רואים את הלב

פרק ראשון
החיים

בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן אם הוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו. אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.
קוראים לי שַׁרלי.
"מגדל שרלי זה עוד יותר מפגר ממגדל יֶיֶה."
הסכמתי אתו אבל בכל זאת אמרתי לו שילך להזדיין.
המשכנו לדבר ככה, כי יש מלא משוררים שיש דברים על שמם בשכונה. מגדל וֶרלֶן. שיכון הוּגוֹ. מרכז גִיוֹם־אַפּוֹלינֶר. וכל מקום יותר מכוער מהשני. אבל המשוררים מתו לפני שידעו על זה, אז לא נורא. מר אידַלגוֹ, שמלמד אנ'לא יודע מה בחטיבת הביניים שאחי אַנרי למד בה, אמר שזו בושה להשתמש באמנות כדי להסתיר דברים מכוערים. אבל לרוב האנשים לא אכפת, כי השיכונים והמגדלים קיבלו שמות אחרים. למשל, אלה שגרים במגדל רֶנֶה שַׁאר אף פעם לא אומרים שהם גרים במגדל רנה שאר.* הם אומרים המגדל הכחול. אני לא יודע למה הם קוראים לו ככה כי המגדל לא ממש כחול. בינינו, אני יכול להגיד שהוא אפור. אבל לך תדע למה, הם אומרים המגדל הכחול. ככה גם עם שיכון פיקסו שמול המרכז המסחרי. אף אחד לא אומר שיכון פיקסו. למרות שיש תחנת אוטובוס פיקסו. אומרים שיכון הנִצים. ואני נשבע לכם שלא תראו בשיכונים האלה שום פיקסו, וגם נצים לא תראו שם.
[* ארתור רֶמבּוֹ (1891-1854), פול וֶרלֶן (1896-1844) ורֶנֶה שאר (1988-1907) - כולם משוררים צרפתים חשובים. (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת)]
יֶיֶה ואני חשבנו איך דברים מתחילים. זה בטח נהדר להיות הראשון שאומר משהו שאחר כך נשאר לתמיד. בטוח שמי שאמר "שיכון הנִצים" ראשון היה נורא מרוצה כשכולם התחילו להגיד כמוהו. אני הייתי מת להמציא בדיחה או סיפור אימה מזעזע שכולם יספרו.
יצחיק אותי שיום אחד יספרו אותו לי.
אני אגיד לבחור:
"אל תתאמץ, אחי, זה אני המצאתי את הסיפור אימה הזה."
יֶיֶה ואני ניסינו להמציא. זה לא היה קל, כי תמיד מצאנו בסוף סיפור שכבר קיים. אחי אַנרי סיפר לי סיפור אחד שהפחיד אותי בטירוף ולא נרגעתי לפחות שלושה שבועות. הוא סיפר שהנרקומנים שמתו ממנת יתר חוזרים למרתפים של הבניינים ומנסים לדקור אותך במזרקים המגעילים שלהם. אני יכול לספר לכם שאחרי זה לא הייתי מוכן לרדת מתחת לקומת הקרקע. סיפרתי את הסיפור הזה ליֶיֶה והוא אמר שזה שטויות, ושאחי, שהוא בעצמו נרקומן, בטח רואה רוחות רפאים כשהוא מתמסטל. אמרתי ליֶיֶה שילך להזדיין ושיתעסק בעניינים של אח שלו, שגם הוא מתמסטל, אבל הוא אמר שאנחנו באותה סירה כי האחים שלנו מתמסטלים ביחד.
יֶיֶה הוא מה שנקרא ילד מעצבן. אתה מדבר אתו בצורה רגועה והוא יורד עליך. הוא בן שתים־עשרה והוא כבר מלך הירידות.
לא שאני מסתובב אתו הרבה או משהו. אבל הוא תמיד עומד לפני הבניין או בכניסה ויורד על כולם. אם הוא רואה זקנה עולה הביתה עם שקיות של קניות, במקום לעזור יֶיֶה שואל אותה:
"אז מה, גברת מה־שמה, בעלך עוד לא חזר?"
וברור שבעלה של הזקנה מת והכול.
למזלי, יֶיֶה הוא לא החבר היחיד שלי. יש לנו פה חבורה משהו־משהו. ואם תמשיכו לקרוא, תראו שאני מכיר את כל מה ששווה להכיר בסביבה.
אני לא יכול להגיד לכם בדיוק מתי פגשתי את החברים שלי. ברור שתמיד הכרנו. בנאדם לא שואל את עצמו מתי הכיר את אמא שלו. ככה זה עם החברים, הכרנו ביום שנולדנו. לפני עשר שנים. וגם יֶיֶה. אבל הוא גדול מאתנו בשנתיים. זאת הבעיה שלו. הוא חיכה לנו בשנתיים האלה, ואנחנו לא שמנו לב. ויֶיֶה עשה טוב ונשאר כיתה פעמיים כדי לסגור את הפער ולהיות בכיתה שלנו.
מה שאני יכול להגיד לכם זה שאנחנו חבורה משהו־משהו. כולם בשכונה חושבים ככה. גם אלה שלא בדיוק קולטים אותנו חושבים שאנחנו חבורה מעולה.
כמובן, המשמעות של הדברים משתנה לפי מי שמדבר.
אם מדאם הַנק, המורה שלנו לאנגלית, אומרת: "זאת חבורה משהו־משהו!" היא מתכוונת שאנחנו חמודים והכול, אבל היא לא קולטת אותנו והיא חושבת שאנחנו חבורה משהו־משהו של מפגרים.
אבל אם מר לוֹרוֹפי, המאמן שלנו בכדורגל, אומר: "אלה, הם חבורה משהו־משהו!" אז הכוונה טובה, שאנחנו חבורה משהו־משהו של חלוצים מרכזיים ושל קַשָׁרים.
צריך לציין שאנחנו בועטים בכדור הזה כל היום. ושאם במקום זה היינו לומדים, כבר היינו מקבלים פרס נובל. ככה אני חושב, למרות שאחי אַנרי אומר הרבה פעמים שגם אם אתה מצטיין בבתי הספר אצלנו אתה מפגר בפריז או במקומות אחרים. אולי הוא צודק, אבל אני לא כל כך אוהב שאומרים דברים כאלה.
בעיני פה הכול יותר טוב מאשר במקומות אחרים.

לא שאני רוצה לספר לכם את סיפור חיי, אבל בכל זאת אני צריך להגיד לכם: שמי שַׁרלי. טוב, בסדר. שמי שַרל, אבל אני שונא שקוראים לי ככה. ומי שינסה יחטוף מכות. הרי זה פשוט: שַׁר־לי. רק כמה מורים בבית ספר ממשיכים לקרוא לי בשם האמיתי שלי. להם אני לא יכול להרביץ, אבל הייתי מת לעשות את זה.
מה אתם רוצים, אנשים הם מטומטמים לפעמים.
בכל מקרה, תגידו מה שתגידו, כשאני שומע "שַרל" אני לא מרגיש שמדברים אלי.
שם המשפחה שלי הוא טרַאוֹרֶה, ועליו אין מה להגיד כי זה באמת שם המשפחה שלי. השם בא ממאלי וזה לא מוזר בכלל, כי ההורים שלי משם. אבא שלי אפילו חזר לשם. אבל אנחנו לא יודעים על זה יותר מדי. עליו אני לא יכול לכתוב לכם ספר שלם, הוא הסתלק חודש אחרי שנולדתי ועזב את אמא שלי ואת אחי לבד כמו שני חלוצים בקבוצת פריז סן ז'רמן. לי זה לא הזיז. הייתי בן חודש, ובטח עניין אותי יותר לינוק מהציצי של אמא שלי מלשאול את עצמי איפה אבא שלי מסתובב. אבל אח שלי זה סיפור אחר. ואמא שלי תמיד אומרת שבגלל זה הוא כל הזמן מתמסטל ועושה שטויות. אני חושב שאחי הוא מלך המטומטמים ושהוא מתמסטל כדי לשכוח מהטמטום שלו. כל אחד והדעה שלו. אל תחשבו שאין לי לב כי אני מדבר ככה על אחי. אבל אני נשבע לכם שבמקומי כבר הייתם מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי. אני חושב שאחי נולד להאכיל אותי חרא. סליחה על הגסות, אבל במקרה הזה אין מילה אחרת. ואם היו נותנים לי אירו על כל פעם שהיצור הזה מנגן לי על העצבים, הייתי מיליארדר. אבל לא נותנים לי, אז אני מתחרפן בחינם.

מה שאני רוצה לספר לכם זה מה שקרה הבוקר. אוף, זה סיפור שחבל על הזמן. אפשר אפילו לכתוב אותו בספרים. בטוח שעוד לא הבנתי הכול. אבל אולי עדיף לספר לכם ככה כשזה טרי. יש דברים שצריך להגיד אותם, להוציא אותם, אחרת נהיים פלונטרים בבטן עד שהיא מתפוצצת. ככה קרה לאבא של חבר שלי רֶז'י מוֹנטַל שמצאו אותו מת בוקר אחד עם איזה מאה ליטר של דם במיטה. הזקן הזה תמיד נראה כאילו הוא חי בסרט, אבל אומרים שהוא מת מצער בגלל אשתו שעזבה אותו לפני עשר שנים. אני חושב שבעיקר הוא שתה המון. אחר כך העבירו את רז'י לסבתא שלו, והוא נהיה הילד הכי אלים בצרפת. ובטוח שבעוד עשרים שנה יהיה לרז'י פלונטר בבטן והיא תתפוצץ. וגם לבן של רז'י עשרים שנה אחרי זה, וככה זה יימשך עד שמכוניות יטוסו ופּיטבּוֹלים יהפכו לחיות נכחדות.
אתם בטח חושבים שהתחרפנתי כי אני מספר לכם מלא דברים, אבל כזה אני. זאת הבעיה שלי בחיים. כשאמא שלי הולכת לאספה בבית ספר, המורים אומרים עלי דברים טובים והכול, אבל בסוף הם תמיד אומרים לה שאין לי כושר ריכוז. עניתי לאמא שלי שהם פשוט צריכים להיות יותר מעניינים, אבל היא צעקה עלי. אמא שלי היא הטיפוס שאומר שללמוד בבית ספר זאת זכות ושהמורים הדפוקים האלה תמיד צודקים. ואם יגידו לה שהבעיה שלי היא הרגליים שלי, היא בטח תכרות לי אותן. אמא שלי אף פעם לא למדה בבית ספר, ולוקח לה איזה שלושה שבועות לקרוא מכתב. בפעם הראשונה שהקראתי לה שיר היא בכתה שעה שלמה, נתנה לי שטר ואמרה לי שהיא גאה בי. ניסיתי להקריא לה עוד מלא דברים אבל היא התרגלה, והיא ממשיכה לנדנד לי על קשיי הריכוז שלי.
אבל החיים, הרי, הם לא משחק שחמט.
הכי גרוע זה כשמישהו מדבר אתך על קשיי הריכוז שלך. אתה יושב ומקשיב, ותוך שתי שניות אתה קולט שאתה חושב על משהו אחר, ואם ברגע הזה אתה לא מתבייש, באמת חסר לך בורג.
אתם רואים, שוב איבדתי את חוט המחשבה. אני באמת צריך טיפול. זה בלתי אפשרי לחשוב כל הזמן על אלף דברים בבת אחת. הכי טוב לחשוב על מֶלַני רֶנוּאַר. כשאני חושב על הילדה הזאת העולם יכול להתפוצץ לי מול העיניים, אני נשאר בפה פתוח, ריר נוזל והכול. באמת נפלתי חזק עם הילדה הזאת. היא הורגת אותי. הייתי מוכן למות בשבילה אם היא רק הייתה מבקשת. הכרנו בהתחלת השנה כשנכנסתי לכיתה ו' בחטיבת שַרל־בּוֹדלֶר. כשאתה נכנס לחטיבת שרל־בודלר מכריחים אותך ללמוד בעל פה את אחד השירים שלו. אני אומר בעל פה, כי אם אתה מסרב מעיפים אותך. באותה שנה זה היה "האדם והים". באמת מעולה. הוא אומר הרבה דברים שמאוד חזקים בעיני.
הוא אומר: "הים הוא מַראָתךָ: אתה מביט בַּנפש,/ בִּפְרישַׂת העַד של מִשְׁבְּרי הלֶטֶש."*
[* תרגום: דורי מנור, מתוך: שארל בודלר, פרחי הרע, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 56.]
זה הרס אותי. אחר כך כולם מתאספים בחדר אוכל, מגרילים תלמיד אחד והוא צריך לדקלם את השיר לפני כל הבית ספר. וכל אחד מתפלל שלא יגרילו אותו. למזלם של כל השאר, יש בעולם אנשים ממש חסרי מזל. וכשאני אומר את זה, אני מתכוון לפרֶדי טַנקֶן. הילד הזה כל כך חסר מזל, שתמיד הוא לובש צעיף על הצוואר. אפילו בקיץ. אפילו כשיש ארבעים מעלות בחוץ רואים את הילד הזה מסתובב עם צעיף על הצוואר. זה ילד רגיש, ברור.
באותו יום פרדי נעמד לפני כל הבית ספר עם הצעיף שלו.
המנהלת אמרה: "מר טנקן ידקלם לנו את שירו של שַרל בּוֹדלֶר."
פרדי כחכח בגרון לפחות חמשת אלפים פעם לפני שהוא התחיל:
"האדם והאֵם... מאת שרל בודלר."
כל הבית ספר נקרע מצחוק וזה היה כמו רעידת אדמה. פרדי המטומטם המסכן הזה לא קרא את השיר - אחד החברים שלנו, קַדֶר חַלפוּי, לימד אותו. הקטע הוא שקדר אמר לו סתם כל מיני שטויות, ופרדי המשיך ככה עד הסוף, במחשבה שבודלר מדבר על האֵם.
"האֵם היא מַראָתךָ, ועל הזין נֶמֶש / נגלֶה בפרישׂת העד של התחת והרֶפֶש."
המנהלת לא העזה לעצור אותו בגלל האורחים הנכבדים מהעירייה, שבכלל לא נראו מוטרדים ממה שקורה. החבר'ה האלה מאוד חזקים בלא להיראות מוטרדים. בסוף צחקנו כל כך, שגם פרדי שם לב.
"אוף... חשבתי שזה לא הגיוני לראות את עצמך משתקף בתחת..."
איזה צחוק מטורף. הוא הלך עם המנהלת, ויותר לא ראינו את הדביל המסכן באותה שנה.
אני אוהב שירים. קראתי כמה שירים של שרל בודלר. גם כשאני לא מבין, זה יפה בעיני. נראה לי שלא כל כך חשוב ממש להבין. האנשים האלה הם שונים. זה כמו שאנחנו לא מבינים את החלומות שלנו. אף אחד לא מתלונן על זה.
אתם רואים, עוד פעם המחשבה שלי מתפזרת לעשרת אלפים כיוונים.
עכשיו אני נזכר שרציתי לספר לכם גם על מֶלַני רֶנוּאַר, אבל בעיקר על מה שקרה לי בבוקר, שזה ממש ממש קטע. אז לגבי מלני, בקיצור, נגיד שהילדה הזאת הורסת אותי, ונמשיך לדבר עליה יותר מאוחר.
ובקשר לקטע הזה, אני הולך להתרכז עכשיו בטירוף ולספר אותו. כי אם מדברים על סיפורים מעניינים, אז זה בהחלט אחד מהם.
זה התחיל הבוקר בשמונה.