ילדי בית העץ 2 - לשחרר את כפיר

פֶּרֶק א
הַשְׁכָּמָה מוּזָרָה

קוֹלוֹת מוּזָרִים הֵעִירוּ אֶת עֵרָן מִשְּׁנָתוֹ, קוֹלוֹת לֹא מֻכָּרִים, שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ אַף פַּעַם בְּאֵזוֹר בֵּית הָעֵץ.

"יוֹאָב, קוּם," נִעְנֵעַ עֵרָן אֶת שַׂק הַשֵּׁנָה שֶׁל יוֹאָב.

"מָה, מִי, מָה קָרָה?" הִתְעוֹרֵר יוֹאָב בְּבֶהָלָה.

"אַתָּה לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה מִלְּמַטָּה?"

"אוּף! מִי זֶה צוֹרֵחַ כָּכָה עַל הַבֹּקֶר?" שַׂק הַשֵּׁנָה שֶׁל אָמִיר הִתְנוֹעֵעַ וְרָטַן. "עַד שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לִבְרֹחַ מֵהַהַשְׁכָּמוֹת שֶׁל אָח שֶׁלִּי כָּל בֹּקֶר בְּחָמֵשׁ, אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר מֵהַשְּׁאָגוֹת הָאֵלֶּה."

"אֵלֶּה לֹא שְׁאָגוֹת," מַאיָה פִּהֲקָה, "זֶה נִשְׁמָע כְּמוֹ צְהָלוֹת שֶׁל סוּס."

"סוּס?"

נוֹתְרוּ עוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים לְסוֹף הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל. עֵרָן, אָמִיר, מַאיָה וְיוֹאָב נִסּוּ לְנַצֵּל כָּל רֶגַע וְהֶחְלִיטוּ לְהִשָּׁאֵר בַּלַּיְלָה לִישֹׁן בְּבֵית הָעֵץ שֶׁלָּהֶם. אַחֲרֵי שֶׁעָשׂוּ חֲזָרוֹת עַל הַשִּׁיר הֶחָדָשׁ שֶׁמַּאיָה כָּתְבָה עַל עַצְמָהּ (הִיא קָרְאָה לוֹ "אֲנִי רוֹצָה הַכֹּל", עֵרָן הִלְחִין אוֹתוֹ, וְאָמִיר, שֶׁכְּבָר כַּמָּה חֳדָשִׁים לוֹמֵד לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַפְּלִיקַצְיוֹת לִנְגִינָה בְּטַבְּלֵט, הוֹסִיף עִבּוּד שֶׁל כִּנּוֹרוֹת), אַבָּא שֶׁל עֵרָן, שֶׁעָבַר לָגוּר מַמָּשׁ קָרוֹב לַחֻרְשָׁה, קָפַץ לְבַקֵּר אוֹתָם עִם מַגָּשׁ עֲנָקִי שֶׁל פִּיצָה וְשִׁשִּׁיַּת בַּקְבּוּקֵי מַיִם. כְּשֶׁהָלַךְ, נִכְנְסוּ לְשַׂקֵּי הַשֵּׁנָה, וְיוֹאָב הִקְרִיא לָהֶם פְּרָקִים מֵהַסֵּפֶר הַחֲמִישִׁי שֶׁל "הָארִי פּוֹטֶר". כְּבָר הָיָה אַחֲרֵי אַחַת בַּלַּיְלָה כְּשֶׁכֻּלָּם נִרְדְּמוּ בְּשַׂקֵּי הַשֵּׁנָה.

מֵהַיּוֹם שֶׁהִצְלִיחוּ לְהַצִּיל אֶת הַחֻרְשָׁה וְאֶת בֵּית הָעֵץ עִם הַמּוֹפָע הַמְּשֻׁתָּף, הֵם נִהְיוּ מַמָּשׁ מְפֻרְסָמִים בְּבֵית הַסֵּפֶר וּבַשְּׁכוּנָה. בֵּית הָעֵץ הָפַךְ לִמְקוֹם עֲלִיָּה לָרֶגֶל לִילָדִים סַקְרָנִים, מָה שֶׁלֹּא תָּמִיד מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הַחֲבוּרָה. אֲבָל אַחֲרֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת חָזַר הַשֶּׁקֶט לְבֵית הָעֵץ, וְשׁוּב הוּא הָיָה רַק שֶׁלָּהֶם.

וְאוּלַי לֹא?

הָאַרְבָּעָה הֶחְלִיטוּ לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת בֵּית הָעֵץ וּלְהָצִיץ לְמַטָּה. "אוּף, מָתַי כְּבָר תְּשַׁמֵּן אֶת הַצִּירִים הָאֵלֶּה?" נָזְפָה מַאיָה בְּעֵרָן כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה בַּחֲרִיקָה. עֵרָן הֶחְזִיר לָהּ פַּרְצוּף חָמוּץ, וְכֻלָּם הֵצִיצוּ לְמַטָּה בְּסַקְרָנוּת לִרְאוֹת מִי מַשְׁמִיעַ אֶת הַקּוֹלוֹת הַמּוּזָרִים.

חֲמוֹר אָפֹר עָמַד לוֹ לְמַרְגְּלוֹת הָעֵץ וְלִחֵךְ אֶת הָעֵשֶׂב הַלַּח מֵהַטַּל שֶׁל הַלַּיְלָה. הוּא הָיָה רָזֶה מְאוֹד, וְהָיָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁלּוֹ מִבַּעַד לַפַּרְוָה הַמְּאֻבֶּקֶת.

"מָה עוֹשֶׂה כָּאן חֲמוֹר?" אָמַר עֵרָן בְּקוֹל אֶת מָה שֶׁכֻּלָּם חָשְׁבוּ בְּאוֹתוֹ רֶגַע.

לְאַף אֶחָד לֹא הָיְתָה תְּשׁוּבָה, וְהַיְּלָדִים הִבִּיטוּ בַּחֲמוֹר מְבֻלְבָּלִים.

כַּעֲבֹר רֶגַע שֶׁל מְבוּכָה שָׁעֲטוּ אַרְבַּעְתָּם לְמַטָּה בַּסֻּלָּם. לַחֲמוֹר הָאָפֹר הָיוּ שְׁנֵי פַּסִּים חוּמִים עַל הַצַּוָּאר, וְחֶבֶל שָׁחֹר קָרוּעַ הָיָה כָּרוּךְ עַל רַגְלוֹ הָאֲחוֹרִית. כְּשֶׁהִתְקָרְבָה אֵלָיו חֲבוּרַת הַיְּלָדִים, הוּא נִתֵּר בְּבֶהָלָה וְהֵחֵל לָרוּץ לְכִוּוּן הַגִּבְעָה, אֲבָל לְפֶתַע נֶעֱצַר בַּמָּקוֹם. הַחֶבֶל שֶׁהָיָה כָּרוּךְ סְבִיב רַגְלוֹ נִתְפַּס בְּאַחַד הַשִּׂיחִים, וְהוּא לֹא הִצְלִיחַ לָזוּז. הַחֲמוֹר שׁוּב הֵחֵל לִנְעֹר בְּקוֹל, כְּאִלּוּ מְנַסֶּה לִקְרֹא לְעֶזְרָה.

"אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנֵּלֵךְ לִקְרֹא לְאַחַד הַהוֹרִים," הִצִּיעַ אָמִיר, מְעַט מְפֻחָד. "כְּבָר שָׁמַעְתִּי עַל חֲמוֹרִים שֶׁהִתְפָּרְעוּ וּבָעֲטוּ בִּילָדִים, וְהֵם מַמָּשׁ נִפְצְעוּ."

"בּוֹא נִתְקָרֵב עוֹד קְצָת, נִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מְפַחֵד מֵאִתָּנוּ יוֹתֵר מִשֶּׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ. נַרְגִּיעַ אוֹתוֹ קְצָת. שְׁשְׁשְׁ... שְׁשְׁשְׁ..." נִסְּתָה מַאיָה לְהַרְגִּיעַ אֶת הַחֲמוֹר בְּעוֹד הִיא מִתְקַדֶּמֶת בִּזְהִירוּת לְכִוּוּנוֹ. מֵאֲחוֹרֶיהָ גַּם שְׁלשֶׁת הַבָּנִים הִתְקַדְּמוּ בִּצְעָדִים זְהִירִים.

הַחֲמוֹר זָז בְּאִי־שֶׁקֶט, אֲבָל מַשֶּׁהוּ בְּקוֹלָהּ הַמַּרְגִּיעַ שֶׁל מַאיָה כַּנִּרְאֶה פָּעַל, וְהָיָה נִדְמֶה שֶׁהַנְּעִירוֹת שֶׁלּוֹ נִרְגָּעוֹת. הוּא עָמַד וְלֹא נִסָּה עוֹד לִמְשֹׁךְ אֶת הַחֶבֶל וּלְהִתְנַתֵּק מֵהַשִּׂיחַ שֶׁאֵלָיו הָיָה קָשׁוּר.

הַחֲבוּרָה עָצְרָה בְּמֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה מֶטְרִים מִמֶּנּוּ, וְהַמַּרְאֶה שֶׁנִּגְלָה לְעֵינֵיהֶם הָיָה כָּל כָּךְ נוֹרָא, שֶׁעֵינֵיהֶם נִפְעֲרוּ בְּתַדְהֵמָה. כָּל גּוּפוֹ שֶׁל הַחֲמוֹר הָיָה מְכֻסֶּה חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים, שֶׁכַּמָּה מֵהֶם עֲדַיִן דִּמְּמוּ. הוּא הָיָה רָזֶה וְכָחוּשׁ, וְעֵינָיו הִבִּיעוּ מִין עַצְבוּת שֶׁכָּזֹאת, אֱנוֹשִׁית כָּל כָּךְ. הֵם עָמְדוּ סְבִיבוֹ וְהֶחְלִיפוּ מַבָּטִים בֵּינֵיהֶם בִּשְׁתִיקָה. הָיָה בָּרוּר לְאַרְבַּעְתָּם שֶׁהֵם חַיָּבִים לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ. אֲבָל מָה?