב על אמא? האם חשב עליו? והיכן הוא מתגורר עכשיו בשמים? ומי שומר עליו עכשיו בשמים...? האם המלאכים שומרים עליו, או שמא הוא שומר על המלאכים?
יותר מכול התאווה לדעת אם אביו היושב בשמים יודע איזה פצע הותיר בלבה של אמא. שהרי מאז שהודיעו לה שאבא נלקח לשמים ולא ישוב היתה מנגבת במטפחת לבנה את דמעותיה בימים ובלילות ומלחשת ואומרת לעצמה: פצע גדול הותרת בלבי עזריאל יקירי... פצע גדול הותרת בלבי.
עוד זיכרון יחיד ומיוחד שמור במוחו של יהונתן: זוכר הוא את עצמו עומד מול קברו הרענן של אבא בעת אמירת הקדיש היוצאת מפיו של הרב שמוש, עומד ומשתומם. השתומם על שלא בכה ולא הזיל אף לא דמעה אחת ויחידה. בחלומות הלילה היה חוזר ורואה את עצמו עומד מול הקבר הרענן, הגשם השוטף מקלח את פניו ואת שיער ראשו, ובלבו לא תחושת עצבות ולא הרגשת צער ולא מצוקת יתמות; משל כאילו נסתתמו אצלו מעיינות הלב וניטלו ממנו החושים והרגשות.
לילות רבים היה שוכב על מיטתו ובוהה בתקרת החדר. היה חוזר ונזכר כיצד בעומדו לצד הקבר הפתוח הבחין לפתע פתאום כי נעליו השחורות נתכסו בעפר שנשטף מן הגשם ועטף את קבר אביו.
לאחר ימי האבלות אמרה לו אמו בהיסח הדעת, "אני לא מוצאת את הנעליים השחורות שלך. היכן הנעליים השחורות שלך, יהונתן?"
הרכין את ראשו ואמר לה, "זרקתי את הנעליים לפח הזבל."
נדהמה רחל מתשובת בנה. אמרה לו, "זרקת את הנעליים שלך לפח הזבל?!"
הניד בראשו ושתק.
אמרה לו, "הרי קניתי לך את הנעליים רק לפני כשבועיים וחצי...!"
אמר לה, "הנעליים התכסו בבוץ."
אמרה לו בקול נרגן, "הפעם הזאת עברת כל גבול, יהונתן. אני אוסרת עליך לזרוק דברים מן הבית מבלי לקבל את רשותי מראש."
חזר על דבריו ואמר לה בקול רפה, "אבל הנעליים התכסו בבוץ."
אמרה לו בנעימת נזיפה, "יהונתן, לא זורקים נעליים שמתכסות בבוץ. אם הנעליים מתכסות בבוץ, מסירים את הבוץ מן הנעליים. עכשיו שאבא, עליו השלום, יושב במרומים, עלינו לחשוב על כל פרוטה ופרוטה."
אמר לה, "אי אפשר היה להסיר את הבוץ מהנעליים."
אמרה לו, "יהונתן, מאימתי אתה מבין בענייני הסרת בוץ מנעליים? הרי אני היא זאת שמנקה ומצחצחת לך את הנעליים... אני כועסת עליך, יהונתן. לא זורקים נעליים שמתכסות כך סתם בבוץ."
עמד על דעתו ואמר לה, "יש נעליים שאסור להסיר מהן את הבוץ."
הביטה בו בעיניים לחות מדמעות ונתעטפה בשתיקה וביגון.

ד
אמת היא שיהונתן לא זרק את נעליו שנתכסו בבוץ. אף אמת היא שיהונתן ילד של אמת הוא. מעולם לא שיקר לאמו. אם כן, על מה ולמה אמר לה מה שאמר לה?
גדולות ונצורות הן מסילות חייו של יהונתן מבורך. בוא וראה: כמה שבועות קודם ליום קבורת אביו שמע בבית הכנסת "אהל משה" דרשה עמוקה מפי הרב שמוש על הפסוק כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ונחרתו הדברים בזיכרונו. עמד הרב שמוש באותו יום השבת ודרש בפני הקהל שלאחר מות האדם שבה ועולה נשמתו אל השמים, ואילו הגוף חוזר ושב אל האדמה. שלכך נאמר על הנשמה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ועל הגוף נאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
בעת ההלוויה, כשעמד יהונתן מול הקבר הפתוח של אביו, שמע את הד קולו של הרב שמוש מבכה ואומר: כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. הביט בנעליו וראה שנתכסו בעפר שכיסה את הקבר של אביו. חשב ואמר בלבו: אם אצליח לשמור על העפר של אבא שדבק בנעלי, יישאר איתי אבא חי לעולמים.
באותו הערב, כאשר שבו בני המשפחה מן ההלוויה, התכנסו המנחמים אל ביתה של רחל והתפללו תפילת ערבית ואמרו קדיש לעילוי נשמת הנפטר. בתום התפילה התיישב הרב שמוש לצדו של יהונתן וביקש לחזק את לבו. אמר לו, "הבטחתי לאמא שלאחר תום השבעה אבוא מדי שבת לביתכם ואשתתף איתכם במצוות סעודת השבת. ואם הדבר ימצא חן בעיניך, יהונתן, אלמד אותך בכל יום שבת שיעור בפרשת השבוע ואולי אפילו בקבלה."
תקע יהונתן את עיניו התכולות בתקרת החדר ושתק.
הבחין הרב בתבונתו של הילד מהתנוצצות הזוהר בעיניו. שאל אותו, "האם שמעת אי פעם על חוכמת הקבלה?"
גלגל יהונתן את עיניו והניד את ראשו מימין לשמאל כמי שמבקש לומר: מעולם לא שמעתי על חוכמת הקבלה.
אמר לו הרב, "מי שלומד קבלה מתגלים בפניו סודות גדולים ונסתרים. כל סודות העולם נמצאים בספרי הקבלה."
פקח יהונתן עיניים סקרניות ושאל, "גם סודות השמים...?"
הניד הרב בראשו ואמר, "בוודאי. מי שלומד קבלה כל סודות השמים נפתחים בפניו."
נתגברה סקרנותו של יהונתן. שאל, "מי שלומד קבלה יודע גם איפה אבא נמצא בשמים?"
נזדרז הרב בתשובתו ואמר, "בוודאי, בוודאי. מי שלומד קבלה לומד להכיר את כל הדרכים הנסתרות של הנשמות הדרות ברקיעי השמים."
הישיר יהונתן את מבטו אל עיני הרב שמוש ואמר לו בנחישות, "אם כך, אני רוצה ללמוד קבלה."
נדלקו עיניו של יהונתן. לפתע הנמיך את קולו ואמר, "גם לי יש סוד, סוד כמוס."
קירב הרב את פניו אל פני יהונתן ואמר לו בקול אבהי, "אם תגלה לי את סודך אגלה לך סודות רבים מחוכמת הקבלה."
נשך יהונתן בשפתיו ואמר בלחישה, "אם אגלה לך... אתה מבטיח שלא תגלה את הסוד שלי לאף אדם... אפילו לא לאמא...?"
הניד הרב בראשו ואמר, "מבטיח."
לחש יהונתן על אוזנו של הרב ואמר לו, "היום כשהיינו בבית הקברות התכסו הנעליים שלי בעפר שכיסה את הקבר של אבא. כשנכנסנו לבית, שמתי את הנעליים בתוך נרתיק העור של אבא והחבאתי אותן מתחת למיטה בחדר השינה הגדול."
השתומם הרב על דבר הסוד של יהונתן. שאל אותו, "ולמה החבאת את הנעליים מתחת למיטה?"
ענה לו יהונתן בלחישה ואמר, "אני רוצה לשמור על העפר של אבא. אני רוצה שאבא יישאר איתי חי לעולמים."
פקח הרב את עיניו לרווחה והתקשה להאמין למשמע אוזניו. אמר ליהונתן, "ואיך אתה מתכוון לשמור על העפר של אבא?"
ענה לו יהונתן, "אני לא יודע. ובכלל, אני מפחד שאמא תמצא את הנעליים ותנקה אותן מהעפר."
הביט ברב בעיניים מתחננות. שאל אותו, "אתה יכול לשמור לי על הנרתיק עם הנעליים?"
נזכר הרב בדרשה שנשא ביום השבת בבית הכנסת. נכמרו רחמיו על יהונתן. אמר לו בלחישה, "הקדוש ברוך הוא ישמור עליך מן השמים ואני אשמור לך על הנרתיק עם הנעליים."
לאחר שעה קלה, כאשר נתמלא חדר האורחים בעשרות מנחמים, פסע יהונתן בשקט אל חדר השינה, זחל אל מתחת למיטה והוציא משם את נרתיק העור עם הנעליים העטופות בשכבת העפר.
פסע הרב שמוש בעקבותיו ובא ונעמד מולו בחדר השינה. נטל יהונתן את נרתיק העור, שם אותו בידיו של הרב שמוש ונבלע כהרף עין חזרה אל תוך המולת המנחמים. הסתיר הרב את הנרתיק מתחת לכנף מעילו ופילס את דרכו בין האנשים אל מחוץ לבית. הרחיב את צעדיו וזירז את רגליו כמי שנרדף אחר חטאיו. כשהגיע אל ביתו נכנס אל החדר הפנימי והניח את הנרתיק עם הנעליים על אחד המדפים לצד ספרי המוסר והקבלה.

ה
לקראת החשכה, לאחר ששהו שעה ארוכה במרפאת הדוקטור אהרן לוריא אשר ברחוב המדרגות, צעדו רחל ויהונתן בדרך העולה אל ביתם בואכה רחוב מסילת ישרים. נסכרו ארובות השמים וייכלא הגשם מן השמים ותשקוט הסערה.
הריחו את ריח עשן הפיתות המיתמר מארובת המאפייה ברחוב המדרגות. קנו שלוש פיתות חמות שיצאו זה עתה מן התנור וריחן המשכר משביע לכל חי רצון, ונפנו משם ונכנסו לחנות החלב והגבינות של מורי סרי התימני השוכנת ברחוב בצלאל. קנו שני בקבוקי חלב ושלוש צנצנות שמנת חמוצה וגבינה צפתית וגבינת קשקבל וזיתים שחורים טבולים בשמן זית זך, וידעו שסעודת הערב תנעם להם עד מאוד.
חצו את רחוב בצלאל דרך רחוב הנציב ונכנסו ממנו אל רחוב השומרון וקנו במכולת של בן חמו שלוש עוגות שמרים, דחוסות בגרגרי פרג ובאבקת קינמון, ונכנסו משם לרחוב מסילת ישרים.
כיוון שנכנסו לחצר הבית ראו את רפאל מזרחי, בן דודתו וחברו הטוב של יהונתן, ממתין על ספסל האבן הניצב ליד עץ השקד בחצר ביתם. ילקוטו של רפאל היה מונח לצדו וחומש עם פירוש רש"י היה אחוז בין ידיו. משראה אותו יהונתן נפלטה מפיו צהלת שמחה כאילו לא ראה את חברו ירחים רבים. רץ לקראתו וחיבק אותו בשתי ידיו.
נתענג רפאל על פניו המאירות של יהונתן. הכניס את החומש אל ילקוטו ושלח מבט תמים אל דודתו רחל כמי שמבקש לשאול: האם אני אורח רצוי בביתכם? קראה רחל את שאלת רפאל מהבטת עיניו. אמרה לו, "ברוך הבא לביתנו, רפאל. סוף סוף יש לנו אורח חשוב לסעוד עמנו את סעודת הערב." הצביעה על השקית עם הפיתות שהחזיקה בידה ואמרה, "הקדוש ברוך הוא המטיר עלינו הערב לחם מן השמים וטעמו כטעם צפיחית בדבש."
הריח רפאל את ריח הפיתות החמות ונשתכרו חושיו. הרים את ילקוטו ואמר, "ברוך הנותן לחם לכל בשר."
השלים יהונתן את דבריו ואמר, "כי לעולם חסדו."
נכנסו אל הבית פנימה והחלו לערוך יחדיו את השולחן לסעודת הערב. פרשה רחל מפת שעוונית פרחונית על גבי השולחן הקטן הניצב בפינת המטבח. רוקנה את החלב אל קומקום מאלומיניום, שפתה את הקומקום על גבי האש העולה מן הכיריים ומזגה חלב חם ומבעבע אל תוך שלוש כוסות זכוכית. הציבה על השולחן שלוש צלחות חרסינה בצבע הים התיכון והניחה בתוכן פרוסות דקות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל, והקפידה שתהיינה שוות בגודל ובמידה, וקישטה את הצלחות סביב בזיתים שחורים טבולים בשמן זית זך, והצמידה ליד כל אחת מהן מחצית הפיתה וצנצנת עם שמנת חמוצה ועוגת פרג לקינוח.
נטלו הילדים ידיים ואמרו המוציא לחם מן הארץ וסעדו את לבם בהנאה.
לאחר הסעודה פתחו בשיר המעלות וסיימו בברכת הזן את העולם כולו בחן בחסד בריווח וברחמים. אמר יהונתן לאמו, "מחר יש לנו מבחן גדול בתורה על כל ספר בראשית."
חיזק רפאל את דבריו ואמר, "המורה לתורה, הרב מנחם הכהן, חילק את תלמידי הכיתה לזוגות והורה לנו ללמוד יחד למבחן."
אמרה להם רחל, "טובים השניים מן האחד."
מצמץ יהונתן בעיניו ואמר לאמו, "רפאל ישן הלילה בבית שלנו."
פקחה רחל את עיניה לרווחה. אמרה לבנה, "ומדוע לא סיפרת לי על כך מבעוד מועד?"
הרכין יהונתן את ראשו ונכלם.
שאלה רחל את רפאל, "אמא יודעת שאתה ישן הלילה בביתנו?"
הנהן רפאל ואמר, "היא יודעת."
הוסיף יהונתן ואמר בהדגשה, "והיא גם מסכימה."
חזרה רחל על נעימת לשונו המחודדת של בנה ואמרה לו, "ומנין לך שהיא מסכימה?"
ענה לה יהונתן ואמר, "היום אחרי הלימודים עברנו דרך חנות המכולת של דודה פנינה ורפאל ביקש ממנה רשות לישון אצלנו כי עלינו ללמוד יחד למבחן בתורה. שמעתי בפירוש שהיא הסכימה."
חיקתה רחל את נעימת דיבורו של בנה בשנית ואמרה, "שמעת בפירוש?"
חזר יהונתן ואמר, "בפירוש."
קמה רחל ממקומה אצל השולחן, משכה בכתפיה ואמרה, "אחליף לכם את הסדינים בשתי המיטות שבחדר השינה הגדול. בעוד שעתיים כיבוי אורות. דעו לכם שלא אסכים שתלכו לישון מאוחר גם אם יש לכם מחר מבחן על כל חמישה חומשי תורה."
נדלקו ניצוצות של שמחה בעיני הילדים. שלחה אליהם רחל מבט של אהבה. נאנחה ואמרה, "הילדים של היום... ה' ישמור עליכם."

ו
באשמורת הבוקר הקיץ יהונתן משנתו. קם ממיטתו ופסע על בהונות רגליו וסגר בלאט את דלת חדר השינה וניגש לשולחן הכתיבה הישן של אביו והוציא מן המגירה שלושה נרות לבנים וקופסת גפרורים ישנה.
הדליק את פתילי הנרות, הזיל מהם כמה טיפות של שעווה והדביקם על שלושת הקנים של פמוט הנחושת העתיק שעמד על אדן החלון. בא ונעמד לצד מיטתו של רפאל וראה כי חברו ישן שנת ישרים. כרע על ברכיו ולחש על אוזנו של רפאל ואמר, "רפאל, התעורר, עוד מעט יאיר הבוקר."
התעורר רפאל בבהלה. שפשף את קורי השינה מעפעפיו והתיישב על קצה המיטה. הרהור של דאגה נסוך על פניו. שאל את יהונתן בקול צרוד, "איחרנו?"
השתיק אותו יהונתן ואמר לו, "ששש... לא איחרנו, התעוררנו בדיוק בזמן."
ניגש יהונתן אל ילקוטו והוציא ממנו לוח עץ קטן בצבע שחור. הביט מבעד לצללית החדר ושאל את רפאל בלחישה, "אתה מוכן?"
התרגש רפאל התרגשות יתרה. הרעיד בקולו ושאל, "אתה בטוח שלא יקרה לנו שום דבר רע?"
אמר לו יהונתן, "בטוח! הרב שמוש אומר שזאת הדרך הכי טובה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא."
ביקש מרפאל שיחזיק בידיו את הלוח השחור. חיטט בכיס הפנימי של הילקוט, חפר ונבר בתחתיתו עד שהעלה ממנו גיר לבן. החזיק את הגיר בקצות אצבעותיו וצייר על גבי הלוח את ארבע אותיות השם המפורש:

יהוה

נרעדה ידו.

נטל מידי רפאל את הלוח השחור והניחו על גבי שולחן הכתיבה. השעינו על החומש שעמד סמוך לשלהבות האש העולות מן הנרות ומיהר ופסע לאחוריו בחרדת קודש.
הביט על פניו של רפאל וראה כי נסדקו עיניו מפחד ומחלחלה. לחש על אוזנו ואמר לו, "הרב שמוש אומר שצריך להביט על כל אות ואות בנפרד ורק אחר כך להביט על כל ארבע האותיות בבת אחת. וכשמביטים על ארבע האותיות חזק מתחילות האותיות לזוז ממקומן והן נוסעות ולוקחות איתן את הנשמה לטיול בעולם העליון. הרב שמוש אומר שמי שזוכה לטייל בעולם העליון רוח הקודש שורה עליו ומלאך משמים מתגלה אליו, ומאותו היום המלאך מראה לו נסים ונפלאות והרבה דרכים נסתרות."
שאל רפאל בהתפעלות, "את כל זה אמר לך הרב שמוש?"
ענה יהונתן בלחישה, "מילה במילה."
חזר רפאל ושאל בקול נרעד, "אז מה צריכים לעשות עכשיו?"
השיב לו יהונתן, "עכשיו צריכים להתרכז. צריך לצייר במחשבה את ארבע אותיות השם המפורש, והכי חשוב, הכי הכי חשוב, אסור לחשוב שום מחשבות רעות."
שאל רפאל בבהלה, "אבל איך מתרחקים מן המחשבות הרעות?"
אמר לו יהונתן, "הרב שמוש אומר שכדי להתרחק מן המחשבות הרעות צריך לחשוב מחשבה שאינה מחשבה... צריך לחשוב מחשבה שהיא שום דבר, מחשבה שהיא... שום דבר..."
נסער לבו של רפאל.
כחכח בגרונו ואמר, "אבל איך אפשר לחשוב מחשבה שהיא שום דבר? הרי כל המחשבות שיש לי בראש הן מחשבות על איזה שהוא דבר… איך חושבים מחשבה שהיא שום דבר?"
לחש יהונתן ואמר לו, "כוח המחשבה הכי חזק... הכי הכי חזק... הוא הכוח של המחשבה שהיא לא מחשבה. רק כשהמחשבה מחליטה שלא לחשוב... רק אז היא יכולה להתרחק מכל מיני מחשבות רעות. כך לימד אותי הרב שמוש. ביום שבת של פרשת ניצבים סיפר לי שמקובל אחד אמר שהחסידים הראשונים היו מעלים את המחשבה שלהם עד למקום שממנו נולדות המחשבות ולאט לאט היו המחשבות הרעות נעלמות להם מהראש. ואז היתה נפתחת להם בדמיון שלהם, בראש, ברֵכה של מים, והמים היו זורמים להם כמו מעיין שלעולם אינו מפסיק לזרום... לעולם...! כך אמר לי הרב שמוש."
הנמיך את קולו והוסיף בנעימת אזהרה, "אבל תדע לך, רפאל, שמי שמדביק את המחשבה שלו בהרהור רע, נענש בגלל ההרהור, כי הרהור עבירה קשה אפילו מעבירה. לכן אתה צריך להדביק את המחשבה שלך רק בהרהור טוב. הרב שמוש לימד אותי שסגולת הדבקות היא כאשר נפש קשורה בנפש כמו שתי ציפורים המקננות בקן אחד. זה מה שהוא לימד אותי. אתה מבין, רפאל? לכן אני אומר לך, תתרכז. תתרכז ותשתדל להדביק את הנפש שלך בנפש של האותיות, ותתרחק מכל המחשבות הרעות."
חזר רפאל ושאל בהתפעלות, "את כל זה אמר לך הרב שמוש?"
השיב לו יהונתן ואמר, "כבר אמרתי לך... כמה פעמים אני צריך להגיד לך...? כך אמר לי הרב שמוש מילה במילה. מה אתה חושב, שאני ממציא את זה...? ואם אתה רוצה לדעת, הוא גם אמר לי שכל אות מלשון הקודש היא חוט של חסד בטלית של הקדוש ברוך הוא. אתה בכלל ידעת שלקדוש ברוך הוא יש טלית...? ביום שבת של פרשת תרומה הראה לי ספר של רב אחד שקוראים לו אבולעפיה שגילה שהמילה עברית שווה בגימטריא שש מאות ושמונים ושתיים, בדיוק כמו מעשה מרכבה. אתה יודע מה זה מעשה מרכבה, רפאל? מעשה מרכבה זה כל הדברים הכי הכי סודיים שאלוקים עושה בשמים. שתדע לך, רפאל, כל אות בלשון הקודש היא מעשה מרכבה."
הביט רפאל בעיניו הנוצצות של יהונתן ולא יכול היה לעצור את התרגשותו.
שאל, "אז מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו?"
השיב לו יהונתן ואמר, "הרב שמוש אומר שמי שרוצה להסתכל במעשה מרכבה צריך להניח את הראש שלו בין הברכיים וללחוש שירות ותשבחות ולהזכיר את השם המפורש ולכתוב אותו על לוח שחור ולבטא בלשון כל אות ואות בנפרד ולצרף את האותיות יהוה לשם אחד. והעיקר, רפאל, העיקר זה להסתכל על השם מימין לשמאל ומשמאל לימין ולדמיין שכל אות ואות מתנועעת על פי קצב הנשימה."


ישבו יהונתן ורפאל על קצה המיטה, צמודים זה לזה בפחד ובמורא גדול, ופעימות לבם עולות וגואות.
נדלקו עיניהם כגחלים לוהטות וננעצו בשם הנכבד והנורא.
הניחו את ראשיהם בין ברכיהם וניקו את גרונם מכל ליחה ולחשו שירות ותשבחות וביטאו בלשונם כל אות ואות בנפרד, וצירפו את אותיות השם המפורש לאחד, והביטו על השם הקדוש מימין לשמאל ומשמאל לימין, ונשמו ונשפו תוך הזכרת האות, ונחו בין נשימה לנשיפה, והניעו את הראש ואת הגוף במעגלים סביב, וציירו בחלל את השם הנכבד והנורא עד שראו כיצד כל אות מתנועעת על פי קצב נשימתם. שעה ארוכה העמיקו עיניהם בשם המפורש בכוונה גדולה עד אשר נדבקה נפשם בנפש אותיות שמו הקדוש כמו שתי ציפורים המקננות בקן אחד. ביקשו מן הקדוש ברוך הוא בתחינת הלב שיסייע בידם להתרכז באותיות הקדושות בכוח ציור המחשבה. ביקשו ממנו שיזכך את מחשבתם מכל המחשבות הרעות ויעתיר להם מחשבה זכה וטהורה. והעיקר, שתהיה מחשבתם מחשבה שאינה מחשבה, בחינת אין ואפס ממש. הזכירו את התורה הקדושה והמצוות, ואמרו פסוקים מן התפילה, ומתוך ההזכרה והמחשבה והדבקות נתעלתה מחשבתם לרקיעי השמים ונדבקה בעולם העליון.
ניעורו ממקומם מיכאל וגבריאל מלאכי עליון ופתחו בעדם את המבוע שלעולם אינו נפסק, והאצילו עליהם אהבה ודבקות.
לפתע ראו את ארבע אותיות השם המפורש נוטשות את מקומן אשר בלוח השחור והן נוסעות בחדר סביב ודמות אדם מתעטפת בהן כדמות מלאך ממלאכי השרת.
נפתח החלון ורוח חזקה פרצה לחדר בשריקה. נשפה הרוח על הנרות וכיבתה את לשונות האש.
שמעו הד הבא ממרחקים וקולו כקול מים רבים, והוא הולך וקורא קדוש קדוש קדוש.
נפלו הילדים על פניהם. חיל ורעדה אחזו בלבבם. שעה ארוכה נותרו קפואים על מקומם, פיהם חתומים ופניהם נוטפות אגלי זיעה, לבותיהם דופקים כרעמי השמים ושיניהם נוקשות מפחד. כשהפציע אור השחר זחלו וטיפסו אל המיטה בדממה. משכו את השמיכה עד מעל לראשיהם ונבלעו אל חשכת מערת חייהם. נצמדו איש אל אחיו במורא גדול, כשני ענפים שנשברו מעץ החיים והם עורגים לשוב אל תיקונם ולהידבק באחדות אחת. ידעו כי ראו מראות אלהים.