אימא יושבת כל כך קרוב אלי, עד שאני יכולה להריח את שאריות הבושם שלה מהבוקר. היא מקריאה לי את הפרק הבא בספר שאנחנו קוראות השבוע, ולפעמים אפילו עוד סיפור אחריו, וכל הפנים שלה והגוף שלה מספרים ביחד עם הקול שלה את המילים שכתובות בספר.
בכל ערב אימא מזכירה לי ש"קסמים יש באגדות ובסיפורים, אבל לפעמים לפעמים אפשר למצוא אותם גם מחוץ לספרים. תלוי מהיכן מסתכלים."
"את ואני זה משהו מיוחד.
את הגעת אלי, ולעולם לא ניפרד.
עד שיום אחד הבנתי שזה לא ככה, שהיא משקרת לי.
פרק 1
"סופיה, בואי לכאן עכשיו!"
צעקתה של תמי מרעידה את הסלון וחודרת את קירות חדרה של סופיה.
למרות שזו הפעם הרביעית שאימה קוראת לה, רק כעת קריאתה נשמעת מבעד לבועת המילים שעוטפת את סופיה. אף על פי כן, היא לא מסוגלת להינתק מהספר שהיא קוראת — היא בדיוק הגיעה אל קטע מותח בסיפור. ואין הכוונה לרגע שבו שואלים "מה יקרה עכשיו בעלילה?", אלא לרגע החסד הנפלא ביותר שמציעים לה הספרים — לקרוא עוד משהו מסקרן ומפתיע על הדמות שנפשה כבר נקשרה בה.
עיניה של סופיה מתרוצצות במהירות על השורות שמגלות לה עוד סוד שלא ידעה על הדמות, והיא מחייכת אל מול הגילוי המרגש. היא ממלמלת לאימה, "אני כבר באה," מניחה את הספר על הכר ומביטה בו כמבקשת שימתין לה בסבלנות עד שתתפנה אליו שוב.
פֶלָה, ספרנית בית הספר, שמרה את הספר הזה בצד במיוחד עבורה, למרות שהספר משתייך למדפים של תלמידי החטיבה וסופיה לומדת בכיתה ה'. כמו תמיד, פלה ידעה לקלוע מה יהיה הספר המדויק ביותר בשבילה בימים אלה.
"כמה פעמים אני צריכה לקרוא לך? לא שמעת אותי קודם?" תמי לא ממתינה לתשובה ומטיחה בסופיה שאלה נוספת כשזו נכנסת אל הסלון, "יקרה לך משהו אם תעזרי פה קצת?"
שולחן האוכל עמוס בכלים מלוכלכים ומנוקד בשאריות פסטה מסולסלת שהתייבשה ובכתמי קטשופ. מתחת לכיסא האוכל של תום פזורים פירורים וחתיכות של ירקות מבושלים.
"אני הולכת לרחוץ לו את הפנים והידיים," מכריזה תמי ומרימה את תום התינוק מכיסא האוכל שלו. רגלו השמאלית לא נחלצת בקלות, והיא מנסה לשלוף אותו בכל מיני זוויות אחיזה, וקצת לפני שהרטינה שלו הופכת לבכי, סופיה מתקרבת ומתירה את רצועת הבטיחות.
"אימא, אמרנו שהוא כבר בגיל שצריך לקשור אותו, זוכרת?"
"תודה, סופי. עם כל העומס של היום הזה שכחתי לגמרי."
הפעם תמי מצליחה להרים את תום בקלות מכיסא האוכל שלו, והיא ניגשת לרחוץ את פניו וידיו מעל לכיור המטבח. היא ממשיכה לפרט עד כמה היה לחוץ היום הזה, ועד כמה הכול תמיד קורה במקביל, ושמזמן כבר לא היה להן יום נינוח יותר. סופיה יודעת שגם אם תמצא את המילים הנכונות כדי לענות לאימה, עכשיו עדיף להניח לה לדבר.
ידיה של סופיה מפנות את הכלים המלוכלכים ומנקות את המפה הפרחונית שעל שולחן האוכל, אך מחשבותיה מנסות לנחש כיצד השורות האחרונות שקראה בחדרה ישפיעו על המשך הסיפור. האם הדמות הראשית עומדת לשנות הכול? האם כל מה שקראה עד עכשיו מוביל בכלל אל מקום אחר לגמרי? ואיך יכול להיות שהדמות הזו כל כך דומה לה, למרות שהיא נולדה בעשור אחר וביבשת אחרת?
"אני חייבת לעשות כמה טלפונים של העבודה," קוטעת תמי את מחשבותיה של סופיה, "אז אחרי שאת מסיימת לסדר פה קצת, תוכלי בבקשה לשמור על תום? ותשימי עין שהוא לא מכניס שום דבר מסוכן לפה."
"אומרים - תשימי לב שהוא לא מכניס שום דבר מסוכן לפה," ממלמלת סופיה בהתרסה.
"למה את ככה?"
"סתם."
"אבל אמרתי לך כבר שאני מצטערת שצעקתי."
"טוב. נו, אימא, די, תעזבי אותי."
"מה עכשיו? עוד פעם הפרצוף החמוץ הזה? חזרנו לסיפור עם השמלה שלך?"
"הלוואי שהיא הייתה שלי."
"אבל אמרתי לך כבר אלף פעם, סופי. היא לא בשבילך, השמלה הזו. זה לא משהו שאפשר בכלל להתחיל לחשוב עליו. יש לך מושג כמה היא עולה?"
לפני שסופיה מספיקה לענות על השאלה, תמי מוסיפה, "חוץ מזה, לא ברור לי לאיזה אירוע תלבשי אותה. אף אחד לא מתחתן בקרוב, ולחג כבר קניתי לך שמלה אחרת. נו, אולי תגלי לי מה הסוד הגדול? לאיזה אירוע את רוצה ללבוש את השמלה הזו?"
סופיה לא רוצה להסתבך שוב בלשונה, אז היא ממשיכה לנקות בשתיקה את כיסא האוכל של תום ולאסוף את הפירורים שתחתיו.
"את יודעת מה? יש שמלות נהדרות בחנות ליד העבודה שלי. אם יהיה לי זמן מחר, אבדוק אם הגיעה סחורה חדשה. אני מבטיחה שאמצא לך שם שמלה שתאהבי. בסדר?" לוחשת תמי כשהיא מתקרבת אל סופיה ומקווה למצוא אישור להבטחתה בעיניה של בתה.
הנייד של תמי מצלצל. צג המסך המהבהב פועם בקצב אחיד. ברור לשתיהן מתי יהיה ההבהוב האחרון לפני שהשיחה תידחה מעצמה, וברור גם לשתיהן שזהו הזמן של סופיה לענות.
ואכן, קצת לפני ההבהוב האחרון סופיה ממלמלת "טוב" רפה לשאלתה של אימה, שנושמת לרווחה למשמע התשובה.
תמי עונה לשיחת הטלפון, אך מבקשת ממי שנמצא מעבר לקו שימתין רגע ומבטיחה עוד משהו קטן לפני שהיא יוצאת מהסלון, "אני חייבת לענות. זה דחוף מהעבודה. נמשיך בשיחה שלנו על השמלה אחר כך, טוב?"
גם הפעם סופיה לא מספיקה לענות, כי אימה כבר נמצאת בחדר השינה שלה וממשיכה את שיחתה הדחופה מהעבודה.
תום משחק ברעשנים הצבעוניים שפזורים בלול שלו וממלמל בתינוקית מתוקה.
סופיה מתיישבת על הרצפה סמוך ללול ומשעינה את ראשה על הסורגים החומים. אחיה זוחל לעברה ומושיט את ידו הקטנה אל מחוץ ללול כדי לגעת בפניה, והיא מחייכת אליו ומטפסת אל תוך הלול בקלילות. אחר כך היא מתיישבת בתוכו, לוקחת דובי גדול ורך שהופך למשענת לראשה, ותום מתכרבל בחיקה. הוא ממולל את צמידי החוטים הרבים המעטרים את מפרק היד שלה.
"תום־תום, רוצה סיפור?"
הוא עונה לאחותו בחיוך ושתי שיניו הקטנות נגלות.
"אתה זוכר איפה עצרנו בפעם הקודמת?" סופיה סורקת במבט מתרוצץ את התקרה הלבנה והריקה, כאילו המילים האחרונות שסיפרה לאחיה כתובות עליה, וכשמבטה נח היא מכריזה, "הגלימה הקסומה, שם עצרנו בפעם הקודמת."
"הנסיכה אדריאנה החליטה שהגלימה הקסומה תהיה שלה. למרות שהמלך והמלכה הסבירו לה שוב ושוב שהיא צעירה מדי, ושהכוחות של הגלימה יכולים להזיק לה, הנסיכה אדריאנה לא הייתה מוכנה להקשיב להם. היא הייתה נחושה למצוא דרך להגיע אל תיבת העץ הגדולה, שבה הייתה מונחת הגלימה. התיבה הייתה נעולה בשמונה מנעולים ושמורה במרתף העמוק ביותר בארמון. שלושה מהשומרים החזקים ביותר בממלכה שמרו על דלת הברזל הגדולה של המרתף. הם קיבלו אזהרה מפורשת מהוד מלכותו, שאם משהו יקרה לגלימה, שלושתם יוצאו להורג." קולה של סופיה כועס כשהיא אומרת את המשפט האחרון.
תום משמיע קול רוטן ומכווץ את גבותיו הקטנות כשהוא מרים את מבטו אליה.
היא מלטפת אותו ברוך ואומרת, "בסדר, בסדר, אתה צודק. אפשר לשנות את זה ל'שלושתם יגורשו מהממלכה לעולמי עד'. ככה יותר טוב? לא, זה לא מספיק דרמטי אם רק נגרש אותם מהממלכה. אתה יודע מה, תום? בוא נחליט שנחליט על זה אחר כך, טוב?"
תום מביט בה בעיניו הגדולות והיא ממשיכה:
"הנסיכה אדריאנה היפה והגיבורה החליטה למצוא דרך להגיע אל הגלימה הקסומה ויהי מה. היא ידעה שכוחות הקסם של הגלימה לא יזיקו לה. להיפך, שאם היא לא תגיע אל הגלימה בזמן הקרוב, הכוחות של הגלימה ייעלמו ולא ישובו עוד. אדריאנה הבינה שכדי להגיע אל הגלימה, היא קודם כול צריכה לכתוב תוכנית פעולה סודית, ולא לדבר יותר על הגלימה עם אף אחד בארמון ובממלכה כולה. היא בדיוק התיישבה לכתוב את הסעיף הראשון בתוכנית הפעולה הסודית שלה, ואז—"
תמי חוזרת אל הסלון עוד לפני שהסתיימה שיחת הטלפון הדחופה שלה בענייני עבודה.
"...בסדר, יקירה. אז נהיה בקשר מחר? תשלחי לי הערב את המסמך, ואשלח לך את התיקונים." היא ניגשת אל הלול ותום מושיט אליה את ידיו.
"בוא, מתוק של אימא, נשים אותך לישון. אתה עייפצ'יק. תודה, סופי, ששמרת עליו. מה עם השיעורים? הכנת כבר שיעורי בית?"
"נשאר לי רק לסיים משהו קטן באנגלית וזהו."
"את צריכה עזרה?"
סופיה התכוונה לומר משהו, אבל אז שינתה את דעתה. "אני חייבת ללכת לאלונה, כי שכחתי את ספר האנגלית שלי אצלה."
"אולי אלונה תבוא אלינו?"
"היא לא יכולה."
"אז אולי תנסי לסיים את השיעורים דרך הטלפון? שאלונה תצלם לך את הדפים ותשלח לך. אני צריכה שתהיי עם תום כשהוא יתעורר."
"לא, אימא, אני חייבת את הספר."
"טוב, אם אין ברירה."
"אני אחזור הביתה הכי מהר שאפשר. מבטיחה."
סופיה מדלגת החוצה מהלול וחוזרת אל חדרה. היא מתיישבת על השטיח ושורכת את השרוך הירוק של נעל ימין ולאחריו את השרוך הסגול של נעל שמאל. היא מחייכת לעצמה בעודה רוקמת בראשה את התוכנית של השעות הבאות.
"תום נרדם," אומרת תמי כשהיא נכנסת לחדרה של בתה. "כל הקליטה הזו בפעוטון מעייפת אותו לגמרי," היא מוסיפה תוך כדי פיהוק גדול וקורסת לישיבה על מיטתה של סופיה, "וגם אותי."
"אז אולי תנוחי קצת גם את?" מציעה סופיה כשהיא מתרוממת לעמידה.
"אין סיכוי. יש לי מיליון שיחות לעשות וכמה מיילים דחופים."
העייפות שמכבידה את עפעפיה של אימה כמעט מעכבת את מימוש תוכניתה של סופיה, אך כשתמי מבקשת שתמסור ד"ש לאימא של אלונה, הריגוש חוזר ומציף את כולה והיא מחליטה להמשיך בתוכנית שלה.
סופיה יודעת שהיא לא יכולה להתעכב עוד. היא יודעת שהיום זה חייב לקרות. היא לא יכולה להסס יותר, היא לא יכולה להרשות לעצמה לחכות. היום היא תיסע לשם. היום היא תפגוש אותה שוב. היא ממש מקווה שהיא עדיין שם.
"ככה את הולכת? את לא לוקחת איתך כלום?" תוהה תמי.
סופיה סורקת את שולחן הכתיבה שלה במבט מהיר, ואומרת שהיא בדיוק התכוונה להכין תיק. היא לוקחת את התיק האהוב עליה שתלוי על מדף מעל שולחן הכתיבה שלה ומכניסה אליו את הקלמר, את יומן בית הספר ומחברת ספירלה בכריכה צהובה, מלאה בציורים ובציטוטים מספרים, במקום מחברת האנגלית.
התיק האהוב עליה הוא פרויקט הסיום של אלונה ושלה בחוג לאוֹמנות למתקדמים. שתיהן החליטו שכל אחת תקשט את התיק בעצמה בצבעי בד מיוחדים שהמורה עזרה להן לבחור. את הפונטים השונים, שבהם כל אחת כתבה את שמה על כל דופן בתיק, הן בחרו ביחד באתר של גרפיקאים מקצועיים. בפעם הראשונה שחילקו בכיתה שלהן את טופס בחירת החוגים בתחילת כיתה ב', סופיה הציצה על הדף של אלונה, שבמקום לדרג את בחירותיה לפי סדר העדיפות, ציירה סביב מספר החוג היחיד שרצתה פרח וגם הוסיפה בכתב יד: "זה ממש ממש כשוב לי לאיוֹת בחוג חלל וקוחבים. תודה רבה מראש, אלונה." ומאז הן ביחד בכל החוגים, ההפסקות והטיולים השנתיים.
"תתקשרי אלי כשאת מגיעה לאלונה," קוראת תמי תוך כדי פיהוק נוסף ונשכבת על מיטתה של סופיה, שכבר נמצאת במסדרון הכניסה.
למרות שסופיה שומעת את בקשתה של אימה, היא טורקת את דלת הבית מבלי לענות לה.
