פרק 1
אבירים על אופניים
עדיף להיות מוקף במאות אויבים עטויי נשק או בהורים מעוצבנים?
הלילה, אַיידֵן קוֹנֵר היה בוחר חגיגית באפשרות הראשונה.
איידן מעולם לא הצטיין בלהיות ילד רגיל, אולם נראה כי אתמול קבע שיא חדש בכל הנוגע למוזרות. כעת צייר לעצמו במוחו שוב ושוב את הרגעים שבהם שלף את שתי חרבותיו והתפרץ בנפנופים אל תוך מחנה האויב בלב ניו־יורק המודרנית.
לא, הוא ממש לא חשב לפני שעשה זאת.
מאז עבר כמעט יום, אבל אם איידן חשב שבכך תמו תלאותיו ליממה זו, הוא טעה בהחלט.
הוריו המאמצים, זוג נפלא ואוהב במצבי רוגע ושלווה, לא ראו בעין יפה את קורותיו בלילה הקודם. בשעה שפגשם בשדה התעופה של ניו־ארק, איידן חזה באימה כיצד הם שועטים לעברו כשני שוורים העומדים לנגוח בו עד מוות. עד מהרה למד שאין טעם לגמגם במבוכה שהמקרה ההוא כבר מאחוריהם, כי הוא נכתש מייד תחת צרחות מחרישות אוזניים שלא השתמעו לשתי פנים.
כעת ישבה משפחת קונר במטוס, שעתיים לאחר אותו איחוד משפחתי מרגש. לפני דקות אחדות ביקש איידן מהדיילת בנימוס שמיכה, ולא מפני שהיה לו קר או כי רצה לישון. למען האמת הוא רצה להסתתר מתחתיה ולשקוע בספר שהביא עימו, כדי להימנע מהצורך להסביר ללוסי, אחותו הקטנה שישבה לצידו, מדוע הוא מחזיק ביד את "ספר החוקים לסַייסניק הצעיר".
ובעצם, זו הייתה הבעיה העיקרית בחייו, שכן איידן היה במקרה סַייסניק. או במילים פשוטות: נער שמסוגל להזיז דברים מבלי לגעת בהם, וזה כולל גם מחשבות. ובמילים מדויקות יותר (אם כי הן בכלל ביוונית עתיקה), אדם שמסוגל לבצע טֶלֶקינֵזיס וטֶלֶפַּתיה. לִיאוֹ סטִילי, חברו הטוב של איידן, מצא הגדרה טובה יותר, גם אם מוגזמת, של הסַייסניק: "כמעט סופרמן", והשתמש בה כתמריץ בעיקר כשנכשלו בהנעת המטוטלת בשיעור טלקינזיס וקיבלו נזיפה ממורה רגזן.
אבל עם כל החושים שבהם ניחן ליאו, הוא לא יכול היה לשלוף עתה את איידן מדכדוכו, כי הוא היה הרחק ממנו, בטֶלֶוִוילֵיג', העיירה הסודית הנסתרת שבה חיו סַייסניקים רבים ובה נמצא הטֶלֶסְקוּל, בית הספר לסַייסניקים צעירים שבו שניהם למדו.
איידן העיף מבט זהיר הצידה. לוסי שקעה בשנת ישרים וקוקיותיה הבלונדיניות נדבקו ללחייה הוורדרדות. איידן תמיד קינא ביכולתה לשקוע בתנומה עמוקה וחסרת דאגות בקלות כזאת, בכל מקום. הוא לצערו לא חונן ביכולת הזאת ולאחרונה זה ניכר היטב בשקיות שהצטברו מתחת לעיניו. אבל לפחות כעת הוא היה רגוע מפני הסכנה שלוסי תוכל להציץ לספרו, והוא טמן את ראשו מתחת לשמיכה הכחולה, וקרא:
התופעה הבעייתית הידועה ביותר מכונה בשם "הסַייסניק הבודד". מדובר בסַייסניק שמקיים הופעות על־חושיות ברחבי העולם, ומדגים יכולות טלקינטיות וטלפתיות בפני קהל צופים. אף כי חוקי הסַייסניקים אוסרים על כך, אין החקיקה המדינית של ארצות־הברית מגבילה הופעות מסוג זה. בתשובה לתופעה זו, הקְלֵרְווֹיָאנטים (סַייסניקים בעלי יכולת חישה מרחוק), עמלים רבות כדי לסתור את יכולותיו של הסַייסניק הבודד ועושים כל שביכולתם כדי לחבל בניסיונותיו החוזרים ונשנים להפגין את כוחותיו בציבור. דוגמה מובהקת לכך הינה תופעת אורי גלר, הסַייסניק הסורר מכולם, אשר ביצע מאות הופעות בעלות נופך על־חושי, גרם לקְלֵרְווֹיָאנטים כאבי ראש ואילץ אותם להקים פלוגה מיוחדת שתעקוב אחר מהלכיו, במטרה לטרפד אותם...
איידן התקשה שלא להרהר באפשרות שעליה דובר בספר, ולו לרגע סורר אחד. אומנם לחיות כסַייסניק בודד לא נשמע כאפשרות חלומית, אך זה עדיין היה עדיף בעיניו על פני חזרה לחייו הקודמים והמשמימים, נטולי היכולות המיוחדות, החיים שהיו לו טרם התוודע להיותו סַייסניק. אך האם פירוש הדבר שלעולם לא יוכל עוד להיכנס לשום מחוז של סַייסניקים?
איידן הצטמרר, וברגע שעמד להתחיל לחשוב על כך ברצינות, חש טלטלה פתאומית, שכן המטוס חלף בתוך ענן גדוש והתנודד בפראות במשך שתי שניות ארוכות, כשהשמיכה נופלת וחושפת את ראשו של איידן.
הוא לא טרח לשוב ולכסות את ראשו, כי בהשתקפות החלון הרטוב ראה את לוסי שקועה עדיין בשינה עמוקה. טיפות הגשם נמרחו על החלון בשל מהירות הטיסה, ופרצופו של איידן עצמו נראה מעוות ומפחיד. לצערו הרב, בהשתקפות נראו גם הוריו שהחלו להתעורר בשני המושבים מצידו הנגדי של המעבר, מפוחדים הרבה יותר ממנו, רגע שאיידן קיווה בכל מאודו שלא יגיע כלל. אביו העגלגל, ג'ונתן, ישב סמוך למעבר. ברגע זה הוא הזכיר בלון שמתנפח ומצטמק לקצב נחירותיו. אימו הדקיקה מרי ישבה לצידו ישֵנה, כמעט זקופה, מתוקתקת במיטב מחלצותיה ותכשיטיה עד הפריט האחרון. איכשהו היא נראתה קפדנית גם בעיניים עצומות.
עיניו המשוטטות של איידן נדדו מעצמן אל איש גדול ועב בשר שישן מעבר למושבים של הוריו. איידן הבין מייד מדוע בחרו עיניו להתמקד בו: על זרועו היה קעקוע של צמד חרבות מוצלבות ומעוקלות. לאיידן היה צמד חרבות כזה בדיוק, וזה היה אחד מן הדברים שעשו אותו מיוחד, שכן הוא באמת היה מיוחד, גם במונחים סַייסניקיים, מרגע שנולד.
לפני ארבע־עשרה שנים נולד איידן במרתפיה האפלים של חבורת סַייסניקים ידועה לשמצה. מנהיגם היה אָמֶרְפֶל, סַייסניק מרושע ורב־עוצמה אשר שם לו למטרה לשדרג את יכולותיהם של הסַייסניקים על פני אלה של האנשים הרגילים בעזרת ניסויים מדעיים מחרידים. כאשר הצליח אמרפל לגרום לאיידן להיוולד עם הילה סגולה מיוחדת, בעלת קצוות אדומים, הפך איידן להיות הניסוי המדעי המוצלח שלו. הסַייסניק נמדד תמיד בצבע הילתו (השדה האלקטרו־מגנטי שנפלט אל סביבות העצם), ואיידן סימן בעבורו פריצת דרך.
מאז הספיק איידן להיחטף מידי אמרפל ואף ללכת לאיבוד בעולם האנשים הרגילים. משהתגלגל בחזרה אל עולם הסַייסניקים, גילה שהוא מיוחד, ואף נושא נטייה משונה של העדפת צמד חרבות על פני חרב ומגן, שהם הגיוניים יותר, כפי שנהג להטיף לו נַפַּח הנשקייה של הסַייסניקים, דוֹנקֶן פינצ'וּס.
הקעקוע של האיש עב הבשר הזכיר אפוא לאיידן את חרבותיו והוא שאל את עצמו מדוע מישהו יבחר בסמל כזה, אלא אם כן הוא סַייסניק. הוא החל לתהות אם באמת מדובר בסַייסניק, ונזכר שיש רק דרך אחת לברר זאת. הוא הזדרז לבהות בעיניים מזוגגות באיש הישן. סַייסניקים מסוגלים לראות הילות בעזרת בהייה לא כפויה סביב המטרה. ואכן, לנגד עיניו החלה לבצבץ הילה כחולה חזקה, מין אור ערפילי שנפלט אל סביבתו הקרובה. עוצמתה של ההילה הוכיחה לאיידן כמעט מעבר לכל ספק כי אכן מדובר בסַייסניק.
איידן תהה אם אמרפל שלח אנשים לעקוב אחריו, אולם סילק מראשו את המחשבה עוד בטרם הבשילה. אמרפל רתם לצבאו רק בעלי הילה סגולה. הגיוני יותר כי האיש הוא שומר שנשלח מטעם בְּלָאדְרִיק, נשיא הסַייסניקים, לשמור עליו. ואם כך הדבר, לא נראה שהאיש עושה את עבודתו נאמנה כשהוא מנמנם לו כרגע. ובכל זאת החליט איידן לאטום את מחשבותיו במהירות, רק למקרה שמוחו של האיש תר במקרה אחר מחשבותיו המשוטטות שלו והוא רק מעמיד פני ישן.
משנזכר בבְּלָאדְרִיק, העמיק הדכדוך על פניו.
באותו הבוקר נעור איידן כשהשחר הפציע, בתוך שק שינה שהיה פרוש על אדמת האוהל הקשה. אירועי הלילה הקודם החלו לתת בו את אותותיהם בצורת עייפות כבדה וכאבים במקומות שלא היה מודע לכך שנפגעו כלל, והוא טיפס בקושי רב אל הכרכרה אשר תיקח אותו אל בְּלָאדְרִיק. ברגע האחרון הספיק ליטול את חרבותיו מתוך האוהל ולהנהן הנהון זריז אל דיאנה, היחידה שהתעוררה ועיניה האפורות הביטו בו במבט מוזר.
איידן ציפה להתקבל אצל בְּלָאדְרִיק באהדה רבה, אבל ברגע שנכנס אליו, נתקל במבטו הצונן שיכול היה, כך חשב איידן, להקפיא גם קרן לייזר. איידן תכנן להצטודד מאחורי חיוך מצטנע, כיאה למי שהצליח לעצור את המלחמה האיומה בדרך מקורית מאוד, אולי מקורית מדי, ואולם נראה היה שטעה לחלוטין באשר לגישתו של בְּלָאדְרִיק.
השיחה הייתה חפוזה וצִמרורים קלושים תקפו את איידן כששִחזר אותה לאחר מכן בזיכרונו. בְּלָאדְרִיק הזכיר לו בנימה של אכזבה בולטת שהוא והמועצה עשו למענו הרבה כדי להשאירו בטֶלֶסְקוּל, ואילו הוא, בפזיזות בלתי מתחשבת, הוריד את הכול לטמיון. מה יהיה מעתה והלאה? זה כבר נתון בידי הוריו. לפחות במקרה זה ידע איידן מה יחליטו הוריו.
אילו היה איידן מהרהר קצת בהשתלשלות העניינים, היה מבין שהצדק עם בְּלָאדְרִיק, שכן איידן הוכיח שכאשר העניינים אינם מתנהלים כשורה, הוא עלול לעבור על חוקי הסַייסניקים, וכן על חוקי יסוד בסיסיים. ובכל זאת הוא לא חיבב כרגע את הזקן. רק כשהסתובב לצאת מהמשרד, במפח נפש שכמותו לא זכר מימיו, כשהוא משבץ את בְּלָאדְרִיק ברשימת דאגני־היתר שבראשו, לצד הוריו, אמר בְּלָאדְרִיק, "למרות מה שעשית, אני חייב לך תודה גדולה מאוד. הצלת רבים. אינני מתעלם מזה. דלתות הטֶלֶווילֵג' פתוחות לפניך תמיד."
ברור, הרי דלתות פתוחות ממש יעזרו לו להרגיע את אימו שפערה עתה את עיניה ותקעה בו מבט של כעס נוקב. איידן עטה בזריזות הבעה של אשמה, שוכח מהאיש המקועקע שהיה גדול מאימו פי שלושה. יכולתו הטלקינטית הנוכחית של איידן הצטמצמה לעוצמת נשיפה, כך שאפילו לסגור את עפעפיה של אימו, כדי שתפסיק להסתכל עליו ככה, לא יכול. בין כה וכה הוא לא היה מסתכן עם סַייסניק מסתורי אחר על המטוס.
קריאה להדק חגורות העידה כי המטוס מתחיל בנחיתה. זו הייתה סיבה מצוינת להתיק את עיניו ממבטה המצמית של אימו, ולהביט מהחלון כאילו הוא מוקסם ממראה העיר אוהיו הקרֵבה. משפחת קונר תנפוש שם זמנית עד ש... לאיידן לא היה מושג עד מתי. הוא ניחש שגם אם יתנהג במשך זמן־מה למופת, יעבור זמן ארוך עד שיהיה לו אומץ לשאול את הוריו, "אז אני חוזר לטֶלֶסְקוּל מתישהו?"
איידן הצליח לקבע את מבטו בחלון במשך כל הנחיתה. מדי פעם בחן דרך ההשתקפות את הנעשה בתוך המטוס, אם כי לא היה הרבה מה לראות. האיש העבה התעורר, אולם בקושי זז. ג'ונתן דיבר עם מרי בלחישות נלהבות, בטח עליו. לוסי החלה לפהק ולהתמתח, ואיידן ידע שברגע שתתעורר לחלוטין היא תנדנד לו בשאלות בלתי פוסקות. בינתיים לא הייתה לו בעיה עם זה, הוא לא ראה את לוסי כבר חצי שנה, אבל ברור שבקרוב יצטער על כך. מוקדם יותר, מייד לאחר ששפכו עליו הוריו קיתון ראשון של זעמם, הופיעה לוסי מאחוריהם וקפצה עליו בצורה כזאת שאם לא היה תופס אותה, הייתה מתרסקת. היא צפצפה, "אַיידי!" כינוי החיבה שהדביקה לו מגיל ארבע. הוא לא ידע אם להיות מוחמא מביטחונה בו, או לדאוג לשפיותה. אפילו הוא לא היה סומך על עצמו.
המטוס נחת בחריקת גלגלים ובטלטלות לא נעימות, ודקות אחדות לאחר מכן החלו הנוסעים להשתחל החוצה. איידן הקפיד להעיף מבטים במקועקע, שהיה רגוע למדי, עד שהוא חש כפרנואיד. אם הוריו יָדעו שבְּלָאדְרִיק שלח מישהו לשמור על משפחת קונר, הרי זה לא ניכר על פניהם, ואיידן נרגע. היכולת הטלפתית שלו הספיקה כדי לקלוט שהם לא מרגישים דבר כלפי האיש המהלך בקרבתם.
שדה התעופה הקטן של אוהיו לא המה בני אדם כפי שהיה אמור להיות בתקופת חופשה. זה הזכיר לאיידן שזו לא באמת חופשה, אלא שבוע של חירות שקיבלו תלמידי הטֶלֶוִוילֵיג' בגלל המלחמה שהתחוללה בין אנשי הטֶלֶוִוילֵיג' לאנשיו של אמרפל, המלחמה שאיידן עצר.
הקונרים המתינו למזוודותיהם ליד המסוע הסובב. איידן נעשה ער לעיניו שתרו אחר אנשים בעלי לבוש פחות רגיל, כאילו הדבר יצביע על היותם סַייסניקים. בטֶלֶוִוילֵיג' המנותקת מן העולם הרגיל שלטו אופנות ישנות למדי, ואפילו שמותיהם של האנשים היו פחות אופייניים לתקופה.
כעת, ליד האיש המקועקע שעמד בצד הנגדי של המסוע, ניצב אדם נוסף שגרם לאיידן להיות בטוח סופית כי מדובר בצמד סַייסניקים. הוא היה נמוך ורחב, ושערו הארוך נאסף בגומייה. בגדיו הרחבים היו בצבע ירוק כהה, והוא לבש חולצה עם קפוצ'ון. יייתכן שלולא חברו הגדול המקועקע איידן לא היה שם לב אליו, כי רק כעת הוא הבחין עד כמה חברו הגדול נראָה משונה כשעמד. מלבד הקעקוע על זרועותיו הוא ענד שרשרת עטויה קונכיות ושלל תכשיטים, והזכיר מין קרנף פאנקיסטי. האיש הנמוך הביט בו בעיניים מצומצמות.
"תעזור לאבא עם המזוודות," נבחה מרי, והוא קפץ.
איידן קיווה שההתנהגות של אימו תשתנה בקרוב. הוא זקוק לחופשה נורמלית, לא לכזאת שבה ינהגו בו כאילו הוא ילד קטן שנשלח בטעות למחנה של מבוגרים ועשה בושות למשפחה.
כשסייע להוריו להעמיס מזוודות על עגלה גדולה, ראה את צמד הסַייסניקים מתרחק בעצלתיים. הוא היה אמור לנשום לרווחה, אולם הרגיש רק עצב עמום. גם אם לא ידע מי האנשים, הם היו הדבר הסַייסניקי היחיד בסביבה, מלבד "ספר החוקים לסַייסניק הצעיר" המטופש שבמזוודתו, שלא חדל להציע תשובות לשאלה, כיצד תתנהל במקרה שנתפסת מבצע טלקינזיס לעיני אנשים רגילים.
ג'ונתן עצר בסוכנות השכרת רכב מקומית, ולוסי משכה את אימה לחנות צעצועים. איידן נשרך אחריהן בחוסר חשק.
הסחורה הססגונית גרמה לאיידן לבהות בה בבוז. הוא עבר את גיל ההתלהבות ממשחקים, אבל לא היה מדובר במשחק ילדות רגיל, הוא לא יכול שלא להתגעגע באותו רגע לתחושה של חרב נחמדה בידו.
אחרי שלוסי הצליחה לסחוט מאימה בובה דוחה עם עיני חתול ענקיות וראש בגודל מוגזם, העמיסו הכול על מיני־ואן אדומה. עד מהרה נמצאו בנסיעה שארכה לפחות שעה בכבישים עירוניים, שהתחלפו לאיטם לאזורים פרבריים עתירי משטחים ירוקים נעימים, בלי שאף אחד עקב אחריו. נראה שאפילו לאמרפל לא אכפת מאיידן יותר.
ג'ונתן הסיע את משפחת קונר אל תוך כפר קטן בפאתי אוהיו. הבתים נבנו בעיקר מעץ צבוע והיו מוקפים גינות קטנות, לא מטופחות במיוחד. הדשא בגינות גדל פרא, וגם העצים נשתלו במקומות אקראיים ונראו כנאנקים תחת משקלם שלהם. אפילו האנשים שהילכו ביניהם נראו די כפריים, ואיידן הבין שזהו מקום מושלם לא לבילוי, אלא למנוחה של ממש.
הקשרים שהידקו את המזוודות אל גג הרכב הותרו, ואיידן וג'ונתן סחבו את המזוודות. איידן המיוזע קיווה שזו תהיה הסחיבה האחרונה באותו יום.
משפחת קונר חצתה את הגינה הקטנה ונעצרה מול איש נמוך, רזה וחייכן, שצרור מפתחות היה תלוי על אצבעו המורה ביד שהושטה אל ג'ונתן, ובידו האחרת החזיק תיק משרדי. מאחוריו היה בית כפרי קטן שנעטף בגינה צנועה עם דשא מקריח. ג'ונתן נטל את המפתחות ושניהם נכנסו לבית, כשהאחרים ממתינים בחוץ.
כשיצאו, חתם ג'ונתן על הדפים שהאיש החייכן הגיש לו, והלה עזב.
הקונרים נדחקו פנימה, הניחו את המזוודות על רצפת הפרקט החורקנית ובהו במקום שעמד להיות מגוריהם בשבועיים הקרובים.
המראָה שעל הקיר הייתה הדבר היחיד בבית הזה שלא היה עשוי עץ. אולי גם הטלוויזיה המיושנת וחפצים בודדים, אבל הרעיון היה ברור.
"רוצֶה להניח את המזוודות שלך ושל לוסי בקומה למעלה, איידן?" שאלה מרי בהיסח הדעת, בעודה בוחנת את הבית סביב ותוהה היכן נחבאים כלי הניקוי בבית הזה ומאיפה להתחיל לנקות. איידן לעומתה תהה איך מנקים רצפת עץ, ספות מעץ, ואפילו תריסים מעץ דק ודהוי, והאם זה שמרי כינתה אותו "איידן" ולא "ילד" מהווה התקדמות כלשהי ביחסה אליו.
דלתות החדרים בקומה העליונה היו פתוחות לרווחה. הוא דילג על החדר שאכלס מיטה זוגית, ולוסי, מסיבה כלשהי, נמשכה אל החדר הקטן מכולם, התרוצצה בתוכו כאילו היא מנסה לדרוך על כל שטחו בטרם תתמקם בו סופית. איידן הציץ אל חדרה. חסרו בו דובוני הפרווה שהיו אהובים עליה, אולם לפני שהספיק להעיר על כך, החלה לוסי לפרוק את המטען שלה מהמזוודה הקלילה שחטפה מידיו. כעבור דקה היה החדר מקושט בשלל פוחלצים שהיו דחוסים עד לפני רגע במזוודה. גם הדובונים המכווצים חזרו אט אט לצורתם המקורית, כאילו הפיחה בהם לוסי חיים.
בחדר שיועד לו התפלא למצוא על השולחן מחשב נייד גדול ומאובק. הוא היה בטוח שהמחשב לא יעבוד, אבל לחיצה אחת הדליקה את הנורות הקטנות, ולאחריהן גם המסך החל להידלק באיטיות כאילו הוא המום ותוהה אם באמת עומדים להשתמש בו. לרגע המחשב קפא, אך טפיחת עידוד קטנה גרמה לו להידלק לחלוטין.
חצי שנה קודם לכן התנתק איידן מעולם האלקטרוניקה. אם לדייק, הוא ניצַל מהתמכרותו אליו. הוא אומנם לא הקדיש לכך בעבר מחשבה עמוקה, אבל נהג לבלות שעות על גבי שעות בבהייה במסך, כשהפעילות הגופנית היחידה באותן שעות היא תיפוף אנרגטי על מקשי הג'ויסטיק המשוכלל, שכעת העלה אבק בביתו שבמונסי. הוא באמת השתנה מאוד.
ובכל זאת, זה לא מנע ממנו לגשת ולבדוק באותו רגע מה הצטבר בקבוצה שלו ברשת בחצי השנה האחרונה.
ואכן, אף שהמחשב עבד במהירות של חילזון גווע, הוא גילה שבתיבת ההודעות שלו ממתינות לו יותר מתשעים הודעות ואינסוף התראות, וכך התפרץ חיוכו הראשון לאותו היום.
רוב ההודעות היו מסטיב ומג'וֹש, חברים שנטש בחייו הקודמים בלי להותיר קצה חוט שירמוז להם לאן נעלם, ויתר ההודעות היו משאר בני כיתתו הישנה. איידן ניסה לנחש מה תהיה תגובתם כשיבקר אי־פעם בביתו. אולי אפילו לא ירימו גבה נעלבת, אלא פשוט לא יתייחסו אליו, כיאה לחבר בוגדני שנטש חברוּת טובה ואמיצה.
בין ההתראות היו גם הצעות חברוּת רבות, וליבו נצבט כשזיהה ביניהן את פניה של קְלָריס, חברתו לכיתה בטֶלֶסְקוּל, בילדותה, מחייכת חיוך רחב מלא שיניים מכוסות בקוביות. עם הצביטה הגיע גם גיחוך, והוא הצטער על כך שלא יוכל להביא לטֶלֶסְקוּל מחשב כדי להראות זאת לליאו, כי לא היו מחשבים ומכשירי אלקטרוניקה אחרים בטֶלֶוִוילֵיג'. איידן אישר את חברותה בזריזות, וגם את שאר הצעות החברות שהגיעו אליו מהטֶלֶוִוילֵיג' — ליאו, ג'רי, הלנה, כריס, מלאניס, וגם הבחור שכינה "אלוויס", בגלל הבלורית המנופחת הגבוהה שלו.
עכשיו הוא נהנה לשוטט מעט ברשת ולצפות בתמונות הילדוּת של חבריו משנים עברו.
לרגע עצר להרהר. זה מוזר. בהתחשב בפופולריות שלו בחודשים האחרונים בטֶלֶוִוילֵיג' היה אמור לקבל הרבה יותר הצעות חברות. מצד שני ייתכן, ואפילו הגיוני מאוד, שסַייסניקים לא שקועים כל כך בעולם הווירטואלי. הסַייסניקים מתנגדים לאלקטרוניקה מהסיבה הפשוטה, שהיא פוגעת ביכולותיהם הטלפתיות. כמו כל סַייסניק ידע איידן להמשיל: כאשר העיניים סגורות, האוזניים שומעות טוב יותר — וכך, כאשר נמנעים מליצור קשר טלפוני או אינטרנטי בכל רגע, הטלפתיה חוגגת.
באי חשק החל איידן במלאכת פירוק מזוודתו שהייתה מלאה בעיקר בבגדים. הדבר היחיד שהספיק לחטוף לפני שנלקח לכאן, מלבד ספר החוקים, היה הספר "טלקינזיס למתחילים". לא מטוטלת לאימונים, לא ספרים אחרים, וּודאי שלא את שתי חרבותיו — אותן הספיק לתחוב בבהילות מתחת למזרן מיטתו בפנימייה לפני היציאה הבהולה. בעצם, מלבד הספר הבודד שלא ילמד אותו שום דבר חדש, לא היה לאיידן שום דבר שיקשר אותו אל עולמו האמיתי, הסַייסניקי, שאליו כבר התגעגע. נהפוך הוא, לכל מקום שאליו הפנה את מבטו, נתקל בדברים הפוכים לאלה שהתרגל אליהם — טלפונים ניידים, מחשבים או כל מוצר אלקטרוני אחר.
איידן השעין את סנטרו על ידיו וכיבה את המחשב, מוכן ומזומן לחשוב מה הוא עומד לעשות בחופשה הנוראה בחייו.
