אחרי שנים שהתמהמה, הנה בא סוף סוף התרגום החדש של נילי מירסקי ל'האחים קרמאזוב.' היצירה הגדולה הזאת של דוסטויבסקי משלבת באופן חד-פעמי בין יכולת גאונית להולכת סיפור פשוטה ובין גבהים ועומקים פילוסופיים מסחררים, אך עם זאת נגישים לכל קורא נבון. את סיפורה של משפחת קרמאזוב, שאחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט ובן שלישי קדוש מעורר אהדה, צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב,1880- ראוי להיחקק בצד תאריכי הפרסום של התיאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גלילאי, 'מוצא המינים' של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. אך בשונה מהמאורעות האחרים, 'האחים קרמאזוב' הוא התקפה חזיתית על החילון, ולא ציון דרך בניצחונו.
מה הבעיה של דוסטויבסקי עם חילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, "ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס?"
הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר לגבי האפשרות הזאת הוא שתוצאת החילון תהיה אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר." אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידיאולוגיות חילוניות כמו הפאשיזם ולהבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען, ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: "שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה."
דוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי".משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו," חוזה האינקוויזיטור הגדול, הגיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, זה שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק. האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה - הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים.
אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטויבסקאית, הוא שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו. כי ישו של דוסטויבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו. דוסטויבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה. לכן כישלונה של האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אובדן האמונה באל, כמו חיסרה מימד מהעולם, מימד העומק, והפכה את העולם לדו-מימדי. נותרנו טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לתקופתנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אחינו בני התמותה. הנרקיסיזם הזה, שמבאר תופעות מרכזיות כמו הסלבריטאות, נובע מסיבות מטפיזיות - ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פנה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
אם כבר מדברים על תרגום עברי חדש לדוסטויבסקי קשה להתעלם מסוגיית דוסטויבסקי והיהודים, מה גם שיש ברומן קטע קצר אך מקפיץ ביותר בסוגיה. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות אברהם אורי קובנר, שתהה איך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה." כן, אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה. הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש מפתיע דוסטויבסקי. "תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם,"? שואלת הנערה ליזה. "אין לי מושג," עונה האח הצדיק, הגיבור החיובי ברומן.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הוא תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי, התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
עוד 3 ספרים משנת 1880:
בית הקיטור > ז'ול ורן
נווד בנכר > מארק טוויין
ננה > אמיל זולא
בתמונה: 'הדרך לפוליאנה' של ליאוניד פסטרנק, 1902
שר הדתות
התרגום החדש והמצוין ל'האחים קרמאזוב' מוכיח עד כמה צדק דוסטויבסקי בתחזיתו על העולם אחרי מות האלוהים
אחרי שנים שהתמהמה, הנה בא סוף סוף התרגום החדש של נילי מירסקי ל'האחים קרמאזוב.' היצירה הגדולה הזאת של דוסטויבסקי משלבת באופן חד-פעמי בין יכולת גאונית להולכת סיפור פשוטה ובין גבהים ועומקים פילוסופיים מסחררים, אך עם זאת נגישים לכל קורא נבון. את סיפורה של משפחת קרמאזוב, שאחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט ובן שלישי קדוש מעורר אהדה, צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב,1880- ראוי להיחקק בצד תאריכי הפרסום של התיאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גלילאי, 'מוצא המינים' של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. אך בשונה מהמאורעות האחרים, 'האחים קרמאזוב' הוא התקפה חזיתית על החילון, ולא ציון דרך בניצחונו.
מה הבעיה של דוסטויבסקי עם חילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, "ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס?"
הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר לגבי האפשרות הזאת הוא שתוצאת החילון תהיה אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר." אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידיאולוגיות חילוניות כמו הפאשיזם ולהבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען, ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: "שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה."
דוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי".משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו," חוזה האינקוויזיטור הגדול, הגיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, זה שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק. האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה - הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים.
אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטויבסקאית, הוא שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו. כי ישו של דוסטויבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו. דוסטויבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה. לכן כישלונה של האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אובדן האמונה באל, כמו חיסרה מימד מהעולם, מימד העומק, והפכה את העולם לדו-מימדי. נותרנו טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לתקופתנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אחינו בני התמותה. הנרקיסיזם הזה, שמבאר תופעות מרכזיות כמו הסלבריטאות, נובע מסיבות מטפיזיות - ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פנה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
אם כבר מדברים על תרגום עברי חדש לדוסטויבסקי קשה להתעלם מסוגיית דוסטויבסקי והיהודים, מה גם שיש ברומן קטע קצר אך מקפיץ ביותר בסוגיה. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות אברהם אורי קובנר, שתהה איך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה." כן, אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה. הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש מפתיע דוסטויבסקי. "תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם,"? שואלת הנערה ליזה. "אין לי מושג," עונה האח הצדיק, הגיבור החיובי ברומן.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הוא תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי, התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
עוד 3 ספרים משנת 1880:
בית הקיטור > ז'ול ורן
נווד בנכר > מארק טוויין
ננה > אמיל זולא
בתמונה: 'הדרך לפוליאנה' של ליאוניד פסטרנק, 1902
אריק גלסנר
7 לילות
16/09/2011
לקריאת הסקירה המלאה >
